פרשני:בבלי:כתובות ב א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
תקנו חכמים זמן לנישואין של בתולה, שיהיה ביום רביעי, ושל אלמנה, שיהיה ביום חמישי.
המשנה שלפנינו מבארת רק את הטעם לקביעת הזמן של יום רביעי לנשואי בתולה, ואילו הטעם של קביעת הזמן של יום חמישי לנשואי אלמנה, יבואר בגמרא.
א. יש שלשה טעמים לתקנת חכמים שבתולה תנשא דוקא ביום רביעי, הטעם העיקרי מתבאר במשנה, ושני טעמים נוספים מתבארים בגמרא.
הטעם העיקרי לתקנת חכמים לקבוע את יום רביעי כיום הנישואין לבתולה, הוא - כדי שאם ימצאנה בעלה שאינה בתולה, הוא ישכים למחרת בבוקר, ביום חמישי, לבית דין, שהוא יום המושב של בית דין, בעודנו כועס על שמצאה בעולה ולא בתולה, ויטען את "טענת הבתולים" בבית דין. ולא יתקרר כעסו בשהייה עד ליום אחר שיושב בו בית הדין.
וכך יצא הקול שמצאה בעולה ולא בתולה, ויתכן שמחמת פרסום הדבר, יבואו עדים שיעידו שנבעלה לאדם אחר בזמן האירוסין, ויתברר הדבר בעדים. 2
2. ביאור זה הוא לדברי רש"י. ולדבריו, אין האשה נאסרת על ידי טענתו של הבעל בבית דין שכנסה בחזקת בתולה ומצאה בעולה, שהרי הדבר בגדר "ספק ספיקא". כי יתכן שנבעלה עוד לפני האירוסין, וגם אם נבעלה בהיותה ארוסה, יתכן שנבעלה באונס ולא ברצון. ולכן, עיקר התקנה היה שיגיע הדבר לבירור בפני בית דין על ידי כעסו של הבעל, שיבוא לבית דין לטעון שמצאה בעולה, ואז יכול הפרסום לגרום לעדים שראו את זנותה לבוא לבית דין. אך אם לא יבואו עדים היא תהיה מותרת לו. אך התוס' ביארו, שהיות ויש נשים הנאסרות על בעליהן אם נמצאו בעולות, כיון שקיים אצלן רק ספק אחד, לכן תיקנו שכל הנשים תכנסנה לחופה רק ביום רביעי. וכגון אשת כהן, שנאסרת על בעלה גם אם היא נאנסה, ויש בה רק ספק אחד, אם נבעלה בהיותה ארוסה או לפני שהתארסה. וכגון אשה שקידשה אביה בהיותה קטנה פחותה מגיל שלש, שאם נבעלה לפני גיל שלש היו בתוליה חוזרים, וכיון שמצאה בלי בתולים הרי ודאי הוא שנבעלה בהיותה ארוסה, ויש רק ספק אחד אם היתה בעילתה באונס או ברצון. ומדין "לא פלוג", תיקנו חכמים שכל הנשים תנשאנה רק ביום רביעי. ואילו הרמב"ן כתב (בדף יב א, וכך היא גם משמעות בדברי רבינו תם בתוס' ב א ד"ה שאם), שאמנם תיקנו חכמים שכל הנשים ינשאו ביום רביעי, אך מי שיש לו "ספק ספיקא", דהיינו כל אדם מישראל, שאינו כהן, שנשא אשה לאחר שהגיעה לגיל שלוש - אל לו לבוא לבית דין ולטעון טענת בתולים ולהוציא עליה לעז! ועיין באילת השחר שדן בהרחבה עד כמה מוטל על הבעל לברר את הספק הזה שהתעורר לו. כי אם למשל, יכנס אדם לחנות שיש בה בשר כשר ובשר שהוא ספק טרף, האם יהיה מותר לו ליטול מהבשר שבחנות מבלי לשאול כלל אם בשר זה הוא הבשר הכשר או הבשר הספק טרף, ולסמוך על ספק ספיקא, בלי שיצרך אפילו להתעניין ולשאול אם הוא כשר! ? עיין בדבריו בהרחבה.
ב. עזרא תיקן שיהיה מושב בית דין בכל העיירות בימי שני וחמישי. לפני תקנת עזרא לא היה יום קבוע למושב בית דין.
ג. בעל שכנס את אשתו בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, יש לו לחשוש שמא היא נבעלה לאדם אחר בין שעת האירוסין לשעת הנישואין (כי בזמנם לא היו האירוסין סמוכים לנשואין, אלא היתה הארוסה, שהיא אשת איש לכל דבריה, נשארת בבית אביה עד שעת הנישואין), ואם נבעלה לאיש אחר בהיותה ארוסה לו, הרי היא נאסרת עליו, כדין אשת איש שזינתה תחת בעלה -
אם הבעל הוא כהן, היא נאסרת עליו בין אם נבעלה ברצון ובין אם באונס. ואילו אם הבעל הוא ישראל, היא נאסרת עליו רק אם היא נבעלה לאדם אחר מרצונה.
ד. לפי הטעם הזה, היתה הבתולה יכולה להנשא גם ביום ראשון, ואז הוא היה יכול להשכים בבוקר של יום שני, ולטעון את טענתו שמצאה בעולה לפני מושב בית דין, היושבים בכל העיירות גם ביום שני.
אלא שהיה טעם נוסף לתקנה שתנשא הבתולה ביום רביעי דוקא, היות ו"שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהיה טורח (החתן) בסעודה שלשה ימים, אחד בשבת, ושני בשבת, ושלישי בשבת, וברביעי כונסה".
כמו כן מתבאר בגמרא טעם נוסף, שיום חמישי הוא יום שנאמרה בו (בבריאת העולם) ברכה של פריה ורביה לדגים, ואם יכנוס אדם אשה ביום רביעי, הוא יבעלנה בלילה שלאחריו, אור ליום חמישי, שיש בו ענין של ברכה לפריה ורביה.
ה. לפני תקנת עזרא, וכן בזמן הזה, שאין יום מסויים למושב בית דין, וכמו כן אין לחשוש בזמן הזה לטענת בתולים כיון שאין שהות בין האירוסין לנישואין, קיים רק הטעם השני והטעם השלישי.
ולכן, אם כבר טרח הבעל בסעודת הנישואין, ואינו מקפיד לבעול דוקא ביום שנאמרה בו ברכת פריה ורביה, הוא אינו צריך להמתין עד יום רביעי, ויכול לשאת אשה בכל יום, חוץ מאשר בשבת ובמוצאי שבת, מהטעם שיבואר בגמרא.
מתניתין:
תיקנו חכמים שתהא בתולה נשאת ליום הרביעי בשבת, ואלמנה תהא נשאת ליום החמישי.
לפי שפעמיים בשבת, בימות השבוע, היו בתי דינין יושבין בכל העיירות - ביום השני וביום החמישי.
ולכן תיקנו חכמים, שישא אדם את הבתולה ביום רביעי, כדי שיבעל אותה אור ליום חמישי, שאם היה לו טענת בתולים, לפי שמצאה בעולה, ויש לו לחשוש שמא נבעלה בזמן אירוסיה ונאסרה עליו - היה משכים לבית דין, וטוען שמצאה בעולה, והיה יוצא הקול, ומתוך הפירסום, יתכן ויגיעו עדים לבית דין שיבררו את זנותה.
גמרא:
שנינו במשנה שבתולה נישאת ביום רביעי, "שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין".
ובא רב יוסף לבאר את דברי המשנה לפי דברי שמואל, רבו.
אך כיון שרב יוסף חלה, ושכח תלמודו, הוא שנה תחילה את דברי שמואל רבו בצורה לא נכונה, ותמה על דבריו, ולאחר מכן תיקנם.
וכך דרש רב יוסף תחילה, בשם שמואל רבו -
אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה אמרו חכמים "בתולה נשאת ליום הרביעי"? 3
3. הביאור להלן הוא לפי דברי התוס' ד"ה מפני מה. רש"י עצמו אינו מבאר מה היתה שאלתו של שמואל לפי הנחת רב יוסף בתחילה, ורק בהמשך כותב רש"י (בד"ה אלא), שבמשנתנו "אין שום טעם מפורש בה מפני מה אם הגיע הזמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות". וקשה להסיק מדברים אלו, מה הוא הסברו של רש"י לשאלת שמואל לפי הנחתו הראשונה של רב יוסף.
והבין רב יוסף שלא שאל שמואל מפני מה תיקנו שתינשא רק ברביעי ולא בראשון, על אף שגם ביום שני יושבים בתי דין.
אלא, שאלת שמואל היא, מה היא הנפקא מינה בתקנה זו למעשה, מלבד עצם הקביעה שהוא הזמן הראוי לנישואין, ועל כך ענה שמואל:
לפי ששנינו (לקמן נז א), שנותנים זמן לבתולה שהתארסה, שנים עשר חודש, להכין עצמה, תכשיטיה, וכל צרכי נשואיה, מיום שתבעה הארוס שתתכונן לנשואיה עמו, עד יום החופה.
ואם הגיע הזמן, שחלפו שנים עשר חודש, ולא נישאו הבתולות מחמת עיכוב הבעלים, הרי הן -
אוכלות משלו, חייב הבעל לזון אותה כמו שחייב לזון את אשתו הנשואה. 4
4. האחרונים דנו רבות בשאלה האם בהגעת הזמן היא אוכלת מזונות משלו כקנס על אשר לא כנסה בזמן, או שתיקנו חכמים שבהגעת הזמן היא נחשבית כבר לאשתו לגבי חיוב מזונות שחייב הבעל לאשתו, וכן לגבי ענינים נוספים, והוכיחו דבריהם משיטות הראשונים לקמן (עיין בברכת שמואל בתחילת המסכת, ובדברי יחזקאל סימן טז אות י שהביא את דברי הריטב"א שבהגעת הזמן הוא זוכה במעשה ידיה, ובאור שמח פרק י מהלכות אישות הלכה יט, ובחידושי הגר"ד פוברסקי זצ"ל בספרו החדש למסכת כתובות, ובמאמרו של הגר"ב ז'ולטי בקונטרס מיוחד לנושא זה).
וכמו כן אם היו מאורסות לכהן, אפילו היו הן ישראליות, הרי מעתה הן אוכלות כבר בתרומה, כדין אשת ישראל הנשואה לכהן, שאוכלת בתרומה.
וכיון ששנינו במשנה הזאת שבהגעת הזמן חייב הבעל במזונותיה - יכול, אפילו אם הגיע הזמן באחד בשבת, יהא מעלה לה מיד מזונות, כיון שכבר חלפו שנים עשר חודש, והוא מתעכב מלכנוס אותה.
וביום ראשון אין את הטעם שאמרה המשנה שלא לכנוס כי שמא ימצאנה בעולה ותתקרר דעתו עד שתהיה לו את האפשרות להגיע לבית דין, שהרי יכול הוא לבוא לבית דין למחרת בבוקר, ביום שני, שבית דין יושבים בו -
לכך שנינו במשנתנו שקבעו חכמים ש"בתולה נשאת ליום הרביעי".
ומכאן אתה למד, שעד יום רביעי בשבת, שהוא היום שקבעו חכמים לנישואין, אינו חייב להעלות לה מזונות, היות והעיכוב אינו מצדו אלא מתקנת חכמים.
ולא ביאר רב יוסף בהביאו את דברי שמואל, מדוע אכן אין בתולה נישאת גם ביום ראשון, כי לדעתו של רב יוסף עתה, לא זאת היתה שאלתו של שמואל! 5
5. הרמב"ן מבאר (והוסיף, שפירושו הוא על דרך רש"י), שתחילה הניח רב יוסף כי שאלת שמואל היתה למה לא יכנוס ביום ראשון כמו ביום רביעי, והרי בתי דין יושבים גם ביום שני. וענה על כך שמואל, שיום רביעי הוא יום הראוי לנישואין יותר מיום ראשון היות ומצינו במשנה לקמן, לענין מזונות, שאם הגיע הזמן ולא נישאו מחמת עיכוב הבעל, הבעל חייב להעלות לה מזונות רק החל מיום רביעי, ולא מיום ראשון. אך אם רוצה הוא לכנוס ביום ראשון, יכול הוא לכנוס. (וצריך עיון כיצד ביאור זה מתאים עם דברי רש"י ד"ה לכך שנינו בתולה נישאת ליום הרביעי, שמפרש רש"י: להודיע שתקנת חכמים מעכבתו מלכנוס ואין עכבה זו משלו. והוא מתאים יותר עם דברי התוס' שהבאנו בפירוש הגמרא).
אמר תמה רב יוסף על דברי שמואל רבו: מריה דאברהם! אלוקי אברהם! תלי תניא, כיצד תלה שמואל רבי את טעמה של משנתנו - בדלא תניא! במשנה ש"אינה שנויה".
והיינו, שאמר שמואל, שמשנתנו שונה את קביעות יום רביעי כזמן נישואין, כדי ללמד על ענין המזונות, שהוא נפקא מינה למשנה ש"אינה שנויה".
ותמהה הגמרא על תמיהתו של רב יוסף:
הי משנה תניא, והי משנה לא תניא!?
והרי, גם הא תניא, וגם הא תניא!
הרי המשנה כאן, וגם המשנה להלן לגבי הגיע זמן, שתיהן משניות מפורשות הן!
אלא, מבארת הגמרא, כך היתה טענתו של רב יוסף:
תלי תניא, הכיצד תלה שמואל את משנתנו, דמפרש בה טעמא מדוע בתולה נישאת ביום רביעי, כדי שישכים ביום חמישי בבוקר ויטען טענת בתולים - בדתניא במשנה של הגעת הזמן להלן, דלא מפרש בה טעמא מפני מה בהגעת הזמן באחד בשבת אינו מעלה מזונות, אף על פי שהוא יכול לגשת למחרת (ביום שני) לבית דין!
והיינו, שלא יתכן שמשנתנו, שמפורש בה הטעם לתקנת חכמים, כדי שישכים בבוקר לבית דין, תהיה נפקא מינה לדין הגעת מזונות ביום ראשון, בעוד שהמשנה של הגעת זמן עצמה אינה נותנת טעם לחילוק זה. שהרי משנתנו אינה עוסקת כלל בחיוב מזונות בהגעת הזמן, אלא נותנת נימוק לקביעת הזמן ביום רביעי, כדי שישכים בבוקר לבית דין, בלי להסביר מדוע לא ישא אדם אשה גם ביום ראשון.
ומחמת נימוק זה כשלעצמו, גם יום ראשון מתאים לנישואי אשה. ולפי טעם משנתנו אכן היה צריך להעלות מזונות ביום ראשון.
ואם כן, מקשה רב יוסף, כיצד אמר שמואל שמשנתנו האומרת "בתולה נישאת ליום רביעי" יש בה נפקא מינה לכך שאם הגיע הזמן ביום ראשון הוא אינו מעלה לה מזונות.
ולכן, אמר רב יוסף: אלא אי איתמר לדברי שמואל, בהכרח שיש לתקנם, ולומר כי הכי איתמר:
אמר רב יהודה אמר שמואל: הרי שנינו במשנה: מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי? - שאם היה לו טענת בתולים, היה משכים לבית דין ביום חמישי, שהוא יום מושב בית דין, ולא יתקרר כעסו בהמתנה ליום המושב של בית דין.
ומבאר רב יוסף, שכך שאל שמואל:
כיון שזהו טעמה של המשנה הרי יש לשאול -
ותינשא גם באחד בשבת, שהרי גם ביום ראשון קיימת האפשרות שאם היה לו טענת בתולים, היה משכים ביום שני בבוקר לבית דין!?
ומבאר רב יוסף, שהשיב שמואל: יש טעם נוסף בדבר, שבגללו תנשא רק ביום רביעי. כי -
שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהא החתן טורח בסעודה של נישואין, שתהיה מכובדת, שלשה ימים -
אחד בשבת, ושני בשבת, ושלישי בשבת, וברביעי - כונסה. 6
6. שלשה ביאורים עיקריים נאמרו בדברי רבותינו הראשונים בביאור תקנת "שקדו". א. כדי שיטרח החתן בהכנסת סעודה ראויה במשך שלשה ימים רצופים. ב. כדי שיכין החתן את כל הסעודות של שבעת ימי המשתה לפני החתונה, ויהיה פנוי לשמחה במשך שבעת הימים. ולפי ביאור זה צריך החתן להכין את כל ההכנות האפשריות לצרכי כל הסעודות במשך שבעת הימים, לפני החתונה. ג. כדי שלא יטען בקלות טענת בתולים. ואם יהיה לו בלבו נגדה דבר מה, יחליט אם רצונו לגרשה עוד לפני הנישואין, ולא ישאנה במחשבה שבידו לגרשה אחר נישואיה, היות ואין אדם טורח בסעודת נישואין במחשבה שהוא עלול להפסידה. עיין בדבריהם של הראשונים כאן, ובדברי רש"י לקמן בדף י.
ולאור זאת, אמר רב יהודה אמר שמואל:
ועכשיו, מאחר ששנינו גם את הטעם ש"שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא החתן טורח בסעודה שלשה ימים" - אותה משנה ששנינו בה לקמן "הגיע זמן ולא נישאו, אוכלות משלו ואוכלות בתרומה" -
אם הגיע זמן באחד בשבת, הרי מתוך שאינו יכול לכנוס עד יום רביעי - אינו מעלה לה מזונות עד יום רביעי.
ולאור זאת, מוסיף רב יוסף בעצמו על דברי שמואל:
כמו שאם הגיע הזמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות, כיון שעדיין אינו יכול לכונסה בסיבת אונס, שלא הגיע יום רביעי בשבת שיוכל לכונסה -
לפיכך, בכל סיבת אונס, בין האונס היה מצידו ובין אם היה האונס מצידה, וכגון, אם בהגיע הזמן של שנים עשר חודש, חלה הוא, ואינו יכול לכונסה, או שחלתה היא, או שפירסה נדה, ולכן אינו כונסה 7 -
7. כלה שפירסה נדה לפני חופתה, יש ראשונים הסוברים שאסור לה להכנס לחופה היות ולדעתם היחוד של החתן והכלה הוא החופה (הנישואין), ואסור להם אז להתייחד לבדם. ולדעת הרמב"ם (אישות י ב) אם יכניסנה לחופה בהיותה נדה לא כלל יחולו הנישואין. אך רוב הראשונים סוברים, וכך גם נפסק הלכה למעשה, שאפשר לשאת נדה, וקנין הנישואין ייעשה בהכנסה לביתו גרידא, בלי שיתייחד עמה (עיין בר"ן). אך כיון שאינו יכול להתייחד עמה ולבוא עליה, יש לו את הזכות לטעון שאינו חפץ בנישואין במצב כזה, ולכן אינו חייב להעלות לה מזונות אם אינו נושאה אז לאשה.
הוא אינו מעלה לה מזונות.
עד כאן דברי רב יוסף לפי נוסח אחד.
ואיכא, יש מי שמבאר, דרב יוסף בעי לה מיבעיא, הסתפק בדבר זה, ושאל אותו כבעיה: חלה הוא בהגעת הזמן של שנים עשר חודש, ולכן התעכב מלכנוס אותה - מהו להעלות לה מזונות?
וצדדי הספק הם:
התם, בהגיע הזמן ביום ראשון, טעמא מאי הוא פטור מלהעלות לה מזונות, הלא הוא משום דאניס הוא מלכונסה משום התקנה שלא לכונסה עד יום רביעי.
ואם כן, הכא נמי, הא אניס הוא, שהרי אינו יכול לכונסה מחמת חוליו.
או דלמא, התם אניס הוא בתקנתא דתקינו ליה רבנן, ואין זה אונס פרטי, ולכן לא חייבוהו חכמים להעלות לה מזונות.
אבל הכא, כשחלה ולא יכול לכנסה, לא אנוס הוא מחמת תקנת חכמים אלא מחמת חוליו. ויתכן שבמקרה כזה לא פטרוהו חכמים מתקנתם לחייב מזונות בהגיע הזמן ולא נישאו.
וגם אם תמצי לומר: חלה הוא, כיון שהמניעה לנישואין היא מצידו, אכן מעלה לה מזונות -
יש להסתפק אם חלתה היא - מהו שיעלה לה מזונות? וצדדי הספק הם:
האם מצי אמר לה: אנא, הא קאימנא! מוכן ומזומן אני לשאתך לאשה, ולכן איני צריך לזון אותך, כיון שאת היא המעכבת את הנישואין. 8
8. טענת "אנא הא קאימנא" אינה טענת אונס, והיא פוטרת אותו מלהעלות מזונות גם במקום שאין לו טענת אונס. ולכן, גם אם הגיע הזמן ולא נשאה, ששוב אין לו פטור של אונס, אם לאחר מכן חלתה היא, יש לו פטור מלהעלות לה מזונות מחמת הטענה שהוא מוכן לכונסה, שכאמור, אין זו טענת אונס. והגר"ש רוזובסקי בחידושיו (סימן א), מוכיח שכל ספק הגמרא אם מועילה הטענה של "אנא הא קאימנא", הוא רק על הצד שיש לאשה טענה נגדית, ש"נסתחפה שדהו". אבל כיון שאנו פוסקים שאם היה הבעל חולה בהגעת הזמן הוא פטור להעלות לה מזונות, הרי שהלכה למעשה, לא קיימת לאשה טענת "נסתחפה שדהו" בהגעת הזמן. ולכן, אם הגיע הזמן ולא כנס הבעל, ואחר כך חלתה האשה, נפטר הבעל מחיוב המזונות בטענת "אנא הא קאימנא".
או דלמא, מציא אמרה ליה, יכולה היא לטעון: נסתחפה שדהו!
לשון משל הוא, כאילו אומרת לו "נשטפה והתקלקלה שדך".
והיינו, שטוענת לו: הרי אני כבר שייכת לך, ובהגיע הזמן אתה חייב להעלות לי מזונות. וזה שאינך יכול לשאת אותי לאשה מחמת חוליי, מזלך הוא שגרם לך שתפסיד, ואין אני צריכה להפסיד מכך שאיני יכולה להנשא לך.
וגם אם תמצי לומר, שאכן מצי אמרה ליה "נסתחפה שדהו", עדיין יש להסתפק - אם פירסה נדה בהגעת הזמן, ולכן אינו כונסה - מהו שיעלה לה מזונות?
ומבאר רב יוסף: אם פירסה נדה בשעת ווסתה, שהיא רגילה אז להיות נדה - לא תיבעי לך, אין לך להסתפק בדבר,