פרשני:בבלי:פסחים קכא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים קכא ב

חברותא

רבי שמלאי איקלע לפדיון הבן.
בעו מיניה: זה פשיטא לנו שעל פדיון הבן שמברכים "אשר קדשנו במצותיו וצונו על  62  פדיון הבן", אבי הבן מברך ברכה זו ולא הכהן שהוא נפדה אצלו שהרי על האב מוטלת המצוה ולא על הכהן.

 62.  דעת הריב"ש בסימן קל"א שפדיון הבן אי אפשר לעשות על ידי שליח ומקשה הריב"ש אם כן היה צריך להיות נוסח הברכה לפדות הבן, לפי הכלל של הרא"ש שכל מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי שליח מברכים "ל" ומצוה שאפשר על ידי שליח מברכים "על". ומתרץ הברכת שמואל בקידושין סימן י"ח שהרא"ש לשיטתו, שפדיון הבן חל בשעה שמפריש את החמש סלעים עבור הפדיון, ואחר כך מה שנותן לכהן, זו מצוה אחרת, שחייב לתת את כסף הפדיון לכהן, אבל אין זה עצם הפדייה אלא ההפרשה היא הפדיון. ולפי זה יוצא, שכאשר הוא נותן את הכסף לכהן אין זה שעת קיום המצוה, כי כבר בהפרשה של הכסף התקיימה המצוה, ומתורצת קושית הריב"ש על נוסח הברכה, מפני שכלל הוא שכשמברכים ברכה על מצוה שכבר נעשתה, מברכים "על". עוד הקשה הריב"ש, שהרמב"ם בהלכות ברכות פרק י"א הלכה י"א כותב שאם עושה מצוה לעצמו מברך "לעשות" כלומר, בלמ"ד, ואילו כשעושה לאחרים מברך "על", ובהלכה י"ב פסק שהמל את בנו מברך למול את הבן, כלומר, שזה נחשב מצוה של עצמו, והקשה הריב"ש מדוע בפדיון הבן פסק שמברך "על". ותירץ הריב"ש ששונה מילה מפדיון, שמילה זו מצות האב למול את בנו. אולם פדיון זה בעצם מצות הבן והתורה חייבה את האב לעשות זאת עבור בנו, והקשה על זה בספר חוט המשולש, שהרמב"ם באותו פרק בהלכה י' כותב לגבי שהחיינו, שהעושה מצוה לעצמו מברך שהחיינו, ולאחרים אינו מברך, ולדברי הריב"ש שפדיון הבן זה עבור אחרים, יקשה מדוע מברך שהחיינו. ותירץ הברכת שמואל, שאף שזה מצוה עבור אחרים. אולם כיון שהתורה חייבה את האב ועכשיו זה מוטל עליו, מברך שהחיינו, ואין זה דומה למי שעושה מצוה עבור אחרים, ששם אין זה מוטל עליו ורק עושה את שליחותו של השני, ולכן לא שייך לברך שהחיינו, כיון שאין זה חובתו, ואילו בפדיון הבן זה חובתו ושייכת שמחה על שזכה לקיים את המצוה.
אלא זה אנו מסתפקים: "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" שמברכים בפדיון הבן, מי מברך? האם הכהן מברך או אבי הבן מברך? וצדדי האיבעיא הם:
האם הכהן מברך משום דקמטי הנאה לידיה, שהוא נהנה בקבלת חמשת הסלעים.
או אבי הבן מברך משום דקא עביד מצוה?
לא הוה בידיה. רב שמלאי לא ידע מה להשיב.
אתא, שאיל ביה מדרשא. אמרו ליה: אבי הבן מברך שתים! כלומר, גם את ברכת שהחיינו.
והילכתא: אבי הבן מברך שתים!