מיקרופדיה תלמודית:דבר שבמנין

הגדרה^[1] - דבר שמחמת חשיבותו הוא נמכר במנין ולא באומד, ואינו מתבטל מחמת כן בתערובת

גדר הדבר האוסר

דבר שבמנין של איסור שנתערב בהיתר, אינו בטל (ראה ערך בטול אסורים וערך דבר חשוב), ונחלקו תנאים ואמוראים בגדרו:

רבי מאיר אומר דבר שהדרך למוכרו במנין מפני חשיבותו, מקדש - אוסר את כל תערובתו - כגון חבילי תלתן - מין קטניות - שצמחו בכלאי-הכרם (ראה ערכו) ונאסרו, ולאחר מכן נתערבו באחרים - כולם ידלקו (ערלה ג ו וז ושם נתבאר), כדין כלאי הכרם שנאמר בהם פֶּן תִּקְדַּשׁ (דברים כב ט. וראה ערך כלאי הכרם), ודרשו חכמים פן תוקד אש (קידושין נו ב, וראה רש"י ביצה ג ב ד"ה ידלקו).

חכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד שהם חשובים מאוד (רש"י שם ד"ה וחכמים), ואלו הם:

• אגוזי פרך - והוא שם מקום (רש"י שם ד"ה פרך, ופירוש המשניות לרמב"ם ערלה שם), ויש מפרשים שנקראים כך על שם שקליפתם רכה והם נפרכים ביד (תוספות יבמות פא ב ד"ה פרך, ופירוש א בר"ש ערלה שם, על פי פסיקתא).

• רמוני באדן או: בדן, או: בדאן (ראה שינויי נוסחאות במשנה ערלה וכלים שם) - והוא שם מקום - (ברטנורא שם).

• חביות סתומות - מגופות ומלאות יין (פירוש הרימב"ץ על המשנה שם, ומאירי ביצה שם).

• חלפי - צלעות (ר"ש וברטנורא ערלה שם) - תרדין.

• קלחי כרוב - שבארץ ישראל שהם גדולים וטובים (רש"י ביצה שם ד"ה קולחי וברטנורא ערלה שם, וראה ר"ש שם).

• ודלעת יונית.

רבי עקיבא מוסיף אף ככרות של בעל הבית.

הראוי לערלה – ערלה, לכלאי הכרם - כלאי הכרם (ערלה שם), שאותם שהם מין אילן וערלה נוהגת בהם, כגון אגוז ורמון וחביות יין, מקדשים את תערובתם משום ערלה, ואותם שאינם מין אילן, כגון כרוב ותרדין ודלעת וככרות, מקדשים תערובתם אם הם כלאי הכרם (רש"י ביצה שם, ור"ש ערלה שם).

מחלקות אמוראים בדבר

נחלקו אמוראים בביאור דבר שבמנין: רבי יוחנן אמר את שדרכו למנות שנינו (ביצה ג ב), היינו דבר שמיוחד למנין, שאין אדם מוכרו באומד בלא מנין (רש"י ביצה שם ד"ה אלא, ור"ש ערלה ג ז); וריש לקיש אמר כל שדרכו למנות שנינו (ביצה שם), היינו כל דבר שיש בני אדם המקפידים עליו מפני חשיבותו למכרו במנין (רש"י שם ד"ה כל) אפילו לפרקים, אך יש שמוכרים אותו גם באומד (רש"י יבמות פא ב ד"ה ור"ל).

ונחלקו הראשונים בדעת מי חלקו אמוראים אלו:

• יש מפרשים שרבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בדעת רבי מאיר^[2], אבל חכמים סוברים שאף דברים שדרכם תמיד להימנות בטלים, חוץ מששה - ולרבי עקיבא שבעה - הדברים שחשבו שאינם בטלים, מפני שהם חשובים מאד (רש"י ביצה שם ד"ה את; ר"ש ערלה שם; ריטב"א יבמות פא ב ד"ה רבי יוחנן, בשם רוב מפרשים^[3]).

• יש מפרשים שנחלקו לדעת חכמים, שלרבי יוחנן הם סוברים שאותם ששה הדברים - ולרבי עקיבא שבעה - הם מיוחדים שמוכרים אותם תמיד במנין דוקא, והוא הדין לכל הדברים שאינם נמכרים לעולם אלא במנין שאינם בטלים, אלא שדברו חכמים בהווה ובמצוי להם, ולריש לקיש סוברים חכמים שאפילו דברים שדרכם ברוב הפעמים להימכר במנין דברים חשובים הם ואינם בטלים, ולא נתמעטו אלא דברים הנמנים רק במיעוט פעמים, אבל רבי מאיר סובר אפילו דבר שדרכו לפעמים להימנות, אף שרוב הפעמים אין דרכו להימנות, דבר חשוב הוא ואינו בטל (ריטב"א יבמות שם, בשם יש מפרשים; שיטה מקובצת ביצה שם ד"ה ולענין, בשם תוספות ביבמות).

• ויש מפרשים שרבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בין בדעת רבי מאיר ובין בדעת חכמים (ראה בהרחבה במאירי ביצה שם ויבמות שם).

להלכה

להלכה נחלקו הפוסקים מהו דבר שבמנין שאינו בטל:

• יש פוסקים כרבי עקיבא ששבעה דברים אלה בלבד חשובים הם ואוסרים בכל שהוא, אבל שאר הדברים, אף שדרכם להימנות - היינו אף על פי שדרכם תמיד להימנות, ואינם נמכרים כלל באומד (ש"ך יו"ד קי סק"ח) - הרי הם עולים בשיעורם, כיצד, אתרוג של ערלה שנתערב במאתים אחרים (ראה ערך בטול אסורים שהוא שיעור ביטולם) - הכל מותר, וכן כל כיוצא בזה.

וכל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מן המקומות, כגון אגוזי פרך ורמוני בדן בארץ ישראל באותם הזמנים, הוא אוסר בכל שהוא לפי חשיבותו באותו מקום ובאותו זמן, ולא הוזכרו אלו אלא לפי שהם אוסרים בכל שהוא בכל מקום, והוא הדין לכל כיוצא בהם בשאר מקומות (רמב"ם מאכלות אסורות טז ג - ט^[4]; טור יו"ד קי בשמו; המחבר בשו"ע שם א).

• יש פוסקים כרבי יוחנן בדעת רבי מאיר שכל דבר שדרכו להימנות תמיד במנין - את שדרכו למנות - אינו בטל, מלבד דבר שלפעמים מוכרים אותו באומד שהוא אינו בכלל דבר שבמנין ובטל (סמ"ג לאוין קמא בשם ריצב"א; טור שם בשם ר"י; רבנו ירוחם נתיב טו ה כט, בשם רוב הפוסקים והרמ"ה; רמ"א בשו"ע שם, בשם יש אומרים: וכן נוהגין).

• ויש פוסקים כריש לקיש בדעת רבי מאיר שכל דבר שדרכו לפעמים להימנות - כל שדרכו למנות - חשוב הוא ואינו בטל (ספר התרומה איסור והיתר נ; טור שם בשם העיטור; ש"ך שם סק"ט).

מהתורה בטל ברוב

דבר שבמנין שאינו בטל אינו אלא מדרבנן, שמן התורה בטל ברוב, כמו כל דבר חשוב (ראה ערך דבר חשוב).

על בעלי חיים אם חשיבותם הם בתורת דבר שבמנין או משום חיותם, ראה ערך בעלי חיים.

על דבר שבמנין אם דוקא באיסורי הנאה אינו בטל או אף בכל האיסורים, ראה ערך דבר חשוב.

נתבטלה חשיבותם של שבעה הדברים, כגון נתפצעו האגוזים או נפתחו החביות וכיוצא, ראה ערך הנ"ל.

באיסור דרבנן

דבר שבמנין באיסור דרבנן, לרבי יהודה אינו בטל (ראה ביצה ג ב: האי תנא כו' דבר שבמנין אפילו בדרבנן וכו', ורש"י ד"ה תנא); ולריש לקיש בטל (יבמות פא א, וראה שם ברש"י ד"ה שאני).

וכתבו ראשונים שאין ריש לקיש מתיר אלא כשהאיסור הוא "תרי דרבנן", שמשני צדדים הוא איסור רק מדרבנן, כגון תרומת תאנים בזמן הזה, שאפילו בזמן הבית אין תרומת פירות אלא מדרבנן, ובזמן הזה הוא מדרבנן - לסוברים כן (ראה ערך ארץ ישראל) - אפילו בתבואה, אבל ב"חד דרבנן" אף הוא מודה שאינו בטל (תוספות יבמות שם ד"ה מאי בפירוש א, ור"ש ערלה ג ז בפירוש א).

ויש מפרשים שאין ריש לקיש מחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן (ראה תוספות שם, ור"ש שם בפירוש ב, אלא שחילקו בדברי ריש לקיש חילוק אחר, וראה בר"ש שם פירוש ג).

להלכה דעת רוב הפוסקים שאפילו באיסור דרבנן אינו בטל (איסור והיתר כה ג; פרי מגדים בשפתי דעת קי סק"ב); ויש מהאחרונים פוסקים שבאיסור דרבנן בטל (פרי תואר קי סק"ג, וכן מצדד הכרתי ופלתי קא סק"ג, על פי ריש לקיש ביבמות שם^[5]).

דבר הנמנה מצד המצוה שבו

אפילו דבר שמצד עצמו אינו נמכר במנין, אלא במשקל וכיוצא, אבל הוא עומד למצוה, ומצד מצותו מונים אותו, כמו נרות חנוכה, שבחנויות הם נמכרים במשקל, אבל למצותם מדליקים אותם בכל לילה במנין, אף זהו בכלל דבר שבמנין, ואינו בטל, ולכן אם נתערב נר חנוכה, לאחר שהודלק למצותו ונאסר בהנאה (ראה ערך נר חנוכה) בנרות אחרות - אינו בטל, וכולם אסורים להשתמש בהם (שו"ת תרומת הדשן קג; רמ"א בשו"ע או"ח תרעג א).

ויש חולקים וסוברים שמאחר שכשיתבטל ויעמוד לתשמיש חול לא יהיה דבר שבמנין, הולכים כפי שיהיה אחר הביטול - ובטל (ט"ז שם סק"ו. וראה משנה ברורה שם שרוב האחרונים מסכימים לתרומת הדשן והרמ"א. וראה ערך חתיכה הראויה להתכבד אם הולכים שם כקודם הביטול או כלאחר הביטול).

הערות שוליים