פרשני:בבלי:זבחים מג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים מג א

חברותא

ומנחת נדבת כהנים, כולה עולה כליל ואינה ניתרת על ידי דבר אחר, שהרי אינה נקמצת.
ומנחת כהן משיח. חביתי כהן גדול שמקריב בכל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, ואף היא עולה כליל. והדם  1  שהוא המתיר את הקרבן, ואינו ניתר  2  על ידי דבר אחר.

 1.  הקשו התוס' (ד"ה הקומץ), כיצד יתכן היה להתחייב על הדם משום פיגול אלמלא דין זה שאין פיגול במתיר, הרי אם אכל ממנו קןדם זריקה, עדיין לא חל פיגול שהרי לא קרב המתיר כמצוותו, ואם אכל מהדם הנשאר במזרק לאחר זריקה, מדוע באמת לא יתחייב עליו הרי דם זה אינו מתיר, כיון שלא נזרק על המזבח, ואם אכל מהדם הנזרק על המזבח, בלאו הכי אין להתחייב עליו מאחר ומשהגיע למזבח פקע פיגולו ממנו! ? ובכתבי הגרי"ז תמה, מה בכך שהדם שלא נזרק אינו מתיר, מכל מקום אין הוא ניתר על ידי אחרים ומשום כך יש להתחייב עליו משום פיגול! ? ותירצו התוס', שמא דין "פקע פיגולו" נאמר רק על הקטרה אשר מחמתה נעשו העולים לחמו של מזבח, ומה שאין כן לגבי דם שלא שייך בזה "לחמו של מזבח", ואם כן ניתן להעמיד המשנה באופן שאכל מן הדם הניתן על המזבח. ובביאור דבריהם כתב בברכת הזבח, שמאחר והדם אין דינו להיות ניתן על המזבח ממש אלא על קרנותיו, לכך לא נעשה לחמו של מזבח, ומה שאין כן הקטרה הנעשית על גבי מזבח ממש. בכתבי הגרי"ז ביאר דברי התוס' בשני אופנים: א. עיקר דין לחמו של מזבח אינו שייך בזריקה אלא בהקטרה בלבד. ב. דם לאחר זריקה, אין בו דין שיהיה על המזבח, ומשהגיע למזבח נגמרה זריקתו, ומה שאין כן הקטרה שדינה להיות מוקטרת עד שתיעשה דשן, ולכן רק בה שייך לומר שעל ידי משילת האור נעשית היא לחמו של מזבח. אולם תמה, כיצד יתכן היה להתחייב על הדם הנזרק משום פיגול, הרי כיון שכבר נזרק יצא הוא לחולין, ודינו להיות נמכר לגנים ולזבלים, ואילו איסור פיגול אינו אלא בדבר שהוא קודש, כמו כל פסולי המוקדשין שאם יצאו לחולין אין בהם לאו של דבר שפסולו בקודש! ? וכתב ליישב קושיית התוס' באופן אחר, שהמשנה עוסקת בדם חטאת שנתן ממנו מתנה אחת, ובמתנה זו כבר קרב המתיר כמצוותו, ואם יאכל עתה מהדם הנותר לשלוש המתנות הנוספות לא יהיה חייב עליו משום פיגול, כיון שאף הן קרויות "מתיר" מאחר ולו יצוייר שלא יותר הזבח על ידי מתנה ראשונה כגון שנתנה שלא במקומה, יותר הזבח על ידי אלו. ואף אם נאמר שמאחר והדם הנותר ראוי לשפיכת שיריים משום כך אין לו דין "מתיר", מכל מקום אפשר להעמיד באופן שהיו לו כמה כוסות, ונתן מתנה אחת מאחת מהן, שהיות ואין דין שיריים על הדם שבכוסות האחרות, הרי דם זה חשוב "מתיר", ולכך אינו חייב עליו משום פיגול.   2.  כתבו התוס', תימה לומר שלא יהיה חייב על אכילת שיירי הדם משום פיגול, שהרי יש להם מתירין על ידי המתנות שמתירות את שיירי הדם להישפך ליסוד המזבח! ? וביאר החק נתן, שהוקשה לתוס' מסתימת דברי המשנה השוללת חיוב פיגול על הדם, ולא חילקה בזה בין שיירי הדם למתנותיו, ומשמע שאף על השיריים פטור! וברעק"א תמה על דברי התוס' מגמרא ערוכה במנחות (יד א) שהעלתה ממשנתנו שאין דין פיגול בדם, ולדברי התוס' הרי יש בו פיגול לענין שיריים! ? ובכתבי הגרי"ז תמה על דברי התוס', הרי אין מתנות הדם "מתירות" את השיריים, אלא שבכדי שיחול שם "שיריים" על הדם צריך שתהיה זריקה אשר הנותר ממנה שם שיריים לו! ? וכתבו התוס', שמא מאחר ומתחילה כל טיפה וטיפה ראויה לזריקה, משום כך נחשב כל הדם ל"מתיר". וביאר בכתבי הגרי"ז, שכוונת התוס' לומר, שאף על פי שהשיריים "ניתרים" הם, מכל מקום עיקר המיעוט הוא שהמתירים אין בהם משום פיגול, ולכך אף על השיריים אין דין פיגול.
והנסכים הבאין בפני עצמן, בין שהתנדב להביא נסכים בלבד, בין נסכים הבאים בגלל הזבח אלא שהביא זבחו היום ונסכיו למחר, ואין בהם פיגול משום שאינם מתפגלים על ידי הזבח. אבל אם הביאם עם זבחו, הרי שאם פיגל בזבח נתפגלו אף הנסכים, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, אף נסכים הבאין עם הבהמה  3  באותו היום, אין חייב עליהם משום פיגול, כי מאחר ויכול להקריבם למחר, נמצא שאין הזבח מתירם להיקרב, אלא הם מתירים את עצמם.

 3.  בכתבי הגרי"ז חקר בדעת חכמים, האם טעמם הוא משום שהנסכים אינם מגוף הזבח כלל, ודינם כדין אלו הבאים בפני עצמם, או שמא אף לדעת חכמים הרי הם מגוף הזבח והוקבעו עמו, אלא שסוברים חכמים, שאין זריקת דם הזבח מתירה את הקרבת הנסכים, ומשום כך הרי הם בכלל הדברים שאין להם מתירים. וכתב, אם נאמר כהצד הראשון נמצא שלא רק שאינו חייב עליהם משום פיגול, אלא לא נפסלו כלל כיון שאין להם עם הזבח ולא כלום, אולם, להצד השני שהנסכים מגוף הזבח הם, הרי שאף אם אין בהם דין פיגול מחמת שאינם ניתרים על ידי דם הזבח, מכל מקום נפסלו בפסול הזבח. והעלה כהצד השני, שהנסכים מגוף הזבח הם, ובזה ישב את שיטת הרמב"ם (פסולי המוקדשין יב ו) הסובר שהנסכים מגוף הזבח הם, ואין יכול לשנותם לזבח אחר לאחר שחיטה, ומאידך כתב (שם יח ח), שאין בהם פיגול משום שאין להם מתירין, והיינו, שאף על פי שהוקבעו עם הזבח, מכל מקום אין דם הזבח חשוב "מתירם" שהרי יכולים הם לבוא אף בפני עצמם.
לוג שמן של מצורע הבא בעת טהרתו ושייריו נאכלים:
רבי שמעון אומר: אם פיגל בקרבן האשם של המצורע לא התפגל הלוג שמן בכך, ואף על פי שנתינת השמן על המצורע תלויה באשם, כפי שנאמר "ונתן הכהן מן השמן וכו' על מקום דם האשם" (ויקרא יד כח). ואם לא נתן תחילה מדם האשם, אין נתינת השמן כלום, מכל מקום, כיון שיכול אדם להביא את אשמו היום, ואת לוג השמן עד עשרה ימים נמצא שאין האשם מתירו,  4  וכיון שאין לו מתירין אין חייבין עליו משום פיגול.

 4.  כתבו התוס' (ד"ה ולוג), נראה שרבי שמעון הסובר שאף לוג הבא עם האשם אין בו פיגול, היינו חכמים הסוברים כן לגבי נסכים. אולם בתפארת ישראל כתב, שלדעת רבי שמעון, אם יפגל בעת מתן שבע של לוג השמן, יחול פיגול בשייריו, ומה שאין כן לדעת רבנן.
ורבי מאיר אומר, לוג שמן שבא עם האשם בו ביום, חייבין עליו משום פיגול אם פיגל באשם, כיון שדם האשם מתירו, ולכן מתפגל הוא על ידו.
ב. וכל דבר שיש לו מתירין המתירים אותו בין לאכילת אדם בין להקטרה על המזבח חייבין עליו על הדבר הניתר משום פיגול:
העולה שכולה כליל למזבח, חוץ מעורה הניתן לכהנים, זריקת דמה מתיר את בשרה להקטרה על המזבח, שנאמר "וזרקו את הדם" ואח"כ נאמר "וערכו וכו' את הנתחים וכו'" (ויקרא א), וכן הוא מתיר את עורה להיות לכהנים שאין להם חלק בו אלא לאחר זריקת דם העולה.
עולת העוף הבאה מן התורים או מן בני היונה שכולה כליל, מיצוי דמה אל קיר המזבח מתיר את בשרה להקטרה על ה מזבח.
חטאת העוף הנאכלת כולה לכהנים, הזאת דמה מתיר את בשרה לכהנים.
פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אשר דמם נזרק בהיכל, ובשרם ועורם נשרפים בבית הדשן, זריקת דמן מתיר את אימוריהן  5  ליקרב על המזבח ולפיכך אם פיגל באימורים בעת זריקת הדם, וחישב להקריבם חוץ לזמנו נתפגלו האימורים.

 5.  לכאורה משמע, שדם הפרים אינו מתיר את בשרם לשרפה, אלא רק את אימוריהם להיקרב. וכן פסק הרמב"ם (פסולי המוקדשין, יח ח) שבשר חטאות הנשרפות אין לו מתיר ואין חייב עליו משום פיגול. וברעק"א (לעיל לה א) הקשה על דבריו מדברי הגמרא לעיל (לה א) בדעת רבי אלעזר, שם שאם פיגל באימורי פרים הנשרפים נתפגל בשרם. וכן הקשה בקרן אורה, שמשמע בסוגיא שם שאף לדעת רבנן הסוברים שלא נתפגל בשר הפרים, היינו משום שהוא דבר שאין דרכו לאכול אשר אין חייבין עליו משום פיגול, ואילו הרמב"ם נימק זאת במה שהבשר אין לו מתירין! ?
רבי שמעון אומר: כל מתן דם שאינו נעשה על המזבח החיצון כשלמים אשר בהם נאמר דין פיגול, וזריקת דמם על המזבח החיצון הוא, אין חייבין עליו משום פיגול. ולכן פרים ושעירים הנשרפים, שמתן דמם אינו על המזבח החיצון אלא בהיכל, אין מחשבת פיגול מפגלתם.
גמרא:
אמר עולא: קומץ פיגול שהעלו על גבי המזבח, אף על פי שהוא פסול מכל מקום על ידי העלאתו למזבח פקע פיגולו ממנו! וטעם הדבר אם אחרים דהיינו שיירי המנחה הוא מביא לידי פיגול, הוא עצמו לא כל שכן שיפקע ממנו פיגולו.
ומקשינן: מאי קאמר עולא!? הלא הוא נקט כאן טעם לסתור את דבריו, שהרי בא לבאר מדוע פקע פיגולו, והביא טעם לכך שהקומץ בא לידי פיגול, כי אם את אחרים הביא לידי פיגול, את עצמו לא כל שכן!?
ומתרצינן: הכי קאמר עולא: אם תאמר שמחמת פסולו ופיגולו אינו מתקבל ואין הקטרתו חשובה ההקטרה, אם כן, המקטיר קומץ על מנת לאכול את שיירי המנחה למחר, כיצד יתפגלו השיריים, הרי אין הפיגול חל עד שקרבו מתיריו דהיינו שיוקטר הקומץ כהלכתו, וכיון שאין הקטרתו מתקבלת, נמצא שלא קרב כהלכתו ואם כן היאך מביא אחרים לידי פיגול? אלא בהכרח צריך לומר שבעת הקטרתו פקע ממנו פיגולו, וזהו שאמר עולא: אם מתקבל הוא לרצות אחרים לפיגולו, הוא עצמו לא כל שכן שיתקבל.
ומקשינן: מאי קא משמע לן עולא בדין זה שפקע הפיגול מהקומץ, ולאיזה דין צריכים אנו לדבר זה?
אי בא לומר דאין חייבין עליו באכילתו משום פיגול, אין בזה חידוש, כיון שאף אם לא עלה הקומץ על המזבח, אין חייבין על אכילתו משום פיגול שהרי תנינא במשנתנו: אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול,  6  הקומץ והקטרת והלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים והדם. ומשום שכל אלו הדברים אינם מתירים אלא ניתרים.

 6.  הקשה הקרן אורה, הרי במשנתנו לא נאמר אלא שאינו חייב על אכילת הקומץ משום פיגול, אבל מכל מקום אסור לאוכלו מחמת שנפסל (וכמו שפסק הרמב"ם), ואם כן היטב חידש עולא שכאשר עלה הקומץ פיגול על גבי המזבח, הותר באכילה לגמרי, ואף פסולו פקע ממנו! ? וכן הקשה בכתבי הגרי"ז.
אלא נאמר, שדין זה של הפקעת פיגולו מועיל לענין שאם עלה קומץ הפיגול על המזבח שוב לא ירד, וכדין פסולי המזבח דאם עלו לא ירדו, אף דבר זה כבר תנינא: בשר הלן כל הלילה חוץ למזבח, והיוצא, בשר או אימורים שיצאו חוץ לעזרה, והטמא בשר או אימורים שנטמאו, וזבח שנשחט במחשבת פיגול של חוץ לזמנו, או במחשבת פסול של חוץ למקומו, הרי אלו אם עלו על המזבח לא ירדו.
הרי מבואר שפיגול שעלה לא ירד, ומה בא עולא להשמיענו?
ואלא נאמר שבא עולא לחדש בדין הפקעת פיגולו דאם ירדו הפסולים מהמזבח יחזרו ויעלו כי פקע פסולו ממנו, הא נמי תנינא במשנה שאינו כן, שהרי נאמר במשנה: כל אלו הפסולים האמורים, כשם שאם עלו לא ירדו, כך אם ירדו מעל המזבח שוב לא יעלו!?
ומתרצינן: לא צריכא לדינו של עולא אלא באופן שמשלה בהן האור  7  באימורים והבשר הפסולים. והשמיענו עולא דבר זה בדין קומץ, שעל ידי שמשלה בו האור נעשה לחמו של מזבח,  8  ולכן אף על פי שירד יעלה,  9  ומה שאין כן דין המשנה שאם ירדו לא יעלו, היינו באופן שלא משלה בהם האור.

 7.  דעת רש"י (לקמן ע"ב, ד"ה אבר דמחבר), שמשלה האור במקצתו ועל ידי כך נקלט כולו בקדושה. והנה דעת הרמב"ם לגבי (פסולי המוקדשין, יח כא) דין הפקעת פיגול על ידי הקטרה, שהוא שדווקא כשמשלה האור ברובו פקע איסורו, ולענין דין אם ירדו יעלו לא כתב השיעור בזה. וכתב המשנה למלך (שם ג ט), שדברי הרמב"ם המתייחסים לדין הפקעת האיסור זה אינו אלא כשמשלה האור ברובו, שהרי טעמו של עולא בזה הוא משום שאחרים מביא לידי פיגול וכ', וכיון שלא חל פיגול באחרים אלא משמשלה האור ברובו, הרי שאף הפקעת איסורו של הקומץ עצמו לא יהיה אלא לאחר שמשלה האור ברובו. אולם לענין דין זה שאם ירדו יעלו, אין צריך שתמשול האור ברובו שהרי הטעם בזה הוא משום שנעשה לחמו של מזבח, ולזה די במשילת האור במקצתו. וכעין זה מבואר בחדושי רבנו חיים הלוי, ועיין בדבריו המובאים לקמן.   8.  מבואר בזה, שדינו של עולא לא נאמר דווקא לגבי פיגול, אלא הוא הדין לשאר פסולים ש כאשר משלה בהם האור נעשו לחמו של מזבח. והקשה הקרן אורה, מדוע אם כן הוצרך עולא לנמק את דין פקע פיגולו של קומץ בזה שהוא מרצה אחרים להביאם לידי פיגול, הרי עיקר הטעם הוא מחמת שנעשה לחמו של מזבח! ? ובחדושי רבנו חיים הלוי (פסולי המוקדשין ג ח) הוכיח מדברי הגמרא בכריתות שביקשה לחייב משום נותר על קומץ פיגול שהעלהו לגבי מזבח, כיון שפקע פיגולו ממנו ואינו חייב עליו משום פיגול, (שאם היה בו איסור פיגול, לא היה חל בו דין נותר כיון שאינו ראוי לאכילת אדם או מזבח) ותלתה זאת בדברי עולא בסוגייתנו. הרי שאף למסקנא דינו של עולא נאמר בין לענין הפקעת איסורו ובין לענין שאם ירדו יעלו. וכתב לבאר, אמנם עיקר הטעם שאם ירדו יעלו היינו משום שנעשו לחמו של מזבח, ואף אם לא יפקע ממנו פסולו מכל מקום יעלו שהרי נעשו לחמו של מזבח, אלא, שתלתה הגמרא דין אם ירדו יעלו בדין הפקעת פיגול, משום שעיקר דין נעשה לחמו של מזבח תלוי בהרצאה, שכל משילת האור אשר יש בה דין הקטרה והרצאה, עושה לחמו של מזבח, ובלא זה אין נעשה לחמו של מזבח כלל, וכיון שכך הוא, נמצא שדין הפקעת פיגול לענין אם ירדו יעלו ולענין איסור אכילה, דין אחד הוא ותלויים המה זה בזה, שהרי אם הקטרה זו יש בה דין הרצאה, ממילא פקע מנו פיגולו לענין איסור אכילה, וכן נעשה גם לחמו של מזבח, ואם אין בהקטרה זו הרצאה לעניין דין הפקעת פיגול, ממילא אף לחמו של מזבח לא יעשה. ובאופן אחר כתב, אמנם דין נעשה לחמו של מזבח אינו תלוי בדין הפקעת פיגול, ודי בעצם משילת האור בשביל שיהיה לחמו של מזבח אף אם אין כאן הקטרה המרצה והמפקעת פיגולו, אלא, שתלתה הגמרא את שני דינים אלו זה בזה, משום שעיקר דברי עולא נאמרו לגבי קומץ פיגול אשר נתבאר בדבריו שאף על פי שאין הוא מחובר מכל מקום אם משלה האור במקצתו יעלה כולו מחמת שנעשה לחמו של מזבח, וכיון שכן, הרי שלקומץ אין די במשילת האור להיעשות לחמו של מזבח, אלא צריך שתתקיים בו הקטרה המרצה לפיגולו, כי מאחר ואין הקומץ מחובר, ורק שחל בו דין הקטרה כאילו מחובר הוא, משום כך צריך דווקא הקטרה כזו המרצה ומפקיעה מידי פיגול, שעל ידי שנעשתה הקטרה המרצית בקומץ זה נעשה כולו לחמו של מזבח. ודבריו נתבארו בכתבי הגרי"ז שמאחר ושם פיגול מבטל לדין הקטרה, הרי שצריך שתהיה כאן הקטרה כזו המפקעת את כולו מידי פיגול בכדי שיעשה לחמו של מזבח.   9.  בתוס' לקמן (פו א ד"ה וכולן) דנו אם "צריך" להעלותם, או שאם ירצה רשאי להעלותם. ולהצד שחייב להעלותם, יש להעמיד דברי הגמרא באופן שמשלה בהן האור קצת ולא נעשתה מצוותם עדיין ולכך צריך להחזיר.
ומקשינן: הא נמי, דין זה כבר אמרה עולא חדא זימנא.
דאמר עולא על דברי משנה זו: לא שנו שאם ירדו לא יעלו, אלא באופן שלא משלה בהן האור, אבל משלה בהן האור, יעלו. ומדוע הוצרך עולא לשנות דין זה פעם נוספת?
ומתרצינן: חידושו של עולא כאן הוא שאף בקומץ נאמר דין זה, כי מהו דתימא שדין זה שאם משלה בהן האור יחזרו ויעלו,

דרשני המקוצר