פרשני:בבלי:פסחים קיד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים קיד א

חברותא

וממשיכה עתה הגמרא ואומרת דבר נוסף:
רבי יצחק בן אחא, דשמעתא! כל רבי יצחק סתם הנזכר בעניני הלכה, הוא רבי יצחק בן אחא.
רבי יצחק בן פנחס, דאגדתא! רבי יצחק סתם האמור באגדות, הוא רבי יצחק בן פנחס.
וסימנך: "שמעו נא אחיי ורעיי". שרבי יצחק המוזכר בעניני "שמעתא" (ונרמז ב"שמעו נא"), הוא רבי יצחק בן אחא (ונרמז ב"אחיי ורעי").
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משמיה דרבי יהודה ברבי אילעי: אכול בצל או שאר מיני ירקות, שמחירם זול, ושב בצל ביתך. כלומר, שלא תצטרך למכור ביתך.
ולא תיכול אווזין ותרנגולין ויהא לבך רודף עליך, שתמיד תתאוה להם, מאחר שהורגלת בהם.
פחות, הפחת ממיכלך וממשתיך ממאכלך ומשתייתך, ותוסיף על דירתך.
כי אתא עולא אמר: מתלא מתלין במערבא משל משלו בארץ ישראל: דאכיל אליתא, מי שרגיל לאכול אליה, דהיינו, בשר שמן, טשי בעליתא! צריך להתחבאות בעליית ביתו, מפני בעלי החובות הנוגשים בו.
דאכיל קקולי ירקות, אקיקלי דמתא שכיב! יכול לשבת על אשפות העיר, דהיינו, במקום פשוט ורגיל, מקום ששאר בני העיר יושבים בו, מבלי להתיירא מבעלי חובות.
מתניתין:
מזגו לו לבעל הבית כוס ראשון,
בית שמאי אומרים: מברך על היום תחילה ברכת קידוש היום, ואחר כך מברך על היין בורא פרי הגפן.
ובית הלל אומרים: מברך תחלה על היין, ואחר כך מברך על היום.
מחלוקתם זו היא לגבי כל קידוש של לילי שבת ויום טוב כמבואר בגמרא, וכן נחלקו גם במי שמקדש על הפת, האם ברכת המוציא קודמת או ברכת היום.
גמרא:
תנו רבנן: אחד מהדברים שבין בית שמאי ובית הלל שנחלקו בהלכות סעודה (ובברכות נא ב, נמנו כולם):
בית שמאי אומרים: מברך על היום, ואחר כך מברך על היין, מפני שהיום גורם ליין שיבא. כי רק בגלל קידוש יום השבת או החג מביאין את היין לפני הסעודה לקדש עליו. הלכך צריך להקדים את ברכת קידוש היום לפני ברכת היין.
ועוד טעם, וכבר קידש היום ביציאת הכוכבים, או לפני כן, כשקיבל עליו את השבת, ועדיין יין לא בא לשולחן.
כלומר, שכניסת היום קדמה לביאת היין, הלכך היא גם קודמת לברכה.
ובית הלל אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על היום, מפני שהיין גורם  13  לברכת הקידוש שתאמר. שאם אין לו יין (או פת) אינו מקדש, הלכך ברכת היין (או הפת) קודמת.

 13.  הצל"ח על מסכת ברכות (נא ב) מקשה, לשיטת התוספות שמדאורייתא יוצאים חובת קידוש בדברים בלבד ואין צריך כוס יין, ורק מדרבנן חייבו שיאמר קידוש על הכוס, אם כן אין היין גורם לקידוש שיבא, שגם בלי יין צריך לקדש, וכן על הטעם השני של תדיר ושאינו תדיר, מקשה הצל"ח, הרי הגמרא בזבחים (צ ב) מסתפקת תדיר ומקודש מי קודם, ולכאורה מצות קידוש שהיא מדאורייתא, מקודשת יותר מברכת היין שהיא דרבנן, וכתב הצל"ח, כיון שיוצא מדאורייתא חובת קידוש בתפילה שמתפלל, אם כן עכשיו הקידוש אינו אלא מדרבנן, ומדרבנן תקנו שיהיה על יין, ומתורצות שתי השאלות, שבדרבנן היין גורם לקידוש שיבא, וגם אין ברכת הקידוש מדאורייתא אלא מדרבנן ואינה מקודשת יותר מברכת בורא פרי הגפן. והערוך לנר (סוכה נו א) מקשה על קושיתו, שהרי הגמרא נשארת בספק אם מקודש עדיף על תדיר או להיפך שתדיר עדיף על מקודש, ופסק הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פרק ט' הלכה ב' שנשאר הדבר בספק ויקדים מה שרוצה, ואם כן עדיין אין סיבה להקדים את המקודש. ויותר מזה שהברטנורא בפרק כל התדיר בזבחים כתב שמסתבר שבכל אופן תדיר קודם, וכן פוסק הט"ז בהלכות חנוכה סימן תרפ"ב. אולם ברבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אורח חיים סימן תפ"ט סעיף ט' מבואר כדברי הצל"ח שדאורייתא קודם לתדיר, ומאידך השאגת אריה בסימן ב' וכ"ב כתב שמצוה דרבנן כלפי מצוה דאורייתא נחשבת כרשות, וממילא לא שייך הכלל של תדיר ומקודש, שזה נאמר כשיש שתי מצוות לפניו. אבל רשות ומצוה אין ביניהם שום קשר ויכול לעשות את הרשות בתחילה, וכמו-כן יכול להקדים את המצוה דרבנן לפני המצוה דאורייתא.
דבר אחר: ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה. וכלל הוא: תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם!
והילכתא כדברי בית הלל!
והוינן בה: מאי "דבר אחר"? למה הוצרכו בית הלל לומר טעם נוסף לדבריהם, ולא הסתפקו בטעם הראשון?
ומשנינן: וכי תימא, שמא תאמר: התם, תרתי, להקדים את ברכת הקידוש יש שני טעמים, כמבואר בדברי בית שמאי, ואילו הכא, להקדים את ברכת היין, יש רק חדא, טעם אחד בלבד, שהיין גורם לקידוש.
לכך אמרו בית הלל כי הכא נמי, תרתי טעמי נינהו!
והוסיפו את הטעם: תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם.
ומקשה הגמרא על מה שאמרה הברייתא והלכה כדברי בית הלל: פשיטא!? דהא נפיק בת קול שהלכה כבית הלל בכל מקום.
ומשנינן: איבעית אימא, ברייתא זו נשנתה קודם שיצאה הבת קול.
ואיבעית אימא, אפילו נשנתה לאחר בת קול, וברייתא זו כדעת רבי יהושע היא, דאמר: אין משגיחין בבת קול!
ולדעתו לא נקבעה הלכה כבית הלל, אלא כל אחד יכול לנהוג או כבית שמאי או כבית הלל, ולכך הוצרכה הברייתא להשמיענו שבמחלוקת זו הלכה כבית הלל.
מתניתין:
הביאו לפניו ירקות, אחר שקידש על היין (והוא ה"כרפס" שאנו נוהגין להביאו), וטובל אותם במי מלח כדי שיתעוררו התינוקות לשאול מדוע מביאים ירקות קודם הסעודה, שאין הדרך בכך (והיא השאלה "שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת").
ואם אין לו ירק אחר, מטבל בחזרת, אוכל החזרת על ידי טיבולה (בחרוסת, לפי התוס'. במי מלח, לפי הרשב"ם).
עד שמגיע לפרפרת הפת. שאכילת החזרת המטובלת בחרוסת או במי מלח היא קודם שיגיע לחזרת הנאכלת אחר אכילת מצה, לשם מצות מרור, ואכילה זו נקראת "פרפרת הפת", מפני שמושכת ומביאה את האכילה (תוס').
כלומר, טיבול זה אינו לשם מצות אכילת מרור, אלא רק כדי לעורר את התינוקות לשאול.
לאחר מכן הביאו לפניו מצה,  14  וחזרת, וחרוסת, ושני תבשילין, אחד זכר לקרבן פסח, ואחד זכר לקרבן חגיגה.

 14.  כתב בשולחן ערוך סימן תע"ה סעיף א' שמברך המוציא, ואוחז כל שלשת המצות בידיו, כלומר, העליונה והתחתונה השלימות, ובהם מקיים דין לחם משנה, שצריך שני לחמים שלמים, והמצה האמצעית השבורה, שבה מקיים מצות אכילת מצה. ואחר שגומר לברך המוציא, מניח את המצה התחתונה על השולחן, ומברך על האמצעית והעליונה על אכילת מצה, ואוכל כזית מצה מן העליונה, וכזית מצה מן האמצעית. ובטעם הדבר מבאר המשנה ברורה שם, לפי שבמצה האמצעית מקיים מצות אכילת מצה, וממנה חייב לאכול כזית, ועל המצה העליונה מברך את ברכת המוציא, ולכן צריך לאכול גם ממנה. ולפי זה, אין חיוב לאכול ממנה כזית. אולם יש פוסקים שסוברים להיפך, שברכת על אכילת מצה הולכת על השלימה, לכן צריך לאכול כזית גם ממנה. אולם, מעיר הביאור הלכה, שזה דבר מחודש שלא נמצא כמעט באף פוסק שצריך לאכול שני כזיתים, וגם הסברא קשה, שהרי מכוין גם בברכת המוציא וגם בברכת אכילת מצה על שתי המצות, ומדוע לא יוכל לצאת באחת מהן את שתי הברכות? וכתב בספר אורחות רבינו חלק ב' עמוד ע' שבעל הקהילות יעקב היה אוכל רק כזית אחד, חלקו מן השלימה וחלקו מן הפרוסה, ועוד כתב שם בעמוד ס"ו שלא היה מכניס את כל המצה לפה בבת אחת, אלא היה אוכל כדרך אכילה שמכניסים לפה מעט מעט. וכל זה לדעת השלחן ערוך. והרי"ף פסק שלוקח רק שתי מצות, וכן דעת הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח' הלכה ו'.
ומה שהביאו חרוסת, עשו זאת אע"פ שאין חרוסת מצוה, שאינה באה אלא כדי להפיג בה חריפות המרור.
רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: החרוסת, מצוה היא, כי הוא זכר לטיט שעבדו בו ישראל במצרים.
ובמקדש, בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מביאין לפניו גופו של פסח, את קרבן הפסח הצלוי.

דרשני המקוצר