פרשני:בבלי:יבמות קיב א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אבל אשת אחיו - <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> מיבזז בזיז מינה, בוש הוא ממנה, ולכן הוא מתעכב בבעילתו.
ועתה דנה הגמרא מדוע הכפייה היא רק על חליצה ולא על הייבום -
עד שכופין אותו לחלוץ - נכפנו לייבם!?
אמר רב: משנתנו מדברת בשגיטה יוצא מתחת ידה.
והניחה הגמרא שהמדובר בגט גמור, שנותן לה גט זה אחר ביאתו, אלא שהיא טוענת שלא נבעלה, ואין גיטה זה מועיל לה, ולכן אי אפשר לכוף אותו לייבמה, אחר שהוא טוען שכבר בא עליה, וקיים את מצותו, והגט הזה הוא גט גמור. אלא, כופים אותו לחלוץ, כי לדבריה היא עדיין לא נתייבמה, והיא זקוקה לחליצה, כדי לצאת ממנו.
מיתיבי לרב מברייתא:
דתניא: יבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבע לתי.
הרי, בין שהוא אומר בעלתי, בין שהוא אומר לא בעלתי - כופין אותו שיחלוץ לה.
ואם אמרה זאת לאחר שלשים יום - רק מבקשין הימנו שיחלוץ לה.
ואם לאחר שלשים יום -
היא אומרת נבעלתי. והוא אומר לא בעלתי ... אך רוצה הוא להוציאה ולא רוצה לקיימה תחתיו - הרי זה יוציא בגט, ואינה צריכה הימנו חליצה. לפי שהיא נאמנת לאחר שלשים יום לומר שנבעלה, היות ויותר משלשים יום הוא לא מעמיד עצמו.
ואם לאחר שלשים יום -
הוא אומר בעלתי, והיא אומרת - לא נבעלתי -
הרי אף על פי שחזר ואמר לא בעלתי - הרינו מקבלים את דבריו הראשונים שאמר בעלתי, כי ודאי לנו שאינו מעמיד עצמו יותר משלשים יום, ובעל אותה.
ולכן צריך להוציאה בגט.
וגם צריכה חליצה, כיון שהיא אמרה לא נבעלתי, ואסרה עצמה לשוק אם לא יחלוץ לה.
ומכיוון שבסיפא מחייבים אותו לתת גט, הרי זו ראיה שטענותיהם הן בלי שהגט יוצא תחת ידה.
ואם כן, תיקשי מהרישא לרב, מדוע באומרת תוך שלשים לא נבעלתי כופים אותו לחלוץ, ואין כופים אותו לייבם?
ומביאה הגמרא שני תירוצים ליישב את דברי רב מהקושיה מהברייתא:
תירוץ ראשון:
אמר רבי אמי: לעולם מדובר גם בברייתא כמו שהעמיד רב את המשנה, שגיטה יוצא תחת ידה. וכך אומרת הברייתא: א. יבמה שגיטה יוצא תחת ידה, ואומרת תוך שלשים יום לא נבעלתי - כופים אותו לחלוץ ולא לייבם, שהרי גיטה יוצא תחת ידה.
ב. ואם טענה לאחר שלשים יום לא נבעלתי
- מבקשים הימנו שיחלוץ לה.
ג. היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי, ואין גט יוצא מתחת ידה - יוציא בגט.
ד. אם לאחר שלשים יום הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי, והיה הגט יוצא תחת ידה, מבקשים הימנו לחלוץ לה.
ואף על פי שחזר ואמר לא בעלתי, והיה מקום לומר שעל פי הודאתו שלא בעל יש לנו לכפותו לייבם, אנו סומכים על דבורו הראשון שאמר בעלתי, כיון שיש חזקה שלאחר שלשים יום אינו מעמיד עצמו מלבעול, ואם ירצה יחלוץ לה.
והיא, שאמרה לא נבעלתי - צריכה גט (שכבר ניתן לה על ידו), עם החליצה שמבקשים ממנו לחלוץ לה.
תירוץ שני:
רב אשי אמר: לעולם מדברת גם הברייתא שגט יוצא תחת ידה, ובכל זאת היא צריכה גט נוסף.
כי התם, הגט הראשון שיוצא תחת ידה, הוא גט מדרבנן, שנתן לה לזיקתו, מבלי שבא עליה, אך נפסלה בגט זה מלייבמה, ולכן אין כופים אותו לייבם.
ואילו הכא, הגט שמדברת בו הברייתא בסיפא, הוא גט מן התורה, לביאתו. שהיות ומודה שבעל, ויש ביאה אחר הגט, כי מן התורה הוא קונה את יבמתו גם אם נתן לה גט לזיקתו - חייב הוא לגרשה כדי להתירה מדין אשת איש.
ואף על פי שחוזר ואומר לא בעלתי, ודיה בחליצה, וגם היא אומרת לא נבעלתי - בכל זאת חייב לתת גם גט, כי סומכים על דבריו הראשונים שבעל אותה, היות וכבר עברו שלשים יום.
מעשה בהנהו "שני מודים", יבם ויבמה שהודו שלא בעל, אך מתחילה טען היבם שכן בעל, דאתו לקמיה דרבא.
אמר להו רבא: חלוצו לה, ושרו לה תיגרא, והתירו לה את חגורה (משל הוא להתרת הקשר שלה ליבמה). ולא הצריכה רבא גם גט.
אמר ליה רב שרביא לרבא: והתניא, צריכה גט וחליצה!
אמר ליה רבא: אי תניא - תניא!
בעא מיניה הון, בריה דרב נחמן, מרב נחמן:
יבמה שכנסה היבם, והניחו שנבעלה, ונפטרה צרתה. ואחר כך טענה היבמה הכנוסה שלא נבעלה - צרתה מהו שתיאסר מחמת דיבורה של זו?
אמר ליה רב נחמן להון בנו: וכי מפני שאנו כופין אותו לחלוץ תוך שלשים, ומבקשין אותו לחלוץ לאחר שלשים - תיאסר צרה!? והיינו, שחזקה עליו שהוא בועל לאלתר משכנס אותה, וודאי שנפטרת בכך צרתה.
וכל מה שכופים או מבקשים אותו לחלוץ זה רק לצורך היבמה עצמה, ששויה אנפשא חתיכה דאיסורא, שהודתה ביחס לעצמה שהיא אסורה לשוק, והיא נאמנת לאסור עצמה באומרה שלא נבעלה, והיא אסורה לשוק בלי חליצה.
שנינו במשנה: הנודרת הנאה מיבמה.
תנן התם במסכת נדרים (צ ב): בראשונה, היו אומרים שלש נשים יוצאות, ונוטלות כתובה, שעל אף שמחייבים את בעליהן להוציאן בעל כרחם, מגיע להן כתובה, ואלו הן -
א. אשת כהן האומרת נאנסתי תחתיך, וטמאה אני לך.
ב. אשה הטוענת כלפי בעלה: אינך נזקק לי לבעול אותי כדרך כל בני אדם, ואין איש שיכול להעיד עבורי על כך, אלא רק הקב"ה מן השמים, גלוי וידוע לפניו מה נעשה ביני לבינך.
ג. אשה הנודרת שלא תהנה מתשמיש, ואומרת: נטולה אני מן היהודים! וכיון שלא אסרה עצמה רק לבעלה, אלא נדרה שלא תיבעל לכל אדם, ראיה היא שהתשמיש קשה לה, ואנוסה היא על כך, ולכן מגיע לה כתובה.
אך אחר כך חזרו בהם חכמים מלומר זאת, כדי שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר, ומקלקלת על בעלה, ותצא ממנו עם כתובתה, ותלך למקום אחר שאין מכירים אותה ואת נדרה, ותנשא לו.
אלא, כך הוא הדין:
האומרת טמאה אני לך - תביא ראיה לדבריה, ואינה נאמנת לאסור עצמה עליו ללא ראיה.
האומרת השמים ביני לבינך - יעשו דרך בקשה, שיבקשו מבעלה לבעול ולהתנהג עמה יפה.
והאומרת נטולה אני מן היהודים - יפר הבעל את חלקו, את כוחו של הנדר כלפיו (אך אינו יכול להפר אותו לגמרי כי אין כוחו של הבעל להפר אלא את הנדרים שבינו לבינה).
ומשמשתו לאחר שהפר לה את איסור נדרה כלפיו.
ותהא נטולה מן היהודים, אם התגרשה או מת בעלה.
איבעי להו: האומרת נטולה אני מן היהודים - ליבם, מהו דינה?
והבעיה היא מכך שכל מגמתה באומרה "נטולה אני מן היהודים" ולא אומרת "נטולה אני ממך", היא להרגיע את בעלה, שאינה נודרת הנאה ממנו מפני שנתנה עיניה באחר, אלא מפני שהתשמיש קשה לה. ולכן, היא אוסרת עצמה בכל אדם אחר שיהא מותר לשאתה אחר שיגרשנה בעלה.
אבל אחי בעלה בחיי בעלה אסור הוא לה, ואין היא צריכה לאסור עצמה גם עליו כדי להרגיע בכך את בעלה, ואין היא צריכה לכלול אותה בנדרה שהיא נטולה מן היהודים.
ומעתה יש להסתפק, אם היא עצמה מעלה בדעתה לאסור עצמה גם על היבם, במקרה וימות בעלה -
מי מסקה האם היא מעלה אדעתא דמיית בעלה, ונפלה קמי יבם, ואוסרת עצמה גם עליו.
או לא מעלה זאת בדעתה, ואין היבם נכלל בכונתה לאסור עצמה על היהודים בנדר.
רב אמר: יבם - אינו כבעל שצריך להפר לה את חלקו, כי רק לאסור עצמה לבעלה ולכל האנשים המותרים לה כעת אם יגרשנה היא התכוונה, ולא ליבם, שאסור לה אם יגרשנה בעלה.
ולכן היא מותרת ליבם.
ושמואל אמר: יבם - הרי הוא כבעל. שהתכוונה לאסור גם אותו. והוא אינו יכול להפר לה את הנדר שנדרה, כי אין היבם מיפר נדר שנדרה יבמתו בהיותה תחת בעלה.
אמר אביי כוותיה דרב שאמר היבם אינו כבעל, ואינו נאסר בה לפי שאינה מעלה בדעתה לאסור עצמה עליו - מסתברא.
דתנן במשנתנו: הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה - כופין אותו שיחלוץ לה.
ואם איתא, אם נאמר, דמסקה אדעתה, שהיא מעלה על דעתה שימות בעלה ומתכוונת לאסור עצמה על יבמה - הרי יש לנו לומר שגם אם נדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה, התכוונה בכך לאסור עצמה על יבמה כדי שלא יוכל לייבמה. ואם כן -