פרשני:בבלי:סנהדרין ה ב
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
לכן קרא לרב "בן אחותי", על שם חכמתו, שהיה רב חכם ביותר, ולכן קרא לו רבי חייא בן אחותי, לפי שהחכמה נקראת אחות, דכתיב (משלי ז): "אמור לחכמה, אחותי את".
למדנו מכאן שרבי לא הרשה לרב להתיר בכורות.
ודנה עתה הגמרא בשאלת רבי חייא לרבי אודות סמכותו של רב, ובדברי תשובתו של רבי:
"יתיר בכורות? - אל יתיר!", מאי טעמא? למה לא הרשה רבי לרב להתיר בכורות?
אילימא, אם נאמר, משום דלא חכים, שלא היה חכם דיו, זה אינו, כי הא קא אמרינן דחכים טובא, שנקרא בן אחותי משום שהיה חכם גדול.
אלא, לכן לא התיר רבי לרב להתיר בכורות, משום דלא בקי במומי, שלא היה רב מומחה בעניני מומי הבכור. ודבר זה אינו תלוי לא בלימוד ולא בסברא אלא בשימוש וזריזות.
ומקשה הגמרא: והאמר רב: שמונה עשר חדשים גדלתי אצל רועה בהמה כדי לידע איזה מום הוא מום קבוע (שמותר לשחוט את הבכור בגלל המום הזה), ואיזה הוא מום עובר, שאסור לשחוט בגללו את הבכור.
הרי שרב היה בקי במומין.
ומתרצת הגמרא: אלא, לכן לא התיר לו רבי להתיר בכורות, כדי לחלק לו כבוד לרבה בר חנה. כדי שינהגו בני בבל בכבוד לרבה בר חנה, נתן לו לרבה חשיבות זו שיתיר רק הוא בכורות, ולכן לא נתן לרב. ולא חשש רבי שיזלזלו בכבוד רב, כי ידע שבלא זה ינהגו בו כבוד.
ואי בעית אימא, רב היה בקי גדול במומין, ומשום הא גופא, משום שגדל שמונה עשרה חדשים אצל רועה בקר, דרב בקיע במומי טפי, שהיה בקי ביותר, ושרי מומא לפי בקיאותו הרבה, אפילו בכאלה מומים דלא ידעי אינשי, שאנשים אינם מתייחסים אליהם כמום קבוע, ואמרי, יבואו, על ידי ההיתר של רב, לומר, שאפילו על מום עובר כי האי גוונא, שרא רב. שיבואו לדמות מום עובר אחר למום זה שהתיר רב, ואתו למישרי מום עובר. ויתירו גם מום עובר.
ומשום חשש מכשול זה, נמנע רבי מלהרשות לרב להתיר בכורות. 13
13. וע"ז נאמר: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" (מהר"ם שי"ף).
ודנה עתה הגמרא במה שהובא לעיל, שרבי חייא ביקש מרבי רשות שרבה ורב יורו איסור והיתר בבבל.
ומקשה הגמרא: למה שאל רבי חייא האם "יורה?", ולמה הוצרך רבי להשיבו "יורה!"
והרי אי גמיר, אם הוא למד תורה ויודע את ההלכה, רשותא למה לי למישקל!? למה צריך הוא לקבל רשות להורות? והרי אינו אלא מורה שכך היא ההלכה.
ומתרצת הגמרא: חוץ מידיעת התורה, צריך מורה ההוראה שיהיה דיבורו ברור, ולא יטעו השומעין בדבריו, ולכן הוא צריך לקבל רשות להורות, והמסמיך להורות, צריך שישים לבו גם לזה, ותקנו שכל מורה הוראה יקבל רשות להורות, משום מעשה שהיה, שטעו בדברי תלמיד אחד, מפני לשונו העילגת.
דתניא, פעם אחת הלך רבי למקום אחד, לעיר עכו, וראה את בני אדם שמגבלים עיסותיהם בטומאה, לשו את עיסות בצקותיהם בכלים טמאים. אמר להם רבי: מפני מה אתם מגבלים עיסותיכם בטומאה!? והרי אתם מקפידים על שמירת טהרות, 14 והמים שבעיסה מכשירין 15 את העיסה לקבל טומאה? אמרו לו: תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו כי מי בצעים, מי אגם, אין מכשירין.
14. כן פירש הרמ"ה, ועיין בספר מרגליות הים דמבאר עפ"י דברי רש"י ותוס' לקמן שהיה זה בעכו, לכן שאל אותם כי "אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל". 15. אין שום דבר מקבל טומאה אלא אם כן בא במגע עם מים, אבל עם מי פירות בלי מים אינו מקבל טומאה.
והוא, התלמיד שהורה להם כך, "מי ביצים" דרש להו, שיכולים הם ללוש עיסה בחלבון ובחלמון של ביצי תרנגולים ואווזים, שאינם משקה המכשיר לקבלת טומאה, אלא דינם כמי פירות, שאינם מכשירין לקבל טומאה. ואינהו סבור, הם לא הבינו את לשונו, וסברו כי "מי בצעים" קאמר, שכוונתו להתיר ללוש במי בצעים. ומפני שלשונו לא היתה ברורה, טעו. 16
16. בתורת חיים ובערוך לנר מבארים: רק משום שטעו בטעות השניה שכמו שמי בצעים אינם ראויים למי חטאת כן אינם ראויים להכשיר, לכן טעו בדברי התלמיד וסברי שהתיר להם ללוש במי בצעים. ולפי"ז מיושב קושית התוס' ד"ה ואינהו.
ועוד טעות היתה להם: וטעו נמי בהא דשנינו במשנה במסכת פרה: "מי קרמיון ומי פיגה (שמות של נהרות) פסולין לערב אותם באפר פרה אדומה ולהזות מהם על טמא מת, מפני שהם מי בצים (או בצעים), והתורה אמרה "מים חיים אל כלי", בלי תערובת וחציצה של עפר.
ואינהו סבור, אנשי המקום טעו וסברו, מתוך דלגבי מי חטאת פסילי, שאינם נחשבים ל"מים", כמו כן אכשורי נמי לא מכשרי, אינם נחשבים מים כדח להכשיר לקבל טומאה.
ולא היא! זה אינו נכון, כי התם, שם לענין חטאת, בעינן אנו זקוקים למים חיים בלי תערובת עפר. אבל הכא, אכשורי כל דהו, מכשיר. כל מים, אפילו שאינם צלולים, מכשירין.
תנא שנינו בברייתא: באותה שעה שראו את המכשול שיצא מתלמיד שאין לשונו פתוחה, גזרו חכמים: תלמיד אל יורה אלא אם כן נוטל רשות מרבו, 17 . כדי שרבו ידייק אחריו, אם לשונו ברורה, ולא יצא מכשול על ידו.
17. ולדבר זה אין צריך רשות מהנשיא או ממי שהוסמך על ידי הנשיא, דהרי פשטות לשון הגמרא היא מ"רבו". (חידושי המאירי).
וכן אסור לתלמיד להורות במקום רבו.
ובדין זה מספרת הגמרא: תנחום בריה דרב אמי איקלע לחתר. תנחום בן רב אמי הגיע למקום ששמו חתר. דרש להו: מותר ללתות חיטין, לשרות את החיטים מעט זמן במים, ולכותשן במכתשת בפסח, ואין לחשוש שמא יחמיצו, משום שכותשן תיכף אחרי הלתיתה.
אמרו לו בני העיר: לאו, האם לא רבי מני דמן צור איכא הכא נמצא בעירנו, ותניא, ושנינו בברייתא: תלמיד אל יורה במקום רבו, אלא אם כן היה רחוק ממנו שלש פרסאות שהן כנגד מחנה ישראל (כשהיו במדבר, ומקום חניית ישראל היה בגודל שלש פרסאות), וכתיב שם: "והיה כל מבקש ה' (היינו, דבר ה'), יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה", דהיינו אל משה רבינו, 18 למרות שבתוך המחנה היו תלמידים שקיבלו כבר הוראות ממשה רבינו, וידעו להורות.
18. והקשה רש"י אם כן היו חלק מהעם רחוקים ממנו ג' פרסאות. (ועיין בערוך לנר) ומתרץ שמשה רבינו כבודו גדול יותר.
וטענו כנגדו למה דורש הוראות במקום רבי מני.
אמר להם: לאו אדעתאי לא ידעתי ואני שוגג.
ומספרת הגמרא: 19 רבי חייא חזייה לההוא גברא דהוה קאי בבית הקברות, ראה את איש אחד עומד בבית הקברות, אמר ליה רבי חייא לאותו האיש: האם לאו בן איש פלוני כהן אתה, והרי הנך כהן ואסור לך ליכנס לבית הקברות. אמר ליה: ענה אותו האיש לרבי חייא: אין, נכון הדבר שאני בן איש פלוני, אבל אינני כהן, כי אבוה דההוא גברא של האיש ההוא (וכוונתו על עצמו) גבה עינים הוה, נכשל באיסור הסתכלות על נשים, נתן עיניו בגרושה, ונשא אותה לאשה, וממנה נולדתי, וחיללו, ונעשיתי חלל.
19. רש"י מבאר ששייכות סיפור זה לסוגיתינו היא, שאף שהיה מקומו של רבי, רבו של רב חייא, והיה לכאורה אסור לו להורות, בכל זאת מותר כדי להפרישו מאיסור, ושם בגמ' עירובין נפסקה ההלכה שלהפריש מאיסור מותר אפילו במקום רבו, ולמרות שהוא זלזול בכבוד הרב. והטעם כי במקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב. ועוד פירוש מפרש רש"י ומבואר בתוס' (ד"ה רבי).
הגמרא מוסיפה עוד הלכה בהלכות נתינת רשות.
פשיטא, זה פשוט, לפלגא שאם הרב נותן חצי רשות לתלמיד, כגון שמתיר לו להורות איסור והיתר אך אינו מתיר לדון, או שמתיר לו לדון ואינו מתיר להורות, הא קאמר דמהני. הרי אמרנו שמועיל, שהרי רבי לא נתן לרב את כל הסמכות, ולא הרשה לו להתיר בכורות.
אך יש להסתפק בנתינת רשות על תנאי, מאי? האם יכול לתת רשות על זמן מוגבל, כגון שנה או שנתיים. האם מועילה רשות זו.
ופושטת הגמרא: תא שמע: דאמר ליה רבי יוחנן לרב שמן: 20 הרי אתה ברשותינו, נתונה לך רשות לדון, עד שתבא אצלינו, עד שתחזור אלינו.
20. מכאן גם אפשר להביא ראיה לדברי התוס' (ע"א ד"ה נקיטנא) שלא דוקא הנשיא יכול להסמיך, דהרי רבי יוחנן לא היה נשיא. אבל היד רמ"ה והתוס' הרא"ש וכן במאירי מבארים שלא היתה זו סמיכה ממש ליפטר אם יטעה בדין, אלא נתינת רשות להורות, שגם לכך צריכים רשות, שהם גרסו בגמרא לעיל בסיפור של מי בצעים "מכאן אמרו תלמיד אל יורה אלא אם נטל רשות מרבו". ועיין בחידושי הר"ן בביאור הגירסאות. ולדבריהם, הוכחת הגמרא היתה שכמו שאפשר לתת רשות להורות למחצה, כן אפשר להסמיך למחצה.
הרי שאפשר להרשות על זמן מוגבל.
ועתה מבארת הגמרא את דעתו של שמואל. 21
21. התוס' (ע"א ד"ה דן) סוברים שאפילו בע"כ של בעלי הדין, דאי מדעתם - פשיטא, דאפילו רבי אבהו מודה. יש סוברים בדעת הרא"ש שאי אפשר לדון בעל כרחם, ועל קושית תוס' "דאי בקבלוהו עלייהו פשיטא" מתרץ הרא"ש שהמדובר שאמרו לו "דונו לנו כדרך דיינים" ולכן סובר שמואל שדינו דין (אפי' באחד) ועיין תוס' ד"ה יפה. אבל התרומת הדשן סובר בדעת הרא"ש שאפילו בעל כרחם דינו דין, ואז אינו נקרא חצוף אלא עבריין, אבל דינו דין. ועיין בר"ן שמביא ב' הדעות.
גופא, למדנו בסוגיא הקודמת, אמר שמואל: שנים שדנו דיניהם דין אלא שבית דינם נקרא בית דין חצוף, שעברו 22 על תקנת חכמים שצריכין שלשה.
22. רש"י ור"ח פירשו מלשון חוצפא, וחוצפתם היא שעברו על תקנת חכמים, ויש מפרשים, מובא בחי' הר"ן ובמאירי ובשיטה מקובצת כתובות דף כ"ב, מלשון "מחשוף הלבן", היינו: אם שנים ידונו ידעו בעלי הדין מי חייבם ומי זיכם. מה שאין כן בשלשה לא יודעים מי חייבם ומי זיכם, הר"ן סובר שפירוש זה אינו עולה יפה בסוגיתינו, ועיין בהערה הבאה.
יתיב רב נחמן תלמידו של שמואל, וקאמר להא שמעתא ואמר מאמר זה.
איתביה רבא לרב נחמן, הקשה רבא לרב נחמן: שנינו במשנתנו: אפילו שנים מזכין את בעל הדין או שנים מחייבין, ואילו אחד השלישי אומר איני יודע - יוסיפו הדיינין 23 וקשה: ואי איתא ואם ישנו הדין של שמואל להוו שהשנים יהיו כשנים שדנו, ולמה צריך להוסיף. 24
23. בדין הוספת הדיינים ישנה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד (פ"ח מהל' סנהדרין הל"ב) ויבואר שם. 24. ואף ששמואל מודה לדין המשנה שלכתחילה דיני ממונות בשלשה, אלא שבדיעבד - בשנים דינם דין, מ"מ סבר המקשן דכיון שאחד אומר איני יודע הוי כדיעבד, כיון שאינו חוצפא שהרי התיישבו בשלשה, ולא עברו על תקנת חכמים. חידושי הר"ן.
ומתרץ רב נחמן: שאני התם, שונה הדין שם דמעיקרא אדעתא דתלתא יתיבי שמתחילה ישבו על מנת שהדין יפסק על ידי שלשה, וכיון שהאחד אינו יודע, חסר מהשלשה. 25 אבל הכא בדינו של שמואל לאו אדעתא דתלתא יתיבי לא התיישבו כי אם שנים והם מסכימים לדעה אחת, לכן סובר שמואל שדיניהם דין.
25. רש"י לא פירש. ובחידושי הר"ן מפרש (עיין הערה 23), כיון שמתחילה ישבו בשלשה, משום שלא רצו לעבור על תקנת חכמים, לכן גם בגמר הדין, חייבים להיות שלשה. ובקצות החושן (יח ס"ק ח) מבאר את שיטת הר"ן: כיון שאינם רוצים להיות ב"ד חצוף. והיד רמ"ה מפרש, כיון שקבעו עצמם בשלשה, לכן באמר אחד איני יודע, הוי כאילו שאיננו, ונעקרה הקביעות, וכאילו נתפרדה החבילה. ועוד מפרש, שההתנגדות היא מצד בעל הדין שהתחייב, שיכול לומר, אדעתא דהכי שיצא הדין מב"ד חסר, לא הסכמתי להתדיין לפניהם, ותובע שיוסיפו הדיינים. מה שאין כן אם הסכים לכתחילה לשנים, אינו יכול לומר כן. (וצ"ל שסובר כמו הדעות בהערה 20 הסוברים ששנים שדנו הוא רק בהסכמת בעלי הדין). והנפקא מינה בין תירוץ הר"ן לתירוצי הי"ד רמ"ה, בקבעו עצמם בעשרה ואחד אומר איני יודע, דלפי הר"ן אין צריכים להוסיף, ולפי היד רמ"ה עדיין יצטרכו להוסיף.
ועוד קושיה שואל רבא -
איתביה: למדנו בברייתא: רבי שמעון בן גמליאל אומר: הדין בשלשה, ואילו פשרה שהדיינים מפשרים בין בעלי הדין, נעשית בשנים. ויפה כח פשרה מכח הדין, ששנים שדנו - בעלי דינין יכולין לחזור בהן, ואילו שנים שעשו פשרה - אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן, שהרי רצו בפשרה, והבית דין עשה כמבוקשתם.
הרי שרבי שמעון בן גמליאל סובר, ששנים שדנו אין דיניהם דין -