פרשני:בבלי:נזיר סו א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אמר רבא, לפרש מה ששנינו שספיקו משנזקק לזיבה הרי הוא טמא:
לא תימא, אל תאמר שהספק בו אנו עוסקים, הוא:
ספק חזא ספק לא חזא, ספק ראה ראייה שלישית ספק לא ראה, וכגון שראה זוב בבגדו ולא ידע אם מראייה שניה הוא אם מראייה שלישית; 1 ואומר התנא שהיות ונזקק לזיבה הרי הוא טמא, ונעשה זב בעל שלש ראיות להתחייב קרבן -
1. מאירי.
כי באופן זה ודאי אינו חייב קרבן. 2 אלא באופן זה אנו מחמירים בספיקו כשנזקק לזיבה:
2. לשון המאירי: "שזו ודאי אינה מזקיקתו לקרבן".
שהיה הזב בתוך ימי ספירת שבעה נקיים, וודאי חזא ראייה שהיא אמורה לסתור את ימי ספירתו, אלא שמצא על בגדו הן זיבה והן שכבת זרע, והספק הוא:
ספק מחמת שכבת זרע ראה כלומר: ספק אם מעורב בזיבה שכבת זרע כי אז אין הראייה סותרת אלא יום אחד, ספק מחמת ראייה, כלומר: ספק אין מעורב בזיבה שכבת זרע, שראה זיבה לחוד ושכבת זרע לחוד, כי אז ראייתו סותרת שבעה.
וכיון דנזקק לטומאה 3 שכבר טמא הוא בשעת ראייה זו, ספיקו טמא.
3. דקדוק לשון המשנה שאמרו: "נזקק לזיבה", ואילו כאן אמרו "נזקק לטומאה", מורה לכאורה, שאכן כאן אין הטעם משום שכבר "זב" הוא, אלא משום שכבר "טמא" הוא. אבל במאירי מבואר לא כן, שכתב על זה "ועל זו הוא אומר: "שרגלים לדבר", כלומר: הואיל ונזקק לטומאה, רגלים לדבר שזיבה ראה בלא עירוב שכבת זרע".
שנינו במשנה: שכבת זרעו טמאה (אונסו וספיקו ו"שכבת זרעו טמאים"):
תמהה הגמרא: שואלת הגמרא: למאי לאיזה ענין טמאה שכבת זרעו של זב שנזקק כבר לזיבה?
אילימא לענין שיטמא שכבת זרעו במגע?
כך הרי אי אפשר לומר, כי:
אם כן משמע, ששכבת זרעו כשאינו נזקק לטומאה אינו מטמא במגע, והרי מי גרע שכבת זרעו משכבת זרע דטהור (שיצא מן הטהור) שהוא מטמא במגע!? 4
4. ואפשר שכוונת הגמרא לשאול על שכבת זרעו של מי שנזקק לטומאה: "פשיטא", כיון שאפילו שכבת זרעו של טהור מטמאת במגע.
אלא תאמר שכוונת המשנה היא לומר, שזרעו של זב מטמא אפילו במשא, 5 היות ונזקק לזיבה, ואם לא נזקק לזיבה אין שכבת זרעו מטמאת במשא, כשכבת זרעו של טהור שהיא מטמאת במגע ולא במשא.
5. וכמו זיבתו ורוקו של הזב שהם מטמאים במשא.
אף כך אי אפשר לומר, כי:
מאן שמעת להא דאמר: שכבת זרע של זב מטמא במשא, וכי מי הוא התנא של משנתנו שאתה רוצה לומר שיסבור: שכבת זרעו של זב מטמא במשא!? 6
6. כלומר: הרי אין תנא כזה, ולכן אי אפשר לומר שזה הוא פירוש משנתנו.
אילימא, שמא תאמר: האי תנא (רבי יהושע) הוא, דתניא:
רבי אליעזר אומר: שכבת זרעו של זב אינו מטמא במשא.
ורבי יהושע אומר: מטמא במשא, ולפי שאי אפשר לה לשכבת זרעו של זב בלא צחצוחי זיבה.
הרי אי אפשר למר כן; כי: אפילו רבי יהושע לא אמר שהוא מטמא, אלא משום צחצוחי זיבה המעורבים בה, אבל בעיניה (שכבת זרע כמות שהיא) - לא אמר, כלומר: הרי טעם הטומאה אינו אלא משום הזיבה המעורבת בה, ואילו ממשנתנו הרי משמע ששכבת זרעו מטמאת מצד עצמה. 7
7. א. לשון הרא"ש: ואפילו רבי יהושע לא קאמר אלא משום צחצוחי זיבה אבל בעינא לא, ומתניתין קתני דשכבת זרע מטמא במשא מטעם שכבת זרע ולא משום זיבה, ואפילו איכא בלא צחצוחי זיבה", כלומר: אפילו לו יצוייר שתימצא שכבת זרע בלא צחצוחי זיבה. ב. הרמב"ם (מטמאי משכב ומושב א יד) כתב: "רוק הזב ושכבת זרעו ומימי רגליו, כל אחד משלשתן אב טומאה דין תורה, ומטמא בכל שהוא במגע ובמשא וכו', ומימי רגליו ושכבת זרעו אי אפשר שלא יהא בהם צחצוחי זיבה כל שהוא", וב"כסף משנה" הביא שם, שהוא נלמד מפסוק "וכתב רבינו טעם זה - אי אפשר שלא יהא בהם צחצוחי זיבה - שהוא טעם יותר פשוט וקצר", ומסוגייתנו יש לתמוה על דבריו.
אלא אמר רב אדא בר אהבה: זו ששנינו במשנתנו ששכבת זרעו של זב מטמאת, אינו לומר שהיא עצמה מטמאת -
אלא לומר: שאם ראה זב את ראייתו השלישית בתוך מעת לעת שלאחר ראייתו שכבת זרע, אין תולין בה (בשכבת הזרע) את הזיבה.
כלומר: מי שראה קרי, ובתוך מעת לעת ראה זיבה, אינו טמא, וכמבואר במשנה במסכת זבים, ובאה משנתנו להשמיענו, שאם נזקק כבר לזיבה, אף ראייה שהיתה תוך מעת לראיית קרי הרי היא מטמאה; ומתבאר טעם דין זה בהמשך הסוגיא.
דוחה הגמרא את דברי רב אדא בר אהבה בפירוש משנתנו:
שהרי סבר רב פפא קמיה דרבא למימר, סבור היה רב פפא - ואף אמר כן לרבא - בטעמו של דבר שאין זיבה שבתוך מעת לעת של ראיית קרי מטמאת וכמבואר במשנה בזבים, שהוא משום דאמרינן:
איידי חולשא הוא דחזי (עקב חולשתו מראיית הקרי לכן ראה זיבה), ונמצאת ראייה זו ראיית אונס שאינה מטמאת.
ואמר ליה רבא לרב פפא לדחות טעם זה: והתנן:
גר שנתגייר מטמא מיד בזיבה, ואפילו ראה קרי בגויותו בתוך מעת לעת, 8 ואם כדבריך בטעם הדבר שראיית זיבה בתוך מעת לעת אינה מטמאת - אמאי!? והא - הקרי שראה בגויותו - אין לך חולי גדול מזה, ואף הגר אינו מטמא בראיית אונס, ואם כן מה איכפת לן שסיבת האונס היתה בגויותו!? 9
8. כתב הרא"ש: "בתוס' מוקי לה בנתגייר מהול, דאי לאו הכי, כל זמן שמצטער מחמת המילה, אינו מטמא בזיבה". 9. כתב הרא"ש: "פירוש, ואי אמרת דטעם דקרי מטהר בזיבה משום חולשא, מה לי ישראל מה לי גר, אדרבה טפי חולשא איכא בגר, שהכניס עצמו לדאגת המצוות".
אלא טעם הדין הוא מדרשת הכתוב, 10 והגוי שקריו טהור אינו פוטר זיבה שלאחריו. 11
10. בתוספות הביאו מספרי (דברים כג יא): "והיה לפנות ערב ירחץ במים, מלמד שהקרי פוטר זיבה כל מעת לעת", וראה במלבי"ם שהאריך בביאור הדרשה. 11. רא"ש.
וכיון שכן נדחו אף דברי רב אדא בר אהבה, כי היות ומשום גזירת הכתוב הוא, שאין ראייה מטמאת תוך מעת לעת של ראיית קרי, אם כן מה לי נזקק לטומאה מה לי אינו נזקק לטומאה. 12
12. תוספת ביאור: רב אדא בר אהבה אף הוא היה סבור כרב פפא בטעם הדין, ולכן פירש את משנתנו שהיא עוסקת בראייה של זיבה תוך מעת לעת של קרי, כי לפי טעם זה ניחא מה שמחלקת המשנה בין ראייתו של מי שנזקק לזיבה לבין ראייתו של מי שלא נזקק לזיבה, כי היות ומטעם אונס הוא, הרי מי שנזקק לטומאה ראייתו טמאה, שאין אנו תולין בו את הראייה בקרי, כשם שאין אנו תולין את הראיה בכל שבעת הדברים שנאמרו במשנה; אך משנדחה טעמו של רב פפא ולמדנו דין זה מגזירת הכתוב שוב אי אפשר לפרש את משנתנו כרב אדא בר אהבה, כי מה לי נזקק לטומאה מה לי לא נזקק לטומאה.
אלא שבה הגמרא לפירוש הקודם במשנתנו, שהנידון הוא לענין טומאת השכבת זרע לענין משא -
ודקשיא לך: הרי לא מצינו מי שיאמר ששכבת זרע מטמא במשא, שהרי אפילו רבי יהושע שנחלק על רבי אליעזר ומטמאהו במשא, הרי אינו מטמא את שכבת הזרע עצמה - לא תיקשי, כי:
תנאי היא מחלוקת תנאים יש בדבר, והתנאים שבברייתא חלוקים על רבי אליעזר ורבי יהושע, וסוברים, שאף שכבת זרע של זב פעמים שהיא מטמאת במשא, ומשנתנו כהתנאים של הברייתא.
דתניא:
שכבת זרע של זב מטמא במשא כל מעת לעת שלאחר ראייתו את ראיית הזיבה.
ורבי יוסי אומר: אין שכבת הזרע מטמאת אלא ביומו של ראיית הזיבה, ולא עד מעת לעת.
ואף משנתנו עוסקת כגון שיצתה ממנו שכבת הזרע סמוך לראייה, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.
וכיון שהביאה הגמרא את הברייתא, מפרשת אותה הגמרא:
במאי קמיפלגי תנא קמא ורבי יוסי? בדשמואל!
דשמואל רמי הקשה על סתירת הפסוקים:
כתיב (דברים כג יא): "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, ויצא אל מחוץ למחנה לא יבוא אל תוך המחנה. והיה לפנות ערב ירחץ במים וכבוא השמש יבוא אל תוך המחנה".
ומדכתיב: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור", משמע: "אשר לא יהיה טהור" בסתם, כלומר: שהוא טמא טומאה אחרת היוצא מגופו דומיא דקרי, ומאי ניהו זיבה; וכתיב: " (אשר לא יהיה בך טהור) מקרה", ומשמע שכבת זרע, שראה הקרי אחר הזיבה, וכתיב: "לילה" מיותר, אלא שמע מינה: דלילה שלאחר הזיבה יש לטיפת הקרי דין זיבה ומטמא במשא - 13
13. נתבאר על פי הרא"ש.
וכתיב: "לפנות ערב ירחץ במים", ומשמע: אף אחר שפנה הערב, והיינו מעת לעת.
מאן דאמר - תנא קמא - מעת לעת: דייק מ"לפנות ערב".
ואידך - רבי יוסי - דייק: "מקרה לילה".
ומקשינן למאן דאמר הדורש מ"לפנות ערב", והכתיב "מקרה לילה"!?
אמר לך תנא קמא הדורש מ"לפנות ערב", ולא מ"מקרה לילה": "לילה" אינו מיותר לדרשה, כי אורחא דקרי למתיא בלילה (דרך קרי לבוא בלילה).
מתניתין:
נזיר היה שמואל כדברי רבי נהוראי, כלומר: רבי נהוראי היה אומר, ששמואל היה נזיר. 14
14. כתב הרמב"ם בפירוש המשניות: "יש תועלת שידיעתנו בשמואל אם היה נזיר אם לא, למי שאומר "הריני כשמואל" או יתואר בו תואר מתאריו, כמו שאמרו (במשנה לעיל ד א) בשמשון".
שנאמר (שמואל א' א יא): "ותדור (חנה אם שמואל) נדר, ותאמר וגו' אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתתה לאמתך זרע אנשים, ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו".
והרי אנו לומדים בגזירה שוה:
נאמר בשמשון (שופטים יג ג): "וירא מלאך ה' אל האשה (אשת מנוח) ויאמר אליה הנה נא את עקרה וגו'. כי הנך הרה וילדת בן ומורה לא יעלה על ראשו, כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן".
ונאמר בשמואל: "ומורה לא יעלה על ראשו".
מה "מורה" האמורה בשמשון היינו שיהיה נזיר, 15 וכמו שנאמר: "ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלהים יהיה הנער".
15. "מורה" הוא התער, על שם שמשליך את השיער, והוא מלשון "מרכבות פרעה וחילו ירה בים"; מצודות.
אף "מורה" האמורה בשמואל - נזיר.
אמר (לו) 16 רבי יוסי לרבי נהוראי: והלא אין מורה אלא של בשר ודם, כלומר: מורה האמור בשמואל היינו שלא יהא עליו אימת בשר ודם!? 17
16. כן הוא במשנה ב"עין יעקב". 17. והה"א במקום אל"ף, מאירי.
אמר לו רבי נהוראי לרבי יוסי: והלוא כבר נאמר "ויאמר שמואל: איך אלך ושמע שאול והרגני", הרי שכבר היה עליו מורא בשר ודם; 18 ואם כן בהכרח ש"מורה" האמור בו היינו נזירות.
18. "ואם כדבריך היאך נתאמתה הנבואה", מאירי; ודברים אלו: "ומורה לא יעלה על ראשו" נאמרו בתפלת חנה, כמבואר בפסוקים שהובאו לעיל.
גמרא:
אמר ליה רב לחייא בריה (אמר רב לחייא בנו של רב):