פרשני:בבלי:מנחות צ ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ב. המקבל עליו לספק להקדש סלתות משלש סאין לסלע, והוזלו הסלתות ועמדו מארבע סאין בסלע, אף זה יספק מארבע (לפי מחיר ארבע סאין לסלע), והיינו, שיוסיף על הסאים שקיבל עליו עד כנגד המעות שקיבל.
שיד הקדש לעולם על העליונה - ואותם סאים נוספים שהוא מספק מעבר למה שקיבל עליו בשעת היוקר, והם אינם נצרכים לנסכי הציבור, הן הן "מותר נסכים" שהולכים לקיץ המזבח. 1
1. כן נראה בפשיטות, דכשקיבל עליו בשעת הזול ומספק כשעת היוקר, זה אינו בכלל מותר נסכים; אך ראה בפירוש רבינו גרשום, וצריך תלמוד.
תניא כוותיה דרבי חייא בר יוסף, ותניא נמי כוותיה דרבי יוחנן:
תניא כוותיה דרבי חייא בר יוסף: בירוצי מידות הללו של הנסכים מה היו עושין בהן, אם יש זבח אחר - להקריב באותו יום - יקרבו עמו, ואם לנו, יפסלו בלינה - 2
2. מבואר מן הברייתא שבירוצי המידות ההולכים לקיץ המזבח קדושים קדושת הגוף, שהרי נפסלים הם בלינה, והיינו משום שקדשו בכלי, וכמו שכתבו התוספות לעיל פח א (וביארו שם, דהיינו משום שברייתא זו סוברת "בירוצי מידות נתקדשו", הובאו דבריהם בהערה בעמוד א) ; ולפי זה יש לתמוה: האחד: לשיטת רש"י בכתובות קו א - הובאו בהערה בעמוד א - שבירוצי המידות המבוארים כאן עדיין לא קדשו בכלי, אם כן למה ייפסלו בלינה! ? השני: לפי שיטת רש"י בביאור הסוגיא לעיל עט א, דאיתא שם: אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח; ופירש רש"י שם כפשוטו, דהיינו לענין ליפסל בלינה שאין הכלי מקדשם ליפסל, אלא שחיטת הזבח מקדשתם, (והתוספות שם ולעיל טו ב חלקו עליו, ופירשו דלענין ליפסל בלינה ודאי הכלי מקדשם, והנידון הוא לענין שינוי הנסכים לזבח אחר) ; ולכאורה תיקשי על רש"י: הרי בירוצי המידות המבוארים כאן היינו בירוצי מידות הנסכים, ומפורש בברייתא, שאם לנו ייפסלו בלינה! ? (ויש מי שהעיר, דמאחר שהולכים לקיץ המזבח, אין דינם כנסכים). אך ראה ב"כסף משנה" (מעשה הקרבנות ב י) שהוא מפרש: אם לנו, שלא הקריבן עם הזבח האחר - נפסלו בלינה, דכיון דיש שם זבח אחר נתקדשו הבירוצין ליפסל בלינה (הובאו דבריו גם ב"משנה למלך" שם) ; ולפי זה מתיישב. וכבר העירו האחרונים, שלשון הברייתא משמע כפירוש זה, שאם לא כן היה לו לומר "ואם לנו יפסלו בלינה" אחר שאמר שילכו לקיץ המזבח; ומשמע: דוקא אם יש שם זבח אחר ייפסלו בלינה, אבל אם הולכים הם לקיץ המזבח לא ייפסלו בלינה, ואף לאחר שלנו מקיצין בהם את המזבח, אם לא נשחט עליהם הזבח.
ואם לאו, מקיצין בהן את המזבח.
וקיץ זה מהו? עולות, הבשר לשם ועורות לכהנים. 3
3. ביאר בפירוש המיוחס לרש"י: מהו דתימא, הואיל ולקיץ המזבח הוא, יהא כולו עולה ואפילו עורה, שיחזור ויקח מדמי עור הבהמה לצורך עולה, ולא יהא עורה לכהנים, קא משמע לן.
תניא כוותיה דרבי יוחנן: המקבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלש, הרי זה מספק מארבע; משלש, ועמדו מארבע, אף זה מספק מארבע, שיד הקדש על העליונה -
וזהו ששנינו "מותר נסכים 4 לקיץ המזבח".
4. ב"מקדש דוד" סימן י אות א, הוכיח מכאן, שמנחת הנסכים נקראת "נסכים", שלא כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות בזבחים, אלא כדבריו בהלכות מעשה הקרבנות כמובא שם; וראה לשון רש"י מכתב יד כאן: וסלתות קרי "נסכים", דהרי למנחת נסכים הם באים.
מתניתין:
משנתנו עוסקת בחיוב נסכים לקרבנות השונים:
כל קרבנות הציבור והיחיד טעונין הבאת נסכים עמהם, היינו מנחת נסכים בלולה בשמן שהיא עולה כליל על המזבח, וכן נסכי יין ליתן לספלים שעל גבי המזבח. 5
5. שיעור הנסכים נתבאר בכתובים: שלשה עשרונים לפר, ושני עשרונים לאיל, ועשרון לכבש; ויין ושמן, חצי הין לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש.
חוץ מן הבכור והמעשר בהמה והפסח, והחטאת והאשם, שאינם טעונים נסכים.
אלא שחטאתו של מצורע - שנטהר - ואשמו שמביא עמה, חלוקים משאר חטאות ואשמות וטעונין נסכים, ושיעורם כשאר נסכים. 6
6. א. כמבואר ברמב"ם מעשה הקרבנות י ב. ב. כתב הרמב"ם בפירוש המשניות: אמרו בגמרא סוטה, שסיבת היות החטאת והאשם אינן חייבין נסכים, כדי שלא יהא קרבנו מהודר, והוא גם הסיבה להיות מנחת חוטא בא בלא שמן ולא לבונה; אבל חטאת מצורע ואשמו טעונים נסכים, לפי שאינן באין על חטא, אבל חטאת נזיר אינה חייבת נסכים לפי שהם אמרו "נזיר חוטא הוא"; (וראה לקמן צא א, דילפינן לחטאת ואשם שהם טעונים יין לנסכים, מ"עולה" ומ"זבח", ומקשינן: הרי מצינו בנזיר - לפי שיטת רש"י - שמתיבת "זבח" נלמד חטאתו ואשמו כאחד; ומשנינן: הני מילי - בנזיר - היכא דתרוייהו כי הדדי נינהו (ופירש רש"י דשניהם להכשיר), אבל היכא דאשם להכשיר וחטאת לכפר בעינן תרי קראי, וצריך תלמוד).
גמרא:
תנו רבנן: נאמר בפרשת נסכים (במדבר טו): "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם. ועשיתם אשה לה' עולה או זבח, לפלא נדר או בנדבה, או במועדיכם, לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן. והקריב המקריב קרבנו לה' מנחה "::
אילו אמר הכתוב רק "ועשיתם אשה לה' והקריב המקריב קרבנו ... " יכול הייתי לומר: כל העולה לאישים יהא טעון נסכים, ואפילו מנחה יביא עמה עוד מנחת נסכים כליל לה', ויין לנסכים - תלמוד לומר "עולה".
ומאחר שפירט הכתוב עולה, שלמים מנין שאף הם טעונים נסכים, תלמוד לומר "עולה או זבח". 7
7. הנה שלמים נכתבו בהמשך הפרשה שם במפורש: "וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים לה"'.
תודה מנין 8 שאף היא טעונה נסכים, תלמוד לומר "או זבח", ובאה תיבת "או" לרבות את התודה.
8. לקמן מקשינן: אטו תודה לאו זבח, ומשנינן לה.
יכול שאני מרבה אף את הבכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם, שיהיו טעונים נסכים -
תלמוד לומר "לפלא נדר או בנדבה", ללמד: קרבן הבא בנדר ונדבה - כעולה שלמים ותודה - הוא בלבד טעון נסכים, אבל קרבן שאינו בא בנדר ונדבה, אין טעון נסכים. 9 משמע להוציא את אלו, כלומר, יכול כשם שאני מוציא את אלו, כך אוציא גם את חובות הבאות מחמת הרגל ברגל, ומאי נינהו? 10 עולות ראייה ושלמי חגיגה, ומשום שנאמר: לא חייב הכתוב בנסכים אלא כשהוא מביא נדר או נדבה, אבל קרבנות חובה אינם טעונים נסכים -
9. ה"פרי מגדים" ב"אשל אברהם" באורח חיים סימן א סק"ח כתב: ויש לראות כפי הנראה דהטור (שם) ספוקי מספקא ליה אם בא בנדבה ממש כרבי אליעזר (מסכת כריתות) דאמר: מתנדב אשם תלוי כעולה ממש:. אם כן אשם תלוי לרבי אליעזר בר נסכים הוא, דבא בנדר ובנדבה כעולה, ראה שם הנפקא מינה בזה לדינא היום, ומה שכתב עוד בזה. 10. כלומר, אי אתה יכול למעט את עולות המוספין, כי נאמר בהם במפורש בתורה שהם חייבים בנסכים, ולכך מפרשת הברייתא שהייתי ממעט עולת ראיה ושלמי חגיגה, ובפירוש המיוחס לרש"י הזכיר גם שלמי שמחה.
תלמוד לומר "או במועדיכם", ללמד: לא רק עולות המוספין טעונים נסכים, אלא כל הבא במועדיכם - ואף עולות ראיה ושלמי חגיגה - טעון נסכים.
משמע להביא את אלו, כלומר, יכול כשם שאני מביא את אלו, כך אביא גם שעירי חטאת של מוספי הרגל הואיל ובאין חובה ברגל, ואף שאינם באין בנדר ונדבה -
תלמוד לומר בהמשך הפרשה: "וכי תעשה בן בקר עולה או זבח, לפלא נדר או שלמים לה' והקריב על בן הבקר מנחה" -
והרי "בן בקר" בכלל היה, כלומר, הרי כבר נאמר בתחילת הפרשה "לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן", ואם כן למה יצא בן בקר, כלומר, למה כתיב "וכי תעשה בן בקר", יאמר הכתוב "והקריב על בן הבקר מנחה". 11
11. הנה כך הוא סדר הפרשה שם: ועשיתם אשה לה' עולה או זבח:. והקריב המקריב קרבנו לה' מנחה סולת עשרון:. ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד. או לאיל תעשה מנחה סולת שני עשרונים :. ויין לנסך שלישית ההין:. וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים לה'. והקריב על בן הבקר מנחה סולת שלושה עשרונים:. ויין תקריב לנסך חצי ההין:; ולפי זה אין מקום לשאול למה יצא בן בקר, שהרי הכתוב מפרש את דיני הכבש לחוד ואת האיל לחוד ואת בן הבקר לחוד שנסכיהם שונים - ובהכרח לפרש כפי שנתפרש בפנים על פי לשון הפירוש המיוחס לרש"י; וב"טהרת הקודש" ביאר את דבריו, שאין כוונתו לומר דלא ליכתוב "וכי תעשה בן בקר עולה או זבח", שהרי "עולה או זבח" נדרש לקמן צא א, (ראה שם), אלא: לא ליכתוב אלא וכי תעשה עולה או זבח, ולא ליכתוב "וכי תעשה בן בקר עולה או זבח".
להקיש אליו ולומר לך: מה בן בקר מיוחד הבא בנדר ונדבה, אף כל בא בנדר ונדבה בלבד הוא שחייב בנסכים, ולא חטאת ואפילו כשהיא באה מחמת הרגל.
כאן שבה הברייתא לפרש את תחילת הפרשה:
"לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן" מה תלמוד לומר, כלומר, למה הזכיר הכתוב "מן הבקר או מן הצאן", והרי בפירוט שפירטה התורה באותה פרשה את דיני הנסכים לבן בקר לאיל ולכבש, כבר למדנו שהחיוב הוא בבקר ובצאן, ולמה הזכיר בתחילה "מן הבקר או מן הצאן"? 12
12. כן נראה לפרש.
לפי שנאמר בתחילת הפרשה: "ועשיתם אשה לה' עולה", שומע אני אפילו עולת העוף במשמע שיתחייב להביא עמה נסכים, שהרי באה היא בנדר או בנדבה, לפיכך תלמוד לומר: "מן הבקר או מן הצאן", למעט עולת העוף. דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר: אינו צריך "מן הבקר או מן הצאן" כדי למעט עולת העוף, שהרי הוא אומר "עולה או זבח", ואילו עוף אינו זבח שאינו בזביחה (בשחיטה) אלא במליקה, ונתמעטה עולת העוף -
ואם כן, מה תלמוד לומר "מן הבקר או מן הצאן" -
לפי שנאמר בתחילת ספר ויקרא: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם".
יכול הייתי לומר: האומר "הרי עלי עולה", הרי זה יביא שתי קרבנות משניהם, הן מן הבקר והן מן הצאן -
לפיכך תלמוד לומר בפרשת נסכים "מן הבקר או מן הצאן" ולא אמר "מן הבקר ומן הצאן", כדי ללמד: רצה אחד מביא, רצה שנים מביא.
תניא בסנהדרין סו א על הכתוב (ויקרא כ ט): "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת, אביו ואמו קילל דמיו בו":
אין לי אלא (שקילל את) אביו ואמו (את שניהם), אביו שלא אמו, אמו שלא אביו, מנין? תלמוד לומר: "אביו ואמו קילל, דמיו בו", אביו קילל, אמו קילל - דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר: (אינו צריך, כי "את אביו ואת אמו") משמע שניהם כאחד, ומשמע אחד בפני עצמו, עד שיפרוט לך הכתוב "יחדיו" (כדרך שפירט בכלאים "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו").
ומקשינן לרבי יונתן:
למה לי קרא להפריד בין בקר לצאן, והרי כיון שאמר הכתוב "מן הבקר ומן הצאן" כבר ידענו שהכוונה היא או זה או זה, דהאמר רבי יונתן עצמו:
"את אביו ואת אמו" משמע כל אחד בפני עצמו, עד שיפרוט לך הכתוב "יחדיו", ואם כן "מן הבקר ומן הצאן" משמע נמי כל אחד בפני עצמו כיון שלא פירט הכתוב "מן הבקר ומן הצאן יחדיו תקריבו את קרבנכם"; ולמה לן יתור "או" בפרשת נסכים!?
ומשנינן: איצטריך הכתוב בפרשת נסכים להפריד ביניהם, כי סלקא דעתך אמינא: