פרשני:בבלי:כתובות עה ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אבל במומין שבגלוי, אינו יכול לטעון. כיון שודאי ידע בהם, והתרצה לקדשה בכל זאת 139 .
139. כתבו התוספות: שרבי מאיר לא חלק על רבנן בדין זה. ומודה להם שבמומין שבגלוי ודאי ראה והתפייס. ולא נחלקו אלא במומין שבסתר במקום שיש מרחץ. לרבנן - אין זה מקח טעות, כיון שבודקה בקרובותיו. ואילו רבי מאיר סבר - שאינו בודק, ומקחו מקח טעות. ברם, יש מהראשונים הסוברים - שאף במומין שבגלוי חלק רבי מאיר. וסבר שפעמים שמסתירה את מומיה, ולא ידע הבעל מהם. ומקחו מקח טעות.
ואם יש מרחץ באותה העיר, אף במומין שבסתר אינו יכול לטעון שלא ידע, מפני שהוא בודקה קודם הקידושין, בקרובותיו.
גמרא:
הקדמה: 140
140. להלן יבוארו כמה מושגים יסודיים בגדרי חזקות:
שנינו לעיל (יב ב) - "הנושא את האשה, ולא מצא לה בתולים. היא אומרת - 'משארסתני נאנסתי, ונסתחפה שדהו'. והוא אומר - 'לא כי אלא עד שלא ארסתיך, והיה מקחי מקח טעות'.
רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים - נאמנת.
ורבי יהושע אומר - לא מפיה אנו חיים. אלא הרי זו בחזקת בעולה, והטעתו, עד שתביא ראיה לדבריה".
ובפשטות מסקנת הגמרא שם, שטעמו של רבן גמליאל הוא משום שחזקת הגוף, שנולדה בתולה, פושטת לנו שנבעלה אחר הנישואין. כיון שאין להניח שהשתנה גופה - שנבעלה - אלא משעה שנמצאת בעולה. דהיינו אחר הנישואין. ונסתחפה שדהו של הבעל, וחייב לה כתובה.
ורבי יהושע סבר - לעולם חזקת ממון עדיפה, ואין להוציא ממון מחזקת הבעל אלא בראיה גמורה.
והנה משנתינו עוסקת לכאורה בנידון דומה. שהרי לטענת האשה מסייעת חזקת הגוף, לומר שנולדו בה המומין אחר נישואיה.
ואילו לטענת הבעל מסייעת חזקת ממון, לומר שאין להוציא ממונו מחזקתו אלא בראיה.
ומקשה הגמרא - שנינו ברישא "היו בה מומין ועודה בבית אביה, על האב להביא ראיה", ומדוייק - טעמא, דמייתי האב ראיה שנולדו בה המומין אחר האירוסין, ורק אז הבעל אינו נאמן, הא אם לא מייתי האב ראיה, הבעל מהימן!
מני (מי הוא שסובר כך)? רבי יהושע היא! דאמר לא מפיה אנו חיין. ואין מוציאין ממון מחזקתו אלא בראיה.
אימא סיפא - "נכנסה לרשות הבעל, הבעל צריך להביא ראיה", ומדוייק - טעמא דמייתי הבעל ראיה שהיו בה המומין בזמן הקידושין, ורק אז נאמן להוציאה בלא כתובה, הא אם לא מייתי הבעל ראיה, האב מהימן!
ואם כן אתאן (באנו) לדברי רבן גמליאל, דאמר נאמנת. כיון שחזקת הגוף שלא היו בה מומין, מסייעתה.
וקשה, שברישא אזלינן כרבי יהושע, ובסיפא כרבן גמליאל?
אמר רבי אלעזר, תברא! יש לחלק את דברי המשנה לשני תנאים, כי קושיה זו אין לה תירוץ -
מי ששנה זו - את הרישא, דהיינו רבי יהושע, לא שנה זו - את הסיפא, דהיינו רבן גמליאל.
ובאמת לדעת רבי יהושע אף אם נכנסה לרשות הבעל, על האב להביא ראיה. כיון שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
ולדעת רבן גמליאל - אף אם לא נכנסה לרשות הבעל, עליו להביא ראיה, כיון שחזקת הגוף מסייעת לדבריה, לומר שנולדו בה המומין אחר הקידושין 141 .
141. רש"י. והקשו התוספות, אם כן מדוע נקט ברישא לשון "עודה בבית אביה", ובסיפא לשון "נכנסה לרשות הבעל", הרי היה לנו לשנות להיפך, ברישא "נכנסה לרשות הבעל", ולהשמיענו חידוש, שאפילו שנמצא הספק ברשות הבעל, על האב להביא ראיה, ובסיפא, "עודה בבית אביה", ולהשמיענו חידוש, שאפילו שנמצא הספק ברשות האב, על הבעל להביא ראיה? ולכן פרשו התוספות, שתנא דרישא ותנא דסיפא נחלקו במחלוקת נוספת: לתנא דרישא, אם נכנסה לרשות הבעל, לא יועיל לו שום ראיה, כיון שיש "חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו", ובודאי ראה את המומין והתפייס בהם. ותנא דסיפא חלק עליו, והשמיענו, שאפילו אם נכנסה לרשות הבעל, תועיל לו ראיה, כיון ש"חזקה אין אדם מתפייס במומין". ובודאי שלא ראה את המומין קודם הנישואין. וליישב דעת רש"י - עיין בשטמ"ק.
במאמר המוסגר 142 , מבאר רבא את דברי רבי יהושע:
142. לכאורה אין קשר בין דברי רבא לקושיית הגמרא בבאור משנתנו. והתחבטו הראשונים מדוע נזכר רבא לומר את דבריו דווקא באמצע סוגיין? ובשיטה מקובצת הביא את דברי הרא"ש לבאר - שכוונת רבא ליישב את הקושיא במשנתינו. ולומר - לעולם כל המשנה כדברי רבי יהושע. וברישא על האב להביא ראיה, כיון שהנדון הוא לגבי הכתובה, וכיון שיש לבעל חזקת ממון, על האב להביא ראיה כדי להוציא מחזקתו. אך בסיפא מדובר לעניין חיוב גט, ולכן על הבעל להביא ראיה, כיון שבמקום שאין חזקת ממון מודה רבי יהושע שפוסקים כפי חזקת הגוף. והרי לבת יש חזקת הגוף לומר שנמצאו בה המומין רק אחר הנישואין, וצריכה גט. ועיין עוד בשיטה מקובצת אופנים נוספים לבאר את דברי רבא. ועיין חידושי רבי עקיבא איגר.
אמר רבא: לא תימא (אל תאמר) שרבי יהושע לא אזיל בתר חזקה דגופא כלל,
אלא כי לא אזיל רבי יהושע בתר חזקה דגופא רק היכא דאיכא חזקה דממונא כנגדה, כמו במשנתינו,
אבל היכא דליכא חזקה דממונא כנגדה, אלא חזקה אחרת, כגון חזקת פנויה 143 , אזיל רבי יהושע בתר חזקה דגופא. שאף הוא מודה שחזקת הגוף עדיפא מכל החזקות 144 .
143. שהרי דבר פשוט הוא, שאם אין שום חזקה כנגדה, אזלינן אחר חזקת הגוף. תוס'. 144. במסכת נדה (ב ב) מבואר: מקוה שנמדד בעבר, והיה בו שיעור ארבעים סאה, וחזרו ומדדוהו כיום, ונמצא חסר. ואין אנו יודעים מתי נחסר. כל הטהרות שנעשו על גביו טמאות מספק. והקשתה הגמרא, מדוע לא נעמיד את המקוה בחזקתו, ונאמר שנחסר כעת? ומתרצת הגמרא - כיון שיש תרתי לריעותא, מול חזקת הגוף של המקוה. חדא - העמד טמא על חזקתו. ועוד - הרי המקוה חסר לפניך. ומבואר לכאורה - שבמקום שיש תרתי לריעותא אין פוסקים כמו חזקת הגוף. והקשו התוספות - אם כן, מדוע בסוגיין אילולי חזקת הממון היינו פוסקים כמו חזקת הגוף, הרי יש כנגדה תרתי לריעותא, חדא - חזקת פנויה. ועוד - הרי מום לפניך? ותרצו התוספות - "ויש לומר - דחזקת פנויה לא חשיבא כלל חזקה לגבי חזקת הגוף". ויש לדון, האם כונתו לומר שחזקת פנויה גרועה באופן מיוחד, יותר מחזקת טומאה, או - שחזקת הגוף באשה עדיפא מחזקת המקוה? ובתוספות רא"ש כתב על דברי התוספות - "משום שעומדת לינשא". כלומר, חזקת פנויה גריעה טפי משאר החזקות כיון שעשויה להשתנות. ובשיטה מקובצת הוסיף עוד - שהרי נתקדשה לפניונו ואין הספק על מעשה הקידושין, אלא על המומין. אך עיין ב"שב שמעתתא" (שמעתא ב' פרק ב'), וב"שערי ישר" (שער החזקות פרק ג'), ובקובץ שיעורים (אות רס'). שבארו באופנים אחרים את דברי התוספות.
והראיה - דתניא, בדיני נגעים, נאמר בתורה - "והנה נהפך שער לבן בבהרת" (ויקרא יג כה), ולמדנו מזה, שרק אם בהרת קודם לשער לבן, טמא.
אך אם היה שער לבן קודם לבהרת, טהור.
וכאשר ישנו ספק, מה קדם למה, לדעת רבנן - טמא.
ורבי יהושע אומר - כהה.
מאי "כהה"?
אמר רבה - כהה, היינו טהור. כמו שכהה הנגע ממראהו ונטהר. (ובתורת כהנים גרסינן - "קיהה", כאדם שנקהו שיניו על שאין משגיחים בדבריו).
וטעמו - כיון שמעמידים את הגוף בחזקתו, שאין בו נגעים.
ומבואר, שאף לדעת רבי יהושע אזלינן אחר חזקת הגוף במקום שאין חזקת ממון עומדת לנגדה 145 .
145. והתקשו התוספות - הרי כאן לכאורה אין שום חזקה כנגד חזקת הגוף, ובהא ודאי מודה רבי יהושע שאזלינן אחר חזקת הגוף, ומה הראיה לנידון דידן שיש כנגד חזקת הגוף חזקת אחרת? ועוד - מה טעמייהו דרבנן החולקים על רבי יהושע, וכי אינם סוברים שמעמידים את הגוף בחזקתו? ומבארים התוספות - כאן מדובר באופן שכבר נזקק לטומאה אחרת. דהיינו - שהיה טמא קודם לכן בטומאה אחרת, ועדיין לא נטהר ממנה, ואז התעורר בו ספק זה. ואם כן יש כנגד חזקת הגוף חזקת טומאה. ובזה חידש רבי יהושע שחזקת הגוף עדיפה על כל החזקות. אך רבנן סברו - שחזקת הגוף לא אלימה משאר החזקות, ולכן בספק מטמאים. ברם, מעיר המהרש"א - שלכאורה רבנן דרבי יהושע הנזכרים בנגעים הוא רבן גמליאל הנזכר בסוגיין, ואם כן לדעת רבן גמליאל - אף על פי שחזקת הגוף אלימה מחזקת ממון, ובזה נחלק על רבי יהושע, הרי שהוסיף ונחלק עליו אף להיפך, ולשיטתו חזקת הגוף אינה עדיפה משאר החזקות. ועיין עוד ב"שב שמעתתא (שמעתא ב' פרק א').
חוזרת הגמרא לתרץ באופנים נוספים את המשנה:
רבא אמר: אפשר להעמיד את כל המשנה כרבן גמליאל 146 , שחזקת הגוף עדיפא, אך ברישא, על האב להביא ראיה, למרות שיש לטובתו חזקת הגוף, כיון שנמצא הספק ברשותו - הורעה חזקתו. דאמרינן - "כיון שכאן נמצאו, יש לומר שכאן היו אף קודם האירוסין".
146. וכתב רש"י - "רבא מהדר לאוקמא כולה כרבן גמליאל, דאוקמינן הלכתא כוותיה בפרק קמא". והקשה הגאון רבי עקיבא אייגר - מדוע נזקק רש"י לומר שהעמדנו את המשנה כרבן גמליאל משום שההלכה כמותו, הלא אפילו אם לא היתה ההלכה כמותו עדיף להעמיד את המשנה כתנא אחד ולא לומר "תברא"? ותירץ - כיון שלמסקנת דברי רבא, שבסיפא על הבעל להביא ראיה משום "חדא במקום תרתי" כמבואר בהמשך הגמרא, אם כן אפשר להעמיד את כל המשנה כרבי יהושע, וברישא על האב להביא ראיה, משום שלבעל יש חזקת ממון, ובסיפא על הבעל להביא ראיה משום סברת "חדא במקום תרתי". ואם כן התקשה רש"י, מדוע רבא בחר להעמיד את כל המשנה כרבן גמליאל ולא כרבי יהושע. ולכן כתב - משום שההלכה כמותו.
סיפא נמי, כאן נמצאו וכאן היו 147 .
147. בפשטות הטעם בסיפא הוא משום חזקת הגוף, ולא משום "כאן נמצא וכאן היה". וכ"כ רש"י. ואכן נראה שרש"י ותוספות לא גרסו את הפיסקא - "סיפא נמי כאן נמצאו וכאן היו". ועיין קובץ שיעורים (רסו'). ובשיטה מקובצת. ובאופן אחר נראה לבאר את דברי רבא, דהנה צריך באור - מדוע הורעה חזקת הבוף בכך שנמצאו המומין ברשותו של האב, הלא עדיין יש לומר שנולדו המומין כמה שיותר מאוחר, (דהיינו - אחרי הקידושין) משום חזקת הגוף, ומאי נפקא מינה בכך שנמצאו המומין בביתו? ונראה שסבר רבא, שאף רבן גמליאל מודה שאין להוציא ממון מחזקתו על ידי חזקת הגוף, (וסברא פשוטה היא - שהרי רובא וחזקה רובא עדיף, וקיימא לן - אין הולכין בממון אחר הרוב, ואם כן כל שכן שאין הולכין בממון אחר חזקה). ובכל זאת ישנם מקרים שמוציאים ממון מחזקתו אפילו בלא ראיה. והם - במקום שאין סיבה להסתפק והפשטות היא שחייב ממון, כגון - המוכר פרה לחברו, ועדיין לא שילם לו הקונה בעבורה, ולמחרת אבדה הפרה. וטוען הלוקח - "שמא היתה הבהמה טריפה, והיה מקחי מקח טעות, ואם תאמר - רוב הבהמות אינן טריפות? הרי אין הולכין בממון אחר הרוב, ואם כן עליך להביא ראיה שלא היתה טריפה כדי להוציא ממני ממון!", ודאי שאינו יכול לטעון כך, משום שאין שום סיבה לעורר ספק שמא היתה טריפה. ורק כאשר מתעורר ספק, כגון שנמצאת טריפה, כשעדיין היא ברשות המוכר, ואין ידוע מתי נטרפה, האם קודם המכירה או לאחריה, אזי אין מוציאין ממון מחזקתו. ויש להוסיף ולומר - שאף במקום שנמצאת ריעותא, אין מחזיקים ריעותא מרשות לרשות. כלומר - אף אם נמצאת ריעותא ברשות אחת, עדיין כלפי הרשות הקודמת הרי היא כאילו שלא נולדה בה ריעותא, ואין סיבה להסתפק. ולכן בנידון דידן - כשנמצאה הריעותא ברשות הבעל - אף על פי שאין מוציאין ממון מחזקתו על ידי חזקה, מכל מקום כיון שרשות האב לא הורעה, אין מקום להסתפק שמא נולדו מומין ברשות האב, ובכהאי גוונא מוציאין ממון מהבעל. אך אם נמצאת הריעותא ברשות האב - הרי התעורר ספק שמא נולדו המומין קודם הנישואין, ושוב אין מוציאין ממון מחזקתו. ולפי באור זה, שפיר יש לגרוס - "סיפא נמי כאן נמצאו וכאן היו", כיון שהטעם בסיפא אינו משום חזקת הגוף, כמו שנתבאר, אלא משום שלא התעורר ספק ברשות האב. באור זה על פי השב שמעתתא (שמעתא ב' פרק ד').
איתיביה אביי (הקשה אביי לדברי רבא), שנינו במשנה - "נכנסה לרשות הבעל, הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות".
ומדוייק, שאם הביא ראיה עד שלא תתארס, אין!, רק אז מועילה הראיה, אך אם הביא ראיה שהיו בה המומין משתתארס, לא מועילה ראייתו, לפוטרו מן הכתובה.
ולדברי רבא, אמאי לא מועילה ראייתו, לימא "כאן נמצאו וכאן היו", וכיון שהוכיח שהיו מומין ברשות האב, על האב להביא ראיה, שנולדו לאחר אירוסיה, כמו במקרה שנמצאו המומין ברשות האב אחר האירוסין?
אמר ליה רבא - כשנמצאו המומין ברשותו והביא הבעל ראיה שהיו בה משנתארסה, אין הראיה מועילה לו, משום דאיכא למימר - "חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו", (כלומר - שאינו נושא אשה אלא אם תהה על קנקנה קודם לכן), והאי ראה את המומין וניפייס הוא (התרצה לקדשה אף על פי כן). ומקשינן: אי הכי, שהתרצה, אפילו אם יביא ראיה שנולדו בה המומין עד שלא תתארס, נמי יהא חייב לה כתובה, שהרי ידע מן המומין ומחל עליהם?
אלא, על כרחך אמרינן - "חזקה אין אדם מיפייס במומין" ובודאי שלא ידע מהן, ולכן אם היו המומין קודם האירוסין, הרי מקחו מקח טעות!.
הכא נמי, מדוע אמר רבא - "חזקה אין אדם שותה בכוס", הלא יש כנגדה - "חזקה אין אדם מיפייס במומין", ועל כרחך שלא ידע מהמומין, והדרא קושיין לדוכתא?
אלא, יש לתרץ באופן אחר - כשנמצאו המומין ברשות הבעל, והביא הבעל ראיה שהיו בה משנתארסה, אין הראיה מועילה משום דאיכא תרתי חזקות כנגד דבריו:
א. חזקה העמד הגוף על חזקתו, שאין בו מומין, ועל כרחך שלא נולדו בה המומין עד אחר האירוסין.
ב. וחזקה "אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו", והאי, ראה וניפייס הוא. ואם כן אין מועילה ראייתו כלל.
מאי אמרת, חזקה אין אדם מיפייס במומין?! (שמא תאמר - הרי "חזקה אין אדם מתפייס במומין" מסייעת לדבריו, שבודאי לא ראה את המומין קודם הנישואין?),