פרשני:בבלי:זבחים ע ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים ע ב

חברותא

אמרת, <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  כשאתה בא בדרך זו, בדרך הראשון ללמוד משחוטה, היא בטהורה נמצא שהפסוק אינו מטהר אלא בטהורה.
כשבא בדרך זו בדרך השני ללמוד מעוף טמא היא בטמאה. נמצא שהכתוב אינו מטהר אלא בטמאה הילכך במה מצינו ליכא למילף.
תלמוד לומר טריפה, מי שיש במינה טריפה אלא בהכרח הכתוב מדבר בנבלת בהמה שיש בה דין טריפה לאסרה מאכילה, דהיינו בהמה טהורה.
ופרכינן: אוציא את הטמאה שאין במינה טריפה, ממשמעות טריפה נלמד שאין להוציא אלא בהמה טמאה שאין במינה טריפה שיהא חלבה טמא, ולא אוציא את החיה שיש במינה טריפה ואין להוציא את החיה הטהורה שיש במינה טריפה ויהא חלבה טהור כמו בהמה טהורה? תלמוד לומר "ואכל לא תאכלוהו". ודרשינן, מי שחלבה אסור ובשרה מותר, דוקא היא חלבה טהור. יצא חלב חיה, שחלבה ובשרה מותר, שלא טיהר הכתוב את חלבה מלטמא.
ומקשינן על הברייתא: אמר ליה רב יעקב בר אבא לרבא: אלא מעתה דקתני "מה כשטהר מכלל נבלה בטמאה ולא בטהורה", דמשמע נבלת בהמה טמאה היא טהורה, נבלת בהמה טהורה הוא דמטמאה, נבלת בהמה טמאה לא מטמאה, אתמהה?! כיצד אפשר לומר שנבלת בהמה טמאה אינה מטמאה?
ומתרצינן: אמר ליה רבא לרבי יעקב בר אבא: כמה סבי שבישתו בה. אני תמה על זקנים מרובים שכמותכם שנשתבשתם בה. סיפא אתאן לנבלת עוף טמא. הא דקתני סיפא "מה כשטהר מכלל נבלה בטמאה ולא בטהורה" אינו מדבר אלא בעוף טמא, שטיהר הכתוב מלטמא בבית הבליעה, ולא דיבר כלל בבהמה טמאה. שאינו בא ללמד על חלב טמאה בדרך זו אלא מדין עוף טמא (שאין נבלתה מטמאה בבית הבליעה), ולא מדין בהמה טמאה (שנבלתה מטמאה).
והגמרא חוזרת לדון בדעת רבי מאיר במשנתנו דסבירא ליה שמליקה מטהרת עוף טרפה מלטמא בבית הבליעה, ומביאה מחלוקת אמוראים בשיטתו:
אמר רבי יוחנן, לא טיהר רבי מאיר מליקת טריפה מטומאת נבילה אלא רק בעופות תמימין ששייך בהם מליקה, אבל בעופות בעלי מומין לא טיהר על ידי מליקה.
ורבי אלעזר אמר: אפילו בבעלי מומין, שאינם ראויים למזבח, סובר רבי מאיר דמהני מליקה לטהרם מטומאת נבילה, ודלא כמשנה לעיל סח ב ששם סובר התנא שאין המליקה מטהרת בעלי מומין.
וכן מצינו, איתמר נמי, אמר רב ביבי אמר רבי אלעזר: מטהר היה רבי מאיר בבעלי מומין, וחידוש נוסף, ואפילו באווזין ותרנגולים שאינם קריבים למזבח, ובכל זאת אם הוקדשו בפנים מהני מליקה לטהרם מטומאת בית הבליעה. וכמו בטריפה שאינה קריבה למזבח בתורים ובני יונה ובכל זאת נטהרה במליקה הואיל ומליקה מכשירה קדשים בפנים בכל עוף.
ואחרי שלמדנו דימוי של אווזין ותרנגולין לעוף, מסתפקת הגמרא בדיני עגלה ערופה אליבא דרבי מאיר:
בעי רבי ירמיה: ערף עז על החלל, במקום לערוף עליו עגלה כדין, מהו לרבי מאיר? האם נאמר כמו שמטהר רבי מאיר במליקת אווזים ותרנגולין הואיל והם בכלל עוף שמליקתו מטהרת מנבילה, כך מעשה עריפת העז מטהר מנבילה כמו שמהני עריפה להכשר עגלה לטהר מידי נבלה.
וביאור צדדי הספק:
אווזים ותרנגולים טעמא מאי, הטעם שהותרו לרבי מאיר אף הם על ידי מליקה כעוף, דמינא דעופות נינהו, משום ששניהם מין עופות הם, והרי מהני מליקה לטהר עוף בפנים והוא הדין הם, אבל עז, לאו מינא דעגלה נינהו, עז אינו אותו המין של עגלה, שהרי העז הוא מין דקה ועגלה היא מין גסה, ולכן לא מהני עריפת העז לטהרה כמו שמהני בעגלה? או דלמא גם עז מינא דבהמה הוא כעגלה, וכיון ששניהם מין בהמה הם אף שזו מין דקה וזו מין גסה, מהני עריפה לטהר בשניהם מטומאת נבילה?  22 

 22.  במנ"ח (מצוה קס"א) כתב דאם ערף את העגלה ונמצאת טריפה מטמא. והביא שהמל"מ (פ"ג מאבות הטומאה הי"ג) נסתפק בזה, והביא שזו איבעיא בירושלמי אם עריפת עגלת טריפה מטהרת מטומאה. והגרי"ז בכתביו הוכיח מסוגיין לפשוט את ספק הירושלמי מדבעי דווקא בערף עז, דלאו מינא הוא, ומשמע דאם היה עורף דבר אחר שהוא ממין עגלה אע"פ שהיה חולין או טריפה מטהר מנבלה, עיי"ש.
וספיקו של רב ירמיה לא נפשט אך הגמרא דנה להוכיח מדבריו דין נוסף בדיני עגלה ערופה:
יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא דרבי ירמיה.
אמר ליה אביי: מכלל, דעגלה ערופה טהורה היא. כיון שכל הספק הוא אם עריפת עז דינה כמו עריפת עגלה, ומוכח דבעגלה עצמה ודאי מהני העריפה לטהרה?
אמר ליה רב דימי לאביי: אין, אמרי דבי רבי ינאי, כפרה כתיב בה כקדשים. עגלה ערופה נקראת כפרה דכתיב (דברים כא, ה) "כפר נא לעמך ישראל". ולכן עריפתה מטהרת כמו בקדשים שגם הם באים כדי לכפר.  23 

 23.  כאן בסוגיא הובא הדמיון לקדשים לענין טהרת העגלה, ובמגילה כא א ילפינן נמי מהאי קרא דכל היום כשר לעריפתה. ובקידושין נז. הובאה דרשא זו לאסור את העגלה בהנאה, ולשון רש"י שם "דירידתה לנחל היא הגורמת לה שם עריפה ואוסרתה". ובנתיבות הקודש הקשה דהא אמרינן בקידושין דלא מצינו בע"ח אסורין, והיאך אסרינן עגלה מחיים? וביאר דעל כרחך ירידתה לנחל איתן זהו תחילת מעשה עריפה, ועל ידי מעשה נאסרין בע"ח אפילו מחיים. אלא דהקשה מדברי הרמב"ם (פ"י מרוצח ה"ו) דאף אם לא נערפה, אם מתה או נשחטה אחר ירידתה הרי זה אסורה ותקבר. ומשמע דנחל איתן הוא דין גמור שאוסר אותה ולא בגלל שהתחיל מעשה עריפה. והביא משמיה דהגרי"ז בביאור הדבר, דכיון דכתיב בעגלה "והורידו" זקני העיר את העגלה אל נחל איתן אמרה תורה שירידתה אוסרתה. (ולכאורה יתכן מקור נפלא לדברי הגרי"ז מהירושלמי סוטה מג ב "מאימתי היא נאסרת, והורידו משעת הורדה"). ובתוס' ביומא נט ב בד"ה והרי כתבו דבעגלה ערופה ליכא דין מעילה אלא רק איסור הנאה, וכן כתבו התו"י יומא סא ב בד"ה ועגלה. אך יש מהראשונים שכתבו דאף מעילה יש בה. (יעויין ר"ש משאנ"ץ פסחים כו.) ובנתיבות הקודש הביא ספיקו של בעל האור שמח אם אמרינן קדשים שמתו יצאו מידי מעילה, האם האיסור עדיין קיים או שהותר האיסור מדאורייתא. ויש ראיה לפשוט ספיקו מסוגיין, דלרב המנונא ירידתה לנחל אוסרתה ויש בה מאותו זמן קדושה, ואף על פח כן פסק הר"מ שבמתה אסורה בהנאה, וחזינא דהאיסור לא פקע.
ופרכינן: מתיב רב נתן אבוה דרב הונא: כתיב גבי חלב "ואכל לא תאכלוהו", ודרשינן: אין לי לטהר מידי נבלה אלא חלב שאסור באכילה ומותר בהנאה דכתיב "יעשה לכל מלאכה". חלב של שור הנסקל ועגלה ערופה שאסורים בהנאה, מנין שטהור מטומאת נבילה? תלמוד לומר "כל חלב", שסמוך לו כתיב "כי כל אוכל חלב מן הבהמה", ומרבינן חלב שור הנסקל ועגלה ערופה שאף על פי שאסורים בהנאה חלב שלהם טהור.
ומקשה רב נתן, ואי סלקא דעתך עגלה ערופה טהורה היא, כיצד סלקא דעתך למימר היא טהורה וחלבה טמא, דאם עגלה ערופה אכן טהורה היא כדאמר רב דימי, למה צריך פסוק מיוחד לרבות חלבה שטהור, הרי לא יתכן שהעגלה טהורה וחלבה טמא.
ומתרצינן: היכא דערף מיערף, לא איצטריכא ליה, לא צריך פסוק מיוחד לטהר חלבה של עגלה לאחר שנערפה כיון שכולה טהור. כי איצטריכא "כל חלב" לטהר חלב עגלה, היכא דשחטא מישחט, באופן שלאחר שנאסרה מחיים (כמו שיבואר להלן), נשחטה, ואף שהיא אסורה, למדנו שחלבה טהור.
ומקשינן: ותיהני ליה שחיטה לטהרה מידי נבלה. אף על פי ששחיטה אינה מתירתה לא באכילה ולא בהנאה, מכל מקום תטהרנה מלטמא, שלא מצאנו שחוטה בבהמה טהורה שמטמאה, וממילא פשיטא שחלבה גם כן טהור, ככל בשרה, ואמאי אצטריך קרא לטהר חלבה?
ומתרצינן: לא צריכא, שמתה. מדובר בעגלה שמתה (לא בשחיטה) שבשרה טמא ועל כן צריך את הפסוק כל חלב לטהר את חלבה, אף על פי שהיא אסורה בהנאה ואין אני קורא בה "יעשה לכל מלאכה".
ומקשינן: מכלל, מהא דמוקמינן בעגלה שמתה, מוכרח דמחיים אסורה שעגלה נאסרת בהנאה מחיים קודם שמתה אף על פי שעדיין לא נערפה? ומתרצינן: אין, אכן כך. דאמר רבי ינאי: גבול שמעתי גדר בדבר זה שמעתי מאימתי נאסרת העגלה בהנאה, ושכחתי. ונסבין חברייא למימר, וסבורים התלמידים מדעתם לומר, ירידתה לנחל איתן היא אוסרתה. שהירידה לנחל איתן היא הגורמת לה שם ערופה ועל כן היא נאסרת כבר מחיים.  24 

 24.  הסוגיא כאן נקטה בפשיטות דעגלה ערופה נאסרת מחיים, מזמן ירידתה לנחל איתן. וכן הנחת הסוגיא בקידושין נז א. אך בכריתות כד ב פליגי בה אמוראי, דאיתמר עגלה ערופה מאימתי היא נאסרת רב המנונא אמר מחיים רבא (רבה) אמר לאחר עריפה וכו' יעוי"ש.

מתניתין:
א. כל הזבחים הכשרים שנתערבו ב"חטאות המתות", שפסולות להקרבה, ודינן למיתה (על ידי סגירתם בכיפה, ללא אוכל, עד שהן מתות מאליהן).
או שנתערבו הזבחים הכשרים בשור הנסקל, שנגמר דינו להסקל משום שהרג אדם, והרי הוא פסול להקרבה -
הרי אפילו היה התערובת של בהמה אחת פסולה בריבוא זבחים כשרים - ימותו כולן, כל הבהמות שבתערובת, לפי שעל כל בהמה ובהמה יש לנו ספק שמא היא הבהמה הפסולה שהתערבה בכשרים. ואין להם היתר אפילו אם יפול בהם מום, וייפדו, שהרי הם אסורים בהנאה מצד חטאות המתות או מצד שור הנסקל המעורב כאן.  1  ולא נאמרה כאן ההלכה של "ביטול ברוב", מכמה טעמים שיתבארו בגמרא.

 1.  אם התערב שור הנסקל בבהמות חולין, נחלקו בדבר חכמים ורבי יהודה במסכת סנהדרין (עט ב), ולפי חכמים סוקלים את כולן כדי שתתקיים מצות סקילה, אך כאן לא יסקלו את כולן, כדי לא להפסיד קדשים בידים, ולכן כללה המשנה את דין שור הנסקל עם חטאות המתות, שאת כולן כונסים לכיפה ואין ממיתים בידים.
ב. ואם נתערבו הזבחים הכשרים בשור שנעבדה בו עבירה הפוסלת אותו להקרבה לגבוה אך הוא מותר באכילה להדיוט -

דרשני המקוצר