פרשני:בבלי:מנחות סב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות סב ב

חברותא

רב פפא אמר: דכולי עלמא אית להו דילפינן דון מינה ומינה. והיינו טעמא דרבי, כי התם. מה התם, בשלמי יחיד, מניפים דבר שהוא מתנה לכהן, את החזה והשוק, אף הכא מניפים דבר שמתנה לכהן, וכאן שלמי העצרת ניתנין כולן לכהן, ולכן מניפין אותן בשלמותן.
רבינא אמר: דכולי עלמא אמרי דון מינה ואוקי באתרה, ולכן סבר רבי שמניפים אותן שלימים. והיינו טעמא דרבנן דמניפים רק חזה ושוק, משום דכתיב בשלמי יחיד "שלמיהם" בלשון רבים, ריבויא הוא, ללמד שגם שלמי ציבור מניפים את חזה ושוק שלהן ולא את כולן.
שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: שלשה מינין טעונין שלש מצות, שתים בכל אחד, ושלישית אין בהן. וכו'.
והוינן בה: ויהיו זבחי שלמי יחיד טעונין תנופה חיים מקל וחומר: ומה זבחי שלמי ציבור, שאין טעונין סמיכה חיים, טעונין תנופה חיים. זבחי שלמי יחיד, שטעונין סמיכה חיים, אינו דין שטעונין תנופה חיים?! ומשנינן: מיעט רחמנא גבי זבחי שלמי ציבור "אותם", אותם מניפים, למעוטי זבחי שלמי יחיד מתנופה!
ותו הוינן בה: ויהיו זבחי שלמי ציבור טעונין סמיכה מקל וחומר: ומה זבחי שלמי יחיד, שאין טעונין תנופה חיים, טעונין סמיכה. זבחי שלמי ציבור, שטעונין תנופה חיים, אינו דין שטעונין סמיכה?  49 

 49.  בזבחים (לג) נחלקו אמוראים, האם סמיכה באשם מצורע הוא מן התורה או רק מדרבנן. והקשו התוס' שם, לדברי האומר שהוא מדרבנן, אם כן איך אפשר ללמוד שלמי ציבור משלמי יחיד להצריך סמיכה, הרי יש לומר אשם מצורע יוכיח, שטעון תנופה חי ואינו טעון סמיכה. והניחו בקושיא. והגרע"ק איגר שם כתב ליישב, שיש לומר שצורת הקל וחומר הוא כך, ומה שלמי יחיד שאינם טעונים תנופה ב' פעמים, טעונים סמיכה, שלמי ציבור הטעונים תנופה ב' פעמים, אינו דין שיהיו טעונים סמיכה, ובזה ודאי שלא שייך כלל לומר אשם מצורע יוכיח, שהרי גם בו אין אלא תנופה אחת, ועיי"ש.
אמר רבינא: גמירי מסיני שיש רק שתי סמיכות בציבור ותו לא, האחת בפר העלם דבר, והשניה בשעיר המשתלח, כפי שמבואר במפורש, ולכן אין סמיכה בשלמי ציבור.
ותו הוינן בה: ויהא אשם מצורע טעון תנופה כשהוא שחוט מקל וחומר: מה זבחי שלמי יחיד, שאין טעונין תנופה חיים, טעונין תנופה שחוטין. אשם מצורע שטעון תנופה חי, אינו דין שטעון תנופה שחוט?!  50  ומשנינן: מיעט רחמנא גבי זבחי שלמי יחיד, "אותו", דהוי "אותו" למיעוטי אשם מצורע מתנופה לאחר שחיטה.

 50.  הקרן אורה העיר, שלכאורה היה אפשר גם ללמוד משלמי ציבור באופן זה, ומה שלמי ציבור שאינם טעונים סמיכה, טעונים תנופה שחוט, אשם מצורע שטעון סמיכה, (מן התורה, לדברי האומר כן בזבחים כנ"ל), אינו דין שיהיה טעון תנופה שחוט. ותירץ, מאחר ושלמי ציבור עצמם שטעונים תנופה שחוט, לא נאמר דין זה בגופם, אלא נלמדים הם בבנין אב משלמי יחיד, והרי בזבחים (נא) נשארה הגמרא בספק האם דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בקל וחומר, לכן כשבאנו ללמוד על אשם מצורע שיהיה טעון תנופה שחוט - מקל וחומר, נקטנו שלמי יחיד, שנאמר בהם דין זה בפירוש.
תנו רבנן: חמשה שהביאו קרבן אחד - אחד מניף על ידי כולם (במקום כולם).  51  והאשה - כהן מניף על ידה.  52 

 51.  לקמן (צד) מבואר בגמרא הטעם שאין כולם מניפין יחד, שבאופן זה יהיה חציצה בין הקרבן לידי הבעלים. והטהרת הקדש הקשה לשיטת הריטב"א (שהובא לעיל), שהבעלים והכהן אוחזים זה בצד זה באופן שאין חציצה, אם כן למה לא יעשו כן גם כמה שותפין, שיניפו זה בצד זה? והביא שם לתרץ, שאמנם שני אנשים יכולים לאחוז יחד באופן שלא יהיה חציצה, וכמו הכהן והבעלים, אבל ודאי הוא שכאשר כמה אוחזים ביחד, לא יתכן לעשות באופן שלא תהיה חציצה, ולכן גזרו ואמרו שלעולם שותפין אינם מניפין יחד. ולכאורה היה אפשר לבאר באופן נוסף, שהריטב"א כתב שם לבאר הלשון "כהן מניח ידו תחת ידי הבעלים", (אף על גב שבאמת שניהם אוחזין בידיהם), שהכונה הוא, שהבעלים עיקר והכהן אינו אלא מסייע. ולכאורה כונתו לומר, שבאמת אילו היו שניהם אוחזין יחד, באופן שכל אחד יכול להחזיקו בעצמו שלא יפול ארצה, באופן זה אין כאן תנופה כלל, שהרי מצינו במלאכת שבת שאם עשו שני אנשים מלאכה ביחד באופן ש"זה יכול וזה יכול", פטורים שניהם, ומשום שכל פעולה של כל אחד מהם, אינה אלא כמסייע, שאין בו ממש, שהרי השני יכול לעשותה בלעדיו, ולכן הצריך הריטב"א שיהיה הבעלים אוחזו ממש בידיו, והכהן אינו אלא כמסייע, שאז הדין לענין שבת "זה יכול וזה אינו יכול, זה שיכול חייב", וגם כאן, מאחר שעיקר התנופה בבעלים היא, לכן די לנו במה שהבעלים נחשב לעושה את עיקר התנופה, אף על גב שהכהן אינו אלא כמסייע שאין בו ממש. ומיושבת הקושיא הנ"ל, שלענין שותפין אי אפשר שכולם יהיו מניפין יחד, שהרי בזה ודאי שכולם צריכים לעשות את עיקר התנופה, שהם הבעלים. והתוס' סוכה (לז) הקשו עוד, הרי מין במינו אינו חוצץ, וידי הכהן עם ידי הבעלים הרי הם כמין אחד, ומדוע חוצצים, ותירצו (בתירוץ הב'), שכלל זה דמין במינו אינו חוצץ, הוא דוקא באופן שכן הוא גם הרגילות, אבל באופן שאין זה דבר הרגיל, חוצץ. והברכי יוסף (או"ח עד ב) כתב לתרץ, שדוקא באופן ששני הדברים הם גם גוף אחד, אבל בשני גופים אפילו הם מין אחד, חוצצין.   52.  כתבו האחרונים, שמלשון זה יש משמעות כשיטת רש"י שהובא לעיל (סא), שהאשה עושה שליח את הכהן שיניף בעבורה.
וכן השולח קרבנותיו ממדינת הים - כהן מניף על ידו.  53 

 53.  התוס' הקשו, ממה שמבואר בגיטין (כח), שאי אפשר לשלוח קרבן ממדינת הים כדי להקריבה, הואיל ואין הבעלים יכולים לסמוך עליו, (דאף על גב שאין הסמיכה מעכבת, מכל מקום לכתחילה אין לבטל מצותה). ובגיטין תירצו התוס', שכאן בברייתא מדובר ביורש המביא קרבן שירשו, וסובר תנא דברייתא כרבי יהודה (לקמן צג) שיורש אינו סומך. והרמב"ם (מעה"ק ט טו- טז) לא הזכיר אופן זה. וביאר האור שמח (פסוה"מ ו ד) שהוא גם סובר כתירוץ התוס' בגיטין, ומאחר שהרמב"ם (מעה"ק ג ט) פוסק שיורש סומך, ממילא לא שייך כלל דין זה.

דרשני המקוצר