פרשני:בבלי:שבועות כד א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
רק באיסור הבא מאליו, שלא האדם עשה את האיסור על ידי דיבורו אלא הוא בא מאליו, וכגון בהמה שנתנבלה לפני יום הכיפורים, שהיתה אסורה תחילה באיסור נבילה, וכשמגיע יום הכפורים חל איסור יום הכפורים על הנבילה (והאוכלה חייב חטאת משום איסור יום הכפורים), למרות שאין איסור חל על איסור, משום שאיסור יום הכפורים הוא "איסור כולל", שעד בין השמשות של יום הכפורים היה אדם זה אסור רק בנבילה, וכשנכנס יום הכפורים הוא נאסר גם באכילת בהמה שחוטה, ומיגו שהוא נאסר בשחוטה, הוא נאסר גם בנבילה באיסור יום הכפורים. אבל באיסור הבא על האדם על ידי עצמו, כתוצאה משבועתו או מנדרו, לא אמרינן שאם הוא כולל בשבועתו דברים המותרים עם האסורים, תחול השבועה גם על הדברים האסורים משום "איסור כולל". 87
87. האבני מילואים כתב שהטעם לחלק ביניהם על פי יסודו שחלוק דין אין איסור חל על איסור מדין מושבע ועומד (ראה לעיל הערה 38), שבאין איסור חל על איסור, שני האיסורים קיימים אלא שאין עונשין על האיסור השני, ואילו במושבע ועומד לא חלה כלל השבועה על האיסור. ולכן באיסור הבא מאליו כיון שהאיסור השני בעצם קיים, מועיל הכולל שיחול גם לענין עונשין, מה שאין כן בשבועה שלולי הכולל לא חלה כלל השבועה ועל ידי הכולל אנו רוצים לחדש איסור, על זה לא מועיל הכולל.
והוינן בה: בשלמא לריש לקיש, המעמיד את המשנה בנשבע במפורש שלא לאכול חצי שיעור מהאיסור, משום הכי קא פטר רבי שמעון. שרבי שמעון חולק על רבנן במשנה, ופוטר על אכילת נבילות וטריפות מקרבן שבועה, למרות שהוא נשבע אפילו על חצי שיעור מהנבילה, שהרי הוא סובר שגם על חצי שיעור מהאיסור הוא מושבע ועומד.
דתניא: רבי שמעון אומר: כל שהוא הוא שיעור האכילה לחייב מכות בכל איסורי התורה, ולא אמרו הלכה למשה מסיני ששיעור אכילה הוא כזית אלא לחיוב קרבן חטאת בלבד.
ולכן לא חלה השבועה לפי רבי שמעון אפילו על חצי שיעור מהאיסור.
אלא לרבי יוחנן, המעמיד את המשנה בנשבע ב"כולל", מאי טעמא דרבי שמעון דפטר?
ומתרצינן: מידי הוא טעמא, הרי כל הטעם לחייבו אינו אלא משום איסור כולל -
רבי שמעון לטעמיה, דלית ליה איסור כולל!
דתניא: רבי שמעון אומר: האוכל נבילה ביום הכפורים הרי הוא פטור מקרבן חטאת, משום שאין איסור יום הכפורים יכול לחול על איסור נבילה, כי אין איסור חל על איסור. 88
88. ואפילו אם נתנבלה רק ביום הכפורים, כבר היתה אסורה מלפני כן באיסור אבר מן החי. רש"י ד"ה פטור. ותוס' הקשו עליו שלפי המאן דאמר "בהמה בחייה לאו לאברים עומדת" שאין על בהמה בחייה איסור אבר מן החי, אם כן חל איסור יום הכפורים קודם, ואפילו למאן דאמר "בהמה בחייה לאברים עומדת" וחל איסור אבר מן החי על הבהמה בחייה, מכל מקום כשהבהמה מתה פקע איסור אבר מן החי וחלים שני האיסורים של נבילה ויום הכפורים בבת אחת, ומדוע פוטר רבי שמעון? ותירצו שיש עוד איסור על בהמה חיה, והוא איסור עשה של "אינה זבוחה" שנאמר "וזבחת ואכלת" משמע שרק מה שאתה זובח אתה אוכל. אבל מה שאי אתה זובח לא, והאיסור הזה נשאר גם לאחר מיתת הבהמה שהרי היא אינה זבוחה. ולכן אי אפשר לאיסור יום הכפורים לחול על הנבילה לא מחיים ולא לאחר מיתה ואפילו כשנעשתה נבילה ביום הכפורים. והריצב"א חולק על זה והוכיח בראיות שאין כלל איסור כזה, משום ש"וזבחת" אינו בא להוסיף איסור חדש אלא בא להתיר את האיסור של אבר מן החי ונבילה ולומר שרק באופן של שחיטה הוא ניתר, ואם לא זבחת נשארים האיסורים הללו במקומם. ואם כן צריך לומר שרבי שמעון מדבר רק באופן שנתנבלה מערב יום הכפורים. תוס' ד"ה האוכל. הפרי מגדים ביורה דעה (יט א במשבצות זהב) הקשה על הריצב"א: אם כן איך מברכים על השחיטה כיון שאין כלל מצוה לשחוט, והשחיטה היא רק תיקון שלא לאכול נבילה, והרי זה כמו ניקור מחלב שאין מברכים עליו? וכתב רע"א שבאמת אפילו לשיטת תוס' אין "וזבחת" מצות עשה אלא רק לאו הבא מכלל עשה, וכמו שאין מברכים על לאו כך אין מברכים על לאו הבא מכלל עשה, אלא שאף שאין מברכים על מניעת אכילת איסור אך על תיקון להכשיר את האיסור מברכים, וניקור שאני שהבשר עצמו מותר אלא שמעורב בו חלב ועל ידי הניקור הוא רק מבדיל ביניהם, ולכן לא מברכים עליו. אבל שחיטה שמתקנת את הבשר עצמו שיהא כשר לאכילה מברכים עליה. והרי זה כמו עירוב תחומין שמברכים עליו אף שאין מצוה לערב אלא העירוב בא רק להתיר את האיסור של חוץ לתחום. (אולם הרמב"ם בתחילת הלכות שחיטה כתב "מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר". וכן החינוך (תנא) מנה את השחיטה למצות עשה. אך הראב"ד בהשגות על מנין המצוות להרמב"ם (קמו) כתב שאולי הוא לאו הבא מכלל עשה עשה).
הרי שרבי שמעון סובר שאפילו באיסור כולל, כגון איסור יום הכפורים, אין איסור חל על איסור. ולכן גם בשבועה על שבועה הוא פוטר אפילו באיסור כולל.
ותו הוינן בה: הרי קיימא לן לקמן (כז - א) שאין חייבין קרבן שבועה אלא על שבועה כזו שתיתכן ב"לאו והן", כלומר שאפשר לישבע בה גם לחיוב וגם לשלילה, כמו שנאמר, להרע או להיטיב" - משמע דבר והפכו.
בשלמא לריש לקיש, משכחת לה את הנשבע שלא לאכול חצי שיעור נבילה ב"לאו והן", שאפשר גם לישבע בחיוב שיאכל חצי שיעור נבילה, שאינו נחשב כנשבע לבטל את המצוה, שהרי חצי שיעור מותר מן התורה לפי ריש לקיש. 89 אלא לרבי יוחנן, המעמיד את המשנה בנשבע על שיעור שלם מהאיסור, וחלה שבועתו בגלל שכולל בה גם דברים מותרים. והרי אמרנו לעיל שהמשנה מדברת שהוא אמר במפורש שהוא נשבע על נבילות, כי אחרת הנבילות הן אוכלין שאינן ראויין.
89. ואף שגם ריש לקיש מודה שחצי שיעור אסור מדרבנן, מכל מקום חלה שבועה על איסור דרבנן. ומדברי הר"ן בהערה 86 משמע שהשבועה אינה חלה שיוכל לעבור על האיסור דרבנן, כי העמידו חכמים דבריהם במקום איסור תורה בשב ואל תעשה, אלא היא חלה רק לענין שיעבור משום שבועת ביטוי כשלא יאכל את האיסור. וכן הוא להדיא בשו"ת הר"ן (עג), וכן הוכיח המשנה למלך בהלכות מלוה (ד ב) מהראשונים. וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך יורה דעה (רלט ו) שהשבועה אינה חלה רק לענין שצריך להתיר שבועתו, ראה שם ש"ך (כ) וביאורי הגר"א (יח). מכאן הקשה רע"א על הפרי מגדים בפתיחה להלכות שחיטה שרש ב שכתב שאפילו לריש לקיש שחצי שיעור מן התורה מכל מקום נבילה פחות מכזית אסורה מן התורה, שאף שאין עליה הלאו של "לא תאכל כל נבילה", אך האיסור עשה של "אינו זבוח" שנלמד מ"וזבחת" יש גם על חצי שיעור, שהרי לא נאמר בעשה לשון אכילה. והרי במשנה נאמר גם נבילות, וכיצד תחול השבועה על חצי שיעור נבילה שאסורה מן התורה? וראה שם (בענין אין איסור חל על איסור) מה שתירץ בארוכה.
אם כן תקשי, בשלמא "לאו", משכחת לה כאמור באופן שנשבע שלא לאכול נבילות ושחוטות.
אלא "הן" - היכי משכחת לה!? והרי אם ישבע לאכול נבילות לא תחול השבועה להתחייב לאכול נבילות ולבטל שבועת הר סיני, ואפילו אם יכלול בשבועתו שיאכל גם שחוטות. 90 ומאחר שלא משכחת לה "בהן", גם על ה"לאו" אין חייבין קרבן!?
90. שאפילו על ידי כולל אי אפשר שתחול שבועה לבטל את המצוה. והקשו תוס' שבירושלמי מבואר שהנשבע שלא יאכל מצה סתם, ואכל מצה בליל פסח עבר על שבועותו, משום שהשבועה היתה בכולל שכלל את כל ימות השנה בשבועתו, הרי שאפילו לבטל את המצוה חלה שבועה בכולל? והביאו מהריצב"א לתרץ שיש הבדל אם הזכיר במפורש בשבועתו לעבור על האיסור כגון הכא שאמר בפירוש שיאכל נבילות, אז לא חלה השבועה אפילו בכולל. אבל בירושלמי שלא הזכיר פסח בשבועתו אלא אמר סתם שלא אוכל מצה וממילא נכלל גם ליל פסח, לכן חלה השבועה בכולל. והר"י מחלק שבירושלמי הוא מבטל את המצוה בשב ואל תעשה שאינו אוכל מצה, לכן חלה השבועה, שמוטב שיעבור על המצוה בשב ואל תעשה מאשר יעבור על השבועה בידים. אבל כאן שהוא בקום ועשה לאכול נבילות אין השבועה חלה שאין מאכילין לו לאדם בידים דבר האסור לו. תוס' ד"ה אלא בתוספת ביאור מרמב"ן. ודנו האחרונים בביאור דברי הר"י: האפיקי ים (כח טו) מפרש שהר"י סובר שמה שחידש הירושלמי שמועיל כולל אף לבטל את המצוה זה דוקא בשב ואל תעשה ולא בקום ועשה, שאין לך בו אלא חידושו. וראה שם שכתב גם טעם לדבר שלא שייך ענין כולל על ביטול מצוה בקום ועשה. הקהילות יעקב (כא) מפרש את דברי הר"י על דרך הרמב"ם לענין הנשבע שלא לאכול שבעה ימים רצופים שלא חלה השבועה, משום שכל שבועה שאי אפשר לקיימה בפועל אף שהמניעה היא רק מצד איסור אינה יכולה לחול (ראה לקמן הערה 111). וגם כאן כיון שגם אם נאמר שהשבועה חלה בכולל על איסור נבילה, הרי למעשה לא יוכל לאכול את האיסור, שהרי מצות השבועה אינה יכולה לדחות את האיסור של אכילת נבילה (ולא שייך לומר שיבוא עשה של "ככל היוצא מפיו יעשה" שנאמר בשבועה וידחה את הלאו של אכילת נבילה, משום שהעשה של שבועה אפשר לישאל עליו, ועשה כזה אינו דוחה לא תעשה כמבואר באחרונים) ולכן לא חלה השבועה כלל. וראה עוד שם ובאפיקי ים וזכרון שמואל (נה) שביארו מדוע לפי ריש לקיש ניחא להגמרא שמשכחת לה ב"הן", שהרי גם לדבריו איך תחול השבועה על איסור דרבנן שהרי למעשה אסור לו לאכול את האיסור כמבואר בהערה הקודמת. וכן קשה על הרמב"ם שסובר שהשבועה חלה על חצי שיעור (ראה הערה 86) למרות שגם שם למעשה אסור לאכול את האיסור. המחנה אפרים הלכות שבועות (ח) סובר שיש מחלוקת בין הר"י להרמב"ן, שלדעת הר"י השבועה אמנם לא חלה כלל, אך הרמב"ן סובר שהשבועה אכן חלה בכולל אפילו על דבר איסור בקום ועשה, אלא שמאחר שלמעשה אי אפשר לקיים את השבועה, זה נחשב שלא משכחת לה ב"הן". וכתב שכן דעת הרשב"ץ.
ומכח קושיא זו חוזרת בה הגמרא מהתירוץ דלעיל על הסתירה במשנה מהרישא לסיפא, שהרישא מדברת בסתם והסיפא מדברת במפרש.
אלא, לעולם כל המשנה מדברת שנשבע סתם "שלא אוכל", ואף על פי כן הוא חייב בסיפא על נבילות וטריפות, כי הם נחשבים כאוכלין הראויין לאכילה, ומה שנאמר ברישא שאוכלין שאינן ראויין לאכילה פטור עליהם היינו כדרבא -
דאמר רבא: "שבועה שלא אוכל" ואכל עפר, פטור. ועל זה מדברת הרישא שעפר הוא אכן דבר שאינו ראוי לאכילה, אבל נבילות וטריפות ראויין לאכילה, אלא "אריא הוא דרביע עלה", שרובץ עליהם איסור כמו אריה, המונע מלאוכלם.
ומכיון שהמשנה כולה מדברת בסתם, גם מה שתירץ רבי יוחנן "בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין" מדובר שהוא נשבע סתם "שלא אוכל", וממילא נכללים בשבועתו גם דברים המותרים, ולכן חלה השבועה גם על הדברים האסורים. ושבועה זו אכן משכחת לה ב"לאו והן", שהרי הוא יכול לישבע סתם "שאוכל", ויקיים שבועתו באכילת דברים המותרים. 91
91. רש"י. ואףשהשבועה של "הן" אינו דומה לשבועה של "לאו", שבשבועה של "לאו" הוא אוסר עצמו גם בנבילות, ואילו שבועת "הן" חלה רק על דברים המותרים, מכל מקום די בכך שאותו הלשון של "לאו" יתכן גם ב"הן". חזון איש. ובדרך אחרת פירש החזון איש בדעת רש"י שהשבועה של "הן" אמנם חלה אף על נבילות, ולא לענין שהוא חייב לאכול הנבילה אלא שאם אכלה יצא ידי שבועתו, וכשיטת הר"י מיגש להלן. וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א בדעת רש"י. אך לשון רש"י "ומקיים שבועתו בדברים המותרים" משמע שהשבועה של "הן" חלה רק על דברים המותרים. וכן משמע מתוס' ד"ה אלא כדרבא שלפי רש"י הוא מקיים את שבועתו רק בדברים המותרים. עוד כתב רש"י (בעמוד ב ד"ה חשובי) שסוגיא דעלמא גורסים "משכחת לה כדרבא". ודחה רש"י גירסא זו מכמה טעמים. ותוס' קיימו הגירסא וביארו אותה שהגמרא אינה חוזרת בה עתה מכך שהסיפא מדברת רק במפרש להדיא שלא אוכל נבילות ושחוטות, כי בסתם אין נבילות בכלל דברים הראויין לאכילה, ואף על פי כן משכחת לה ב"הן", שהוא יכול לישבע לאכול נבילות ותחול השבועה על נבילה סרוחה (והוא הדין בשאר איסורים של המשנה באופן שהם מוסרחים) שאינה אסורה באכילה, ומכל מקום שם נבילה עליה לענין שהוא יכול לקיים בה את שבועתו (ורק מאיסור נתמעטה בגלל "שאינה ראויה לגר"). (ואף שנבילה סרוחה אינה ראויה לאכילה, מכל מקום כיון שאנו רואים שהוא מתכוין לישבע גם על דברים שאינן ראויין לאכילה שהרי כל נבילה נחשבת אינה ראויה לאכילה מצד האיסור, אם כן הוא הדין נבילה סרוחה בכלל שבועתו). ולכן חלה שבועתו כשנשבע שלא יאכל נבילות ושחוטות (ואף שהשבועה ב"לאו" חלה גם על נבילה משובחת, מכל מקום די בכך שאותו הלשון של "לאו" יתכן גם ב"הן" כמו לשיטת רש"י). ומביאה הגמרא ראיה על כך ששייך לשון "אכילה" אפילו בנבילה סרוחה, מזה שרבא פוטר רק כשנשבע סתם שלא אוכל ואכל עפר. אבל אם נשבע במפורש שלא לאכול עפר הוא חייב גם על אכילת עפר, הרי ששייך לשון אכילה אפילו בעפר וכל שכן בנבילה סרוחה (והיה יכול להביא ראיה יותר מפורשת מבעיית רבא שלאחר מכן בנשבע במפורש על עפר בכמה שיעורו, אלא שנקטה הגמרא הרישא של דברי רבא). והקשו תוס' על זה: אם כן למה צריך רבי יוחנן לתרץ שמדובר בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים, הרי אפילו נשבע רק על נבילות יש כאן איסור כולל שהוא כולל גם נבילה סרוחה? ותירצו שאם היה נשבע רק על נבילה לא היה בכלל זה נבילה סרוחה, שאמנם מצד זה שהיא אינה ראויה לאכילה לא איכפת לן (שהרי במילא הנבילה נחשבת לאינה ראויה לאכילה), אך יש סברא לומר שהוא התכוין לאסור עצמו רק בדברים אסורים ולא בנבילה סרוחה שהיא מותרת באכילה, ורק בגלל שכלל בשבועתו גם שחוטות וגם נבילות שאנו רואים שהוא רוצה לאסור עצמו גם דברים מותרים וגם דברים שאינן ראויין לאכילה, לכן גם נבילה סרוחה בכלל (ואם כן גם ה"הן" הוא בנבילה סרוחה). וראה שם שביארו גם את ראיית רב מרי מקונם אשתי נהנית לי. תוס' ד"ה אלא כדרבא בתוספת ביאור מרע"א. רבי מאיר שמחה בחידושיו תמה על שיטת התוס' שגם לפי המסקנא נבילות וטריפות הם בכלל דברים שאינן ראויין לאכילה, שמדוע באמת לא נחלק ביניהם כמו שחילקה הגמרא לעיל (כב ב) שנבילות וטריפות אריה דרביע עלה ואינם בכלל דברים שאינם ראויים? ותירץ שהיה קשה להגמרא שאם כן למה חילקה המשנה את הרישא והסיפא לשתי בבות, והיה צריך לומר "שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינם ראויין פטור ואם אכל נבילות וטריפות חייב", והיה משמע שהחילוק ביניהם, אם הוא דבר שאינו ראוי בעצמותו לאכילה או שרק האיסור מונעו מאכילה, אלא ודאי שהסיפא מדברת באופן אחר של שבועה, ולכן הוא חייב על נבילות וטריפות ולא בגלל שהוא נחשב דבר הראוי לאכילה. עוד הביאו הראשונים גירסא "משכחת לה כדרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור" (והוא גירסת חלק מהראשונים בדברי רבא לעיל כב ב ראה שם הערה 54 שבאכילת עפר יכול לצאת ידי שבועתו שנשבע "שאוכל"). וגם הם מפרשים שגם לפי המסקנא נשארת האוקימתא שהסיפא דוקא במפרש נבילות ושחוטות, אלא שמשכחת לה ב"הן" כשישבע "שאוכל" סתם, שאז חלה השבועה על הנבילות והטריפות, ולא לענין שיהא מותר לאכלם, אלא שאם יאכלם יצא ידי שבועתו, ובזה לבד מתקיים ה"הן", שאין צריך שה"הן" יהיה ממש כמו הלאו שיזכיר בשבועתו בפירוש את אותם הדברים שאמר ב"לאו", אלא די שהדבר עליו נשבע ב"לאו" יכול להכלל בשבועת "הן" שעל ידו יצא ידי שבועתו, שהרי אם יאכל את הנבילות ויפטר בה מידי שבועתו, נמצא שכאילו השבועה מעיקרא היתה גם עליהם. (והרמב"ן מבאר שכיון שעל ידי אכילתם הוא נפטר מקרבן שבועה, נמצא שאי אכילתם גורמת אף היא לחיוב הקרבן). ודברי רבא הובאו כדי לבאר שאף שלגבי שבועה "שלא אוכל" נחשבים הנבילות כדבר שאינו ראוי לאכילה, מכל מקום לגבי שבועה "שאוכל" יצא בהם ידי שבועתו, כמו שלפי רבא הוא מקיים את שבועתו על ידי אכילת עפר למרות שבשבועה "שלא אוכל" אין העפר בכלל (ראה שם בהערה הטעם). ר"י מיגש. וראה שם ביאור המשך הסוגיא. וכן דעת הרמב"ם הלכות שבועות ה ה) ראה שם כסף משנה.
אמר רב מרי: אף אנן נמי תנינא במשנתנו שנבילה נחשבת כדבר הראוי לאכילה.
דתנן: קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום, ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, הרי אשתו אסורה לו. הרי שאכילת דברים אסורים נחשבת כ, אכילה".
ודחינן את הראיה של רב מרי: הכי השתא!?