פרשני:בבלי:עבודה זרה ג ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ומתרצינן: אין זו טרוניא, משום דישראל בעולם הזה נמי, זימני לפעמים קורה <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> דמשכא להו תקופת תמוז נמשכת להם תקופת תמוז, דהיינו ימי החום, עד חגא, חג הסוכות, והוי להו ישיבת הסוכה צערא, ובכל זאת מקיימין מצות סוכה.
ומקשינן: וכי מקיימים ישראל מצות ישיבת סוכה בימי החום כשהחמה קודרת?
והאמר רבא, מי שהוא מצטער - פטור מן הסוכה. וגם בני ישראל יוצאים מן הסוכה מפני החום?
ומתרצינן: חילוק גדול יש בין בני ישראל לאומות העולם. כי אדם מישראל, נהי על אף דפטור המצטער מן הסוכה, ויוצא ממנה, אבל בעוטי מי מבעטי, האם בועטים ישראל ומזלזלים ורוצים להשליך ולהתנתק מהמצוות?! אדרבה, הם יוצאים בצער 13 ואילו אומות העולם בועטים במצוה היחידה שניתנה להם, ואינם עומדים בנסיון אפילו שעה אחת.
13. כמו שכתב הרמ"א (אורח חיים סימן תרל"ט סעיף ז'): "וכשיוצא מן הסוכה מכח גשמים - אל יבעט ויצא, אלא יצא כנכנע, כעבד שמוזג כוס לרבו ושפכו על פניו". וזה לשון המאירי: "אף על פי שאמרו: המצטער פטור מן הסוכה - אין ראוי לאדם לצאת ממנה דרך הדיוטות, ודרך מי שאינו מקיים את המצוה. אלא, יוצא ממנה בהכרח, ובדרך שכל הרואהו כשהוא יוצא יהא מכיר בו שהוא מוכרח על כך".
מיד שעושים כן אומות העולם - הקדוש ברוך הוא יושב ומשחק עליהם, כביכול -
שנאמר (שם) במזמור ההוא, "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו", על זכיית בני ישראל בדין.
אמר רבי יצחק: אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא - אלא אותו היום בלבד.
עד כאן מאמרו של רבי חנינא בר פפא ואיתימא רבי שמלאי, בתאור יום הדין לעתיד לבוא.
איכא יש מהתלמידים, דמתני ששנו להא מאמר דרבי יצחק "אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא אלא אותו היום בלבד", אהא, על ברייתא אחרת.
דתניא, רבי יוסי אומר: לעתיד לבוא באין עובדי כוכבים, ומתגיירין.
וטרם שרבי יוסי גומר דבריו, מקשינן: ומי מקבלינן מינייהו?! האם נקבל מהם גרים לעתיד לבוא?! -
והא תניא הרי שנינו: אין מקבלים גרים לימות המשיח (ונדרש ממה שאמר הנביא ישעיה (נד): "מי גר אתך עליך יפול". כלומר, רק מי שגר עם בני ישראל בעת גלותם, הוא זה שיפול ויצטרף אליהם בעת גאולתם ופדות נפשם. כי שאר הגרים, אינם מתגיירים מתוך הכרת דעת האמת, אלא מפני רצונם לקבל שכר בתוך בני ישראל).
כיוצא בו מצאנו, שלא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה, בעת שבית ישראל היו שלווים על אדמתם, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו.
ומתרצינן: אכן, אנו אין מקבלים אותם - אלא שנעשו גרים גרורים, שהם מתגיירים מאליהן, ובאים להתגייר בראותם גדלותם של ישראל 14 .
14. זה לשון המאירי: בזמן שישראל שרויין על אדמתן וידם תקיפה ורשאים לקבל גרים משאר אומות - אין מקבלין את הגר על פי דבריו מיד. אלא, מדקדקין בו ובודקין אחריו, שמא בשביל שררה שרואה לנו- הוא עושה, או שהוא מתפחד לאיזה דבר, או לאיזו סבה. ואם מצינו לבו מכוון - מודיעין אותו עול מצות, ואם קבלו מאהבה מקבלין אותו. ומתוך דבר זה, לא קבלו בית דין הגדול גרים כל ימי דוד ושלמה, שהיו חוששין להם בימי דוד, שמא מפחד מלחמותיו היו מתגיירין, ובימי שלמה, שמא בשביל הכבוד והשררה שהיה לישראל בימיו. ומכל מקום, הרבה נתגיירו מאיליהם על ידי בית דין הדיוטות, והם שאמרו עליהם "גרים גרורים", והיו בית דין הגדול מחזיקין אותם בגרים מכל מקום. אלא, שלא היו מקרבין אותם כל כך, עד שיהו רואים מה סופם. ועל אלו אמרו "קשין גרים לישראל כספחת", ואף לימות המשיח אין מקבלין אותם בבית דין הגדול, אלא אחר דקדוק גדול ובירור הכוונה.
וממשיך רבי יוסי מאמרו: לעתיד לבוא באין עובדי כוכבים ומתגיירין, ומניחין תפילין בראשיהן, תפילין בזרועותיהם, ציצית בבגדיהם, מזוזה בפתחיהם.
כיון שרואים מלחמת גוג ומגוג שניבא עליה הנביא יחזקאל (פרק לח) שיבואו לארץ ישראל לכבשה לעתיד לבוא אחרי שיתיישבו ישראל על אדמתם 15 -
15. כן כתב רש"י שם בספר יחזקאל. וכן כתב הרמב"ם (פרק י"ב מהלכות מלכים הלכה ב).
אומר (גירסת הרש"ש: אומרים, כלומר הגרים הגרורים) להם, לגוג ומגוג: על מה באתם?
אומרים לו (גירסת הרש"ש: להם) גוג ומגוג: על ה' ועל משיחו, ללחום נגדם!
שנאמר (שם): "למה רגשו גוים, ולאומים יהגו ריק, יתיצבו מלכי ארץ, ורוזנים נוסדו יחד, על ה' ועל משיחו".
וכשהגרים הגרורים רואים זאת, חושבים שגוג ומגוג ינצחו את בני ישראל, עוזבים את עם ישראל, ומתחרטים על גירותם, וכל אחד מנתק מצוותו, והולך.
שנאמר (שם): "ננתקה את מוסרותימו, ונשליכה ממנו עבותימו" - והם המצוות, שרק זה עתה התחילו לקיים. 16
16. התוס' מביאים תלמוד ירושלמי, שה"מוסרות" הם התפילין, וה"עבות" הם הציצית.
והקדוש ברוך הוא יושב ומשחק על שטותם, שנאמר (שם) "יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו".
ועל מאמר זה של רבי יוסי, אמר רבי יצחק: אין לו להקדוש ברוך הוא שחוק, אלא אותו היום בלבד.
ומקשה הגמרא על רבי יצחק, שאמר אין לו להקב"ה שחוק -
איני, והלא אין הדבר כן -
והא אמר רב יהודה אמר רב: שתים עשרה שעות הוי היום, ומהם שלש שעות הראשונות - הקדוש ברוך הוא יושב, כביכול, ועוסק בתורה.
שלש שעות השניות - הקב"ה יושב על כסא הדין ודן את כל העולם כולו. 17
17. לפי רבי יוסי, הסובר שאדם נידון בכל יום. רש"י
כיון שרואה שנתחייב העולם כלייה - עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים 18 .
18. כתב התורת חיים הטעם שהקב"ה חוזר ויושב על כסא הדין, ואינו יושב מיד על כסא הרחמים, הוא משום שהצדיקים והחסידים היכולים להתקיים במדת הדין, המה נידונין במדת הדין.
שלש שעות השלישיות - יושב וזן קוצב להם את מקורות פרנסתן את כל העולם כולו, מקרני ראמים (חיה גדולה) עד ביצי כינים (מין שרץ קטן מאוד). כלומר, מגדול ועד קטן.
שלש שעות רביעיות - יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר (תהלים קד): "לויתן זה יצרת לשחק בו". 19
19. ענין זה הוא אחד מהדברים הנעלמים שסתמו חכמינו זכרונם לברכה בדברי אגדה, ועיין במהר"ל בספרו באר הגולה (באר רביעי, עמוד סט), ובבן יהוידע כאן.
הרי שהקב"ה שוחק כל יום?
ומתרצינן: אמר רב נחמן בר יצחק: עם בריותיו, הלויתן, הקב"ה משחק. ואילו על בריותיו, על עבירותיהן של בריותיו אינו משחק אלא אותו היום בלבד 20 .
20. כתב התורת חיים, וזה לשונו: "הטעם פשוט, דעם בריותיו משחק, לפי שהוא שמחה לפניו יתברך על שברא בריות טובות בעולמו כמו שכתוב "ישמח ה' במעשיו". וזהו שאמר: יושב ושוחק "עם" לויתן. פירוש: ששמח עם בריית לויתן, שהוא בריה נאה ומשובחת. והוא הדין ששמח עם שור הבר ועם כל הבריות, כדאמר כאן: עם בריותיו משחק. אבל "על" בריותיו, דהיינו, על עבירות שעושין בריותיו - אינו משחק. לפי שהוא צער לפניו יתברך, שעל ידי כן חייבין כליה. והוא יתברך מצטער במפלתן של רשעים קודם זמנן, כי לא לתוהו בראה - לשבת יצרה. אבל באותו היום, היינו, לעתיד לבוא, שכבר הגיע קצן וזמנן של רשעים להעבירן מן העולם, לכך הוא יתברך משחק אז עליהם על אבדן, כיון שכבר הגיע הזמן שקבע עליהן להיות קיימין - שוב אין מצטער באבדן.
רב נחמן בר יצחק תירץ, שהקב"ה משחק עם בריותיו, ושואלו רב אחא, שאכן כך הוא בזמן שבית המקדש קיים ויש שחוק לפניו, אבל מיום שחרב בית המקדש, ואין שחוק לפניו - מה עושה הקב"ה בשלש שעות הרביעיות במקום משחקו עם הלויתן.
אמר ליה רב אחא לרב נחמן בר יצחק: הרי מיום שחרב בית המקדש, אין שחוק להקדוש ברוך הוא -
וטרם שמסיים שאלתו, דנה הגמרא:
ומנלן מנין לנו, דליכא שחוק לפני הקב"ה, מיום שחרב בית המקדש -
אילימא אם נאמר ממקרא דכתיב (ישעיה כב): הנביא ישעיה בנבואתו על חורבן בית המקדש אומר: "ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק", ומכאן נמצאת למד שאין שחוק לפני הקב"ה מיום חורבן בית המקדש -
אין ממקרא זה ראיה, כי -
דלמא הלא יתכן, שרק ההוא יומא ביום ההוא, יום חורבן בית המקדש, קרא הקב"ה לבכי ולמספד, ותו לא, ואחרי כן אין עוד בכי ומספד לפניו?
אלא, שמא תאמר שנלמדנו ממקרא זה, 21 דכתיב (תהלים קלז) שאמרו בני ישראל בגלותם לבבל: "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר? אם אשכחך ירושלים - תשכח ימיני! תדבק לשוני לחכי - אם לא אזכרכי!
21. הקשו התוס': הרי מזמור זה אומרים בני ישראל, ולא הקב"ה? והמהרש"א מתרץ: הגמרא דייקה כך מפני שכל המזמור נאמר בלשון רבים, "שם ישבנו גם בכינו", ורק מהפסוק "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", הנאמר בלשון יחיד, משמע שהם דברי הקב"ה.
הרי גם ממקרא זה אין ראיה, כי -
דלמא, הלא יתכן, שרק שכחה הוא דליכא, שירושלים אינה נשכחת, אבל שחוק, מיהא, איכא יש לפניו?
אלא נלמד מהכא ממקרא זה (ישעיה מב) שהקב"ה אומר "החשיתי מעולם, אחריש (זה ימים רבים החשיתי ושתקתי על חורבן בית המקדש), אתאפק (אתחזק לכבוש כעסי) ". הרי שהקב"ה כועס ושותק על חורבן בית המקדש, ובודאי שאינו שוחק.
ומעתה, כשאינו משחק עם לויתן, שואל רב אחא, בשלש שעות רביעיות - מאי עביד?
ומסקינן: יושב ומלמד תינוקות של בית רבן את התורה. כלומר, את נשמות בני ישראל שמתו כשהם קטנים, ולא הספיקו ללמוד תורה בעולם הזה.
שנאמר (שם כח): "את מי יורה דעה, ואת מי יבין שמועה? - גמולי מחלב, עתיקי משדים" -
ודרשינן: למי יורה הקב"ה דעה, ולמי יבין שמועה? - לגמולי מחלב, שנגמלו מחלב אמם, והיינו, שמתו כשהם קטנים, ולעתיקי משדים, שנעתקו משדי אמם, וסולקו לבית עולמם.
ודנה הגמרא: ומעיקרא, מקודם לכן, בעת שבית המקדש קיים, מאן הוה מיגמר להו, מי לימד אותם תורה, הרי הקב"ה יושב אז ומשחק עם בריותיו?
איבעית אימא, מיטטרון (ששמו כשם רבו).
ואיבעית אימא, הא והא עביד. הקב"ה עושה שניהם, גם מלמד תינוקות וגם משחק עם בריותיו.
ודנה הגמרא: עד כאן למדנו במה עוסק הקב"ה בשעות היום, אבל בליליא, בשעות הלילה, מאי עביד?
איבעית אימא, עוסק בלילה מעין יממא כמו שעוסק ביום. והלילה גם מחולק לארבעה, כל אחד שלש שעות.
ואיבעית אימא, הקב"ה רוכב בלילה על כרוב קל שלו, ושט בשמונה עשר אלף עולמות -
שנאמר (תהלים סח): "רכב אלהים רבותיים - אלפי שנאן". ודרשינן, אל תקרי "שנאן"
- אלא "שאינן". כלומר, הריבותיים חסירים אלפיים, שהם שמונה עשר אלף.
ואיבעית אימא: הקב"ה יושב בלילה ושומע שירה מפי חיות הקודש -
שנאמר (תהלים מב): "יומם יצוה ה' חסדו - ובלילה שירו עמי". ודרשינן, "יומם" יצוה ה' חסדו, דהיינו שדן את העולם וזן את הבריות ומלמד תורה לתינוקות של בית רבן, ואילו בלילה, "שירו" של הקב"ה מן החיות, "עמי", עם דוד המלך, שהיה עוסק כל הלילה בשירות ותשבחות, ובתורה.
ומענין לענין מביאה הגמרא מאמר של רבי לוי: 22
22. בנוסח הגמרא ב"עין יעקב" מובא מאמר זה אחרי שני מאמרי ריש לקיש הבאים.
אמר רב לוי: כל הפוסק המפסיק מדברי תורה, ועוסק בדברי שיחה בטלה - מאכילין לו גחלי רתמים 23 (מין עץ שגחלתו חמה מאוד) -
23. כתב המהרש"א: אף על פי שבמקרא ששמנו דורש רבי לוי נאמר "שורש רתמים" - אבל היות והוא מפסיק מלמודו ועוסק בשיחה בטלה ויבוא לדבר לשון הרע, והעונש עליה הוא "גחלי רתמים", לכן אמר רבי לוי "גחלי רתמים".
שנאמר (איוב ל) "הקוטפים מלוח עלי שיח, ושורש רתמים לחמם". ודרשינן, "הקוטפים מלוח", המסיר עצמו מהעיסוק בדברי תורה, שהם "דברים לחלוחים" (דברים של טעם, המשמחים את הלב), "עלי שיח", כדי לשוחח דברים בטלים - "שורש רתמים לחמם", הלחם שלהם יהיה שורש רתמים.
אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה, הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד, נותן חינו בעיני הבריות, ביום. 24
24. ומבאר המהרש"א: לפי שמדרך המנדד שינה בלילה - שיהא פניו זועפות ביום. לכן אמר בעוסק בתורה ומנדד שינתו בלילה - הקב"ה מושך עליו חוט של חסד, שהוא הארת פנים ביום, כי היום הוא ממדת החסד. וזה לשון המאירי: "כל העוסק בתורה בלילה - הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום בשעה שהבריות שואלות אותו ומשיב כהוגן".
שנאמר (שם), "יומם יצוה ה' חסדו, ובלילה שירו עמי". ודרשינן, מה טעם יומם יצוה ה' חסדו, והוא חוט של חסד? - משום דבלילה שירו שיר התורה הוא עמי.
איכא דאמרי, יש מי שמסר שמועה זו בנוסח אחר:
אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בעולם הזה, הדומה ללילה, הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד בעולם הבא, הדומה ליום. שנאמר "יומם יצוה ה' חסדו, ובלילה שירו עמי". 25
25. גירסת ה"עין יעקב": מה טעם יומם יצוה ה' חסדו? משום דבלילה שירו עמי.
והגמרא מביאה עוד מאמר בחשיבות לימוד התורה, ובגנות המפסיקים בלימודה.
אמר רב יהודה אמר שמואל: מאי, מה הוא הביאור בהא דכתיב (חבקוק א) "ותעשה אדם כדגי הים, כרמש לא מושל בו" -
למה נמשלו בני אדם כדגי הים?
לומר לך: מה דגים שבים, כיון שעולין ליבשה - מיד מתים, אף בני אדם, כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצוות - מיד מתים. 26
26. כלומר, מיתה רוחנית, דאף רשעים בחייהם קרויים מתים. עיון יעקב.
דבר אחר: למה נמשלו בני אדם כדגי הים? לומר לך: מה דגים שבים, כיון שקדרה עליהם חמה חום השמש - מיד מתים, כך בני אדם, כיון שקדרה עליהם חמה - מיד מתים.
והביאור:
איבעית אימא, אם תרצה, תפרש מאמר זה, שמתים מיתה טבעית בעולם הזה, ואיבעית אימא, לעולם הבא.
והגמרא מפרשת:
איבעית אימא, בעולם הזה, כמו דאמר רבי חנינא -
דאמר רבי חנינא: הכל, כל המאורעות, מיחושים ומכאובים הבאים לאדם, הם בידי שמים, על ידי גזירה מן השמים, ואין אדם יכול להרחיק נפשו מהם - חוץ מצנים פחים קור וחום, דהיינו מחלות הבאות על ידי הצטננות והתחממות יתירה, שדבר זה מביא האדם על נפשו, והיה יכול להישמר מהן.
שנאמר (משלי כב): "צנים פחים בדרך עקש, שומר נפשו ירחק מהם", הרי שאפשר להתרחק מהן.
וזה פירוש מאמר רב יהודה אמר שמואל: בני אדם כיון שקדרה עליהם חמה, והיו יכולים להישמר מכך, ולא נשמרו - מיד מתים.
ואיבעית אימא, לעולם הבא, פירושו כדרבי שמעון בן לקיש.
דאמר רבי שמעון בן לקיש: אין גיהנם לעתיד לבוא, אין הרשעים נידונין בגיהנם, אלא בדין הזה: הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה (משל הוא, כאילו יש לשמש נרתיק, וביום לוהט מוציאה הקב"ה מנרתיקה), ומקדיר, עושה את חום השמש חזק מאוד. רשעים - נידונין בה בשמש, ואילו צדיקים מתרפאין בה 27 -
27. כתב המהרש"א: הדמיון לחמה הוא, כי החמה בטבעה היא חמה, אבל, לפי טבע המקבל המשתנה, תשתנה פעולתה. כי המלח נקרש, והשעוה נמס, כן הוא "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", ולא תשתנה פעולתו יתברך, כי אם לפי המקבל, רשעים נידונין בה, וצדיקים מתרפאין בה. והביאה הגמרא מקרא "הנה היום בא בוער כתנור", כי התנור הזה, עיקר פעולתו לטובת האדם לאפות בו לחם, אבל לפי טבע המקבל. כגון הקש, מתלהב בו במהרה. כן הענין בזדים וכל עושי רשעה, שילהט אותם היום הבא, שעיקרו לטובת הצדיקים שמתרפאים בו.