פרשני:בבלי:יומא עט ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
הא אם היה באוכל שיעור כביצה - בעי סוכה.
ומוכח ששתי כותבות בלא גרעיניהן, הפטורות מסוכה (מעיקר הדין) הן פחות משיעור כביצה, שהוא שיעור החייב בסוכה.
ואי סלקא דעתך לומר כדברי רב יהודה שכותבת הגסה שאמרו במשנתנו היא יתירה מכביצה - איך יתכן הדבר?
הרי השתא, אם שתי כותבות בלא גרעינן - לא הוו כביצה, וכיון שהן ביחד פחות מכשיעור ביצה הן פטורות מסוכה.
כותבת הגסה אחת וגרעינתה - מי הוי יתירה מכביצה? וקשיא לרב יהודה!
אמר רבי ירמיה: אין. אמנם שתי כותבות בלא גרעינתן לא הוו כביצה, אבל כותבת הגסה וגרעינתה - הוי יתירה מכביצה, היות והגרעין של התמרה נפחו גדול מבשר הפרי.
אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: תרי קבי דתמרי, בשני קבים של תמרים בגרעיניהם, יש חד קבא דקשיתא, קב אחד של גרעינים, וסריח, ועודף, בנוסף לקב האחד.
והיינו, שיש יותר מאשר קב אחד גרעינים מתוך שני הקבים. ואילו בשר הפרי של התמרים הוא פחות מקב אחד.
זאת, לפי שנפח גרעין התמרה גדול מבשר הפרי עצמו.
רבא אמר: לעולם שתי כותבות יש בהן יותר משיעור ביצה. ומה שהיו פטורות אותן שתי כותבות מהסוכה -
התם, בסוכה היינו טעמא, שפטורות שתי הכותבות מן הסוכה, משום דהוו ליה פירי, ופירי לא בעו סוכה אפילו בשיעור גדול.
מיתיבי לרבא מהא דתניא:
אמר רבי: כשהיינו לומדים תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע הביאו לפנינו תאנים וענבים, ואכלנום "אכילת עראי", כשלא היה בהם שיעור המחייב סוכה, חוץ לסוכה. ומדייקת הגמרא: רק אכילת עראי - אין, מותרת. אבל אכילת קבע של שיעור גדול - לא הותרה חוץ לסוכה. וכנגד דברי רבא.
ומשנינן: אימא: אכלנום ללא הגבלת שיעור, כאכילת עראי של מזונות החייבים בסוכה, שמותר לאכלם אכילת ארעי (בפחות משיעור) חוץ לסוכה.
ואיבעית אימא: אכלנום לפירות אכילת קבע. וכמו כן אכלנו פת אכילת עראי בהדייהו יחד עמם חוץ לסוכה.
ואומרת הגמרא: לימא מסייע ליה לרבא מהא דתניא במסכת סוכה (כז א):
אמר רבי אליעזר: חייב אדם לאכול בסוכה ארבע עשרה סעודות, אחד ביום ואחת בלילה.
לפיכך אם השלים את מספר הסעודות ב"מיני תרגימא" - יצא.
ומדייקת הגמרא: ואי סלקא דעתך פירי בעו סוכה - ליתני אם השלים את מנין הסעודות באכילת פירות יצא. וכיון שלא שנינו כך, מוכח כרבא שאכילת פירות פטורה מהסוכה.
ודוחה הגמרא: מאי "מיני תרגימא" שאפשר להשלים בהם מצותו - פירות.
ואיבעית אימא: באתרא דלא שכיחי פירי, שיש מקומות שאין מצויים בהם פירות, ולכן נקטה הברייתא מיני תרגימא, המצויים בכל מקום. ולעולם יוצאים גם בפירות.
רב זביד אמר: כותבת הגסה שאמרו - היא חסרה מכביצה.
והראיה מהא דתנן בתחילת מסכת ביצה, ביחס לשיעור חמץ ושאור (שמחמצים בו את העיסה), שעוברים עליהם בבל יראה ובבל ימצא:
בית שמאי אומרים: שיעור השאור הוא בכזית, ושיעור החמץ הוא בככותבת.
והוינן בה: מאי טעמא מהו מקורם דבית שמאי לחלק בין שיעור חמץ לשיעור השאור.
ואמרינן: נכתוב רחמנא בל יראה ובל ימצא חמץ, ולא בעי לכתוב שאור. ואנא אמינא אלמד דבר זה מעצמי:
ומה חמץ, שאין חמוצו קשה, שאין בכוחו לחמץ עיסות אחרות - אסור בכזית.
שאור, שחמוצו קשה, שמחמצים בו את העיסה - לא כל שכן שאסור בכזית.
ומדפלגינהו רחמנא, מכך שחילקה התורה את איסורם, ואסרה כל אחד מהם לחוד, לימדה לך: שיעורו של זה לא כשיעורו של זה.
אלא: שאור שחימוצו קשה שיעורו בכזית. ואילו חמץ שאין חימוצו קשה שיעורו הוא בככותבת.
ומכאן מוכיח רב זביד:
ואי סלקא דעתך שכותבת הגסה שאמרו היא יתירה מכביצה.
מכדי, הרי בית שמאי שאסרו חמץ בככותבת, אשיעורא דנפיש מכזית קא מהדרי, הם חיפשו את השיעור הראשון שהוא למעלה מכזית (שהרי למעלה מזה - מנין לנו) עבור איסור חמץ.
ואם ביצה היא פחות מככתובת הגסה, ליתני שיעור חמץ כביצה, ולא ליתני "ככותבת" ששיעורה מרובה מכביצה.
ואי נמי ביצה וכותבת כי הדדי נינהו, שיעורם שוה - ניתני כביצה! ששיעור ביצה שגור תמיד בלשון התנא לענין טומאת אוכלים.
אלא, לאו, שמע מינה: כותבת פחותה מכביצה, ולכן אסרו בית שמאי חמץ בככותבת.
ודוחה הגמרא את ראיית רב זביד:
ממאי, מנין שכותבת רגילה היא פחותה מביצה?
דילמא, לעולם אימא לך, רק כותבת "הגסה" שאמרו היא יתירה מכביצה.
הא כותבת סתמא (ולא "הגסה"), שבה דיברו בית שמאי, היא רק כביצה.
ואי נמי יש לומר כי כותבת הגסה וכביצה - כי הדדי נינהו. וחדא מינייהו נקט התנא. ואין להוכיח ממה שלא נקט שיעור ביצה השגור בפיו בטומאת אוכלים.
אלא אמר רב זביד, ראייתי היא מהכא:
דתנן במסכת ברכות, בתחילת פרק כיצד מזמנין: עד כמה, מה הוא השיעור הפחות ביותר שעליו מזמנין את ברכת הזימון?
עד שיהיה בפת לפחות שיעור כזית, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: עד שיהיה בפת לפחות כשיעור כביצה.
במאי קא מיפלגי?
בדרש הפסוק "ואכלת ושבעת, וברכת".
רבי מאיר סבר: "ואכלת" זו אכילה, "ושבעת" - זו שתיה. וסתם "אכילה" היא בכזית.
ורבי יהודה סבר: "ואכלת ושבעת" - אכילה שיש בה שביעה, ואי זה - זה כביצה.
ואי סלקא דעתך כותבת הגסה שאמרו במשנתנו שחייבים עליה ביום הכיפורים היא יתירה מכביצה, אבל על אכילת כביצה לא מתחייבים, תיקשי:
השתא אכילה בשיעור כביצה שבועי משבעא, שחייבים לברך עליה ברכת המזון, היות וקורים בה "ושבעת", אכילה שיש בה שביעה.
ואם כן, היתכן כי דעתא, דעתו של האדם לא מיתבא, אינה מתיישבת בשיעור שכזה? והרי השיעור ליישוב הדעת מהרעב הוא פחות משיעור השביעה!
אלא, לאו, שמע מינה: כותבת הגסה שאמרו היא פחות מכביצה.
ולכן, שיעור כביצה - משבעא, ורק אז חייבים בברכת המזון לרבי יהודה.
ושיעור ככותבת, הפחות ממנו, מיתבא דעתיה, ולכן חייבים עליו ביום הכיפורים.
עוד שנינו בענין שיעורים: