מיקרופדיה תלמודית:דבר המעמיד

הגדרה^[1] - דבר של איסור שנתערב בהיתר, והוא מתקן ומקיים על ידי כך את צורת ההיתר

גדרו

דבר המעמיד הוא שמחמתו עומדת ומתקיימת צורת הדבר שלתוכו ניתן (ר"ש סיריליאו, הובא במלאכת שלמה ערלה א ז), כגון בהקפאת גבינה בדבר שיש לו חמיצות, כמו עור של קיבה וכיוצא (ראה ערלה שם, ועבודה זרה לה א), הדבר המעמיד הוא העושה את הגבינה (רמב"ם מאכלות אסורות טז כו), שהחלב מצד עצמו לא יקפא להיעשות גבינה, אם לא ישימו בו אותו דבר המעמיד, אבל דבר שנעשה גם בלי המעמיד, אלא שנותנים אותו לתוכו לחזקו, אינו נקרא דבר המעמיד (שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא יו"ד נו).

כאילו בעין

כחו של דבר המעמיד הוא שניכרת פעולתו בדבר שניתן לתוכו (ראה פרי חדש יו"ד צח סק"ז), וכאילו בכל חלק מן התערובת הוא ניכר (רדב"ז מאכלות אסורות ט טז), ולכן הוא חשוב כאילו ישנו בעין (עבודה זרה לה א. וראה להלן: איסורו).

מחמץ

במחמץ, כגון שאור המחמץ את העיסה, דנו האחרונים אם גדרו כמו מעמיד, שניכרת פעולתו בגוף העיסה, או שגדר אחר הוא (ראה מנחת כהן ספר התערובת ג ג, ופרי חדש יו"ד שם, ושדי חמד פאת השדה כללים מערכת ד אות מ. וראה ערך מחמץ).

גורמי תסיסה

שמרים שנותנים לתוך משקה להעמידו, כגון שמרי שכר שעורים שהעמידו בהם מי דבש או חומץ, נקראים דבר המעמיד (ראב"ן פסחים, הובא במגן אברהם או"ח תמב סק"ט; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג [פראג] לא).

ומהאחרונים יש שכתבו ששמרים אינם מביאים אלא לידי תסיסה, ואינם בכלל דבר המעמיד (תורת חיים עבודה זרה לד א ד"ה האי דורדיא. וראה להלן: איסורו), וכן יש שכתבו שאין דבר המעמיד אלא כגון בגבינה, שניכרת קפיאת החלב, מה שאין כן בשמרים שהשכר רק תוסס מחמתם, ואין חילוק אלא לענין הטעם, אבל לא לענין המראה (שו"ת פני יהושע ב או"ח יב), ומכל מקום במקומות שנוהגים ליתן השמרים להחמיץ ולהטעים, ולא לתסיסה בלבד, דינו כדבר המעמיד (שו"ת פני יהושע שם, לישב הסתירה מראב"ן הנ"ל).

שלש פעמים

יש סוברים שדבר המעמיד עומד בכחו עד שלש פעמים, ואחר כך כלה כחו, כגון שמהחלב שהועמד בו העמידו חלב שני, ומאותו חלב שני העמידו שלישי (בית יוסף יו"ד קטו ג, על פי רבנו ירוחם נתיב ה ה); ויש סוברים שלעולם הם בכלל דבר המעמיד (ראב"ן שם, הובא במגן אברהם שם. וראה להלן: איסורו).

פחות מעת לעת

אפילו לא שהה מעת לעת (ראה ערך כבוש כמבושל), כל שעשה את פעולתו, הרי זה חשוב מעמיד (פליתי פז ס"ק יח; פרי מגדים שם שפתי דעת ס"ק לה).

איסורו

בתערובת איסור בהיתר

איסור שנתערב בהיתר, אף על פי שאם יש בהיתר כדי לבטלו הרי זה בטל ומותר (ראה ערך בטול איסורים), אם היה האיסור דבר המעמיד את ההיתר, אינו מתבטל.

הטעם:

• כיון שהוא מעמיד הרי זה חשוב כאילו הוא בעין (ראה עבודה זרה לה א; רשב"א חולין קיז א; ש"ך יו"ד פז סק"ל; מגן אברהם או"ח תמב סק"ט), וכאילו ניכר האיסור בכל חלק מן התערובת (רדב"ז מאכלות אסורות ט טז);

• או שאף שאין טעם האיסור מתפשט בהיתר, שיש בו כדי ששים או יותר מהאיסור (ראה ערך בטול בששים), דבר המעמיד הוא כנתינת טעם (מרדכי חולין ח תשלג).

ולפיכך המעמיד גבינה בעור קיבת נבלה וטרפה ובהמה טמאה, נאסרה הגבינה משום נבלה (רמב"ם מאכלות אסורות ט טז, על פי עבודה זרה כט ב, ושם לה א; שו"ע יו"ד פז יא, ושם קטו ב. וראה ערך גבינת גוים), ואף על פי שעור הקיבה דבר קטן הוא - אינו בטל, מפני שהוא המעמיד את הגבינה (רמב"ם שם ג יג; ר"י מיגש, הובא ברמב"ן עבודה זרה לה א ד"ה הא דאמר, ובתורת הבית בית ג שער ו; רמ"א יו"ד פז יא).

ויש חולקים וסוברים שאף בנבלה אין מעמיד אוסר אלא בנותן טעם, ובטל בששים (מרדכי חולין שם, ותשובות מיימוני למאכלות אסורות יח, בשם רבנו תם; מנחת כהן ספר התערובת ג ג, ופרי חדש יו"ד צח סק"ז, בדעת תוספות חולין צט ב ד"ה לא במאה; ים של שלמה חולין ח קו. בטעמם ראה ים של שלמה שם, וראה ש"ך יו"ד פז ס"ק לה שחולק^[2]).

בבשר בחלב - היתר בהיתר

לדעת האוסרים, נחלקו במעמיד בעור קיבת שחוטה:

• יש סוברים שאם יש בגבינה טעם בשר - אסור, ואם לאו - מותר (חולין קטז א וב; רמב"ם שם ט טז; שו"ע יו"ד פז יא), מפני שהמעמיד עצמו דבר המותר הוא, ואין האיסור אלא בתערובת בשר בחלב ששיעורו בנותן טעם (רמב"ם שם), וכל שלא נתן טעם אין זה בשר בחלב כלל (רמב"ן ותורת הבית שם, בשם הר"י מיגש; מאירי עבודה זרה לה ב, בשם חכמי ספרד. וראה ערך בשר בחלב).

ואפילו אם כבר נאסר בבשר בחלב באופן שאיסורו מדרבנן (ראה ערך בשר בחלב; הבישול), ואחר כך העמיד בו גבינה, אין האיסור מדרבנן נחשב כגופו של איסור, ובטל בששים, ודוקא מעמיד האסור מחמת עצמו, כגון נבלה - אינו בטל (ש"ך יו"ד פז סק"ל, בדעת הרמ"א).

• ויש סוברים שאפילו אם העמיד גבינות בעור קיבות כשרה – אסור, ואינו בטל אפילו באלף, שדבר המעמיד הוא כנותן טעם, ובנתינת טעם גם בשר בחלב אסור (מרדכי חולין ח תשלג; תשובות מיימוני שם; מאירי עבודה זרה לה ב, בשם יש אומרים; רבנו ירוחם נתיב טו אות לא), או שאף על פי שודאי לא בלע, מכל מקום נחשב מדרבנן כאילו נותן טעם (תוספות רי"ד עבודה זרה שם מהדורה תנינא. וראה ערך גבינת גוים; האיסור וטעמו), אבל אם אין בקיבה לבדה כח להעמיד את החלב, ומוסיף דבר היתר לסייע - מותר בששים (ראה ערך זה וזה גורם, וראה להלן. תוספות רי"ד שם, בפירוש המשנה חולין שם לדעתו).

חומרו

איסור של דבר המעמיד:

• יש אומרים שהוא מן התורה (מרדכי עבודה זרה ב תתכט, לסוברים טעם כעיקר דאורייתא; מגן אברהם או"ח תמב סק"ט, בדעת הטור; חתם סופר יו"ד עט, בדעת הראב"ן; אליהו רבה או"ח תמב ס"ק יא, בשם ספר אמרכל).

• אבל רוב הפוסקים סוברים שאיסורו מדרבנן (מרדכי חולין ז תרעא, בשם מהר"ם; איסור והיתר מז א, וראה שם כה ז; מהרי"ט ב יו"ד ג; פרי חדש יו"ד צח סק"ז, ושם ק סק"ג; פרי מגדים שער התערובת ג א; בית מאיר או"ח תמב; חק יעקב או"ח תמב ס"ק טו; קונטרס אחרון לשו"ע הרב או"ח תמב ט).

באיסורי הנאה

דבר המעמיד שהוא איסור הנאה, אוסר את כל התערובת בהנאה, כגון המעמיד גבינה בשרף פגי ערלה, או בקיבת תקרובת עבודה זרה (ראה ערכו. רמב"ם מאכלות אסורות טז כו, על פי עבודה זרה כט ב, ושם לה א. וראה ערלה א ז).

ויש מהאחרונים שכתבו שאפילו הסוברים שמעמיד בטל כשאינו נותן טעם, באיסורי הנאה מודים שאינו בטל (מגן האלף או"ח תמב סק"ט, בדעת הטור; שדי חמד פאת השדה כללים מערכת ד כלל מ, בשם חקרי לב).

בתערובת חמץ

העמיד גבינות בחומץ שנעשה משעורים או חטים, חייב לבערן קודם הפסח (מרדכי עבודה זרה ג תתכז, בשם ראבי"ה וראב"ן, וראה שם בדעת הרמב"ם; טוש"ע או"ח תמב ה), שדבר המעמיד אפילו באלף לא בטל (מגן אברהם שם סק"ט), ואפילו לסוברים שעל תערובת חמץ אין עוברים בבל יראה (ראה ערך בל יראה: בתערובת חמץ), בדבר המעמיד מודים, מפני שהוא כעומד בעין (באור הגר"א שם ס"ק טו).

ואף על פי שקודם הפסח עדיין הוא היתר (ראה לעיל: בבשר בחלב), מכל מקום כיון שכח המעמיד ישנו עדיין בפסח, הרי הוא חוזר וניעור ואוסרו, אף שבכל חמץ שנתבטל קודם הפסח אין אומרים חוזר וניעור (ראה ערך חמץ וערך חוזר וניעור. ט"ז שם סק"ד).

ואפילו בדיעבד אם עבר והשהה אותם עד אחר הפסח - אסורים בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח (חק יעקב שם ס"ק טז, ושו"ע הרב שם י, במי דבש שהועמדו בשמרי שכר).

ואפילו לסוברים שאחר שלש פעמים כלה כחו של המעמיד (ראה לעיל: גדרו), מכל מקום בחמץ בפסח יש לאסור (שו"ת שבות יעקב ב טז; קונטרס אחרון לשו"ע הרב שם אות ט); ויש מתירים (שו"ת פנים מאירות א קז).

באיסורים דרבנן

דבר המעמיד אינו בטל אף באיסורים שמדבריהם (פרי חדש יו"ד צח סק"ז; פרי מגדים הנהגות הנשאל באיסור והיתר ב כב. וראה לעיל: בבשר בחלב שמדבריהם)^[3].

ואפילו בחמץ שעבר עליו הפסח, שלא קנסו רבנן אלא כשהוא בעין (ראה ערך חמץ שעבר עליו הפסח), בדבר המעמיד אסור (שו"ת חתם סופר או"ח קו; בית מאיר או"ח תמב), שבשמרים וכיוצא בהם שרגילים להשתמש בהם בתערובת, וזהו דרך שימושם, ודאי קנסו, שהרי נתקיימה מחשבתו (חתם סופר שם), או לפי שדבר המעמיד הוא כמו בעין (בית מאיר שם)^[4].

באסור מחמת דבר אחר

אין דבר המעמיד חשוב לאסור אלא כשהוא אסור מחמת עצמו, אבל אם הוא אסור מחמת הדבר שנבלע בו, אם הדבר הבלוע אינו מעמיד - אינו אוסר, ולפיכך אם העמיד גבינה בקיבה שהיתה בכלי חמץ - מותר להשהות בפסח, שהחמץ גופו אינו מעמיד (שו"ת הרדב"ז א תפז, הובא במגן אברהם או"ח תמב סק"ט), אלא שאסור לאכלה מפני שחמץ אסור במשהו (רדב"ז שם, וראה מחצית השקל שם).

כשאינו מעמיד לבדו

אין דבר המעמיד אוסר במשהו אלא כשהוא לבדו מעמיד, אבל אם העמיד יחד עם עוד מעמיד של היתר, הרי זה מותר משום זה וזה גורם (ראה ערכו), אם יש ששים כנגד האיסור (תשובות הרשב"א שבמרדכי חולין תשלג; מאירי עבודה זרה לה א, בשם חכמי בדירש; רמ"א יו"ד פז יא; מגן אברהם או"ח תמב סק"ט. וראה ערך זה וזה גורם, הדין כשהאיסור לבדו יכול להעמיד). מהאחרונים יש מי שכתב שההיתר של זה וזה גורם שייך רק כאשר שני הגורמים מאותו עניין, אך כאשר הם משני העניינים לא שייך היתר זה. לכן קיבה ופעולות שעושים על ידי כלים להכנת גבינה או שמנת אין בהם דין זה וזה גורם, שהקיבה היא עור, והפעולה היא כוח (שו"ת דעת כהן נב).

בנותן טעם לפגם

כתבו אחרונים שדבר המעמיד אפילו כשהוא נותן טעם לפגם - אסור (פרי מגדים שפתי דעת יו"ד קג ס"ק יד, על פי שו"ת הרמ"א נד. וראה ערך נותן טעם לפגם).

הערות שוליים