פרשני:בבלי:תענית טז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תענית טז ב

חברותא

הגמרא מבינה עתה, שמה שאמר רבי יהודה שצריך שיהא ביתו ריקם, היינו שאין לו פרנסה בביתו. ולכן תמהה הגמרא, למה שנה רבי יהודה שני תנאים, שצריך שיהא "מטופל ואין לו", ושיהא "ביתו ריקם", הרי היינו מטופל ואין לו - היינו ביתו ריקם!
אמר רב חסדא: "ביתו ריקם" אין הכוונה שאין לו פרנסה בביתו, אלא זהו שביתו ריקם מן העבירה, שאין חפצי חמס וגזל מצויין בביתו  975 .

 975.  כך כתב רש"י. והיינו שהוא מפרש "ביתו ריקם", שאין בביתו גזל וחמס. דהיינו, עבירות שבין אדם לחבירו (וכתב המהרש"א, שהזכיר רש"י גזל, משום שהיא עבירה שכיחה מאוד, כפי שמצינו במסכת בבא בתרא "רובן בגזל". עיין שם מה שכתב עוד על חזני הזמן הזה). ו"פרקו נאה" היינו שלא יצא עליו שם רע, בעבירות שבין אדם למקום. והרמב"ם (פרק ד' הלכה ד') כתב: "ולא יהא בבניו ובני ביתו ובקרוביו וכל הנלוים אליו בעל עבירה". והיינו מפני שהוא מפרש ש"ביתו ריקם" היינו בני ביתו. שיהיו בני ביתו ריקנים מעבירות. כי אין לפרש שהכוונה שהוא עצמו יהא ריקם מעבירות, שהרי אם צריך שיהא "פרקו נאה", שלא יצא עליו שם רע בילדותו, כל שכן שצריך שלא יהא בעל עבירה בזקנותו ! ותמה הגבורת ארי על שיטה זו, כי היכן מצינו שעוונות בני ביתו מעכבים אותו מלירד לפני התיבה? ! ועיין שם מה שביאר בזה.
ופרקו נאה - אמר אביי: זה אדם שלא יצא עליו שם רע אף בילדותו  976 . שתמיד, גם בצעירותו, היה נאה ויאה.

 976.  "פרקו" היינו בצעירותו. כמו "לעולם ישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן" (סנהדרין עו ב).
נאמר בנבואת ירמיהו: "היתה לי נחלתי כאריה ביער, נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה".
מאי "נתנה עלי בקולה"?
אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רבי חמא אמר רבי אלעזר: זה שליח צבור שאינו הגון, היורד לפני התיבה. שהקדוש ברוך הוא שונאו, והוא נותן בקולו בתפילה לפניו  977 .

 977.  כך כתב רש"י. וכתב האור זרוע (חלק א', הלכות שליח צבור סימן קטז): והדין נותן שאין להוריד לפני התיבה שום אדם שאינו הגון, דאין קטיגור נעשה סניגור, כדאמרינן פרק ראוהו בית דין במסכת ראש השנה: אמר רב חסדא, מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפני ה', לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. ועוד, כיון ששליח צבור אינו הגון, הוי כל הצבור נענשים, מפני שעולה רוגז למעלה בעבור תפלתו. והמהרש"א כתב: כלומר, כל מידות טובות שהוזכרו לעיל, דהיינו: פרקו נאה, ושפל ברך וכו' - לא נתנה לי. רק נתנה עלי בקולה. כלומר, ממדה זו של "ויהיה קולו ערב". וכיון שאין בו שאר מדות טובות, היינו "שאינו הגון".
שנינו במשנתנו: ואומר לפניהם עשרים וארבע ברכות: שמונה עשרה שבכל יום, ומוסיף עליהן עוד שש.
ותמהה הגמרא: וכי הני, אלה, הברכות הנוספות, שש הן? והלא שבע הוויין (הן) ! כדתנן: "על השביעית הוא אומר ברוך מרחם על הארץ", הרי שיש לנו שבע ברכות נוספות!
אמר רב נחמן בר יצחק: אין כוונת התנא לומר שברכה זו היא הברכה השביעית מהברכות הנוספות. אלא מאי היא מה שנקט התנא "שביעית" - היינו שהיא הברכה השביעית לברכה הארוכה  978 . דהיינו, לברכה שהתחיל להאריך בה, ברכת גואל ישראל, שהיא משמונה עשרה הברכות הרגילות של התפילה. אבל באמת בחשבון הברכות הנוספות, היא ברכה שישית (כפי שנתבאר במשנה).

 978.  כתב השפת אמת, שמכאן משמע קצת כשיטת הרמב"ם, שסובר שאת כל המזמורים וזכרונות ושופרות, אומרים בברכת "גואל ישראל", ולכן קוראים לברכה זו "ארוכה". עיין שם שהאריך בזה.
כדתניא: בברכת "גואל ישראל", היורד לפני התיבה מאריך, ובחותמה (בסיומה) של הברכה הוא אומר: "מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה ברוך גואל ישראל". והן, העם, עונין אחריו: אמן.
וחזן הכנסת אומר להם: תקעו בני אהרן, תקעו!
וחוזר היורד לפני התיבה ואומר  979 : "מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה ברוך זוכר הנשכחות". והן עונין אחריו: אמן.

 979.  הגר"א אינו גורס את המילים "וחוזר ואומר", שלכאורה אין להם שייכות לכאן.
וחזן הכנסת אומר להם: הריעו בני אהרן, הריעו!  980 

 980.  דהיינו, בברכת "גואל" אומר תקעו, ובברכה ראשונה מהברכות שמוסיפים אומר הריעו. וכן בכל שש הברכות שמוסיפים, באחת אומר תקעו, ובאחת אומר הריעו.
וכן עושין כסדר הזה בכל ברכה וברכה. בברכה אחת אומר: תקעו, ובברכה אחת אומר: הריעו  981 .

 981.  מרש"י כאן (ד"ה חזן הכנסת) משמע, שכשהוא אומר "תקעו" תוקעין ומריעין ותוקעין. וכשהוא אומר "הריעו" מריעין תוקעין ומריעין. וכן כתב הרמב"ם (פרק ז' מהלכות תעניות הלכה ט"ו וי"ז). אבל הראב"ד כתב, שהיתה רק תקיעה אחת ותרועה אחת. וכן כתב הריטב"א לעיל (טו ב). וכתב המהרש"א, שתוקעים לפני התרועה ואחריה, כמו בראש השנה. כי התקיעה מורה על הרחמים, והתרועה על מדת הדין והשבר, שיהיה לו רחמים משני הצדדים.
ומה ששנינו שעונין אחריו אמן, במה דברים אמורים - בגבולין (מחוץ לבית המקדש).
אבל במקדש - אינו כן. אלא החזן אומר כך: "מי שענה את אברהם הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה אלקי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל". והעם עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
והטעם, לפי שאין עונין אמן במקדש.
ומנין לנו דבר זה, שאין עונין אמן במקדש?
שנאמר בספר נחמיה, שאמרו הלויים לישראל: "קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם עד העולם", ונאמר בהמשך המקרא: "ויברכו שם כבדך ומרומם על כל ברכה ותהלה". והיינו, שעונין העם אחריהם: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
יכול (שמא) על כל ברכות כולן לא תהא אלא תהלה אחת (שיאמרו רק בסוף הברכה האחרונה פעם אחת "ברוך שם כבוד מלכותו וכו'") -
תלמוד לומר: "ומרומם על כל ברכה ותהלה". משמע, על כל ברכה - תן לו לקדוש ברוך הוא תהלה.
ואלא במקדש מהו אומר?
"ברוך ה' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם  982  ברוך גואל ישראל". והן עונין אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם וע ד".

 982.  כתב רש"י במסכת ברכות (סג א), שבתוספתא מפרש שתקנו לומר "מן העולם ועד העולם", להודיע שאין העולם הזה לפני העולם הבא כלום, אלא כפרוזדור לפני טרקלין. כלומר, הנהיגו ברכותיו בעולם הזה, כדי להיות רגילים לעולם הבא, ליום שכולו ארוך.
וחזן הכנסת אומר להם: תקעו הכהנים בני אהרון תקעו.
וחוזר ואומר:  983  "מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה ברוך ה' אלהי ישראל זוכר הנשכחות"  984 . והם עונים אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

 983.  כתב רש"י, שאין זה אותו זקן שאמר בתחילה, אלא שחזן הכנסת חוזר ואומר "מי שענה וכו'", אף שאמרו כבר אותו זקן. וכן כתב הר"ן, שהיות וענו במקדש "ברוך שם כבוד מלכותו", חזרו ואמרו "מי שענה" כדי שלא יהא נראה שהתקיעה חוזרת על "ברוך שם כבוד מלכותו". עוד פירש, שאפשר שאמרו רק פעם אחת, אחרי אמירת ברוך שם כבוד מלכותו. וקודם הברכה - לא אמרו. וכתב הרש"ש, שלפי זה הלשון "וחוזר" הוא על שליח הציבור. אלא כיון שהעם הפסיקוהו בעניית ברוך שם, והחזן באמירת תקעו וכו', לכן אומר שאחר כך חוזר שליח הציבור לתפילתו ואומר מי שענה וכו'.   984.  לכאורה אין זה כסדר הברכות בגבולין, שהרי בגבולין מזכירין את אברהם אבינו בברכת "גואל ישראל", וגבי "זוכר הנשכחות" מזכירין את קריעת ים סוף, ואילו במקדש מצינו כאן שבברכת גואל ישראל לא היו מזכירים דבר, ובברכת "זוכר הנשכחות" מזכירין את אברהם אבינו ! אמנם ברש"י (ד"ה אבל במקדש) כתב: "אומר אותו זקן (זה שיורד לפני התיבה) לאחר הפרשיות (שהוזכרו במשנה): מי שענה את אברהם הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה, ברוך אתה ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל, והן עונין אחריו בשכמל"ו". ולהלן (ד"ה חזן הכנסת) כתב גבי מה ששנינו שחוזר ואומר מי שענה את אברהם אבינו וכו': "לא אותו זקן (שיורד לפני התיבה) ניהו. וחוזר חזן הכנסת ואומר להן: מי שענה וכו', אף על פי שאמרו אותו זקן שירד לפני התיבה". וצריך לעיין, דלכאורה לא היתה לרש"י הגירסא שלפנינו. ועיין ברמב"ם (הלכות תעניות פרק ד) מה שכתב בסדר זה.
וחזן הכנסת אומר להם: הריעו הכהנים בני אהרן הריעו וכו'.
וכן בכל ברכה וברכה. בברכה אחת אומר: תקעו הכהנים, ובאחת אומר: הריעו הכהנים, עד שגומר את כולן.
וכך הנהיג רבי חלפתא לעשות בעיר "צפורי", לא לענות אמן, אלא "ברוך שם כבוד מלכותו וכו'".
וכן הנהיג רבי חנניה בן תרדיון לעשות במקום שנקרא "סיכני".
וכשבא דבר זה לפני חכמים, אמרו: לא היו נוהגין כן, שלא לומר אמן, אלא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", אלא בשערי מזרח, ובהר הבית.
ואית דאמרי, כדתניא (כלומר, יש ששונים את הברייתא בלשון זו): אומר לפניהן עשרים וארבע ברכות. דהיינו: שמונה עשרה ברכות הרגילות, שאומרים בכל יום בתפילת שמונה עשרה, ומוסיף עליהן עוד שש ברכות מיוחדות לתענית.
ואותן שש ברכות נוספות, היכן אומרן -
בין ברכת "גואל ישראל", לברכת "רופא חולי עמו ישראל". ומאריך בגאולה (בברכת "גואל ישראל", כפי שנתבאר לעיל), והן עונין אחריו אמן על כל ברכה וברכה.
וכך היו נוהגין בגבולין (מחוץ לבית המקדש).
אבל במקדש היו אומרים: "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם, ברוך גואל ישראל", ולא היו עונין אחריו אמן.
וכל כך למה -
לפי שאין עונין אמן במקדש.
ומנין שאין עונין אמן במקדש? שנאמר: "קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם עד העולם ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה". על כל ברכה וברכה - תן לו תהלה.
תנו רבנן:  985  על הראשונות הוא אומר: "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם, ברוך גואל ישראל", והן עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

 985.  הקרן אורה אורה והחשק שלמה כתבו, שהמילים "תנו רבנן" - טעות סופר הן. אלא הכל ברייתא אחת, וכך צריך לגרוס: על כל ברכה וברכה תן לו תהלה, על הראשונות וכו'.
וחזן הכנסת אומר: תקעו כהנים תקעו.
וחוזר ואומר: "מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה".
ועל השניה הוא אומר: "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך זוכר הנשכחות", והן עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
וחזן הכנסת אומר: הריעו בני אהרן, הריעו.
ואומר: "מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה", והם מריעין ותוקעין ומריעין  986 .

 986.  נחלקו הפוסקים בענין זה. הרמב"ם כתב, שבאחת עושים סדר תקיעה תרועה תקיעה, ובאחת - תרועה תקיעה תרועה, וכפי שכתב רש"י. אבל הרמב"ן והראב"ד פירשו שתוקעים פעם אחת תקיעה ופעם אחת תרועה, וכן לעולם. והרי"ף ורא"ש השמיטו את כל הענין. ומשמע דהיינו משום שהם סוברים כשיטת הרמב"ם, שבגבולין אין תוקעין על סדר הברכות. או שהם סוברים שאין תענית צבור בבבל לכל ענין. אמנם הטור העתיק כל הסדר. ותמה עליו השפת אמת, עיין שם. ועיין עוד במלאכת שלמה על המשנה.
וכן בכל ברכה וברכה. באחת אומר תקעו, ובאחת אומר הריעו  987  , עד שיגמור את הברכות כולן.

 987.  הבית יוסף (בסימן תקע"ט) מביא בשם הרב המגיד, שהיה אומר פעם אחת תקעו ופעם אחת הריעו, כדי לחלוק כבוד לתרועה כמו לתקיעה.
וכך הנהיג רבי חלפתא בציפורי ורבי חנניה בן תרדיון בסיכני.
וכשבא דבר אצל חכמים, אמרו: לא היו נוהגין כן, לענות "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", אלא בשערי מזרח ובהר הבית.
שנינו במשנתנו: רבי יהודה אומר לא היה צריך לומר זכרונות כו'.
אמר רב אדא דמן יפו: מאי טעמא דרבי יהודה -

דרשני המקוצר