פרשני:בבלי:תמורה כב א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
וכן, לא נהנין, אסור מדרבנן להנות ממנה בהנאות האסורות בקדשי ה', ולא מועלין, ואם נהנו ממנה - פטורין מלהביא קרבן מעילה. כלומר, מן התורה אין לה מעילה, כמבואר, שפרחה לה קדושתה. אלא שחכמים אסרו לכתחילה להנות ממנה הואיל והיתה קדושה 6 .
6. כן מבאר רש"י כאן. הלכה זו מבוארת באריכות במסכת מעילה (ג א - י ב).
שתים הללו, שעברה שנתה ושאבדה ונמצאת בעלת מום - מתות אם כיפרו בעליה באחרת, ואם עד שלא כיפרו הבעלים, שלא רצה להתכפר באחרת, אלא רוצה 7 למכרה ומהדמים יביא חטאת - זו שאבדה ונמצאת בעלת מום תימכר מיד, שהרי מומה עליה, וזו שעברה שנתה - תרעה עד שתסתאב ותמכר, ואחרי שנמכרו יביא בדמיה, בהמה אחרת לחטאתו.
7. להשהותה עד שלא יעבור על בל תאחר. תפארת ישראל.
וכיון שהיא רועה לדמיה עד למכירתה ודמיה עתידין להיקרב - קדושתה עליה, ולכן עושה תמורה ומועלין בה.
גמרא:
ומבררת הגמרא: מאי טעמא לא תני להו כולהו 8 גבי הדדי, למה אינו שונה את חמשתן ביחד, אלא פליג להו, ושונה שלש מהן ואומר "ימותו" ואחר כך שונה שתים האחרות?
8. גירסת רש"י והשיטה מקובצת.
ומתרצינן: רישא, שלש הראשונות, פסיקא ליה, דינם מוחלט ולעולם מתות ואפילו לא כיפרו הבעלים, ואילו סיפא לא פסיקא ליה, ויש בהן חילוק בין כיפרו הבעלים באחרת שאז דינן למיתה ובין לא כיפרו דינן לרעייה, על כן, שנה אותן המשנה בנפרד.
הגמרא מבררת עוד: משנה זו כלשונה נשנית גם במסכת מעילה (תחילת פרק שלישי). למה לי למיתנייה (לשנותה) גבי מעילה, למה לי למיתנייה גבי תמורה?
ומתרצינן: תנא הכא תמורה, כאן נשנית בגלל חילוקי הדינים לגבי אם עושה תמורה, ואיידי דתני תמורה, וכיון שביאר דיניה לגבי תמורה - תנא נמי, דרך אגב, חילוקי הדינים לגבי מעילה. וכי קאים 9 במעילה קתני מעילה, ואיידי דתנא מעילה תני נמי תמורה, שם נשנית בנוגע למעילה ודרך אגב שנתה גם בנוגע לתמורה.
9. גירסת השיטה מקובצת.
שנינו במשנתנו: ושעברה שנתה.
אמר ריש לקיש: חטאת שעברה שנתה - רואין אותה כאילו עומדת בבית הקברות, מקום שאין כהן יכול ליכנס אחריה ולקחתה, ורועה, עד שיפול בה מום ותימכר.
פירוש 10 : חטאת שעברה שנתה, אינה מתה כחטאת שאבדה ונתכפרו בעליה באחרת. והבדל יש בין אבודה לבינה. כי חטאת אבודה היתה "דחויה" בלי אפשרות להקרבה, ואילו זו לא היתה דחויה אלא שהמתין 11 להקריבה עד שעברה שנתה. וגם עתה כשמתכפר באחרת אינו "דוחה" לזו, אלא שאין לו אפשרות להקריבה כאילו היתה בבית הקברות. ודינה כדין מפריש שתי חטאות לאחריות ומשך אחת מהן ונתכפר בה שהשניה לא מתה (כמבואר לקמן כד א), מפני שבמשיכת אחת מהן לא "דחה" את חברתה.
10. על פי תוס' בשיטה מקובצת בהשמטות. 11. וכן כתב התוס' הרא"ש במסכת יומא (סו א) וזה לשונו: משום דעיבור שנתה לאו דיחוי גמור הוא כמו אחרים, אלא ממילא הוא בא על ידי שלא הקריבו אותה בזמנה.
ומקשינן על חידושו של ריש לקיש ממשנתנו.
תנן: שעיברה שנתה ושאבדה ונמצאת בעלת מום אם כיפרו בעלים 12 מתה.
12. גירסת השיטה מקובצת.
תיובתא דריש לקיש, האומר שעיברה שנתה רועה אפילו אחר שכיפרו בעליה באחרת?
ומתרצינן, אמר לך ריש לקיש: כי קתני "מתה" 13 אאבדה (על אבדה) ונמצאת בעלת מום, והיא מתה, כמבואר במשנה הואיל ויש בה שתי ריעותות 14 , אבל חטאת שעברה שנתה אינה מתה אלא רועה, כדברי ריש לקיש.
13. גירסת רש"י. 14. לרש"י, ולתוס' הואיל דאבדה לפני שנפל בה מום.
(ובהמשך מקשינן: אם כן למה שנתה המשנה "שעברה שנתה" בין החטאות המתות?).
ומקשינן: אי 15 הכי, אם כדברי ריש לקיש, שהמשנה מדברת רק באבדה ונמצאת בעלת מום - אימא סיפא: אם עד שלא כיפרו הבעלים - תרעה עד שתסתאב. ואי, ואם המשנה מדברת באבדה ונמצאת בעלת מום, למה לו להמתין מלמוכרה עד שיפול בה מום, הא מסאבא וקיימא, הרי כבר נפל בה מום.
15. גירסת השיטה מקובצת.
בשלמא 16 אם נפרש שהמשנה מדברת גם על עברה שנתה, יתכן לומר שאם רוצה למכרה ולקנות אחרת לא ימכרנה בלא מום. אבל אם המשנה מדברת רק באבדה ונמצאת בעלת מום, למה אמרה המשנה שימתין לה עד שיפול בה מום?
16. הרב מתן בסתר.
ומתרצינן, אמר רבה: הכי קאמר, כן תתפרש המשנה אליבא דריש לקיש: שאבדה ונמצאת בעלת מום עובר, אם אחר שכפרו בעלים - מתה, ואפילו נמצאה לפני שכיפרו הבעלים ואחר כך כיפרו, הואיל ויש לה שתי ריעותות, וגם מום עובר ריעותא היא, אם קודם שכיפרו בעלים - תרעה עד שתסתאב במום קבוע, דשכל זמן שאין לה מום קבוע אינו יכול למוכרה ולהוציאה לחולין, וכשיפול בה מום קבוע - תמכר.
והמשנה לא אמרה "מתה" על עברה שנתה כלל, אלא על אבודה.
אמר רבא: שתי תשובות בדבר! חדא, דאם כן, כאוקימתת רבה - "ישמור" (ימתין) מיבעי ליה למיתני, היתה צריכה המשנה לומר, שהרי כבר נפל בה מום עובר, וכדי למוכרה (כיון שאינו רוצה להתכפר באחרת) הריהו "ממתין" לה שיפול בה מום קבוע. ולמה לא אמרה כן המשנה?
ועוד, מה ששנתה המשנה "שעיברה שנתה" בין החטאות המתות - למאי הלכתא קתני לה, הלא אינה מתה, ועושה תמורה ומועלין בה, ולמה שנתה אותה המשנה בשעה שאין בה אפילו אחת מהלכות אלו?
רבא מפרש את המשנה שלא תיקשה על ריש לקיש: המשנה מדברת כשעברה שנתה ואבדה אלא שנמצאה תמימה קודם שכיפרו באחרת, נמצא שיש עליה שתי ריעותות, האחת שהיתה אבודה, ועוד שעברה שנתה, ולפיכך תמות אם כיפרו בעליה באחרת. ואם לא כיפרו באחרת ורוצה להמתין לה עד שיפול בה מום - תרעה עד שתסתאב. ואילו ריש לקיש מדבר שלא נאבדה כלל אלא שעברה שנתה, וכיון שיש לה רק ריעותא אחת - אינה מתה אלא רועה אפילו אם כבר כיפרו באחרת.
אלא, אמר רבא: מה שאמרה המשנה "ושאבדה" באמצע בין "עברה שנתה" לבין "ונמצאת בעלת מום", מוסב על שתיהן, וכאילו אמרה "עברה שנתה ושאבדה, ושאבדה ונמצאת בעלת מום" (פעמיים "ושאבדה"!) -
והכי קתני, וכך מתפרשת המשנה: א. עברה שנתה ואבדה, ונמצאה תמימה. ב. או אבדה ונמצאת בעל מום. ובשתי אלו יש שתי ריעותות, ולפיכך אם נמצאו או זו או זו קודם שכיפרו באחרת אם כיפרו הבעלים באחרת אחרי שזו נמצאה - מתה, קודם שכיפרו הבעלים - תרעה זו שעברה שנתה ונמצאת תמימה עד שתסתאב ותימכר. וזו שאבדה ונמצאה בעלת מום תימכר מיד.
ומבארינן: וצריך למיתני "אבדה" 17 גבי עיברה שנתה וגם צריך למיתני "אבדה" גבי בעלת מום - כלומר, למה צריך התנא להשמיענו שתיהן, הלא בשתיהן נאבדה ונמצאה עם ריעותא אחרת המצטרפת עמה להביאה לתורת חטאת המתה?
17. גירסת השיטה מקובצת.
דאי תני "אבדה" גבי שעברה שנתה, הוה אמינא: התם הוא דמהניא לה, מועילה לה "אבדה", להביאה למיתה - משום דאפילו קודם שאבדה, לא חזיא למילתה, אינה ראויה לחטאת, לדבר שהופרשה, שהרי בחטאת נאמר (במדבר טו) "בת שנתה", וזו עברה שנתה, ופסולה - פסול הגוף הוא, הלכך תלך למיתה בשתי ריעותות (אפילו שנמצאה כשעדיין לא נתכפר בשניה, דאילו נתכפר בשניה ואחר כך נמצאה - ברור שהאבודה הולכות למיתה) -
אבל בעלת מום, דאי לאו מומא - חזיא הרי היא ראויה, ופסול שלה - חסרון בעלמא הוא, והואיל ונמצאה קודם כפרת השניה, אימא, יש לומר שלא תהני לה 18 "אבדה" ובשביל שהיתה אבודה בלבד לא תלך למיתה 19 -
18. גירסת הגר"א. 19. מבואר על פי הרש"ש.
לפיכך, משמיעתנו המשנה שבכל זאת תמות, כיון שנאבדה והיא גם בעלת מום.
ואי תני "אבדה" גבי בעלת מום, הוה אמינא, התם הוא דמהניא לה "אבדה" להביאה לידי מיתה - משום דלא חזיא להקרבה בשום קרבן, על כן תמות -
אבל עיברה שנתה, דחזיא להקרבה, בשאר קרבנות, אימא: כיון שאין די בריעותא זו, ומשום שהיתה אבודה בלבד - לא תיהני לה "אבדה", ולא תמות (כשנמצאה קודם שנתכפר באחרת) -
משמיעתנו המשנה שהיא מתה בשביל שתי הריעותות.
ומסקינן: צריכא!
ומקשינן: ומי אמר רבא הכי, שאם עברה שנתה ונאבדה אינה רועה אלא מתה - והא אמר רבא: אבודת לילה, אם נאבדה חטאת בלילה והפריש אחרת תחתיה, ונמצאה הראשונה לאור הבוקר 20 לאו שמה אבודה, 21 ואפילו לרבי 22 האומר שאם נמצאת הראשונה אחר הפרשת השניה, אפילו בעוד שלא נתכפר בשניה, מתה הראשונה - דברים אלו אמורים אם היתה הראשונה "אבודה ביום" בשעה שהיא ראויה להקרבה, אבל "אבודת לילה" שבין כך ובין כך אינו זמן הקרבה - אינה נקראת "חטאת שאבדה", ואינה מתה אם נתכפר בשניה אלא רועה.
20. רש"י פסחים (צז א) ועיין בעמוד ב מסקנת הגמרא. 21. גירסת רש"י. 22. על פי השיטה מקובצת והצאן קדשים. ועיין בהגהת הב"ח.
הרי שרבא סובר ש"אבודה" בשעה שאינה ראויה להקרבה אינה נקראת אבודה. אם כן, הרי גם עברה שנתה אינה ראויה להקרבה, ובשעה שנאבדה לא היתה ראויה להקרבה, ולמה סובר רבא שהיא מתה משום שיש לה שתי ריעותות, הלא אין לה ריעותא של "אבודה"?
ומתרצינן: לא דמי, אינו דומה עברה שנתה לאבודת לילה. כי אבודה 23 דליליא לא חזיא, לא לגופה, להקרבה, ולא לדמי, ואף אם יפדוה אי אפשר להקריב בלילה קרבן הקנוי בדמיה, הלכך אינה נקראת "אבודה", 24 שהרי אפילו אם לא היתה אבודה, גם כן אינה ראויה להקרבה.
23. גירסת הגר"א וכן בכל בסוגיא. 24. על פי הצאן קדשים (בד"ה תוס'.)
אבל הא, עברה שנתה, נהי דלגופה לא חזיא, אף אם אינה ראויה להקריבה היא עצמה, מכל מקום, לדמי חזיא, אם היה מוכרה לפני שנאבדה היו דמיה ראויים להקרבה. ועתה, שנאבדה נתוסף עליה עוד ריעותא, ולפיכך מתה.
ומביאה הגמרא משנה להקשות על רבא האומר שבריעותא אחת, כגון עברה שנתה, אינה מתה, שהרי תנן במסכת יומא (סב א) לגבי שני שעירי חטאת יום כפורים (האחד לה', והוא השעיר הנעשה בפנים, והשני לעזאזל) שאם אירע ואחרי שהגריל, מת השעיר של עזאזל, הרי הוא מביא שני שעירים מן השוק, ומגריל הגרלה אחרת, והשעיר שנפל עליו הגורל לעזאזל נשלח לעזאזל. ועתה, יש לפניו שני שעירים לה', אחד מהזוג הראשון ואחד מהזוג שני - אחד מהם יקרב לשעיר הנעשה בפנים, והשני ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה, ואין לו דין של חטאת המתה, לפי שאין חטאת צבור מתה -
ומדייקת הגמרא: רק משום שהיא חטאת צבור, לכן תרעה. הא דיחיד, באופן כזה - מתה.
וחוזרת הגמרא לגבי האמור במסכת יומא:
ואמר רבי יוחנן: יקריב את השני שבזוג שני, כי השני שבזוג ראשון "נדחה" בכך שמת בן זוגו, 25 ורבי יוחנן לשיטתו הסובר "בעלי חיין נדחין", 26 כלומר, אף שהוא חי, יש עליו תורת "דיחוי" משעה שמת בן זוגו השעיר המשתלח ואינו חוזר לכשרותו. על כן, יקריב את השני שבזוג שני, שלא נדחה.
25. "דיחוי" היינו שנדחה לפי שעה מהקרבה, אף על פי שחוזר לכשרותו. 26. כלומר, לאפוקי מדעת רב שם (יומא סד א) החולק וסובר ש"בעלי חיים אינן נדחין" כל זמן שאפשר למצוא להם תקנה, כגון הכא שאפשר להגריל על שני שעירים אחרים כדי שיצטרף אל השעיר לעזאזל של זוג שני ויכול להקריב את השני שבזוג ראשון. ולדעתו לא אמרינן דין דיחוי אלא בשחוטין.
ומבארת הגמרא דברי רבי יוחנן: וכשהוא מתכפר - בשני שבזוג שני מתכפר. ואידך קמא, השני שבזוג ראשון, הוה לה כי (כאילו) עברה שנתה. כלומר, פסלותו היא כפסול עברה שנתו.
ויש לדייק: טעמא שאינה מתה, משום דשל צבור היא. הא דיחיד - מתה, אף על פי שאין לה שתי ריעותות, ולא נאבדה. הרי שרבי יוחנן סובר שבעברה שנתה בלבד, או בריעותא אחת אחרת בלבד - מתה.
וקשה לרבא, שאמר וביאר משנתנו שמתה רק כשיש לה שתי ריעותות?
ומתרצינן: אמר לך רבא: אכן! אני כשלעצמי סובר שבדיחוי אחד, ונתכפר באחרת, מתה בלי שיצטרף אליה ריעותא של אבדה, ומה שפירשתי את המשנה האומרת "ושעברה שנתה" שמדובר בצירוף "אבדה" - פירשתי כן אליבא דריש לקיש, האומר עברה שנתה - רועה. ולריש לקיש, אכן קשה ממשנה זו דמסכת יומא -
אבל עדיין קשה, שהרי במשנתנו נאמר "ושאבדה ונמצאת בעלת מום", וקשה: למה צריך כדי להמיתה שתהיה גם בעלת מום, והיינו שתי ריעותות, הרי הוכחנו מהמשנה ביומא ש"עברה שנתה" בלבד, או בריעותא אחת אחרת דוגמתה - מתה? ולמה אמרה משנתנו שאינה מתה ב"אבדה" בלבד?
על קושיא זו נתרץ: דחויין לחוד, ואבודין לחוד! חטאת שנדחתה ממש ואינה ראויה עוד להקרבה - מתה בדחייה זו בלבד בלי ריעותא אחרת, הלכך אמרה המשנה "ושעברה שנתה ... אם כיפרו הבעלים - תמות. מה שאין כן ב"אבדה" אין בה די בשביל להמיתה, מאי טעמא? אבודין - דעתיה עליהון, אינו מדחה אותה, בהסתמכו על דילמא משתכחין, יתכן שימצאו. הלכך, בלי שתצטרף אליה ריעותא נוספת אינה מתה, ולכן אמרה המשנה "ושאבדה ונמצאת בעלת מום - מתה. ואילו דחויין - לא הדרי מתחזיין, שאין שום אפשרות שיחזרו להיות ראויין, כגון הדחויין של השעירי יום כפורים וכגון עברה שנתה, הרי היא מתה בלי ריעותא אחרת.