פרשני:בבלי:בכורות לד ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ונקצצה הבהרת שלא במתכוין, טהור. וילפינן לה מדכתיב: "כל ימי אשר הנגע בו יטמא" - למעט, היתה לו בהרת ונקצצה.
ואם קצצה לבהרת במתכוין 18 -
18. כתב התפארת ישראל בביאורו על המשנה, שבפשטות קנסו אותו דוקא אם יש סימני טומאה, וכבר החליט אותו הכהן. אולם מרש"י במסכת בכורות מוכח, שאם קצץ את כל הנגע, דינו חמור יותר, וקנסו אותו גם בתוך הסגירו, ואפילו קודם שנראה לכהן. וכן הוכיח החזון איש מהתוספות במסכת בכורות.
רבי אליעזר אומר: קונסים אותו על שעבר על איסור קציצת נגע, ואינו טהור אלא לכשיולד לו נגע אחר, ויטהר הימנו, ואז יטהר אף מן הנגע הראשון. דאיגלאי מילתא שריחמו עליו מן השמים שאף אם היתה הבהרת הראשונה נשארת, היה מתרפא גם ממנה.
וחכמים אומרים: עד שתפרח הבהרת של הנגע האחרון, בכולו, בכל גופו. משום שאף אם היתה נשארת הבהרת עליו (ולא היה קוצצה) היה טהור. דכתיב: "והנה כסתה הצרעת את כל בשרו וטהר את הנגע". או עד שתתמעט בהרתו הראשונה מכגריס. כלומר, שבעת הקציצה היה בה פחות מכגריס, שהוא שיעור הנגע לטמאות 19 .
19. ביאר רש"י במסכת בכורות, שהכוונה היא, שאם היה הנגע פחות מגריס לפני שקצץ, לא קנסו אותו. ועיין באגרות משה (קדשים כה) שהוכיח מדברי רש"י, שיש איסור לקצוץ נגע גם כשהוא פחות מגריס. אבל הר"ש והתוספות ביארו, שמדובר שקצץ חלק מהבהרת, ואם החצי השני נרפא, באופן שגם אם לא היה קוצץ לא היה נשאר גריס, באופן כזה לא קנסו אותו.
אבל אם בשעת קציצה היה בה שיעור גריס אינו טהור אפילו כשיולד לו נגע אחר ותפרח הבהרת בכולו, כי קנסו אותו חכמים לעולם.
ומוכח שרבי אליעזר לא קניס לעולם, ואמאי בבכור קאמר לא ישחט עולמית?
ומתרצינן: רבה ורב יוסף דאמרי תרוויהו: כי קניס רבי אליעזר - בממונו. הלכך בבכור אמר לא ישחט עולמית. אבל בגופו, לא קניס. ולכן בבהרת סבירא ליה שנטהר כשיולד בו נגע אחר.
ומבארינן: ממונו, איכא למימר שאם לא יקנסוהו לעולם יש לחשוש דאתי למיעבד ביה מום, ולא די בכך שנקנסנו על מום זה בלבד שלא ישחוט עליו, דסבר ממה נפשך אטיל בו מום: אם יתירוהו לי - נשכרתי. ואם יזקקוני להמתין למום אחר מה הפסדתי, שהרי בין כך הייתי ממתין עד שיפול מום, לכן צריכים לקונסו עולמית דלא לייתי ולעביד ביה מום.
אבל גופו, מי איכא למימר דאתי למיעבד "ממה נפשך"? שגם אם לא נקנסנו לעולם אלא עד שיולד לו נגע אחר בלבד, די בכך שלא יבא לקצוץ בהרתו, שעדיף לו להשאר עם הבהרת ולהמתין עד שתתרפא מאשר לקוץ אותה ולהמתין לנגע אחר שספק אם יבוא או לא, וגם כשיבוא יצטרך להמתין עד שיתרפא.
אמר רבא: וכי דרבי אליעזר אדרבי אליעזר בלבד קשיא, ואילו דרבנן אדרבנן לא קשיא? והרי מצינו שבבכור לא קנסו רבנן לעולם ואילו בנגע קנסו. ומאי טעמא תרצו רק אליבא דרבי אליעזר?
ומתרצינן: אלא, דרבי אליעזר אדרבי אליעזר לא קשיא, כדשנינן דשאני גופו מממונו.
רבנן אדרבנן נמי לא קשיא. הכא במאי דעבד קנסוה. הכא במאי דעבד קנסוה. שלא קנסו אותו רבנן לעולם בשום מקום אלא במה שעשה באיסור בלבד.
ומבארינן: הכא בבכור במאי דעביד קנסוה. כי במאי איכוין למישרייה לבכור? בהאי מומא שהטיל בו בידים, ולכן קנסוה רבנן דבהאי מומא לא לישתרי ליה. אבל כשיפול בו מום אחר יהיה מותר על ידו.
והכא, בקוצץ בהרתו, במאי דעבד קנסוה. שהרי במאי איכוין לטהורי נפשיה? בהאי קציצה! ולכן בהאי קציצה קנסוה רבנן שלא תועיל, אלא הרי הוא כאילו הבהרת נמצאת, וממילא הוא טמא לעולם. שאף אם יולד נגע אחר ויתרפא ממנו סוברים רבנן שאין הוכחה מזה שאילו היתה הבהרת קיימת אף היא היתה מתרפאת.
בעי רב פפא: הא דאמר רבי אליעזר: לכשיולד בו נגע אחר יטהר הימנו - האם "יטהר" תנן, דהיינו מיד כשיולד בו נגע אחר יטהר מן הראשונה.
או, "ויטהר" תנן, שמשמעו כאשר כיולד בו נגע אחר ויטהר מן האחרון אז הוא יטהר גם מן הראשון.
למאי נפקא מינה? והרי אף אם יטהר מהראשון מיד עדיין טמא הוא בגלל הנגע השני.
לחתן שנראה בו נגע.
דתנן: חתן שנראה בו נגע 20 - נותנים לו ז' ימי משתה שלא יראה הכהן את הנגע, לו, ולאיצטליתו, ולכסותו. שאם נראה בהם נגע, כל זמן שהכהן לא טמאו, אותו או את כסותו, אינו טמא.
20. בתוך ימי המשתה, נותנים לו את שבעת ימי המשתה, שאינו מחוייב להראות את הנגע לכהן באותם הימים, שמא יטמא אותו הכהן, ונמצא חגו נהפך לאבל. ובין שנראה הנגע בגופו, בין שנראה בביתו, ובין שנראה בבגדיו, אינו צריך להראות את הנגע לכהן בשבעת ימי המשתה, מפני שיש לו צער גם כאשר מטמאים את ביתו ובגדיו. ואף שכל אדם שנראה בו נגע חייב ללכת מיד אל הכהן להראות לו את הנגע (ובית דין כופים אותו על כך), מכל מקום, לצורך מצות שמחת חתן, התירה התורה להתעכב, שלא ילך מיד אל הכהן, אלא ימתין עד לאחר שבעת ימי המשתה. והמקור לדין זה מבואר במסכת מועד קטן (ז ב). לדעת רבי יהודה ילפינן מ"וביום", שיש יום שאי אתה רואה בו נגעים. כלומר, שלצורך מצוה מותר להמתין. ולדעת רבי ילפינן מנגעי בתים, שהתירה התורה להמתין עד שיפנה את כליו, ואם התירה התורה להמתין לדבר הרשות, כל שכן שהתירה להמתין לדבר מצוה.
וכמו כן כל אדם שנראה בו נגע ברגל - נותנין לו כל ימי הרגל 21 .
21. אם הופיע באדם נגע בימי החג, נותנים לו את כל ימות הרגל, שאינו מחוייב ללכת אל הכהן בימי החג, שמא יטמא אותו הכהן, ולא יוכל לשמוח בחג. ובמסכת מועד קטן (ז א) נחלקו רבי מאיר וחכמים, האם רואים את הנגעים במועד להקל, רבי מאיר סובר, שרואים להקל ולא להחמיר, כלומר שיראה הכהן את הנגע, אם הוא טהור יטהר אותו, ואם הוא טמא, מותר לו לשתוק, וחכמים סוברים שאין רואים כלל במועד, משום שאם יראה הכהן שהוא טמא אסור לו לשתוק, שנאמר "לטהרו או לטמאו", וכיון שהכהן יהיה מחוייב לפסוק את הדין, עדיף שלא יראה אותו כלל. ואמר רבא שם (לדעת רש"י), שבתחילה, לכולי עלמא אינו רואה כלל, שהרי עכשיו הוא טהור, ואין צריך לראות אותו בשביל לטהר. ובסוף שבוע ראשון, לכולי עלמא מותר לראות, שאין לו מה להפסיד, שהרי גם עכשיו הוא מוסגר. אלא הם נחלקו בסוף שבוע שני, ובאדם שהוא כבר מוחלט, האם רואים להקל לטהר אותו מטומאתו, או שאין רואים כלל.
והכא נמי איירי שהנגע השני נולד בו בימי חתנות.
אי אמרת, "יטהר" תנן, שהוא טהור מיד כשנולד בו נגע אחר, אם כן מקמייתא מהנגע הראשון טהר ליה משעה שנולד הנגע השני. ואילו לברייתא, לנגע השני, נטרין ליה ממתינים לו מלטמאותו על ידי ראיית הכהן עד כלות ז' ימי המשתה.
אלא אי אמרת, "ויטהר" תנן, שנטהר מהנגע הראשון רק בזמן שנטהר מהנגע השני, הרי הוא טמא בימי המשתה. כיון שסוף סוף אף כי לא מיטמיא עדיין לבתרייתא בתוך ימי המשתה, מכל מקום הא מיטמא וקאי מקמייתא, שאינו נטהר ממנה עד שיטהר מהשניה, והרי השניה תלויה ועומדת בימי המשתה שאינה טמאה ואינה טהורה.
מאי?
ומסקינן: תיקו.
בעי מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: הצורם אוזן בבכור, ומת הצורם - מהו לקנוס את בנו אחריו, שגם בנו לא יוכל לשחטו עולמית.
קיימא לן (בפ"ד דגיטין) שהמוכר עבדו לעובד כוכבים קונסין אותו לפדותו עד פי עשרה בדמיו, מפני שהפקיעו מהמצוות, שאינו יכול לקיימן אצל הגוי. ומספקא לן התם אי מת המוכר האם קנסו את בנו לפדותו.
ועלה קאמרינן: אפילו אם תימצי לומר דהמוכר עבדו לעובד כוכבים, ומת, קנסו בנו אחריו דכשם שאביו היה צריך לפדותו מן העובד כוכבים עד פי עשרה מדמיו, כמו כן הבן צריך לפדותו.
מכל מקום אפשר דרק התם קנסו בנו אחריו שיפדנו, משום דכל יומא ויומא שנמצא אצל הגוי, מפקע ליה לעבד ממצות. מה שאין כן בבכור שהקנס אינו אלא משום שעבר על איסור הטלת מום הלכך אין לקנוס בנו שלא עבר על איסור.
קיימא לן שהמכוון לעשות מלאכתו במועד, שהיה יכול לעשותה קודם המועד והשאיר אותה לחול המועד (שהיתה דבר האבד המותרת במועד), קונסין אותו שלא יעשנה במועד אף אם יפסיד.
ומיבעיא לן: כוון לעשות מלאכתו במועד, ומת קודם המועד האם קנסו שבנו גם כן לא יעשנה או לא קנסו.
ועלה קאמרינן: אם תמצי לומר כיוון מלאכתו במועד ומת לא קנסו בנו אחריו, משום דלא עביד לאיסורא, דהא מת קודם המועד ולא הספיק לעבור על איסור, ולכן אין קונסין את בנו.
הכא, בבכור, שהאב עבר על איסור הטלת מום, מאי? האם קנסו בנו אחריו או לא.
וצדדי הספק הם:
האם לדידיה קנסו רבנן, והא ליתיה.
או דלמא, לממוניה שהוא הבכור, קנסו רבנן, והא איתיה.
אמר ליה: תניתוה: שדה שנתקווצה בשביעית, שפינה ממנה קוצים תלושים שהיו פזורים בה - תזרע במוצאי שביעית, ולא קנסינן ליה דאין זו עבודה חשובה. אבל אם ניטייבה, או נדיירה, שנזדבלה או על ידי עגלות של זבל, או על ידי הכנסת בהמות לשדה כדי שיוכל לזורעה במוצאי שביעית - לא תזרע למוצאי שביעית, דקנסינן ליה כיון שעבד בשביעית עבודה חשובה.
ואמר רבי יוסי ברבי חנינא: נקטינן, מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו 22 שאם היטיבה, זיבלה, ומת - בנו זורעה לשדה זו.
22. רש"י עירובין ה', א.
אלמא, רק לדידיה קנסו רבנן. אבל לבריה לא קנסו רבנן.