מיקרופדיה תלמודית:דבר שאינו מתכוין

הגדרה^[1] - מעשה עברה, שאין האדם העושה מתכוין לה, אלא שהיא נעשית מאליה על ידי מעשה היתר שהאדם עושה

במלאכות שבת

מחלוקת התנאים

דבר שמצד עצמו אין איסור מלאכה בעשייתו, אלא שבשעת עשייתו אפשר שיעשה גם דבר שעשייתו אסורה משום מלאכה, מבלי שהעושה יתכוין לכך, נחלקו תנאים אם מותר לעשותו:

• ר' יהודה אומר שכל הכלים אינם נגררים בשבת על גבי קרקע (ביצה כג ב), מפני שאפשר שעל ידי גרירתו יחפור חריץ בקרקע, וחפירה זו היא תולדה של חורש, או בונה; ואף על פי שאינו מתכוין לעשות החריץ, דבר שאינו מתכוין - אסור (גמ' שם, ורש"י ד"ה אלא).

• ר' שמעון אומר שמותר לאדם לגרור מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ (תוספתא ביצה (ליברמן) ב יח; שבת כט ב), מפני שבמלאכות שבת אין אסור אלא מלאכת מחשבת, שלמדים ממשכן שנאמר בו: מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת (שמות לה לג. וראה ערך מלאכת מחשבת), וכשאינו מתכוין לעשות המלאכה אין זו מלאכת מחשבת (שאילתות אמור קה, וראה תוס' שבת קי ב ד"ה תלמוד; חידושי הר"ן סנהדרין פד ב, בשם תוס')^[2].

דעת רבי יהודה

הראשונים נחלקו בדעת ר' יהודה:

• יש ראשונים שסוברים שאף לר' יהודה דבר שאינו מתכוין מותר מהתורה, לפי שאין זו מלאכת מחשבת, ואינו אוסר אלא מדרבנן (תוס' שבת מא ב ד"ה מיחם, סנהדרין פה א ד"ה ור"ש; מאירי שבת צה א, בשם חכמי הדורות; שיטה מקובצת כתובות ה ב, בשם ראשונים; רש"י שבת קכא ב ד"ה דילמא).

ולפיכך במקום שיש חשש מזיקים, כגון נחש או עקרב בפניו, אין צריך להישמט ממנו, אלא דורסו והולך לפי תומו, ואם מת בדריכתו - ימות, הואיל ולא נתכוין, ודבר שאינו מתכוין לר' יהודה מדרבנן הוא, ולא גזרו במקום מזיקים (רש"י שבת שם. וראה ערכים: חובל; מלאכה שאינה צריכה לגופה); וכן רוק, מותר לדורסו לפי תומו משום מיאוס, כיון שאינו מתכוין להשוות הגומות (רש"י שם).

• יש חולקים וסוברים שלדעת ר' יהודה דבר שאינו מתכוין אסור מהתורה (רמב"ן שבת עה א; רשב"א שבת קלג א; ריטב"א יומא לד ב; מאירי שבת צה א; שיטה מקובצת כתובות שם, בשם רשב"א ובשם מורו), וחייב עליו חטאת (רמב"ן וריטב"א ומאירי שם).

• ויש סוברים שאף על פי שאסור מן התורה, מודה ר' יהודה שאינו חייב חטאת עליו (שיטה מקובצת כתובות ה ב, בשם מורו).

מיחם שפנהו

מיחם שפינה ממנו מים חמים, לדעת ר' יהודה לא יתן לתוכו מים מרובים, אף על פי שאינו מתכוין אלא להפשיר את המים, כיון שעל ידי זה הוא מצרף את המיחם, שכלי מתכת חם שנותנים לתוכו מים צוננים מחזקים את הכלי, וזו היא גמר מלאכת הצורפים (שבת מא ב, ורש"י ד"ה והלא).

ולדעת ר' שמעון מותר לתת לתוכו מים מרובים, שהרי זה דבר שאינו מתכוין (שבת שם).

ההלכה

אף אמוראים נחלקו בדבר שאינו מתכוין:

רב סובר כר' יהודה, ושמואל סובר כר' שמעון (שבת כב א).

הלכה כר' שמעון שדבר שאינו מתכוין - מותר (שבת צה א; עירובין ק ב; רמב"ם שבת א ה; טוש"ע אורח חיים שלז א). לכן דברים המותרים לעשותם בשבת, ובשעת עשייתן אפשר שתיעשה בגללן מלאכה, ואפשר שלא תיעשה אם לא נתכוין לאותה מלאכה, הרי זה מותר (רמב"ם שם); אלא אם כן עשה מעשה, והדבר ידוע שאי אפשר שלא תיעשה מלאכת איסור על ידי כך, והוא הנקרא "פסיק רישיה ולא ימות", שבזה אף ר' שמעון מודה שאסור (ראה להלן: בפסיק רישיה).

כשאין מחשבתו ניכרת

יש מן האחרונים שכתב, שמה שדבר שאינו מתכוין מותר הוא רק כשניכר מתוך מעשיו שאינו מתכוין לאיסור; אבל כשאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו - אסור, שאין המחשבה מבטלת את המעשה, כדין דברים שבלב שאינם דברים בכל מקום (פני יהושע שבת מא ב).

הילוך על עשבים

מותר להלך על גבי עשבים בשבת, אפילו כשהוא יחף, ואפשר שידבקו עשבים בקשרי אצבעותיו ויעקרו, כיון שאינו מתכוין לתלוש, שדבר שאינו מתכוין - מותר (עירובין ק ב; רמב"ם שבת א ה; טוש"ע או"ח שלו ג).

אבל אם העשבים גדולים - אסור לרוץ עליהם, מפני שודאי יתלוש עשבים, והרי זה פסיק רישא שאסור, ואפשר שגם ללכת במהירות אסור (משנה ברורה שם ס"ק כה, וביאור הלכה ד"ה מותר; שמירת שבת כהלכתה כו יט, והע' סח). וכן לא ידרוך על קוצים יבשים המחוברים לקרקע, מפני שודאי ישברו ויתלשו (שמירת שבת כהלכתה שם).

השרת שיער

מותר לרחוץ ידיו בעפר לבונה (ר"ח שבת נ ב, בשם יש מי שמפרש; ערוך ערך עפר א) - או: לבֵנה (פירוש א בר"ח שם) - ובעפר פלפלים ועפר יסמין וכיוצא בהם, אף על פי שאפשר שישיר השיער שעל ידו, ואינו חושש שהרי אינו מתכוין להשירו (שבת נ ב; רמב"ם שבת כב יג).

פרצה דחוקה

מותר להיכנס לפירצה דחוקה בשבת, אף על פי שאפשר שישיר הצרורות, כיון שאינו מתכוין להשירם (כתובות ו ב; רמב"ם שבת א ה).

כיבוד וריבוץ

המכבד – המטאטא - את הבית בשבת, והמרבץ את האבק שבבית במים, נחלקו בהם תנאים:

ר' אליעזר מחייב חטאת; וחכמים אומרים שאינו אלא משום שבות (שבת צה א).

הראשונים נחלקו בטעם מחלקותם:

• יש מפרשים שלר' אליעזר כאשר מכבד ומרבץ בהכרח שישוה את הגומות שבקרקע הבית בעפר, והיא תולדה של בונה, ולכן אף על פי שאינו מתכוין לכך הרי זה פסיק רישיה וחייב (ראה להלן: בפסיק רישיה); ולחכמים יתכן שלא תיעשה השוויית הגומות ולכן אף על פי שנעשה כן, הרי זה דבר שאינו מתכוין, וסוברים כר' יהודה שדבר שאינו מתכוין אסור, אלא שאיסורו מדרבנן (תוס' שבת צה א ד"ה המכבד, סנהדרין פה א ד"ה ורבי; מאירי שבת שם, בשם חכמי הדורות שלפנינו. וראה לעיל בדעת רבי יהודה); או שאפילו אם חכמים סוברים שדבר שאינו מתכוין אסור מן התורה מכל מקום אינו אלא איסור דרבנן לפי שאינו משוה את הגומות אלא כלאחר יד (מאירי שם, בשם יש מתרצים).

• יש מפרשים שלר' אליעזר סתם מרבץ ומכבד מתכוין הוא לכך להשוות הגומות, ולכן כשבאמת השוה לבסוף – חייב; וחכמים סוברים שאינו מתכוין אלא לכבד ולרבץ ולא להשוות הגומות, והרי זה דבר שאינו מתכוין (תוס' פסחים סה א ד"ה המכבד).

• ויש מפרשים שלר' אליעזר הכיבוד והריבוץ עצמו הוא מלאכה, ולא משום השוויית גומות, שמה שמייפה הבית על ידי הכיבוד והריבוץ הרי זה תולדת בונה; וחכמים סוברים שאין האיסור אלא משום השוויית הגומות, והרי אינו מתכוין לכך (רמב"ן שבת צה א; שפת אמת שם).

הלכה שמותר אפילו לכתחילה, לפי שהלכה כר' שמעון שדבר שאינו מתכוין מותר (שבת שם). אלא שנחלקו הראשונים אם נאמרה ההלכה בין על כיבוד ובין על ריבוץ, או על ריבוץ בלבד:

• יש אומרים שבשניהם הוא דבר שאינו מתכוין - ומותר (בעל הלכות גדולות ז שבת יז, והובא בתוס' שבת צה א ד"ה והאידנא; ר"ח שבת שם; רי"ף שבת קכד ב; שו"ע או"ח שלז ב, בדעה השניה).

• ויש אומרים שבריבוץ בלבד מותר, שבו אין הכרח שישוו את הגומות, והוא אינו מתכוין להדביק בהן עפר ולהשוות הבית, אלא שלא יעלה אבק, אבל לכבד את הבית אסור (רש"י שבת צה א ד"ה כר' שמעון, קכד ב ד"ה של תמרה; תוס' שבת צה א ד"ה והאידנא; רמב"ם שבת כא ג; מרדכי שבת רמז תיד; אור זרוע שבת עח, בשם ר"י ב"ר שמואל; שו"ע או"ח שלז ב, בדעה ראשונה בסתם), אם מפני שעל ידי הכיבוד בהכרח שישתוו הגומות, והרי זה כפסיק רישיה (רש"י קכד ב ד"ה של תמרה; אור זרוע שבת עח; שו"ע הרב שלז ב); או מפני שמזיז עפר ממקומו על ידי הכיבוד, ויש בכך איסור של טלטול מוקצה (תוס' צה א ד"ה והאידנא; רא"ש שבת י ג; מרדכי שם; תירוץ ב באור זרוע שם); או משום שמא ישווה בכוונה גומות (רמב"ם שבת כא ג). שאף על פי שאינו ודאי שיושוו הגומות, מכל מקום הכוונה שיש לו בכיבוד הבית ליפות קרקע הבית ולתקנו חשובה ככוונה להשוואת הגומות, אבל בריבוץ אינו מתכוין ליפות הקרקע כי אם ללחלח האויר, או שלא יעלה האבק (כסף משנה שם, בשם הריב"ש בדעת הרמב"ם).

בית מרוצף

בבית שהוא מרוצף באבנים או בקרשים (מגן אברהם שלז סק"ג), נחלקו הפוסקים אם מותר לכבדו:

• יש מתירים לכבד, כיון שאין שם גומות (רמב"ם שבת כא ג; שו"ע או"ח שלז ב, בדעה א).

• ויש אוסרים לכבד (ספר התרומה סוף שבת רנד; טור או"ח שלז, בשם ר"י; רמ"א שם ב, בשם יש מחמירין, וסיים: וכן נוהגים ואין לשנות), אם מפני שאף במרוצף יש משום השוואת גומות בין הרובדים; או גזירה מרוצף משום שאינו מרוצף (ספר התרומה שם).

ולטעם זה של גזרה אם היתה כל העיר מרוצפת - מותר, ואין גוזרים משום עיר אחרת (ספר התרומה שם. וראה באור הלכה שלז ב ד"ה ויש).

כיבוד במטאטא

ויש אוסרים לכבד אפילו בבית מרוצף, מפני שקסמי המטאטא נשברים. ואף על פי שאינו מתכוין לכך - הרי זה כפסיק רישיה, שבודאי ישברו; אבל במטאטא רך, שאין קסמיו נשברים - מותר לכבד, אם אין חשש להשוואת גומות (שלטי גבורים שבת צה א אות ו; רמ"א או"ח שלז ב; מגן אברהם סק"ה).

בגד ומטלית

נהגו היתר לכבד על ידי בגד, או מטלית, או כנף אווז הקלים, אפילו באינו מרוצף, כיון שאינם מסירים אלא את האבק, ואין לחוש בהם להשוואת גומות (רמ"א או"ח שלז ב, בשם האגור; שו"ע הרב שם; משנה ברורה שם ס"ק יב).

ויש אוסרים אף בזה משום השוואת גומות (ים של שלמה ביצה ב לג, והובא במגן אברהם שלז סק"ד)^[3].

קינוח טיט

טיט שעל גבי רגלו או מנעלו נחלקו אמוראים אם מותר לקנחו:

• יש אוסרים לקנח את הטיט בקרקע, שמא יבוא להשוות גומות (שבת קמא א), ואף לדעת הסוברים דבר שאינו מתכוין מותר, כאן אסור שמא ישכח שהוא שבת ויתכוין להשוות גומות, לפי שהאדם מחזר לקנח בו רגליו, כי במישור אינו מקנחו היטב, ודרך המקנח רגלו להחליק פני הקרקע כדי לקנח רגלו יפה (תוס' שם ד"ה דילמא; רמב"ן ורשב"א וחידושי הר"ן שם).

• ויש מתירים לקנח, שאין דרך להתכוין לכך, ולא שכיח קינוח בטיט באופן שוודאי עושה גומא (שבת ש, ורש"י ד"ה אחד, ובעל המאור שם).

אף להלכה נחלקו הראשונים: יש אוסרים (תוס' רי"ד שבת שם); ויש מתירים (רי"ף שם, בשם איכא מאן דאמר; רמב"ם שבת כא ב; רמב"ן במלחמות שבת שם; שו"ע או"ח שב ו).

בשאר איסורים

מחלוקת התנאים

אף בשאר איסורים שבתורה נחלקו ר' יהודה ור' שמעון בדבר שאינו מתכוין - שר' יהודה אוסר, ור' שמעון מתיר (ראה שבת כט ב, לגבי כלאים; בכורות לג ב, לגבי בכור ועוד).

ואף על פי שבשבת לר' שמעון אנו למדים שמותר ממלאכת מחשבת (ראה לעיל: במלאכות שבת), והרי כתוב זה בשבת הוא שנאמר, מכל מקום משבת אנו למדים לכל התורה, ושבת היא בנין אב לכולם (ריטב"א יומא לד ב; פני יהושע שבת מב א)^[4].

לדעת הסוברים שר' יהודה מתיר במלאכת שבת דבר שאינו מתכוין באיסורים דרבנן (ראה לעיל), אף בשאר איסורים כן (ראה תוס' בכורות כד ב ד"ה והיינו); ולדעת הסוברים שבמלאכות שבת הוא אוסר אף באיסורים דרבנן (ראה לעיל), כל שכן בשאר איסורים שאסור, שהרי בשאר איסורים לדברי הכל לר' יהודה אסור דבר שאינו מתכוין מן התורה (ראה פני יהושע כתובות ה ב בתוס' ד"ה את"ל).

ההלכה

• יש מהראשונים שפסקו אף בשאר איסורים כר' שמעון, שדבר שאינו מתכוין מותר (ראה רמב"ם כלאים י טז, וכך דעת כל הראשונים, ראה להלן).

• יש מן הראשונים שסובר שבשבת בלבד הלכה כר' שמעון, אבל בשאר איסורים שבתורה דבר שאינו מתכוין אסור (שאילתות קה), שבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, מה שאין כן בשאר איסורים (תוס' שבת קי ב ד"ה תלמוד, בדעת השאילתות. וראה העמק שאלה שם סק"ה).

• ויש מן הראשונים שמחלקים בשאר איסורים בין איסור לאו, כמו כלאים, או איסור חבלה באדם (ראה ערך חובל), שדבר שאינו מתכוין מותר בו; לאיסור מיתה, כמו איסור חבלת הבן לאביו, שדבר שאינו מתכוין אסור בו, כגון להוציא קוץ מאביו שמא יחבול בו; מלבד במלאכות שבת, שאף על פי שאיסורי מיתה הן, דבר שאינו מתכוין מותר בהן, מפני שנאמר בהן מלאכת מחשבת (חידושי הר"ן סנהדרין פד ב, בשם תוס'. ובר"ן שם דחה פירוש זה).

בכלאים

תופרי בגדים תופרים בגדי כלאים כדרכם, ומותר להניחם בשעת התפירה על ברכיהם כדרך התופרים, ואף על פי שנהנים מן הכלאים, ובלבד שלא יתכוונו בחמה להגן עליהם מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים (כלאים ט ו).

וכן מוכרי בגדים מוכרים בגדי כלאים כדרכם, ומותר להם ללבשם כדי להראותם לקונים כדרך המוכרים, אף על פי שנהנים מן הכלאים, ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים (שם ה).

ואין הדברים אמורים אלא לר' שמעון, שסובר דבר שאינו מתכוין מותר, אבל לר' יהודה אסור (שבת כט ב, ורש"י ד"ה ובלבד).

הלכה שמותר (רמב"ם כלאים י טז; טוש"ע יו"ד שא ו).

בנזיר

נזיר חופף שערו ומפספס (נזיר מב א), דהיינו מתחכך בידיו (פירוש המשניות לרמב"ם שם), או בנתר וחול (רש"י שבת נ ב ד"ה חופף), או שמפריד שערותיו זו מזו (רש"י נזיר שם ד"ה מפספס), או חוכך בצפרניו או בכלי (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

ואף על פי שיבוא לידי השרת שערותיו - מותר, שהרי אינו מתכוין לכך, ואפשר שלא ישיר, ודבר שאינו מתכוין מותר (נזיר מב א); ולדעת ר' יהודה שסובר דבר שאינו מתכוין אסור, אף זה אסור (ראה שבת נ א, נזיר שם). הלכה שמותר (רמב"ם נזירות ה יד. וראה ערך נזיר).

המתנדב יין למזבח

המתנדב יין למזבח, לדעת ר' יהודה מביא אותו לספלים (ראה ערך נסכים), אבל אין מזלפו על גבי האש, שהרי יכבה את האש, ויעבור על הלאו של וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה (ויקרא ו ה. וראה ערכים: אש תמיד; מערכות); ואף על פי שאינו מתכוין, הרי דבר שאינו מתכוין אסור.

ולדעת ר' שמעון מזלפו על גבי האשים, שדבר שאינו מתכוין מותר (זבחים צא ב)^[5].

אפשר ולא אפשר

בביאור מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון לגבי דבר שאינו מתכוין, נחלקו אמוראים:

• יש מהאמוראים שסוברים שאף ר' שמעון אינו מתיר דבר שאינו מתכוין אלא בלא אפשר ולא מכוין; דהיינו שאי אפשר לו להימנע מן המעשה. כגון שצריך לכסאות גדולים בשבת, ואינו יכול להגביהם מפני גודלם, ומוכרח לגררם בארץ; או שמוכרח לעבור אצל עבודה זרה, שאין לו דרך אחרת, וכשעובר הוא נהנה מריח הקטורת שמקטירים לעבודה זרה, אלא שאינו מתכוין ליהנות. וכן כל שאי אפשר לו כדרכו, אלא בטורח גדול - מותר (פסחים כה ב, ותוס' ד"ה לא אפשר); ור' יהודה אוסר אף בלא אפשר (שבת כט ב; פסחים כה ב).

• ויש סוברים שלא נחלקו ר' יהודה ור' שמעון אלא כשאפשר לו להימנע מן המעשה, כגון שהכסאות היו קטנים, ויכול להגביהם ולא לגררם בארץ; או שיש לו דרך אחרת, ואינו מוכרח לעבור אצל העבודה זרה, וכיוצא בזה בשאר איסורי תורה - שר' שמעון מתיר כיון שאינו מתכוין, ור' יהודה אוסר; אבל אם אי אפשר לו להימנע מן המעשה ואינו מתכוין - מותר אף לר' יהודה (שבת ופסחים שם).

הלכה שאפילו אם אפשר לו להימנע מהאיסור - מותר (רי"ף פסחים כה ב; ר"ח ור"ן ורא"ש ומאירי שם), בין במלאכות שבת, כגון בגרירת מטה וכסא וספסל, שמותר בין גדולים ובין קטנים (כך משמע מהרי"ף שבת כב א, ורא"ש שבת ב ז, ורמב"ם שבת א ה, שסתמו ולא חילקו. וראה בית יוסף או"ח שלז, בדעתם; אור זרוע ב נה; ספר התרומה שבת רנד; טוש"ע או"ח שלז א), אם לא שהם גדולים יותר מדאי, באופן שבודאי יעשו חריץ, שאסורים משום פסיק רישיה (ראה להלן: בפסיק רישיה); ובין בשאר איסורים, כגון לעבור אצל עבודה זרה כשאינו מתכוין ליהנות מריח הקטורת, בין שאפשר לו ובין שאי אפשר לו להימנע מלילך בדרך זו (רי"ף ור"ח ושאר ראשונים פסחים שם).

וכן כל הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו באיסור מכל האיסורים, אם לא נתכוין - מותר (רמב"ם מאכלות אסורות יד יב), אפילו כשאפשר לו להימנע (רדב"ז שם); אבל אם נתכוין - אסור אפילו כשאי אפשר לו להימנע (רמב"ם ורדב"ז שם).

בפסיק רישיה^[6]

הדין

אפילו לדעת ר' שמעון - והלכה כמותו (ראה לעיל) - שדבר שאינו מתכוין מותר, הרי זה דוקא במקום שאפשר שייעשה האיסור ואפשר שלא ייעשה; אבל אם בודאי ייעשה האיסור על ידי עשיית הדבר המותר - אסור. ועל זה אמרו: מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות (שבת עה א), דהיינו שחותך ראשו של בעל חי בשבת, ואומר שלא נתכוין להמיתו אלא חותכו לצורך אחר, כגון להאכילו לכלב (ר"ח שבת קיא ב), או שצריך לדמו (ערוך ראה פסק א), או שיצחק בו הקטן (רמב"ם שבת א ו), שאסור למרות שאינו מכוין, כיון שהדבר ידוע שאי אפשר שלא ימות אלא בודאי ימות (ר"ח וערוך ורמב"ם שם; רש"י סוכה לג ב ד"ה והא), והרי זה כמתכוין לעשותו (ערוך ורש"י שם)^[7].

חומרתו

איסור פסיק רישיה הוא מן התורה, ואם עשה כך במלאכת שבת - חייב חטאת (רמב"ם שבת א ו; שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם ט. וראה תוס' שבת עה א ד"ה טפי, מא ב ד"ה מיחם).

ואף לדעת ר' יהודה שסובר דבר שאינו מתכוין אסור אף בלא פסיק רישיה, יש חומר בפסיק רישיה, שאף לדעת הסוברים שבדבר שאינו מתכוין בשבת אין ר' יהודה אוסר אלא מדרבנן, לפי שאינו מלאכת מחשבת (ראה לעיל: במלאכות שבת), מכל מקום בפסיק רישיה חייב חטאת, כיון שפסיק רישיה עושה את המעשה למלאכת מחשבת (תוס' שבת מא ב ד"ה מיחם, יומא לד ב ד"ה הני; מאירי שבת כט ב; שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם שם).

תלישה

אסור לתלוש בשבת עולשים - מין צמח^[8], או לחתוך קנים^[9] הראויים למאכל אדם או למאכל בהמה, אפילו כל שהוא, בשדה שלו, אפילו אם אינו מתכוין לתלשם אלא לאכילת אדם, או לאכילת בהמה, ואין בהם שיעור כדי להתחייב משום קוצר; כיון שהקרקע מתייפה מאליה על ידי זה, והרי זה כפסיק רישיה ולא ימות, ואם תלש כל שהוא - חייב משום חורש (שבת קג א, ורש"י ד"ה עולשין).

סתימת נקב

אסור לסתום בחוזק נקב החבית של יין, לפי שבודאי יבוא לידי סחיטה (ראה ערכים: מלבן, דש, על גדר האיסור בסוחט), או שתיבטל הסתימה אצל החבית ויעשה כלי (ערוך ערך סבר(ה), לפירוש א. וראה תוס' כתובות ו א ד"ה האי). ואף על פי שאינו מתכוין אלא לסתום את הנקב, הרי זה פסיק רישיה ולא ימות (שבת קיא ב, ורש"י ד"ה אסור).

ענבי הדס

וכן מי שיש לו הדס שענביו מרובים, ואין לו הדס אחר למצוותו אלא זה, אסור לו ללקטם ביום טוב, אפילו אם אינו מתכוין אלא לאכילה ולא להכשירו למצוותו (ראה ערך הדס, על פסולו בענבים), לפי שממילא הוא מכשירו בכך, והרי זה מתקן כלי, והוא פסיק רישיה ולא ימות (סוכה לג ב).

כבוי אש

אסור לפתוח ולנעול את הדלת כשנר עומד אחורי הדלת, אף על פי שאינו מתכוין לכבות את הנר, שהרי זה פסיק רישיה ולא ימות, שבודאי יכבה הנר מחמת הרוח, או מחמת נדנוד הנר, והתרחקותו והתקרבותו של השמן מן השלהבת על ידי זה (שבת קכ ב, ורש"י ד"ה בפסיק, ותוס' ד"ה פותח; רמב"ם שבת ה יז ומגיד משנה שם).

ויש שכתבו שאין זה פסיק רישיה ממש אלא קרוב לפסיק רישיה (שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם ט; מאירי שבת שם; מהרש"א שבת שם; באור הלכה רעז א ד"ה שמא. וראה ערך מכבה, על אופני ההיתר בדבר), ולכן אין בו חיוב חטאת, אלא איסור בלבד (שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם שם).

וכן הפותח דלת כנגד המדורה בשבת, ויש שם רוח שאינה מצויה המנשבת ומבעירה את האור, הרי זה פסיק רישיה ולא ימות - ואסור (שבת קכ ב, ורש"י ד"ה מאי טעמא, ומהרש"א שם).

ספוג

ספוג, אם אין לו עור בית אחיזה אין מקנחים בו (שבת קמג א; רמב"ם שבת כב טו; טוש"ע או"ח שכ יז), לפי שפסיק רישיה ולא ימות הוא, שאי אפשר שלא לסחוט באוחז בספוג (שבת שם, ובפירוש הר"ח).

צידה

אסור לסגור תיבה קטנה, או לסתום כלי שיש בו זבובים, אלא אם כן מניח להם מקום לברוח, שהרי זה פסיק רישיה שבודאי יצודו שם (מרדכי שבת רמז שיח; טור או"ח שטז, בשם בעל התרומות; רמ"א שם ד).

ויש מקילים במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם יברחו (טור שם; רמ"א שם, בשם יש מקילים. וראה להלן: בספק, כשיש ספק אם יש שם זבובים).

השקאת זרעים

האוכלים בגנות אסורים ליטול ידיהם על העשבים, כיון שבזה משקים אותם, ויש בכך איסור זורע; ואף על פי שאינם מכוונים, פסיק רישיה הוא (סמ"ג לאוין סה מלאכת חורש; ספר התרומה רלה; מרדכי שבת רמז שכט; טוש"ע או"ח שלו ג).

ליטול ידים בגינה של חברו, שעל ידי כך ממילא משקה את הזרעים, והוא פסיק רישיה, לדעת הסוברים שאם לא ניחא לו מותר (ראה בהמשך: בפסיק רישיה שלא ניחא לו), אף זה מותר, שהרי אין הזרעים שלו; ולדעת הסוברים שאסור (ראה שם), אף זה אסור (סמ"ג לאוין סה; בית יוסף או"ח שלו, ומגן אברהם שם סק"ו).

כיור שהמים הנשפכים לתוכו זורמים דרך צינור עד שמגיעים לקרקע זרועה, מותר לשפוך מים לתוכו בשבת אם אינו מכוין להשקיית הזרעים, מפני שהדבר נחשב לגרמא, וגרמא כשאינו מתכוין לו מותר גם בפסיק רישא (שמירת שבת כהלכתה יב יט, והע' נג, בשם הגרש"ז אויערבאך).

בדבר שאינו מלאכה

כתבו הראשונים שאין חיוב פסיק רישיה אלא כשהמלאכה נעשית גם בלא כוונתו, אבל אם כשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה, וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל - פטור.

כגון המכבה גחלת של מתכת ולא נתכוין לצרף - מותר, כיון שהגחלת מצד עצמה אינה כלי כלל, ורק אם הוא מתכוין לצרף עושה אותה לכלי, אבל בלי כוונתו אין הצירוף מועיל כלום לגחלת (מגיד משנה שבת יב ב; אור שמח שם; לחם משנה שם א. וראה ערכים: מכבה; מכה בפטיש).

בשאר איסורים

אף בשאר איסורים של תורה, שדבר שאינו מתכוין מותר בהם (ראה לעיל: בשאר איסורים), אם הוא פסיק רישיה, דהיינו שעושה דבר המותר באופן שבודאי ייעשה איסור על ידי עשייתו - אסור. ולכן אם יש לו בהרת על בשרו, אסור לחתוך אותה אפילו שאינו מתכוין לטהרו, אלא לאיזה צורך אחר, שהרי זה פסיק רישיה ולא ימות (ראה שבת קלג א).

וכן הנזיר אסור לסרוק את שערו במסרק אפילו לדעת ר' שמעון (נזיר מב א; רמב"ם נזירות ה יד), שהרי זה פסיק רישיה ולא ימות (רש"י שבת פא ב ד"ה אבל), מפני שמשיר את השער בודאי (רש"י שבת נ ב ד"ה אבל; רמב"ם שם).

באיסורי הנאה

הראשונים נחלקו בדין פסיק רישיה באיסור הנאה:

• יש סוברים שאסור, כמו כל פסיק רישיה בשאר איסורים. ולפיכך מוכרי כסות של כלאים שמוכרים כדרכם, אם אינם מתכוונים בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים (ראה לעיל: בשאר איסורים), הרי זה דוקא כשאין כאן פסיק רישיה, וכגון שהוא לבוש מלבושים אחרים להגן עליו מפני החמה ומפני הצינה, אבל אם הוא פסיק רישיה - אסור (תוס' שבת כט ב ד"ה ובלבד; רשב"א ומאירי שם); או שלא אסרה תורה אלא דרך לבישה, ואין זו דרך הנאת לבישה (מאירי שבת שם).

• ויש סוברים שבהנאה אין דין של פסיק רישיה, וכל שאינו מתכוין לכך - מותר. לפיכך מוכרי כסות של כלאים מוכרים כדרכם, ואפילו שהנאת ההגנה מפני החמה ומפני הגשמים באה לו ממילא - מותר, כיון שאינו מתכוין לכך; וכן מותר להריח בנקב שבמגופת חבית של יין נכרי לידע אם היין טוב, אף על פי שנהנה מהריח, כיון שאינו מתכוין לכך, ופסיק רישיה בהנאה - מותר (ר"ן חולין צג ב).

ואפילו לדעתם יש שכתבו שאם הדבר עומד להנאה זו - אסור בפסיק רישיה, כגון דבר העשוי להריח בו, והריח אפילו בלא כוונת הנאה, אם הוא פסיק רישיה - אסור (שלטי גבורים עבודה זרה סו ב אות א).

הכשר לטומאה

אף בהכשר אוכלים לטומאה פסיק רישיה עושה דבר שאינו מתכוין כמתכוין. כגון השוחה לשתות, המים העולים בפיו ובשפמו מכשירים (מכשירין ד א), ואף על פי שאין מים מכשירים אלא אם כן החשיב אותם האדם (ראה ערך הכשר), והוא לא נתכוין אלא לשתות, מכל מקום כיון שאי אפשר שלא יגעו המים בשפמו, הרי זה כאילו החשיבם, כמו במלאכת שבת, שכל פסיק רישיה הוא כמתכוין (פירוש הרא"ש שם).

ביחס לאדם

פסיק רישיה נקרא אם לאותו האדם העושה הוא פסיק רישיה, אף על פי שאנשים אחרים אפשר שיעשו את הדבר בלא האיסור (שו"ת הריב"ש שצד).

בספק

לעיתים הגדרת פסיק רישיה אינה ברורה, ויש שנחלקו לגבי פעולה מסוימת האם היא פסיק רישיה (תוס' שבת צה. ד"ה המכבד)^[10].

בפסיק רישיה שלא ניחא לו

כשאינו נהנה

פסיק רישיה שלא ניחא לו, דהיינו שאינו נהנה ממנו, נחלקו הראשונים בדינו:

• יש סוברים שאין פסיק רישיה אסור לר' שמעון אלא כשנוח לו, שנהנה מדבר האסור, כמו החותך ראשו של חי להוציא ממנו דם לאיזה צורך, שהרי הוא כמתכוין להמיתו, ורוצה הוא ונהנה מפסיקת הראש ומיתתו (רמב"ן שבת קיא א, לדעה זו), שאם לא היה ניחא לו לא היה פוסק ראשו; אבל פסיק רישיה שאינו נהנה ממנו - מותר לכתחילה (ערוך ערך פסק א, וראה שם ערך סבר(ה); תוס' שבת קג א ד"ה לא צריכא, יומא לה א ד"ה הני מילי, כתובות ו א ד"ה האי, בשם הערוך; רמב"ן שבת שם, בשמו; רא"ש שבת יב א, בשמו)^[11].

היתר זה הוא בין במלאכת שבת, ובין בשאר איסורים (ראה ערוך ותוס' ורמב"ן שם), שהרי זה נחשב לדבר שאינו מתכוין (רמב"ן שם, לדעת הערוך). לפיכך:

• מותר לתלוש עשבים בשדה של חברו שאינו אוהבו, כל שאינו מתכוין ליפות את הקרקע, אלא לשם אכילה, ואין בו כשיעור כדי לחייבו משום קוצר (ערוך וראשונים שם בשמו).

• וכן מותר לסתום פי הנקב של חבית יין בחוזק, אם הנקב הוא מן הצד, אף על פי שבודאי יסחט היין, לפי שלא ניחא לו, שהרי אינו נהנה מסחיטה זו, כיון שהיין הולך לאיבוד על הארץ; ולא אמרו שאסור להדק בחוזק (ראה שבת קיא ב. וראה לעיל) אלא כשהנקב למעלה, והיין הולך לתוך החבית ונהנה ממנו (ערוך ערך סבר(ה)).

• וחבית שפקקוה בפשתן מותר להסיר הפקק ולמשוך ממנה יין בשבת, אף על פי שאי אפשר שלא יסחוט כשמסיר הפקק והוא פסיק רישיה, כיון שאינו נהנה בסחיטה זו, שהיין נופל לארץ (תוס' שבת קג א ד"ה לא, לדעת הערוך; טוש"ע או"ח שכ יח, בשם יש מי שמתיר).

• וכן מותר לסרוק את הבהמה אפילו במסרק כעין שלנו שבודאי יתלוש שערות, כיון שאינו רוצה בתלישה זו, והרי זה פסיק רישיה שלא ניחא לו (רבנו ירוחם ד א, בשם יש מי שכתב, והביאו בית יוסף או"ח תקכג); אבל אדם אסור לסרוק במסרק בשבת, אף לדעה זו, שכיון שרוצה בהפרדת השערות, ואי אפשר בלא השרת שערות, הרי זה כרוצה גם בהשרתן (שו"ת הריב"ש שצד. וראה בית יוסף או"ח שג, ושו"ע שם כז. וראה ערך גוזז).

אלא שאף לדעה זו יש סוברים שבמלאכות שבת בלבד מותר פסיק רישיה שלא ניחא לו, לפי שבשבת צריכה המלאכה להיות מלאכת מחשבת, אבל בשאר איסורי תורה כל פסיק רישיה אסור, ואין צורך בהם שיהיה ניחא לו (רא"ש שבת יד ט, ור"ן שבת קי ב, לדעת הערוך).

• יש חולקים לגמרי וסוברים שאף פסיק רישיה שלא ניחא לו אסור לר' שמעון, בין במלאכות שבת ובין בשאר איסורי תורה. אלא שבמלאכות שבת אין איסורו אלא מדרבנן מטעם אחר, שכיון שלא ניחא לו הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאינה אסורה בשבת לר' שמעון אלא מדרבנן (ראה ערך מלאכה שאינה צריכה לגופה), ובשאר איסורי תורה - אסור מן התורה (תוס' שבת קג א ד"ה לא צריכא, יומא לה א ד"ה הני מילי, כתובות ו א ד"ה האי; רמב"ן שבת קיא א; רא"ש שבת יב א; ר"ן שבת קי ב; שיטה מקובצת כתובות ה א; טוש"ע או"ח שכ יח בדעה ב, ומגן אברהם ס"ק כא).

ולדעה זו, כל שאינו נהנה ממנו, אף על פי שלא איכפת לו אם ייעשה, אינו חייב עליו חטאת בשבת משום מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואסור רק מדרבנן. ולא אמרו שבשדה של חברו מותר לתלוש עשבים, כשאינו מתכוין לייפות הקרקע, אלא אמרו שאינו חייב חטאת, משום מלאכה שאינה צריכה לגופה (תוס' שבת עה א ד"ה טפי).

וכן אסור לסרוק בהמה באופן שבודאי יתלוש השערות, משום פסיק רישיה (תוס' ביצה כג א ד"ה ושלש; רא"ש ביצה ב כד; טוש"ע או"ח תקכג ב), אף על פי שלא ניחא לו בזה (ראה בית יוסף או"ח תקכג).

• ויש מן הראשונים סוברים יותר מזה שפסיק רישיה שלא ניחא לו, דהיינו שלא איכפת לו אם ייעשה הדבר או לא ייעשה - חייב חטאת לר' שמעון (תוס' שבת עה א ד"ה טפי, בדעת רש"י. וראה גליון הש"ס לרבי עקיבא איגר שבת קג א).

כשקשה לו

פסיק רישיה שקשה לו, דהיינו שלא זו בלבד שאינו נהנה מהאיסור, אלא אדרבה קשה לו האיסור ורוצה שלא יהיה, נחלקו בו הראשונים:

• יש מן הראשונים סוברים שמותר אף לכתחילה, וכשלא נוח ולא קשה לו הוא שאסור מדרבנן (מאירי שבת כט ב, קג א). לכן מותר לכתחילה לפצוע בשבת חלזון בכוונה להוציא את דמו, ולא להמיתו, אף על פי שבודאי ימות, לפי שפסיק רישיה שקשה לו הוא, שכן דם החי טוב יותר מדם המת, ורוצה הוא שיחיה ולא ימות; וכן מותר לגרור כסאות וספסלים גדולים ביותר, אפילו שודאי יעשה חריץ בגרירתו, שפסיק רישיה שקשה לו הוא, שכן החריץ קשה לו, ולא עוד אלא אפילו ר' יהודה מודה בזה שקשה לו שהוא פטור, ואינו אסור אלא מדרבנן (מאירי שם).

• ויש סוברים שאפילו שדמו של חי יותר טוב מן המת ואינו רוצה שימות הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה שאסורה מדרבנן (ראה תוס' שבת עה א ד"ה טפי). אלא שיש סוברים בפוצע חלזון, ואינו צריך אלא לדמו שאין כאן פסיק רישיה כלל, שכיון שדמו של חי טוב יותר הוא מתכוין וטורח לשמרו שלא ימות בידו, ופוצעו בדרך שאפשר שלא ימות, ואפילו מת אינו אלא מתעסק שלא נעשתה מחשבתו (רמב"ן עה א, בדעת רש"י).

באיסורים דרבנן

כשנוח לו

פסיק רישיה באיסורים דרבנן נחלקו בו הראשונים אם אסור לר' שמעון:

• יש סוברים שבאיסור דרבנן אפילו פסיק רישיה שניחא לו מותר (מאירי שבת כט ב, בשם יש מוסיפים; שו"ת תרומת הדשן סד, וראה מגן אברהם שיד סק"ה ומחצית השקל שם שנראה שסוברים בדעתו שאף בניחא לו מותר; שער המלך שבת כה כד, בדעת רש"י ביצה לג א ד"ה והילכתא).

ומכל מקום אסור לפתוח ולנעול את הדלת כשנר עומד מאחוריה, משום פסיק רישיה, שהרוח בודאי תכבה את הנר (שבת קכ ב). ואף על פי שהכיבוי אינו אלא איסור דרבנן, שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה (ראה ערכים: מכבה; מלאכה שאינה צריכה לגופה) - אסור, לפי שלפעמים הרי הוא איסור תורה, כשצריך למלאכה, ולכן אסור בו פסיק רישיה (מאירי שם, לדעה זו). והחמירו במלאכה שאינה צריכה לגופה יותר מבשאר איסורים דרבנן, כיון שהמלאכה עצמה אסורה מן התורה כשעושה אותה לגופה, מה שאין כן בשאר איסורים שכל עיקרם אינו אלא מדרבנן (שער המלך שם, ונראה שזוהי כוונת המאירי).

וליקוט ענבי הדס ביום טוב, כשאין לו הדס אחר, שאסור משום פסיק רישיה (ראה לעיל: בפסיק רישיה), הרי זה לפי שתיקון כלי כזה שעושה בידים איסורו מן התורה (מאירי שם).

• ויש חולקים וסוברים שפסיק רישיה אסור אפילו באיסורים דרבנן (תוס' שבת קג א ד"ה לא צריכא, וראה מגן אברהם שיד סק"ה; תוס' ביצה כג א ד"ה ושלש בשם ר"י, בכורות כד ב ד"ה והיינו; רא"ש בכורות ג ה; רשב"א שבת קכ ב; ר"ן שבת קי ב). ולכן אסור ללקט את הענבים מהדס, אף על פי שתיקון כזה כמיעוט הענבים אינו אלא מדרבנן (תוס' שבת שם).

וכן אסור לסתום נקב החבית של יין בחוזק, משום פסיק רישיה של סחיטה (ראה לעיל: בפסיק רישיה), אף על פי שסחיטה זו אינה אלא מדרבנן, כיון שאינו צריך לדבר הנסחט (ר"ן שבת שם); וכן אסור כיבוי הנר על ידי פתיחת הדלת, אף על פי שאיסור כיבוי זה הוא מדרבנן (רשב"א שבת קכ ב).

כשלא נוח לו

ואפילו פסיק רישיה שלא ניחא לו יש סוברים שאסור גם באיסורים דרבנן (שער המלך שבת כה כד, לדעת הר"י והטור. וראה באור הלכה שכ יח ד"ה יש).

אבל יש מהראשונים שמחלקים, שפסיק רישיה שנוח לו אסור אפילו בדרבנן; ואם לא נוח לו, דהיינו שאינו נהנה ממנו, מותר בדרבנן (מאירי שבת כט ב, בשם יש אומרים. וכך משמע מהתוס' שבת קג א ד"ה לא, וראה מגן אברהם שיד סק"ה, ומחצית השקל שם)^[12].

כשאפשר בלא פסיק רישיה

דבר המותר, שאפשר לעשותו מבלי שייעשה על ידו דבר האסור בפסיק רישיה, נחלקו בו הראשונים:

• יש מן הראשונים שסוברים שמותר לעשותו לר' שמעון אף באופן שהדבר האסור ייעשה על ידו בפסיק רישיה, כשאינו מתכוין לו. ולפיכך המתנדב יין למזבח - מותר לו לזלפו על גבי האשים, לר' שמעון, אפילו בטיפות גסות, אף על פי שפסיק רישיה ולא ימות הוא, שבודאי תכבה האש על ידו ויעבור על הלאו של כיבוי אש המזבח (ראה לעיל: בפסיק רישיה), שכיון שאפשר לזלפו בטיפות דקות מאד, אפילו כשמזלפו בטיפות גסות הרי זה דבר שאינו מתכוין (רש"י זבחים צא ב ד"ה הא ר"ש, וראה מרכבת השבת א א שהאריך בזה).

יש מהאחרונים שכתבו לדעה זו שמותר לחתוך ראש העוף בשבת כשאינו מתכוין להמיתו אלא להוציא ממנו דם, שכיון שאפשר להוציא ממנו דם בלא להמיתו, אין זה בכלל פסיק רישיה, אלא דבר שאינו מתכוין (מרכבת המשנה שם, בדעת הרמב"ם).

וכן מותר לגרור כסאות וספסלים, אפילו גדולים מאד, אף על פי שפסיק רישיה הוא (ראה לעיל), כיון שאינו מתכוין אלא להעבירם למקום אחר, ואפשר להעבירם על ידי טלטול של כמה אנשים בלא גרירה (מרכבת המשנה שם).

כיוצא בדבר כתבו הראשונים, שאפילו אם ידע שצבי נמצא בביתו - מותר לו לנעול בשבת את ביתו בשביל לשמור את הבית ואת הצבי, אף על פי שעל ידי כך ודאי ניצוד הצבי, כיון שהוא צריך לשמור גם את ביתו (רשב"א שבת קז א).

ופירשו את הדברים, שכל מעשה שאפשר לעשותו זולת הפסיק רישיה, אז אפילו עושה אותו מעשה בפסיק רישיה - מותר, כשאינו מתכוין לעשותו (שלטי גבורים שבת קו ב אות ג. וראה ישועות יעקב או"ח שטז סק"ה, שחיזק סברא זו בראיות), שכיון שנועל את הבית לשמרו, הרי אין רצונו אלא לשמור מה שבבית, וזה אפשר בלא נעילת הבית, לכן אינו בכלל פסיק רישיה (מרכבת המשנה שבת א א)^[13].

• ויש שאינם מחלקים בכך וסוברים שאין הבדל בדבר בין שאפשר לעשותו באופן המותר או לא, כיון שעכשיו עושהו בפסיק רישיה הרי זה אסור (ראה לעיל בפסיק רישיה, דעת ראשונים בטיפות גסות על האש שסוברים שהוא פסיק רישיה, וכן בגרירת כסאות גדולים דעת כמה ראשונים לעיל שהוא פסיק רישא). וכן בנעילת הבית כדי לשמור את הבית והצבי, ואפילו כדי לשמור את הבית בלבד כל שיודע שיש כאן צבי וניצוד ממילא הרי זה פסיק רישיה (רמב"ן ור"ן שבת קו ב).

בספק

ספק פסיק רישא

בספק פסיק רישא נחלקו הדעות:

• יש מן הראשונים שסוברים שכשם שאם בשעה שעושה את הדבר המותר יש ספק אם ייעשה האיסור להבא, שאפשר שייעשה ואפשר שלא ייעשה, אין זה פסיק רישיה, אלא דבר שאינו מתכוין ומותר (ראה לעיל: בפסיק רישיה), כך אפילו אם בשעה שעושה את הדבר המותר יש כבר ספק לשעבר אם יש כאן פסיק רישיה של איסור, הרי זה בכלל דבר שאינו מתכוין ומותר.

כגון המיחם שפינה ממנו מים, שמותר לר' שמעון ליתן לתוכו מים מרובים אם אינו מתכוין אלא להפשיר המים ולא לצרף הכלי (ראה לעיל: במלאכות שבת), אף על פי שפסיק רישיה הוא, שבודאי יצרף, מכל מקום כיון שיש ספק שמא כבר נצרף קודם לכן, ועכשיו אין צירוף זה תיקון לו, אין זה פסיק רישיה ומותר (רמב"ן במלחמות שבת מא ב).

וכן יש מן הפוסקים שכתבו שמותר לסגור תיבה קטנה בשבת כשיש לו ספק אם יש שם זבובים, שאף על פי שאם בודאי יש שם זבובים, הרי זה פסיק רישיה, שהרי בודאי יצודו על ידי סגירתו ואסור לסגרה (ראה לעיל: בפסיק רישיה), מכל מקום עכשיו שיש ספק אם יש כאן זבובים, שוב אינו בכלל פסיק רישיה, והרי זה כדבר שאינו מתכוין (ט"ז או"ח שטז סק"ג, וראה באור הלכה שטז ג ד"ה ולכן. וראה שו"ת אבני נזר או"ח רנא, שכתב כך בדעת רש"י).

ואף בשאר איסורים יש שכתבו שלדעה זו מותר לחתות אש תחת קדרה של גוי, שיש ספק אם יש שם בשר בחלב, כשהוא אינו מתכוין לבשל. ואף על פי שכשמחתה בודאי יבשל, ופסיק רישיה הוא, מכל מקום כיון שיש לו ספק אם יש כאן בשר בחלב, אין זה בכלל פסיק רישיה, אלא הוא דבר שאינו מתכוין ומותר (חידושי רבי עקיבא איגר יו"ד פז ו, לדעת הט"ז).

• ויש שהוכיחו מדברי הראשונים שאף זה פסיק רישיה הוא, ולא אמרו שספק ייעשה האיסור ספק לא ייעשה הוא דבר שאינו מתכוין, אלא כשהספק הוא להבא, שבעצם פעולתו יש ספק אם ייעשה איסור, אבל כשמצד פעולתו אין שום ספק בדבר, אלא הספק הוא אם יש כאן איסור מכבר, הרי זה ככל ספק איסור דאורייתא שהולכים בו לחומרא.

ולכן אסור לכבד את הבית בשבת, מפני שבהכרח ישתוו הגומות שבבית, והרי זה פסיק רישיה (ראה לעיל: במלאכות שבת). ואפילו כשאינו ידוע לו אם יש גומות בבית - אסור, שכיון שאם יש כאן גומות הרי זה פסיק רישיה, עכשיו שיש ספק, הרי זה ספק איסור של תורה (קונטרס אחרון לשלחן ערוך הרב רעז א, לדעת הרמב"ם; שו"ת חלקת יואב קמא ח).

כשהאיסור יתברר בשעת המעשה

אף לדעה הראשונה שספק פסיק רישיה מותר, כתבו האחרונים שאין הדברים אמורים אלא רק במקום שבכל זמן עשייתו יש לו ספק אם יש כאן איסור, אבל אם יש לחוש שמא בתוך זמן העשייה יהיה הדבר לודאי ופסיק רישיה שיש איסור, אף הם מודים שהרי זה ספק דאורייתא ואסור לעשותו.

ולכן בנר שאחורי הדלת שאסור לפתוח את הדלת (ראה לעיל: בפסיק רישיה), הרי זה אפילו כשעכשיו אין עדיין רוח מנשבת בחוץ, שחוששים שמא ברגע זה שיתחיל לפתוח, מיד ינשב הרוח בחזקה באופן שאי אפשר שלא תכבה האש, ונמצא עושה איסור דאורייתא במה שיגמור את הפתיחה אחר שכבר הוא ודאי פסיק רישיה (קונטרס אחרון לשלחן ערוך הרב רעז א).

וכן בשאר איסורים כתבו הראשונים שמה שאמרו שאסור לבן ליטול קוץ שנתחב לאביו שמא יעשה בו חבלה (ראה סנהדרין פד ב. וראה ערך חובל), אף על פי שדבר שאינו מתכוין הוא, הרי זה מפני שחוששים שמא יתהפך כשיתחיל להסיר ויהיה אז פסיק רישיה, והוא לא יניח בשביל כך (תוס' שם פה א ד"ה ור"ש); ואף שעכשיו בשעה שעושה הוא ספק אם יתהפך, מכל מקום הרי זה בכלל ספק איסור דאורייתא (קונטרס אחרון לשו"ע הרב שם).

הערות שוליים