פרשני:בבלי:תמורה טו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תמורה טו א

חברותא

עשר שנים מלך שמואל בעצמו (לבדו) לפני ששאלו להם מלך, ועוד שנה אחת שמלך (שמלכו יחד) שאול ושמואל. ושתים שמלך שאול בעצמו. ושלשים ושבע שמלך דוד. הרי שעברו ארבעים שנה מששאלו להם מלך.  64 

 64.  והחשבון מבואר בתוס' בכמה גירסאות.
מתניתין:
משנתנו היא המשך למשניות הקודמות, העוסקות בהבדל בין קרבן ציבור לקרבן יחיד.
הקדמה
הלכה נמסרה למשה מסיני שיש "חמש חטאות מתות" (המיתה נעשית באופן שנועלים את הדלת בפניה עד שהיא מתה ברעב).
ואלו הן: א. ולד חטאת. ב. תמורת חטאת. ג. חטאת אשר מתו בעליה. ד. חטאת אשר נתכפרו בעליה באחרת. ה. חטאת שעברה שנתה (כי רק תוך שנה ללידתה היא כשירה לחטאת).
שלש חטאות מתוך החמש הללו (ולד חטאת, תמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה) לא יתכנו בחטאות הציבור, שהרי חטאות ציבור כולם זכרים הם, ולא יתכן להם ולד.  65  וכמו כן לא תיתכן בציבור "תמורת חטאת", כיון שאין תמורה בקרבן ציבור, כמבואר לעיל. וכן חטאת שמתו בעליה לא תיתכן בקרבן ציבור, לפי ש"אין הציבור מתים", וכמו שיבואר בגמרא.

 65.  עיין בחידושי הגרי"ז, הדן למה לא יתכן ולד בחטאת ציבור, הלא אמרה הגמרא לקמן (יט ב): המקדיש נקבה לחטאתו - עושה תמורה, דמגו דחל עליה קדושת דמים ירדה לה נמי קדושת הגוף - אם כן, אם הקדישו הציבור נקבה לחטאתם, גם כן ירדה לה קדושת חטאת (עיין שם בסוגיא), ואם ילדה הרי הולד קדוש בקדושת חטאת?
ונחלקו חכמים לגבי שתי החטאות האחרות (חטאת אשר נתכפרו בעליה באחרת, וחטאת שעברה שנתה), כיון שהאפשרות הזאת קיימת גם בקרבן ציבור, האם נוהגת בהן ההלכה שימותו, או לא.
רבי שמעון סובר, ילמד סתום מן המפורש. כשם שעל שלש מהן לא נאמרה ההלכה שחטאות הציבור מתות, כך גם בשתים האחרות. אלא דינן לרעייה, ואינן הולכות למיתה. ואילו רבי יהודה סובר, שאלו השתים, הואיל ויש אפשרות שיהיו בקרבן ציבור, הרי הן מתות. ואינו לומד סתום מן המפורש. ובגמרא יבואר.
חטאת היחיד שאבדה, וכפרו בעליה, שהקריבו קרבן חטאת אחר לכפר על חטאם, ונמצאת הראשונה, הרי היא מתה.
ואולם, חטאת של ציבור שאבדה, והתכפרו הציבור באחרת, ואחר כך נמצאה, אינה מתה.
רבי יהודה אומר: תמות.
אמר  66  רבי שמעון: מה מצינו בולד חטאת, ובתמורת חטאת, ובחטאת שמתו בעליה שרק בחטאת יחיד  67  הדברים אמורים, שרק בחטאות יחיד מצינו שהן מתות, ולא בצבור.

 66.  גירסת השיטה מקובצת.   67.  גירסת השיטה מקובצת.
אף חטאת שכפרו בעליה, וחטאת אשר עברה  68  שנתה, רק בחטאת יחיד דברים אמורים, ולא בציבור.

 68.  גירסת הגר"א, וכן בכל הסוגיא.
גמרא:
ומביאה הגמרא ברייתא בענין חטאת שכיפרו בעליה באחרת.
תנו רבנן: אמרה תורה בפרשת חטאת יחיד (ויקרא ד) "ואם כבש יביא קרבנו לחטאת, נקבה תמימה יביאנה". ולכאורה צריך היה הכתוב לומר "אם כבש קרבנו לחטאת". מהו אומר "חטאת יביא"? ודרשינן, מנין למקדיש חטאתו, ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות לפניו, מנין שאיזו מהן שירצה, יביא?
תלמוד לומר "חטאת יביא".  69 

 69.  גירסת השיטה מקובצת והב"ח.
יכול יביא שתיהן?  70  תלמוד לומר בסוף הפסוק, "יביאנה". והרי זה כאילו אמר הכתוב "יביא אותה", לומר, אחת ולא שתים.

 70.  הקשה הגרי"ז: איך היתה הוה אמינא לומר שיביא שתיהן, הלא לא חטא אלא חטא אחד, ואיך יביא שתי חטאות? ולמה צריך דרשת הכתוב שאינו מביא שתיהן? ומחדש, שהטעם לכך שאינו מביא את השניה אינו משום שהבעלים כבר התכפרו והיא מיותרת. אלא, השניה היא "חליפי חטאת", וההלכה היא ש"חליפי חטאת" מתה. ומוכיח כן מכמה ראיות. א. רב הונא אמר רב אומר לקמן (כג א), שחכמים, החולקים על רבי (בגמרא לקמן) וסוברים שבאבודה בשעת הפרשה ונמצאה לפני הכפרה, השניה רועה ולא מתה, היינו דוקא אם שתיהן עומדות לפניו, ובא לפנינו לימלך מה ייעשה בהן, שאז מעדיפים חכמים לומר לו "לך התכפר בראשונה האבודה, והשניה תרעה". אך אם לא שאל, אלא "משך", שהקריב אחת מהן מדעתו, הרי אפילו אם הקריב את הראשונה האבודה, מודים חכמים שהשניה תמות ולא תרעה. והרי רק אם נאמר שמעשה ההקרבה עושה את השניה ל"מותר חטאת", תיתכן סברא לחלק בין אם הקריבה מרצונו ודחה את השנייה בידים לבין בא לימלך ולא דחאה בידים. אבל אם נאמר שהשניה מתה משום שהיא מיותרת, כיון שאין לה על מה לכפר, איזה חילוק יש לפי רב הונא בין דחאה בידים ללא דחאה, הלא בכל אופן אין לה על מה לכפר? ב. שנינו במסכת מנחות (פ ב) שאם הפריש חטאת ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאו שלשתן, הראשונה תקרב, והשניה תמות, והשלישית תרעה. והרי רק אם נאמר שמעשה ההקרבה מדחה את השניה להיות דינה למיתה, יתכן לומר שהלכה זו נאמרה רק על השניה, ולא על השלישית. אבל אם נאמר שהטעם בנתכפרו בעליה שהולכת למיתה הוא משום שאין לה על מה לכפר, איזה חילוק יש בין שניה לשלישית, הלא גם לשלישית אין לה על מה לכפר? נמצא, שבלי דרשת הכתוב, היה עולה על הדעת שהקרבת האחת אינה מדחה את השניה (ולא שבפועל ייקרבו שתיהן!), ועל שתיהן יש "דין הבאה", ובאה הדרשה "יביאנה - אחת ולא שתים", ללמדנו שעל ידי הקרבת אחת, נעשית השניה חליפי חטאת, ועל כן תמות.
ודנה הגמרא: ואותה שניה, שלא הקריבו אותה, מה תהא עליה?
אמר רב המנונא: תניא, שנינו בברייתא: רבי יהודה אומר, תרעה עד שיפול בה מום, ותפדה, ודמיה יפלו לנדבה. רבי שמעון אומר, תמות, כדין חטאת יחיד שכיפרו בעליה.
ותמהה הגמרא: ומי אמר רבי יהודה תרעה? ! והא רבי יהודה, "תמות" שמעינן ליה, שמענו אותו במשנתנו בחטאת ציבור שדינה למיתה, וכל שכן חטאת יחיד?
ולכן, אומרת הגמרא: איפוך! מוכרחים להפוך את הגירסא בברייתא זו של רב המנונא, וכך יש לשנותה: רבי יהודה אומר: תמות. רבי שמעון אומר: תרעה. ולפי זה דברי רבי יהודה בברייתא מתאימים עם דבריו במשנה.
וממשיכה הגמרא לדון: ומי אמר רבי שמעון, תרעה? ! והא אמר רבי שמעון, במשנתנו: חמש חטאות ביחיד - מתות! שהרי כך אמר, שרק ביחיד הדברים אמורים שהן מתות, ואחת מהן היא חטאת שכיפרו בעליה באחרת?
ומתרצינן: אלא, לעולם לא תיפוך. והברייתא שנויה: רבי יהודה אומר: תרעה, רבי שמעון אומר: תמות. ועתה, דברי רבי שמעון מיושבים היטב.
ולא קשיא דברי רבי יהודה. כי כאן, מה ששנינו בברייתא שהיא רועה, בשהיתה הראשונה אבודה בשעת הפרשה של השניה, ולא היתה אבודה בשעת כפרה, שנמצאה הראשונה לפני שכיפרו בשניה, כמו שמפורש בברייתא "והרי שתיהן עומדות לפניו", הלכך סבר רבי יהודה שאינה מתה אלא רועה. משום שרבי יהודה סובר שלא נאמרה ההלכה למשה מסיני אלא כשהיתה הראשונה אבודה בשעת כפרה ונמצאה אחר כפרה. וכאן, מה ששנינו במשנתנו שהיא מתה, בשהיתה הראשונה עדיין אבודה בשעת כפרה, ונמצאה רק אחרי שכיפרו בשניה, הלכך מתה.  71 

 71.  כתב השיטה מקובצת בשם תוס', שלרבי שמעון לא יכלה הגמרא לתרץ כן, ולחלק בין אבודה בשעת הפרשה שאז תרעה, לאבודה בשעת כפרה שאז תמות, משום שרבי שמעון אמר במפורש במסכת מעילה (ט ב) שבכל אופן נאמרה ההלכה שהיא מתה, בין באבודה בשעת הפרשה ובין בשעת כפרה.
לקמן (כב ב) נחלקו רבי וחכמים בהלכה זו. חכמים סוברים אינה מתה אלא באבודה בשעת כפרה, אבל אבודה בשעת הפרשה ונמצאה לפני הכפרה - רועה. ורבי סובר מתה. ועל פי זה מתרצת הגמרא תירוץ נוסף בסתירת דברי רבי יהודה.
ואיבעית אימא, אידי ואידי, המשנה והברייתא, שתיהן מדברות באבודה בשעת הפרשה, ונמצאה לפני הכפרה. ולא קשיא! הא, מה שאמר רבי יהודה במשנה שתמות, אליבא דרבי אמרה כן. הא, מה שאמר רבי יהודה בברייתא שתרעה, אליבא דרבנן, אמרה כן, ולשיטתם - תרעה  72 .

 72.  כתב בספר הכריתות להר"ש מקינון (לשון למודים שער ב סימן כו), שאף על גב שרבי יהודה קדם לרבי, בכל זאת יתכן לומר "רבי יהודה אליבא דרבי", כי רבי סידר המשניות, וסתם המשנה לשיטתו, ולכן סתם רבי יהודה לפי שיטתו. ואילו הברייתא סברה כחכמים, ולכן סתמה דברי רבי יהודה כחכמים. נמצא שהם שני תנאים בדברי רבי יהודה. כלומר, כל אחד מטה דברי רבי יהודה לדעתו, הואיל ורבי יהודה לא ביאר דבריו. ולמה לא תירצה הגמרא "תרי תנאי אליבא דרבי יהודה"? כיון שלא הוזכר תנא שאמר בשם רבי יהודה לא במשנה ולא ברייתא, אלא במשנה ובברייתא נאמר "דברי רבי יהודה". כלומר, אין להגמרא ידיעה שהם שני תנאים בדברי רבי יהודה. ועוד, שלא יתכן לומר שהתנא של הברייתא ידע פירוש אחר בדברי רבי יהודה, כי "רבי לא שנה - רבי חייא מנין לו"?
המקשן  73  הבא סובר, כי כשם שרבי יהודה סובר בחטאת ציבור שנתכפרו בעליה באחר - מתה, כן חטאת שמתו בעליה (ולא ידע הכלל ש"אין הציבור מתים"). על כן הוא מקשה:

 73.  עיין בהערה לעיל פירוש רש"י בשקלא וטריא של הסוגיא. ומכל מקום לא שנינו הגירסא, כיון שהמפרשים לא העירו על כך.
ומי איכא למאן דאמר חטאת ציבור שכפרו בעלים - מתה?!

דרשני המקוצר