פרשני:בבלי:בבא בתרא קכ א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ודרשינן: אפשר היתה בת מאה ושלשים שנה, וקרא לה "בת"? היה לו לומר, "אשה מבית לוי"?
ומנלן שהיתה בת מאה ושלשים שנה?
דאמר רבי חמא בר חנינא, זו יוכבד שהורתה בדרך, ונולדה בין החומות, דכתיב, "אשר ילדה אותה ללוי במצרים",
דהיינו, לידתה היתה במצרים, והורתה שלא במצרים.
ואם כן, הרי גלות מצרים היתה מאתים ועשר שנים 171 , ומשה היה ביציאת מצרים בן שמונים שנה. נמצא, שאמו, היתה בשעת לידתו בת מאה ושלשים שנה.
171. בסדר עולם יליף מקרא, מהם ה"ארבע מאות שנה" של הגלות: נאמר לאברהם בברית בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". ודרשינן: איזה "זרע"? זה יצחק. שנאמר "כי ביצחק יקרא לך זרע". ביצחק הוא אומר "ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם", ויעקב אבינו אמר לפרעה "ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה". הרי ששים שנה דיצחק, ומאה ושלשים דיעקב, הרי מאה ותשעים. ומאתים ועשר שנה עמדו במצרים, הרי ארבע מאות שנה שנאמרו לאברהם. ואי אפשר לומר שהיו במצרים ארבע מאות שנה, שהרי קהת מיורדי מצרים היה כדכתיב ובני לוי גרשון קהת ומררי, ושני חיי קהת שלש ושלשים ומאת שנה, ושני חיי עמרם בנו שבע ושלשים ומאת שנה, ושמונים שנה של משה, הרי לכל היותר שלש מאות וחמשים. אם כן מה תלמוד לומר "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה"? אלא, כל זמן שזרעך ב"ארץ לא להם", ארבע מאות שנה. אך העינוי בפועל היה רק מאתים ועשר שנים. רשב"ם.
ואמאי קרו לה "בת"?
אמר רב יהודה בר זבידא, מלמד שנולדו בה סימני נערות, נתעדן הבשר, נתפשטו הקמטין, וחזר היופי למקומו.
ומקשה הגמרא: מדוע כתיב בה "ויקח את בת לוי", ומשמע, שלקח אשה חדשה, והרי כבר היתה אשתו, אלא שגירשה מפני גזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", והחזירה מפני מרים שנתנבאה לו שעתיד לצאת ממנו בן שיושיע את ישראל 172 . ואם כן, "ויחזור" מיבעי ליה?
172. כמבואר בסוטה (יב ב).
אמר רב יהודה בר זבידא: מלמד שעשה לה מעשה לקוחין: הושיבה באפריון, ואהרן ומרים משוררים לפניה, מתוך שמחה על שעתיד משה רבינו לצאת ממנה, ומלאכי שרת אומרים אם הבנים שמחה.
הגמרא חוזרת לבאר פרשת בנות צלפחד.
וקשיא לן, מדוע כשבאו לפני משה מנאן הכתוב באופן הבא, "מחלה, נועה, חגלה, מלכה ותרצה", ואילו כשנשאו נכתבו בסדר אחר, "מחלה תרצה חגלה ומלכה ונעה"?
ומתרצת הגמרא: להלן, כשנשאו לבני דודיהן, מנאן הכתוב דרך גדולתן. דמסתבר שנשאו לפי סדר לידתן. שהרי אין הדרך להשיא את הצעירה לפני הבכירה.
וכאן, שבאו לפני משה, נמנו דרך חכמתן.
ותרוץ זה מסייעא ליה לדברי רבי אמי.
דאמר רבי אמי: בישיבה, (בין כשיושבים לדין, ובין בשאר ישיבות של תורה) הלך אחר חכמה. ומושיבים את החכם לפני הזקן.
אך במסיבה של משתה, או בנישואין, הלך אחר זקנה.
אמר רב אשי: והוא דמפליג בחכמה, והוא דמפליג בזקנה.
כלומר, אין מקדימין את החכם לזקן בישיבה, אלא אם היה החכם מופלג בכחמה מן הזקן.
וכן אין מקדימין את הזקן לחכם המופלג בבית המשתה, אלא אם היה זקן מופלג ממנו בזקנה 173 .
173. היינו, זקן מאד, אז חולקין לו כבוד בבית המשתה יותר מן החכם, ואע"ג דמופלג ההוא חכם בחכמה. וכגון, שהזקן חכם קצת. אבל אם אינו מופלג בזקנה, החכם שהוא מופלג קודם לכבדו. אם כן, עולה מסוגיין: דחכם מופלג, וזקן מופלג שאינו חכם כל כך: בישיבה, הלך אחר חכמה, להושיב החכם בראש, ולדבר תחלה. במסיבה, הלך אחר זקנה. והיכא דחכם הוי מופלג בחכמה, והזקן אינו מופלג בזקנה, בכל מקום הלך אחר חכמה, אפילו במסיבה. והיכא דהזקן הוי מופלג בזקנה, והחכם אינו מופלג בחכמה, בכל מקום הלך אחר זקנה, ואפילו בישיבה. הואיל והזקן חכם קצת, אע"פ שהבחור חכם יותר ממנו. וכתב הרשב"ם, דהיכא דלא מופלג, לא האי בחכמה, ולא האי בזקנה, נראה בעיני דבכל מקום הלך אחר זקנה. (ועיין ש"ך יו"ד רמד סק"יא, בשם מהרש"ל והפרישה, שעל כל פנים צריך שהזקן יהיה גם חכם קצת). וראייתו, מדאמר רב אשי - "והוא דמופלג בחכמה, והוא דמופלג בזקנה", משמע, דהיכא דהוו תרוייהו מופלגין, הולכים בישיבה אחר החכם ובמסיבה אחר הזקן. מכלל, דהיכא דלא הוו תרוייהו מופלגין, לא האי ולא האי, הולכין בכל מקום אחר אחד מהן. ומדלא פירש, איכא למימר דמסתמא הולכין אחר הזקן. דבשביל שהבחור חכם קצת יותר ממנו אין לנו לבייש את הזקן. והחכם אינו בוש בכך, מאחר שזקן ממנו, יודע הוא שבשביל זקנתו חולקין לו כבוד. והר"ן כתב, שיש חולקים, וסוברים שבמקום שאין אחד מהם מופלג, הוי כאילו שניהם מופלגים, ובישיבה הלך אחר החכמה, ובמסיבה הלך אחר הזקנה.
הגמרא מיישבת את סתירת הפסוקים באופן אחר,
תנא דבי רבי ישמעאל: בנות צלפחד שקולות היו. שנאמר "ותהיינה", ודרשינן, הויה אחת לכולן. ולכן פעמים הקדים זו לזו, ופעמים איפכא.
אמר רב יהודה אמר שמואל: בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים.
שנאמר, "לטוב בעיניהם תהיינה לנשים".
אלא מה אני מקיים "אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים"?
עצה טובה השיאן הכתוב, שלא ינשאו אלא להגון להן.
ומקשה הגמרא: מותיב רבה, שנינו בברייתא: נאמר בתורה (ויקרא כב, ג), "אמור אליהם", לאותן העומדים על הר סיני, "לדורותיכם", אלו דורות הבאים.
דורשת הברייתא: אם נאמר אבות, למה נאמר בנים, ואם נאמר בנים, למה נאמר אב ות?
מפני שיש באבות מה שאין בבנים, ויש בבנים מה שאין באבות.
באבות הוא אומר (במדבר לו, ח), "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה, למען ירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו", ודין זה אינו שייך בבנים, שהותרו השבטים להנשא זה לזה. כמו שיבואר לקמן.
והרבה מצות נצטוו בנים שלא נצטוו אבות, דהיינו מצוות התלויות בארץ, הא מפני שיש באבות שאין בבנים, ויש בבנים מה שאין באבות, הוצרך לומר אבות, הוצרך לומר בנים. עד כאן הברייתא.
מדייק רבה: קתני מיהת, "באבות הוא אומר וכל בת יורשת נחלה", כלומר, שאסור לאשה משבט אחד להנשא לשבט אחר?
ומתרצת הגמרא: הוא מותיב לה והוא מפרק לה, (הוא הקשה והוא תירץ), לבר מבנות צלפחד. ולהן הותר להנשא אףלבני שבט אחר.
הגמרא חוזרת לבאר את הברייתא שהובאה בדברי רבה:
אמר מר, "באבות הוא אומר וכל בת יורשת נח לה".
באבות אין, בבנים לא. כלומר, בבנים לא נאמר האיסור להנשא בין השבטים.
ומקשה הגמרא: מאי משמע? מנלן שפסוק זה לא נאמר לדורות?
אמר רבא אמר קרא, "זה הדבר".
ודרשינן: דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.
אמר ליה רבה זוטי לרב אשי: אלא מעתה, "זה הדבר" דשחוטי חוץ 174 , הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה?
174. ויקרא (יז-ב, ג), ":. זה הדבר אשר ציוה ה' לאמר: איש איש מבני ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה, או אשר ישחט מחוץ למחנה: ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו: ".
ומתרצת הגמרא: שאני התם דכתיב (שם פסוק ז') "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם, חוקת עולם תהיה זאת להם לדורותם". ולכן נוהג לדורות.