פרשני:בבלי:יבמות כב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות כב ב

חברותא

למדנו מכך שאח ממזר מיזקק נמי זקיק את אשת אחיו לחלוץ.
שנינו במשנה: ואחיו הוא לכל דבר.
והוינן בה: למאי הילכתא אחיו הוא?
ומשנינן: ליורשו ולהטמא לו, שאפילו כהן המוזהר שלא להיטמא למת, מטמא הוא לאחיו הממזר, והוא בכלל ההיתר של כהן להיטמא לשבעת הקרובים אליו.
ומקשינן: הרי לענין זה אין חידוש בממזר, שהרי פשיטא - אחיו הוא!
ומבארינן: סלקא דעתך אמינא, שממזר לא יטמא לאחיו, הואיל ומצינו דכתיב בטומאת כהנים "לנפש לא יטמא בעמיו, כי אם לשארו הקרוב אליו".
ואמר מר: "שארו" - זו אשתו (דכתיב בה "שארה כסותה ועונתה").
ומאידך כתיב, שם להלן, "לא יטמא בעל בעמיו להחלו".
ואין סתירה בין הפסוקים אם מותר להטמא לאשתו.
אלא, יש בעל שמטמא לאשתו, ויש בעל שאין מטמא לה,
הא כיצד?
מטמא הוא הכהן לאשתו הכשרה, ואין מטמא הכהן לאשתו הפסולה.
וכשם שדרשו כך בטומאת כהן לאשתו, הכי נמי הוה אמינא:
מטמא הוא הכהן רק לאח כשר, ואין מטמא לאח פסול.
ולכן קא משמע לן התנא במשנתנו, שנחשב הממזר כאח כשר, לענין המצוה של כהן להטמא לו, כשמת.
ומקשינן: ואימא הכי נמי, שנלמד מדין הטומאה לאשתו, שאין הכהנים נטמאים לאח ממזר!?
ומתרצינן: התם, אשתו הפסולה - לאפוקי קיימא! שחייב לגרשה מפני האיסור, ואינה נחשבת אשתו שיטמא לה במיתתה.
אך הכא, גם אחיו הממזר - אחיו הוא.
שנינו במשנה: חוץ ממי שיש לו אח מן השפחה ומן העובדת כוכבים.
והוינן בה: מאי טעמא אין האח הזה נחשב כאח?
ומשנינן: אמר קרא, בעבד עברי שנתן לו רבו שפחה כנענית, והגיע זמנו לצאת לחירות, "האשה וילדיה מן העבד העברי - תהיה לאדוניה".
הרי שילדיה מתייחסים אחריה, ולא אחר בעלה.
שנינו במשנה: מי שיש לו בן מכל מקום, פוטר את אשת אביו מן היבום.
והוינן בה: "מכל מקום" - לאתויי מאי?
אמר רב יהודה: לאתויי בן ממזר, שפוטר אשת אביו מיבום.
ומבארינן: מאי טעמא פוטר?
דאמר קרא "ובן אין לו".
ודרשינן, מדלא כתיב "בן אן לו" (בלי האות יו"ד), משמע שבא הכתוב לומר:
עיין עליו! שאם יש לו בן בעולם, פטורה מיבום, אפילו בן שאינו זרע כשר.
שנינו במשנה: וחייב על מכתו.
ומקשינן: אמאי חייב על מכתו?
והרי קרי כאן על אביו שעבר עבירה ועשאו ממזר, את הדרשה מהפסוק "ונשיא בעמך לא תאור", שדוקא מי ש"בעמך" לא תאור, בעושה מעשה עמך. אך על אביו הזה, שאינו עושה מעשה עמך, למה יתחייב על שקללו!? ומתרצינן: אפשר לומר כדאמר רב פנחס אמר רב פפא לגבי ענין אחר, שמדובר כאן בעושה תשובה.
הכא נמי חיוב הממזר שהכה את אביו, הוא באופן שעשה אביו תשובה, והרי הוא שוב בכלל עושה מעשה עמך.
ומקשינן: וכי האי אב, שילד ממזר - בר תשובה הוא!?
והתנן, שמעון בן מנסיא אומר: איזהו חטא שנאמר עליו "מעוות לא יוכל לתקון"?
זה הבא על הערוה, והוליד ממנה ממזר, שעוונו גלוי ומתקיים כל זמן שהממזר קיים, ואיך תועיל תשובתו!?
ומתרצינן: השתא מיהא, כיון ששב בתשובה על מעשהו - עושה מעשה עמך הוא! שאף על פי שחטאו קיים, הוא עצמו שב מדרך עשיית הרע.
תנו רבנן: הבא על אחותו, והיא בת אשת אביו, שנולדה לאביו מאשתו הנשואה לו, ולא מאנוסתו - חייב שתים, גם משום אחותו, וגם משום בת אשת אביו,
רבי יוסי בן יהודה אומר: אינו חייב אלא משום אחותו בלבד, ולא משום בת אשת אביו.
ומבארינן: מאי טעמייהו דרבנן שחייב שתים?
אמרי, מוכח כן מהפסוק! מכדי, הרי כתיב (ויקרא יח ט) "ערות אחותך, בת אביך או בת אמך, מולדת בית או מולדת חוץ, לא תגלה ערותן".
ומשמע בת אביך, בין מנשואין ובין מן אונסין.
ואם כן, הא דכתיב פסוק נוסף (שם פסוק יא) "ערות בת אשת אביך, מולדת אביך, אחותך היא" - למה לי לכותבו? והרי גם היא אחותו, בת אביו, היא!?
אלא, שמע מינה, שבא הכתוב לחייבו שתים, אחת משום אחותו ואחת משום בת אשת אביו.
ונפקא מינה לשוגג, שמביא על ביאתה שתי חטאות.
ומבארינן: ורבי יוסי בר יהודה, שמחייב רק משום אחותו, טעמו הוא, משום דאמר קרא בפסוק "בת אשת אביך" - "אחותך היא"!
והתוספת "אחותך היא" באה לומר לך: רק משום אחותו אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום בת אשת אביו.
ורבנן, האי "אחותך היא", שנאמר בבת אשת אביו - מאי עבדי ליה?
מיבעי להו לחייבו על אחותו מן האונסין, שהיא בת אביו ובת אמו.  1 

 1.  רש"י מפרש שמדובר באחותו מאונסין, כי לאחות מנשואין לומדים מבת אשת אביך מולדת בית, משמע דכל אשת אביו, בין שהיא אמו ובין שאינה אמו. והקשו הרמב"ן והרשב"א, אם כן צריך את הפסוק הזה לאחותו מן הנשואים, שהיא בת אביו ואמו. ואין ייתור בין לרבנן ובין לרבי יוסי. ותירצו, רק בהוה אמינא פירש כן. אך אחר דכתיב אחותך לרבות אחותו שהיא בת אביו ובת אמו משמע בין מנשואה ובין מאנוסה. והפסוק של בת אשת אביו מיותר, ועיין ברשב"א היכי ילפינן מאחותך לאסור אחותו מאביו ואמו מן הנשואין.
וכגון שנולדו האח והאחות מאנוסה אחת. שאף על פי שהפסוק של בת אביו נאמר גם באחותו מאנוסה, אך כיון שמדובר שם באחותו שהיא בת אביו אך לא בת אמו, לא נדע לחייבו כשהיא אחותו בת אביו ובת אמו, מקל וחומר.
לפי שכאן בא הכתוב לומר את הכלל ש"אין מזהירין מן הדין". שאין ללמוד אזהרת לאו מקל וחומר.
שהרי קל וחומר הוא לחייבו באחותו שהיא גם מהאב וגם מאם, ואפילו הכי צריך היה הכתוב לכתוב שוב "אחותך היא", כדי לחייבו באחות שכזו, וללמד שאילולי הכתוב המיוחד, היא לא היתה באזהרה, לפי שלא לומדים אזהרת לאו בקל וחומר.
ורבי יוסי ברבי יהודה, איך למד מ"אחותך היא" שחייב רק אחת? והרי בא הכתוב ללמדנו שאין מזהירין מן הדין.
ומבארינן: סבר: אם כן, שבא הכתוב ללמד שאין מזהירים מן הדין, אלא צריך לפרט את הלאו בכל מקרה, לכתוב רחמנא רק "אחותך".
זה שהוסיף הכתוב לומר "היא" - למה לי?
מכאן אתה למד שבא הכתוב לומר: רק משום אחותך אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום בת אשת אביו.
ורבנן, שלא למדו מ"היא" שלא יתחייב שתים, סוברים: אף על גב דכתיב "אחותך", בכל זאת איצטריך למכתב גם "היא".
כדי שלא תאמר, בעלמא (חוץ מאחותו) מזהירין מן הדין.
כי היה מקום לומר שאין ללמוד מכאן שאין מזהירים מן הדין, משום שיתכן כי זה שחזר וכתב הכתוב אחותו מאביו ומאמו ולא השאיר זאת ללימוד בקל וחומר, הוא משום ש"מילתא דאתיא בקל וחומר - טרח וכתב לה קרא".
לכן כתב קרא "היא", לומר שרק כאן, באחותו, חייב, כי יש בה פסוק לאוסרה. ואילו בכל מקום, כשאין פסוק לאסור, פטור, ואפילו כשיש קל וחומר לאסור, לפי שאין מזהירין מן הדין!
וכך מפרשת הגמרא את הענין:
וכי תימא להקשות: אם כן, "אחותך" מהאב ומהאם דכתב רחמנא - למה לי?
הרי בלאו הכי ידעינן שחייב עליה, שיש ללמוד אותה בקל וחומר מאחותו מן האב בלבד.
ועל כרחך, בא הכתוב ללמד שאין מזהירין מן הדין. שהרי צריכין לרבוי מ"אחותך", ואם כן למה לי לכתוב "היא" לצורך זה?
ומתרצינן: אי לא נכתב "היא", לא ידעינן שאין מזהירין מן הדין מדאיצטריך רבוי של אחותך בת אביך ובת אמך.
כי יש לומר: מילתא דאתיא מקל וחומר, כחיוב על אחותו שהיא בת אשת אביו ואמו, והיא חמורה מאחותו שהיא בת אביו בלבד, טרח וכתב לה קרא.
ולא נחשב ליתור שמלמדנו שאין מזהירין מן הדין.
לכן, לפי רבנן כתב רחמנא גם "היא", ללמדנו שאין מזהירין מן הדין.
ורבי יוסי ברבי יהודה, שלמד מיתור תיבת "היא" שאין מתחייב על אחותו שתים, סבר: אם כן, שבא יתור זה רק ללמדנו שאין מזהירין מן הדין - ליכתביה רחמנא ל"אחותך היא" באידך קרא, בפסוק העוסק באחותך בת אביך.
ולמה נכתב יתור זה בפסוק של בת אשת אביך?
על כרחך, לומר לך, שעל אף שהיא גם בת אשת אביו, אינו חייב אלא משום אחותו.
ומקשינן ורבי יוסי ברבי יהודה, האי דכתב קרא "בת אשת אביך" - מאי עביד ליה?
הרי אינו חייב משום בת אשת אביו, ולמה הזכיר הכתוב שהיא בתה!?
ומבארינן: מיבעי ליה ל"בת אשת אביך", כדי לומר לך: רק מי שיש אישות לאביך בה אתה חייב על בתו ממנה.
פרט לאחותו משפחה ומעובדת כוכבים, שאין אישות לאביך בה.
שלא תופס בהן קידושין, ואין ולדן מתייחס אחרי הבעל, ולא נקראת אחותו מאשת אביו להתחייב עליה.
ומקשינן: מנין שבא למעט "בת אשת אביך" רק אחותו משפחה, שאין לאביו אישות בה?
ואימא: "בת אשת אביך" - פרט לאחותו מאנוסה, שלא קדשה אביו ולא היה לו בה אישות!
ומתרצינן: ההיא, אחותו מאנוסה - לא מצית אמרת, שלא יתחייב עליה משום אחותו.
והראיה מדרבא:
דרבא רמי את הסתירה שלכאורה בפסוקים:
כתיב "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה".
ומשמע הא ערות בת בנה דידה, של אשתו, שרי לבעלה.
ואילו מאידך כתיב "ערות אשה ובתה לא תגלה, את בת בנה ואת בת בתה לא תקח"
הרי שגם בת בנה של אשתו אסורה.
ולכאורה סותרים הפסוקים האחד את השני.
וביאר רבא: הא כיצד?
כאן, הפסוק האומר שרק ערות בת בנך אסורה ולא בת בנה - מדבר ב" אשתו" מאונסין, שבת בנה שנולד לה מאיש אחר מותרת לו, שהרי אינה אשתו.
ואילו כאן, הפסוק האוסר גם בבת בנה - מדובר בבת בן אשתו מן הנשואין.
ומשמע שבתו אפילו מן אונסין היא בתו, וכן בנו.
ואם כן, גם לענין אחותו, אי אפשר לחלק ולהתיר אחותו מאנוסת אביו, לפי שבכל ענין, אחותו היא.

דרשני המקוצר