פרשני:בבלי:נדרים סה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים סה א

חברותא

תניא: המודר הנאה מחבירו, שנדר נדר כלפי חבירו, או שנשבע על דבר שהתחייב לחבירו - אין מתירין לו את נדרו או שבועתו, אלא בפניו של החבר.  1 

 1.  ובירושלמי נאמרו שני טעמים לכך: האחד, כדי שיתבייש מחבירו, על שנדר דבר לטובתו, ועתה הוא מתחרט. והשני, כדי שלא יחשדהו כאשר יראהו עובר על נדרו או שבועתו. וכתבו הראשונים שיש נפקא מינה בין שני הפירושים במקום שמודיע לחבירו שהוא נשאל על נדרו או שבועתו. ועיין בדברי הריטב"א, ובהגהות, האם יכול חבירו להתנגד להתרת הנדר או השבועה.
ודנה הגמרא: מנא הני מילי שהתרת נדר או שבועה כלפי חבירו, צריכה להיות דוקא בפני החבר?
אמר רב נחמן: דכתיב בענין התרת השבועה שנשבע משה ליתרו לשבת במדין, ולא לשוב למצרים (שמות ד):
"ויאמר ה' אל משה, בארץ מדין: לך, שוב מצרים, כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך".
הדגיש הכתוב שאמירה זאת היתה בארץ מדין -
לפי שכך אמר לו הקב"ה למשה:
במדין נדרת, נשבעת ליתרו חותנך שלא לשוב מצרים. לכן, לך והתר נדרך דוקא במדין, בנוכחות יתרו חותנך!
דהיינו, התר את נדרך בפני יתרו חותנך הגר במדין, ולא תעשה זאת במקום אחר, שלא בפניו.
ומבארת הגמרא מנין שנדר משה ליתרו? -
דכתיב (שמות ב) "ויואל משה לשבת את האיש".
אין אלה ("ויואל") אלא שבועה.
דכתיב בספר יחזקאל (פרק יז) אודות נבוכדנצר מלך בבל והמלך צדקיהו:
"ויבא נבוכדנצר אותו, את המלך צדקיהו, באלה".
וכתיב בספר דברי הימים ב (פרק לו) לגבי האלה הזאת -
"וגם במלך נבוכד נצר מרד צדקיהו, למרות אשר השביעו נבוכדנצר לצדקיהו באלהים".
ומוכח שה"אלה" היא שבועה.
ומבארת הגמרא את ענין המרד של צדקיהו בנבוכדנצר המוזכר בפסוק -
מאי מרדותיה? מה היה ענין המרד של צדקיהו?
אשכחיה מצאו צדקיה לנבוכד נצר, דהוה אכיל כאשר הוא אוכל ארנבא ארנבת בעודה חיה, מבלי להמיתה תחילה, שהוא דבר מגונה.  2 

 2.  כתב העץ יוסף, שעשה זאת כדי להרגיל את עצמו באכזריות יתרה.
אמר ליה נבוכדנצר לצדקיהו: אישתבע לי דלא מגלית עילוי, ולא תיפוק מילתא. השבע לי שלא תגלה דבר זה עלי, ולא תוציא ענין זה לגילוי ברבים.
אישתבע ליה צדקיהו לנבוכדנצר שלא יגלה מה שראה.
לסוף, הוה קא מצטער צדקיהו בגופיה, נגרם לו צער רב על שאינו יכול לגלות את מעשהו של נבוכדנצר, כיון שהיה לו ענין רב שיתבזה נבוכדנצר ברבים, ובכך להקל מעליו את עולו.
איתשיל אשבועתיה, נשאל צדקיהו על שבועתו לנבוכדנצר לפני הסנהדרין,  3  ואמר, ופירסם את המעשה.

 3.  ונאמרו בראשונים כמה ביאורים, מדוע התירו לו הסנהדרין את שבועתו שלא בנוכחות נבוכדנצר, אם משום שהצער שנגרם לצדקיהו הפריע לצדקיהו במלאכת שמים, ואם משום שגזר עליהם להתיר לו בגזירת מלך, ואם משום שעשו זאת בטעות. ובספר בן יהוידע ביאר, שקבלת רשות מן המשביע את חבירו, נדרשת רק אם המשביע ההנה את הנשבע, וחייבו שבועה עבור הנאתו. ונבוכדנצר ההנה את צדקיהו בזה שהרשה לו להכנס אליו ללא רשות. וצדקיהו לא החשיב זאת כהנאה שעבורה הוא יכול להשביעו בצורה כזאת שהוא יהיה חייב לקבל את רשותו כדי להשאל עליה.
שמע נבוכד נצר דקא מבזין ליה אנשים, והבין שצדקיהו הוא שגרם לבזיונו, בגלותו את המעשה באכילת הארנבת החיה.
שלח נבוכדנצר לקרוא לו, ואייתי והביאו אליו את דייני הסנהדרין ואת צדקיהו.
אמר להון נבוכדנצר לדייני הסנהדרין: חזיתון, רואים אתם מאי קא עביד מה שעשה צדקיהו! לאו הכי הוה, האם לא כך היה, דאישתבע בשמא דשמיא דלא מגלית, שנשבע לי צדקיהו בשם שמים שלא יגלה את המעשה.
אמר ליה צדקיהו: אישתלית אשבועתאי, נשאלתי על שבועתי, והתירו לי אותה.
אמר להון נבוכדנצר לדייני הסנהדרין: וכי מתשלין על שבועתא? האם יש אפשרות להשאל על שבועה?
אמרו ליה: אין, אכן כך הוא!
אמר להו: האם צריך להשאל על השבועה בפניו של מי שנשבע לו, או שיכולים להשאל אפילו שלא בפניו של מי שנשבע לו?
אמרי ליה: צריך להשאל על השבועה בפניו של מי שנשבע לו!
אמר נבוכדנצר להון, לדייני הסנהדרין: ואתון, מאי עבידתון!?
אתם, שהתרתם את השבועה שנשבע לי צדקיהו, כיצד עשיתם זאת שלא בפני?
ומאי טעמא לא אמריתון ליה לצדקיהו שהתרת השבועה צריכה לעשות בפני!?
מיד (איכה ב), "ישבו לארץ, ידמו יהיו דוממים, זקני בת ציון".
אמר רבי יצחק מלמד הכתוב "ישבו לארץ", ששמטו זקני הסנהדרין את כרים שהן יושבים עליהם, מתחתיהם, והתיישבו על הארץ, כאות אבלות וצער, שלא היה להם מענה שיוכלו לענות לנבוכדנצר.  4 

 4.  ובמדרש קינות מבואר שאנשי נבוכדנצר הם אלו ששמטו מהם את הכרים, והושיבום לארץ.
מתניתין:
רבי מאיר אומר: יש דברים שהן כנולד, אמנם דומים הם ל"נולד", (שאין פותחים בו), כיון שבשעת הנדר אין זה צפוי שיקרה, כמו שהנולד הוא דבר שאינו צפוי בשעת הנדר.
ואולם דברים אלו, למרות דמיונם לנולד, דינם אינן כנולד, אלא הם יכולים לשמש כפתח לנדר, היות ובשעת נדרו הוא תלה את קיומו בדבר מסויים, ומשבטל הדבר ההוא, בטל גם הנדר.  5 

 5.  הר"ן מבאר את הענין לפי הירושלמי, שתלייתו של הנדר בדבר היא כמו התנאה, ואין צורך כלל בהתרת הנדר. אך הרא"ש והריטב"א מבארים שמדובר במצב ביניים, שאין זה תנאי, ולכן הוא צריך התרה, אך מאידך, כיון שתלה את הנדר, אפשר להתיר אפילו אם נעשה שינוי לא צפוי, שהוא בגדר "נולד".
ואין חכמים מודים לו בדברים אלו, אלא הם מחשיבים אותם כנולד, ואין פותחים בהם.
כיצד, במה נחלקו רבי מאיר וחכמים?
במי שאמר: קונם שאיני נושא את פלונית, משום שאביה הוא אדם רע.
ונמצא שתלה את נדרו בהיות אביה רע.
אמרו לו, לאחר שנדר: מת אביה.
או אמרו לו שעשה תשובה, ושוב אינו רע.
או במי שאמר: קונם לבית זה שאני נכנס משום שהכלב רע בתוכו, או שהנחש בתוכו.
אמרו לו: מת הכלב, או שנהרג הנחש.
הרי הן כנולד, ואינן כנולד, דברי רבי מאיר.
כי כשבטל הדבר שתלה בו את נדרו, בטל גם הנדר.
ואין חכמים מודים לו, ולדבריהם נולד הוא, ואין פותחים בו, ויתבאר בגמרא.
גמרא:
שנינו במשנה: קונם שאיני נושא את פלונית, שאביה רע.
אמרו לו: מת אביה.
והוינן בה: הרי "מת האב" - נולד הוא, שמיתה אינה דבר צפןי, ומדוע מתיר רבי מאיר? אמר רב הונא: לדעת רבי מאיר, אין זה היתר של פתח בנולד, אלא נעשה כתולה נדרו בדבר. שתלאו לנדר בכך שאביה רע, והרי עתה הוא אינו קיים עוד. ורבנן אינם מחשיבים לשון שכזאת כתלייה של הנדר, ולכן הם מחשיבים זאת כפתיחה בנולד.
ורבי יוחנן אמר: וכבר מת האב בשעת הנדר, וכבר עשה האב תשובה בשעת הנדר, קאמרינן ליה. ונמצא שהיה נדרו בטעות.
ולדבריו משתנה ביאור המשנה מקצה לקצה.
שסובר רבי מאיר שגזרו חכמים על מת אביה משום לא מת אביה, ולכן אסרו את התרת הנדר הזה כאילו היתה מיתת האב בגדר "נולד", על אף שאין זה נולד אלא טעות, ומעיקר הדין אינו צריך כלל התרה.
ואילו רבנן חולקים עליו, וסוברים שלא גוזרים מת משום לא מת, וזה נדר בטעות שאינו צריך התרה כלל.  6 

 6.  לפי הרא"ש. ועיין בר"ן שביאר אחרת, ונשאר בצריך עיון.

דרשני המקוצר