פרשני:בבלי:נדרים כט א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אמר הקשה ליה רב המנונא לעולא הסובר "קדושה פקעה בכדי":
וכי קדושה שבהן להיכן הלכה, כלומר: וכי יש קדושה הפוקעת מהקדש ללא פדיון, ואפילו אם מתחילה הקדישם המקדיש לזמן מוגבל!?
והרי מה אילו אמר אדם לאשה: "היום את אשתי, ולמחר אי את אשתי", כלומר "היי לי לאשה עד מחר" - מי נפקא למחר בלא גט!? הרי פשיטא שלא פקעה, וכך גם בקדושת הקדש, לעולם אין ההקדש פוקע אלא בתמורת הפדיון. 1
1. ואם תאמר "ערביך ערבא צריך", וזו מנין לך שאינה יוצאת בלא גט! ? ביארו התוספות בד"ה היום: היות וגבי גט כשאמר "היום אי את אשתי ולמחר את אשתי" אינה חוזרת להיות אשתו, ומשום שאנו אומרים: "כיון דפסקה - פסקה", וכפי שהוכיחה הגמרא בגיטין פג ב, לכן סלקא דעתין השתא, שיש להקיש לענין זה הויה ליציאה מכח ההיקש "ויצאה והיתה" שבכל מקום, ודין הקידושין כדין הגירושין, וכן כתב הרא"ש.
אמר ליה רבא לרב המנונא:
מי קא מדמית (וכי אומר אתה לדמות) קדושת דמים שהוא הנידון במשנתנו ובדברי עולא, לקדושת הגוף דהיינו קידושי אשה!?
והרי יש לחלק ולומר: קדושת דמים אכן פקעה בכדי וכמו שאמר עולא, ואילו קדושת הגוף לא פקעה בכדי, וכמו שהבאת מקידושי אשה. 2 אמר ליה אביי לרבא, שלא קיים את דברי עולא אלא משום שעולא בקדושת דמים מיירי, אבל בקדושת הגוף מודה הוא לרב המנונא שקדושה לא פקעה בכדי:
2. ביאר הרא"ש את החילוק, שקדושת דמים פוקעת על ידי קביעות זמן, כשם שהיא פוקעת על ידי פדייה, אבל קדושת הגוף שאינה נפקעת על ידי פדייה, אינה נפקעת אף לא על ידי קביעות זמן.
וכי אטו קדושת הגוף לא פקעה בכדי!? 3
3. הר"ן נסתפק, אם אביי חולק על רב המנונא אף בקדושי אשה, ואם אמר אדם לאשה: "היום את אשתי ולמחר אי את אשתי", אכן פקעו קידושיה; או שלא אמר כן אביי אלא בהקדש קדושת הגוף שהיא פוקעת בכדי, אבל בקדושי אשה מודה הוא שאין קדושיה פוקעין בלי גט, וכצד שני נראה לר"ן, היות ובתחילה אמרה הגמרא בפשיטות כל כך שקידושין לא פקעו בכדי, אם כן מסתבר שלא נחלק על זה רבא ; (ומלשון התוספות בסוף ד"ה היום, שהובאו בהערה לעיל, נראה כצד ראשון). וביאר הר"ן את סברת החילוק: "והיינו טעמא, משום שכל קנין שאינו עולמית "קנין פירות" בלחוד מיקרי, (כדמוכח בסוף פרק השולח גיטין מח א, גבי מוכר שדה לחבירו בזמן שהיובל נוהג), הלכך גבי הקדש כיון דודאי חייל עליה הקדש דמים שאינו עולמית, בדין הוא דתיחול קדושת הגוף לזמן ידוע בלבד, שאפילו לא תהא אותה קדושה אלא קדושת דמים, הרי מצינו קדושת דמים גבי הקדש, אבל באשתו כיון דאי לא הויא אשתו לעולם לא קני ביה קנין הגוף, וקנין דמים באשה לא אשכחן, אי אפשר שתהיה אשתו לזמן ידוע בלבד, שכל כיוצא בזה אינו "קנין גוף".
והתניא:
האומר: "שור זה עולה כל שלשים יום, ולאחר שלשים יום יהא שלמים" -
נתקדש השור כל שלשים יום בקדושת עולה, ולאחר שלשים יום פקעה קדושת עולה ממנו ונתקדש בקדושת שלמים.
ולדבריך: אמאי!? והרי קדושת הגוף נינהו, והאיך פקעה היא בכדי!? 4
4. העיר ה"חזון איש" (סימן עא ס"ק ל, הובא בליקוטים החדשים), לפי מה שכתב הר"ן שקדושת הגוף לזמן היא "קדושת דמים" (הובא בהערה לעיל), אם כן האיך איתא בברייתא "כל שלשים יום עולה דמשמע שמקריבה לעולה, והרי אין בה קדושת הגוף! ? וכתב שצריך לומר, דהוה כתנאי, שאם יקריבנו תוך שלשים יום, תהיה קדושת הגוף שלו קדושה לעולם, וראה עוד שם.
אמר ליה רבא לאביי: הכא במאי עסקינן באותה ברייתא: דאמר "לדמי", לא הקדישו בקדושת הגוף לעולה או שלמים, אלא שהקדיש אותו לדמי עולה או שלמים, וקדושת דמים אכן פקעה בכדי. 5
5. ביאר הר"ן ששור זה היה בעל מום, ולכן יכול הוא להתפיס בו "קדושת דמים", אבל אם היה השור תם אינו יכול להקדישו אלא קדושת הגוף בלבד. וכמקור לדין זה הביא הר"ן את המבואר בתמורה (לג ב, ראה שם את לשון הברייתא), "המתפיס תמימים לבדק הבית, מידי מזבח לא יצאו", וזה אינו ממש הנידון שבסוגייתנו, שאין אנו עוסקים בקדושת בדק הבית, אלא בקדושה לדמי קרבן, (וראה בזה ב"קרן אורה ובהגהות הרש"ש) ; ואילו התוספות הביאו את המבואר בתמורה (יא ב) "הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף", וזה הוא ענין סוגייתנו ממש.
ולדעת בר פדא שאפילו קדושת דמים לא פקעה בכדי, תתפרש ברייתא זו כגון שפדה - את השור שהוקדש לדמי העולה - לאחר שלשים, והועיל הקדשו שהקדיש בתחילה את השור לשלמים לאחר שלשים, שתחול קדושת שלמים לאחר שלשים כפי שאמר. 6
6. כן ביאר הר"ן בשם איכא מאן דאמר. והקשה הר"ן, וכי מה חידוש יש בדבר שאם פדאה לאחר שלשים יחול ההקדש שהקדיש מתחילה כדי שתחול לאחר הפדיון שיעשה ביום השלשים! ? וביאר: "דסלקא דעתך אמינא, שכיון שבשעה שאמר לאחר שלשים שלמים לא היה ראוי לחול, דקדושת עולה לא פקעה בכדי, וכיון שכן נימא דאפילו לאחר שפדאה לקדושת עולה לא תחול קדושת שלמים, קא משמע לן דקדושת שלמים מתלא תלייא וקיימא, וכי משכחת רווחא חיילא". וב"קרן אורה" תמה על דברי הר"ן, אם אכן זה הוא חידוש הברייתא, אם כן למה נקטה הברייתא באופן שאמר בתחילה על העולה שתחול רק לשלשים יום, והרי אפילו אם החיל את קדושת העולה ללא הגבלת זמן, תחול קדושת השלמים, כי מה לי אם אמר שור זה עולה סתם או שאמר שור זה עולה שלשים יום, שהרי מה שאמר אינו תופס ולא תיפקע הקדושה, וזה כאילו אמר לעולם! ? וראה עוד שם מה שכתב על דברי הר"ן.
מקשה הגמרא על הביאור בברייתא שהיא עוסקת ב"קדושת דמים":
אי הכי אימא סיפא של אותה ברייתא: האומר: "שור זה לאחר שלשים יום יהא עולה, ומעכשיו ועד שלשים יום יהא שלמים", (כך הוא הדין ש"לאחר שלשים יום הוי עולה, ומעכשיו ועד שלשים יום הוא שלמים) ". 7 אי אמרת בשלמא לפרש את כפילות הדין ברישא ובסיפא של הברייתא:
7. א. בגירסא שלפנינו בגמרא, לא איתא בסיפא אלא "לאחר שלשים יום עולה ומעשיו שלמים", ואין הברייתא מסיימת לבאר את דין השור אם אמר כן, וכתב המפרש: "הכי הוי כדאמר איהו", ומבואר, שאכן הוא משפט ללא סיומת, וסמך התנא שנבין כי דבריו חלים כפי שאמר, וכמו ברישא. ואולם גירסא זו לא תיתכן אלא לדעת המפרש עצמו בהמשך סוגיית הגמרא בישוב הסיפא לשיטת בר פדא, אבל לפי מה שפירש הר"ן שם, וכן לפי מה שפירש הרא"ש שם, נראה ודאי שהגירסא היא כפי שנתבאר בפנים, האומר: לאחר שלשים יום עולה, ומעכשיו שלמים, כך הוא הדין שלאחר שלשים יום עולה ומעכשיו שלמים". ב. לפי הבנת הגמרא כאן את הסיפא של הברייתא כפשוטה, עיקר הסיפא של הברייתא באה לבאר מקרה הפוך מן הרישא, שברישא הקדישו מתחילה לעולה ואחריו לשלמים, ובסיפא הקדישו תחילה לשלמים ואחר כך לעולה, ומה שנקט התנא בסיפא אופן שאמר: "לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו שלמים" ולא כפשוטו "שור זה שלמים כל שלשים יום, ולאחר שלשים יום עולה", ביאר בזה הרא"ש, שהוא משום שרצה התנא להזכיר עולה בתחילה כשם שהזכיר ברישא; וכל זה אינו אלא לפי הבנת הגמרא כאן, אך לפי תירוץ הגמרא כפי שביארה הר"ן, הרי שלשונו של התנא מדוקדק, וכפי שפירש הר"ן בתירוץ הגמרא, והובא בהערה לקמן.