פרשני:בבלי:יבמות קיא ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
לא פסל את הראשונה.
שהרי שתיהן היו נשואות מדרבנן בשוה. ובגדר הנשואין מדרבנן, מוגדרים הנשואין האלו כ"ספק נישואין". ולכן גם יבומו של היבם מדרבנן, הוא בגדר ספק יבום, וביאתו בשתיהן שוה.
ולכן, על הצד שהיא מקודשת, ויבומה של הראשונה נחשב יבום, והיא קנויה לו, הרי רק היא אשתו. ואם יחזור היבם, או אחיו, ויבוא על הקטנה השניה, ייחשב הדבר כבעילת זנות בעלמא, ולא תאסר הראשונה עליו מדין "בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים".
ועל הצד שקטנה אינה נחשבת קנויה, הרי שתי הקטנות נחשבות נכריות אצלו, ויכול לקחתן כרצונו.
הילכך, הרי הוא מקיים תחתיו את הקטנה שבעל ראשונה, שהיא ממה נפשך מותרת לו. אבל אינו יכול לקיים את השניה, כי על הצד שקטנה כן קנויה לו, הרי משבא על הראשונה, נפסלה בכך השניה משום "בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים".
וכן הוא הדין במי שהיה נשוי שתי חרשות, שקנינן הוא מדרבנן, וקנינן של שתיהן שוה.
ב. מי שהיה נשוי קטנה וחרשת, ומת.
בא יבם על הקטנה, וחזר ובא על החרשת
או שבא אחיו על החרשת -
פסל בכך את הקטנה.
והיינו, מעיקר הדין הועילה הביאה בקטנה לקנותה, כי ממה נפשך היא מותרת, אם היא קנויה לגמרי הרי היא קנויה בביאתה, ואם אינה קנויה כלל, הרי נכרית היא.
אך גזרו עליה שתהא אסורה, שמא יחליף היבם, ויבוא תחילה על החרשת ואחר כך על הקטנה, שאז יפריע הקנין המשוייר של החרשת לקנינה של הקטנה.
ואם בא יבם על החרשת, וחזר ובא על הקטנה.
או שבא אחיו על הקטנה - פסל את החרשת, היות שיתכן וביאת הקטנה קונה לגמרי, והיא מפריעה לקנין החרשת שהוא קנין במקצת.
ג. מי שהיה נשוי פקחת וחרשת, ומת -
בא יבם על הפקחת, וחזר ובא על החרשת
או שבא אחיו על החרשת -
לא פסל את הפקחת שקנינה גמור מן התורה, ואין אחר ביאה כשרה כלום.
ואם בא יבם תחילה על החרשת, וחזר ובא על הפקחת.
או שבא אחיו על הפקחת -
פסל את החרשת, כי ביאת הפקחת שהיא מן התורה מפריעה לביאת החרשת שהיא מדרבנן, גם אם ביאת החרשת היתה ראשונה.
ד. מי שהיה נשוי גדולה וקטנה -
אם בא יבם על הגדולה, וחזר ובא על הקטנה.
או שבא אחיו על הקטנה -
לא פסל את הגדולה, הקנויה מן התורה לגמרי.
ואם בא יבם על הקטנה תחילה, וחזר ובא על הגדולה.
או שבא אחיו על גדולה -
פסל בביאת הגדולה שהיא מן התורה, את הקטנה.
רבי אלעזר אומר: מלמדין את הקטנה שתמאן בו, ותעקור את נישואיה עמו, ויקיים את הגדולה.
גמרא:
אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אלעזר שמלמדים את הקטנה שתמאן בנישואיו עמו.
וכן אמר רבי אלעזר בן פדת, האמורא, שהלכה כרבי אלעזר בן שמוע, התנא (שבמשנתנו).
וגם על המשנה הקודמת, העוסקת בשתי אחיות, אחת נשואה לו בקידושי קטנה מדרבנן, והשניה גדולה הנופלת לו ליבום מאחיו, שאמר בה רבי אליעזר (ולא רבי אלעזר!) שמלמדים את הקטנה למאן, אמרו רב יהודה אמר שמואל ורבי אלעזר בן פדת (האמורא) שהלכה כרבי אליעזר, שמלמדים את הקטנה למאן.
ומבארת הגמרא:
וצריכא, הוצרכו להשמיענו זאת על שתי המשניות.
דאי איתמר רק בהא קמייתא, הייתי אומר שרק בהך קאמר שמואל הלכה כרבי אליעזר, משום דלא קיים מצות יבום, ומלמדים אותה למאן, ובכך יוכל לקיים מצות יבום באחותה, הנופלת לפניו ליבום מן התורה.
אבל כאן במשנתנו, דאיקיים מצות יבום בשתיהן, (בגדולה מן התורה, ובקטנה מדרבנן), אימא תרוייהו לפקו בגט, שיצאו שתיהן בגט, ולא נלמד את הקטנה למאן.
ואי אשמעינן רק בהא, כאן, הייתי אומר שדוקא כאן מלמדים את הקטנה למאן, משום דגדולה רמיא קמיה, נופלת לפניו ליבום מן התורה, ולכן תמאן הקטנה כדי שתתייבם הגדולה.
אבל אידך, לעיל, שהגדולה אחות אשתו היא, ואם תגדל אשתו ויקנה ותה מן התורה, לא תהיה אחותה זקוקה כלל ליבום, אלא תצא לשוק כדין ערות אחות אשה - לא ילמדו שם את הקטנה למאן.
לכן צריכא להשמיענו זאת בשני המקומות.
מתניתין:
במשנה זו מתבאר דין יבם קטן ויבמה קטנה.
היבמה הקטנה יכולה להתייבם על אף שאינה ראויה עתה לביאה שיש בה הקמת שם לבעלה המת, שהרי קטנה אינה יולדת, היות והיא יכולה להמשיך להיות אשתו של היבם עד שתגדל, ואז תהיה ראויה לביאה שיש בה הקמת שם לבעלה המת.
וכך הוא לשון רש"י (לעיל סא ב ד"ה ואינה חולצת): קטנה מתייבמת, ותגדל אצלו ותתקיים מצות יבום.
ודנו האחרונים בדברי רש"י אלו, האם כוונתו לומר שכל עוד היא קטנה לא התקיימה בה מצות יבום, אלא היא קנויה לו בלבד, וכשתגדל, עליו לבוא עליה כדי לקיים מצות יבום, ועד אז אין היא יוצאת בגט בלבד אלא זקוקה גם לחליצה.
או שהיה יבומה יבום מלא בקטנותה, ויוצאת ממנו בגט, אלא שיש לו מצוה נוספת לבוא עליה כשגדלה כדי שתהיה בה ביאה הראויה להקים שם לאחיו. (עונג יום טוב סימן קעט, אמרי משה סימן ו, אור שמח יבום א יז).
ביבם קטן, שביאתו ביאה מגיל תשע שנים, דנו הראשונים אם הוא קונה אותה מן התורה, או שהיבמה רק מותרת לו מן התורה אך אין הוא קונה אותה לאשה.
המשנה הזו נחלקת לארבעה חלקים.
בחלק הראשון מתבאר מהו דינו של יבם קטן שבא על יבמה קטנה.
בחלק השני מתבאר מהו דינו של יבם קטן שבא על יבמה גדולה.
בחלק השלישי מתבאר אימתי נאמנת היבמה לומר שלא בא עליה היבם, כדי שיכפו בית דין את היבם לחלוץ לה.
ובחלק הרביעי מתבאר דין הנודרת הנאה מיבמה.
א. יבם קטן בן תשע שנים ויום אחד, שביאתו ביאה, שבא על יבמה קטנה, וקונה אותה הקטן בביאתו (מדאורייתא או מדרבנן 1 ) -
1. הגמרא לעיל (בדף סח א, צו א) אומרת שעשו ביאת קטן ביבמה כמאמר בגדול. והתבאר לעיל, כי יש שני מהלכים שונים ברש"י (כך כתב הרמב"ן) האם ביאת קטן קונה מן התורה, אלא שאינה קנין גמור, לפי שמיעטה התורה את אשת הקטן ממיתה, ולכן היא נחשבת כמאמר, שאינו קנין גמור. או שביאת קטן אינה קונה כלל מן התורה, אלא רק מדרבנן, שהחשיבו אותה חכמים כקנין מאמר.
יגדלו זה עם זה.
שהיות ונחשבת ביאתו של קטן לקנות את יבמתו כאילו עשה בה גדול מאמר, הרי היא קנויה לו, ויכולים להמשיך ולהיות יחד כבעל ואשה, אך אין הוא יכול לגרשה, היות וקטן אינו יכול לגרש. 2
2. ומותר לו לבוא עליה. אם נאמר שהוא קונה אותה מהתורה, פשוט הדבר שמותר לו לבוא עליה, אך גם אם נאמר שאינו קונה אותה מן התורה, אין עליה איסור אשת אח, למרות שאינו מקיים בביאתו מצות יבום, ואין ההיתר מצד ששניהם קטנים, אלא כפי שיבואר בהמשך המשנה, שכל יבמה הנופלת ליבום, אין איסור בביאתה גם אם לא מתקיימת בביאה זו מצות יבום.
ב. ואם בא היבם הקטן על יבמה גדולה - תגדלנו. 3
3. נחלקו רבותינו הראשונים בביאור הלכה זו. לרש"י יש שני מהלכים שונים (כדברי הרמב"ן בדעת רש"י בדף פו א): האחד, שיבם קטן קונה את יבמתו מן התורה (רש"י במסכת קידושין יט א). ולפי זה התקיימה כאן מצות יבום. ובאה המשנה לומר, שהיות וחל בה ייבומו של הקטן, שוב לא תצא ממנו מן התורה, עד שיגדל היבם. לפי שאינו יכול לגרשה, היות והיא עתה אשתו מן התורה, ואין גירושיו של קטן גירושין מן התורה. ומשיגדל היבם - אין לה צורך בחליצה אלא די לה בגט. והמהלך השני של רש"י, שהוא קונה אותה רק מדרבנן, ומן התורה היא צריכה חליצה או יבום משיגדיל. וכך היא דעתם של רוב הראשונים. ולפי מהלך זה, דנו הראשונים הכיצד היא מותרת להבעל על ידו, והרי היא אשת אח, ולא הותר איסור אשת אח אלא לצורך קיום מצות יבום! ? ולעיל בדף לה ב, כתבו התוס' (בסוף ד"ה תגלי) שדומה דין יבם הבא על יבמה מעוברת (לריש לקיש, שאינו קונה אותה בביאתו גם אם לאחר מכן הפילה, אך אינו חייב עליה קרבן משום אשת אח), לדין קטן שבא על היבמה הגדולה. וביארו האחרונים, שכל יבמה העומדת להתייבם, אין בה איסור אשת אח ליבם, אפילו אם אינו מקיים מצות יבום בביאתו. ולכן, גם אין להקשות מדוע לא נאמר בה "כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה, הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה עולמית", לפי שדין זה נאמר רק כשהיבמה אסורה על היבם באיסור ערוה של אשת אח, ולא כאשר היא מותרת לו, גם אם אין אפשרות בשעת נפילה לייבמה.
אין הוא יכול לגרשה מחמת שהוא קטן, אך מותר לה להבעל על ידו, היות והיא נופלת לפניו ליבום.
ובגמרא יתבאר כיצד היא מותרת לו, על אף שביאת קטן אינה ביאה הראויה להקים שם לאחיו, לפי שקטן אינו יכול להוליד, והתורה התירה אשת אח עבור הקמת שם לאחיו.
ג. היבמה שאמרה בתוך שלשים יום מאז שכנס אותה ביבם "לא נבעלתי", ויש לה גט יבמין בידה - כופין אותו בית דין שיחלוץ לה, ואין מאמינים לו שבעל אותה, ודי לה בגט שיש לה בידה, שקיבלה אותו ממנו. כי עד שלשים יום היא נאמנת לטעון שלא בעל אותה היות ואדם יכול לעמוד ולא לבעול את יבמתו במשך שלשים יום מאז שכנס אותה לחופה.
אבל אם באה לאחר שלשים יום, וטוענת שעדיין לא נבעלה על ידי היבם, היא אינה נאמנת, היות ומעבר לשלשים יום אין אדם מעמיד עצמו מלבעול.
ולכן רק מבקשין הימנו שיחלוץ לה, אבל אין כופים אותו על כך. 4
4. וכל זמן שלא חלץ לה הרי היא אסורה להנשא לשוק, למרות שאין מאמינים לה, היות ו"שויתה נפשה חתיכה דאיסורה", שהוא כלל האומר שכל אדם נאמן לאסור את עצמו בדבר הנוגע לו גם במקום שאין לו נאמנות כלפי אחרים. רש"י
ובזמן שהוא מודה שלא בא עליה - אפילו לאחר שנים עשר חודש כופין אותו שיחלוץ לה.
ד. הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה, לפי שהיתה כעוסה עליו, ולא התכוונה לאסור את עצמה עליו כדי שאם ימות בעלה תפטר ממנו, ומת בעלה -
כופין אותו שיחלוץ לה.
אבל אם נדרה הנאה מיבמה לאחר מיתת בעלה, תולים אנו שעשתה זאת כדי להפטר מיבומו, ולכן אין כופים אותו לחלוץ לה, אלא רק מבקשין הימנו שיחלוץ לה.
ואם נתכוונה בנדרה לכך, לפטור עצמה מהיבם, הרי אפילו אם היה הנדר בחיי בעלה - רק מבקשין הימנו שיחלוץ לה, אך אין כופים אותו לכך.
גמרא:
והוינן בה: לימא מתניתין האומרת שקטן הבא על הקטנה או על הגדולה, יגדלו זה עם זה - דלא כרבי מאיר!?
דהרי תניא: קטן וקטנה - לא חולצין ולא מתייבמין, דברי רבי מאיר!
לפי שחושש רבי מאיר למיעוט של יבמים סריסים ולמיעוט של יבמות איילוניות, שבהם אין מצות יבום נוהגת, והן אסורות על היבם משום ערות אשת אח שלא במקום מצות יבום.
ומתרצת הגמרא: אפילו תימא, לעולם אפשר להעמיד את משנתנו גם לפי רבי מאיר.
היות וכי אמר רבי מאיר שאסור לקטן או לקטנה להתייבם, זה רק במקום שאחד מהם עובר איסור מן התורה, לפי שהוא גדול והשני קטן. וכגון, יבמה גדולה ליבם קטן, ויבמה קטנה ליבם גדול - דחד מינייהו, ביאה דאיסורא היא. שהגדול או הגדולה עוברים ביאת איסור של ערןת אשת אח באם אחד מהם אינו ראוי ליבום (אם הוא סריס, או אם היא איילונית).
אבל קטן הבא על הקטנה, דתרוייהו, שניהם, היבם והיבמה, כי הדדי נינהו, שוים הם בכך ששניהם קטנים ואינם ברי חיוב - לא אמר רבי מאיר שלא יתייבמו בהיותם שניהם קטנים.
זאת, לפי הכלל האומר "קטן אוכל נבילות - אין בית דין מצווים להפרישו מאכילתם". והוא הדין כאן, אין לנו למנוע את היותם יחד, גם אם יש בכך מעשה עבירה, שהוא סריס או היא איילונית, והיא אשת אח שלא במקום מצוה.
ותמהה הגמרא: האיך אפשר לתרץ כך? והא קתני במשנתנו במפורש "יבם קטן שבא על יבמה גדולה - תגדלנו!?
ובהכרח שמשנתנו איננה כרבי מאיר, שהרי מדובר בה גם בגדולה, שבית דין צריך להתערב ולהפרישה מלעבור עבירה.
ולרבי מאיר, החושש בקטן שמא ימצא סריס, יש לנו לחוש כאן שמא הקטן שבא עליה הוא סריס, ונמצא שהיא עוברת עתה על איסור ערוה של אשת אח שלא במקום מצוה.
ומשנינן: אמר רבי חנינא חוזאה: בא - שאני!
והיינו, אין הדבר נוגע הלכה למעשה, כיון שכבר בא עליה מבלי ששאלו היבם הקטן והיבמה הגדולה אם מותר להם לעשות כן, כי אם היו שואלים, היו יודעים שאסור להם לעשות זאת לפי רבי מאיר, כי שמא הקטן הוא סריס.
וכוונת המשנה היא לומר, כיוון שבא עליה, אין היא יוצאת ממנו מעתה לא בגט ולא בחליצה, אלא תגדלנו, וכשיגדל היא תוכל לצאת ממנו בגט.
אך דוחה הגמרא את ההבנה הזאת בביאור המשנה:
והא "תגדלנו" קאמר התנא, ומשמע מלשון זה שהיא תמשיך להיות עמו כבעל ואשה, וכל ביאה וביאה שיבוא עליה - ביאה דאיסורא היא (על הצד שהוא סריס, ולרבי מאיר צריך לחשוש למיעוט הסריסים!
ולכן חוזרת הגמרא למסקנה הראשונה -
אלא, בהכרח, מחוורתא, מחוור וברור הדבר, שמתניתין, משנתנו - דלא כרבי מאיר היא.
ועתה דנה הגמרא כיצד תופס בה יבומו של הקטן, ואיך הותר בה איסור אשת אח.
קרי כאן, הרי יש לקרוא כאן, כדי להתיר אשת אח במקום שיש בו מצות יבום, "להקים לאחיו שם בישראל".
והאי קטן, שאינו יכול להוליד מביאה זו - לאו בר הכי הוא! שאינו ראוי עתה להקים לאחיו שם בביאתו. ואם כן, כיצד מותר לה לקיימו אצלה!?
אמר אביי: אמר קרא "יבמה יבוא עליה", שמשמעותו, אפילו יבם כל דהו, 5 גם יבם קטן שאין הוא ראוי עתה להקמת שם, גם בו אני קורא "יבמה יבוא עליה", ואין היבמה אסורה בו משום איסור של אשת אח שלא במקום מצוה. ולכן מותר ליבמה הגדולה לקיים את היבם הקטן אצלה.
5. אביי מדייק מכך שאמר הכתוב "יבמה יבוא עליה" ולא אמר אחי המת יבוא עליה. תוס' ד"ה יבמה. והיינו, שאינו צריך שיהיה עתה ראוי להקים שם, אלא די בכך שיהיה ראוי להקים שם כשיגדל. רשב"א וריטב"א.
רבא אמר: בלאו הכי, בלי הלימוד הזה מהפסוק, נמי, גם לא כן מצית אמרת, אינך יכול לומר שהיבמה הגדולה תהיה אסורה ביבם הקטן, כי -
מי איכא מידי, האם יתכן דבר שכזה, דהשתא, שעכשו, בשעת הנפילה ליבום, תהא היבמה אסירא ליבם, היות שהוא קטן, ולבתר שעתא, לאחר זמן, כשיגדל הקטן, שריא, תהיה מותרת לו.
והא אמר רב יהודה אמר רב: כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה "יבמה יבוא עליה" - הרי היא כאשת אח שיש לו בנים, ואסורה לעולם
אלא בהכרח, שהיא מותרת לו גם בשעה שהוא קטן, ואין לו אפשרות להקים לאחיו שם.
אך מקשה הגמרא, איך מוכיח רבא מכך שהיא לא נאסרת בו עולמית, שהיא מותרת לו גם כשהוא קטן?
ואימא הכי נמי, שכל יבמה שנופלת לפני יבם קטן, שאינו ראוי להקים שם, תאסר עליו עולמית, היות ובשעת נפילה אין אני קורא בה "יבמה יבוא עליה", שאין פסוק זה נאמר אלא כאשר היבם ראוי להקמת שם לאחיו.
ומשנינן: אמר קרא בפרשת יבום "כי ישבו אחים יחדו", מלמד הכתוב שאפילו יבם בן יום אחד הרי הוא נחשב ל"יבם", הראוי למצות יבום, ואין אני אומר שהיות ואין הוא ראוי עתה להקמת שם, נאסרת עליו היבמה עולמית. 6
6. והדיוק של רבא הוא מכך שכתוב "יחדו", ומשמע אפילו אם ישבו יחד יום אחד. רש"י. ואילו התוס' כתבו, כיון שממעטים מפסוק זה אשת אחיו שלא היה בעולמו, משמע ממנו, שאם היה אחיו בעולמו אפילו יום אחד - הרי הוא ראוי ליבום. תוס' ד"ה אמר קרא ובדעת אביי, החולק על רבא, כתב הריטב"א, שסברתו היא כי מהלימוד "כי ישבו אחים יחדו", היינו אומרים שאינה נופלת לפניו עד שיגדיל. וגזירת הכתוב מיוחדת היא שלא תאסר עליו מדין "נאסרה". ולכן לומד אביי שמהפסוק "יבמה יבוא עליה" למדים שהיא נופלת אליו מיד, ומותרת לו עם נפילתה אליו. וראה בספר מרחשת (חלק ב סימן טו ענף ב) בהסבר החילוק בין קטן העתיד לגדול, ובין סריס העתיד להתרפאות.
שנינו במשנה: יבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי, כופין אותו שיחלוץ לה.
והוינן בה: מאן תנא, מי הוא התנא הסובר דעד תלתין יומין, שעד שלשים יום, מוקי איניש אנפשיה, מעמיד אדם עצמו עד אז מלבעול -
ומשנינן: אמר רבי יוחנן: משנתנו - בשיטת רבי מאיר היא.
דתניא: הנאמנות של בעל שנשא אשה, לבוא לבית דין ולטעון טענת בתולים, שלקחה בחזקת בתולה, ובא עליה, ומצאה בעולה, וטוען שזינתה תחתיו, בין שעת הקידושין לשעת הנישואין (שהיתה אז בבית אביה), והרי הוא נאמן להפסיד את כתובתה -
היא כל שלשים יום מזמן שנשאה, דברי רבי מאיר.
שעד שלשים יום הוא יכול לטעון שהעמיד עצמו מלבעול עד עתה, ובשעה שבעל הוא מצא אותה בעולה, ולכן הוא בא רק עתה לבית הדין לטעון טענת בתולים, ואפשר להאמין לו עד שלשים יום שהוא העמיד עצמו ולא בעל אותה עד עתה.
אבל אם בא לטעון אחר שלשים יום הוא אינו נאמן, אלא אנו תולים שבעל אותה בתוך שלשים יום ומצאה בתולה, ועתה הוא התרגז עליה, ובא להפסידה כתובתה שלא כדין.
רבי יוסי אומר: אם נסתרה עמו, הוא נאמן לטעון שלא מצא אותה בתולה רק אם הוא בא לאלתר, מיד אחר הסתירה, כי אנו בטוחים שמיד שהיה עמה במקום מוסתר הוא בעל אותה, ואינו נאמן כל שלשים יום.
אבל אם אירע שאחרי הנישואין היא לא נסתרה עמו, ולא יכול היה לבעול אותה בגלוי - אף לאחר כמה שנים יכול הוא לטעון טענת בתולים.
רבה אמר: אפילו תימא, יכול אתה לומר שמשנתנו היא אפילו בשיטת רבי יוסי.
כי עד כאן לא קאמר רבי יוסי התם, שאינו יכול לטעון במשך שלשים יום אלא רק לאלתר, משעת הסתירה, אלא בארוסתו, דגיס בה. שהוא רגיל בה, ואינו מתבייש ממנה, ולכן הוא בועל אותה מיד ואינו יכול להעמיד עצמו.