פרשני:בבלי:מעילה ז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מעילה ז א

חברותא

מחשבין, מחשבת פיגול, על האבוד ועל השרוף. בשר זבח  175  שחציה נאבד או נשרף, והכהן זורק את הדם וחושב על כזית מאותו בשר שנאבד או נשרף שיאכלנו חוץ לזמנו, מחשבתו (הדמיונית שאינה מציאותית!) קובעת דין פיגול לשאר הבשר שנשאר  176 .

 175.  וכן אם נאבדו או נשרפו האימורין, וחישב בשעת זריקה על מנת להקטירן חוץ לזמנן, הוי פיגול. שיטה מקובצת ופירוש המיוחס לרש "י.   176.  הקשה הקרן אורה, לפי ההוה אמינא שהבשר או האימורין נשרפו או נאבדו, למה יהיה פיגול, איך תחול מחשבה על דבר שאינו בעולם כלל? והאבן האזל (קדשים חלק ב פד ב) מתרץ, באבוד, מכל מקום ישנו בעולם, ובשרוף, מוכרח לומר שמדובר שאינו שרוף כל כך. החזון איש (זבחים סימן יט ס"ק נ) מבאר, ומוכיח מכאן יסוד בהלכות פיגול, שאיסור פיגול הוא מפני "שרצונו לשנות במשפטי הקדושה". וממילא, אף שב"פועל" לא יקטיר למחר ולא יאכל למחר, מאחר שנאבד או נשרף, ומחשבתו אינה עומדת להתקיים, מכל מקום, מאחר שהיה עבודתו על מנת להתיר למחר, נגד משפטי הקדושה, הריהו פיגול. ומוסיף החזון איש, שכל זה הוא כשאינו בעולם. אבל אם הכזית שעליו חושב נמצא בעולם (ואינו חושב שיקטירנו בפועל) וחושב עליו בשעת הזריקה על מנת "להתיר" הקטרה למחר, זאת אינה מחשבה כלל. כי במחשבה זו לא נכלל שאכן יעשה כך, ויש כאן מחשבה נגדית שלא יקטירנו למחר. מה שאין כן כשהכזית אינו בעולם (או לפי מסקנת הגמרא ב"עומד לאיבוד") וחושב שיקטירנו למחר, אז, בודאי לא חשב שאכן יקטירנו, וכמו כן, בודאי לא חשב מחשבה נגדית שלא יקטירנו, ומחשבתו מתפרשת שרוצה להתיר להקטיר למחר ולשנות ממשפטי הקדושה, הילכך, הוי פיגול.
ומקשינן  177 : והא אבוד ושרוף לא איתינון, לא נמצאים בעולם, ואפילו הכי קתני (לימדוני חבירי שבגולה) מחשבין עליהן. ועל כן  178 , קשה: מי אמר רב אסי הכי? הא בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן: חישב בשעת הולכה  179  לנשפכין למחר, שיזרוק מחר ("חוץ לזמנו") מן הדם שנשפך  180  מן הכוס (כלי קבלת הדם) על רצפת העזרה, מהו? האם הוי פיגול או לא? וצדדי ספק הם: היות ודם זה כשר לזריקה, לכן מועילה עליו מחשבת פיגול, ומאידך, הואיל ואין מצוה  181  לאספו, והולך לאיבוד, לא הוי מחשבת זריקתו מחשבת פיגול.

 177.  לפי גירסת ה"ספרים", היא תחילת קושיא חדשה. ולפי גירסת הגמרא היא סיום הקושיא,, אם אפשר לחשב מחשבת פיגול על האבוד ועל השרוף, למה לא תועיל זריקה ל"יוצא".   178.  ולפי גירסת הגמרא, היא קושיא בתוך קושיא, כלומר, טרם שהגמרא מתרצת קושית רב אסי על דברי רבי יוחנן, מקשה הגמרא סתירה מדברי רב אסי במקום אחר על דבריו.   179.  תוס' על פי גירסת הצאן קדשים. וכן כתבו התוס' במסכת זבחים מובא בהערה 181.   180.  כן פירשו התוס'. ואילו המיוחס לרש"י מפרש: אם חישב מחשבת פיגול בשעת שפיכת שיירי הדם ליסוד המזבח. וצדדי הספק הם: האם שפיכה זו חשובה כמו זריקה, ואם חישב בה, מפגל, או לא. ותמהו התוס': מה הספק בדבר?! הלא מפורש במסכת זבחים (יג א) שאין מפגלין בשפיכת שיירים, מפני שהדין הוא שגם אם לא שפך כלל אינו מעכב את הכפרה? ועיין בצאן קדשים ובמשנה למלך (פרק יג מהלכות פסולי המוקדשין הלכה א). עוד פירש המיוחס לרש"י, שבשעת זריקה חישב לשפוך שיירי הדם (שדינם להישפך על יסוד המזבח) למחר. וצדדי הספק הם: האם חשובה מחשבה זו של שפיכת שיירי דם, כאילו חישב בזריקה עצמה שיזרוק מקצתו למחר, הילכך הוי פיגול, או שאינה חשובה למחשבת פיגול מאחר שהם נשפכין. ותמהו התוס', שהרי בגמרא (שם) מפורש ברייתא שהוא נידון ל"אכילת מזבח", ומפגלין במחשבה זו. וכתב שם הגרי"ז: על אף שאינו מובן סברת המיוחס לרש"י ששפיכת שיריים ליסוד הוי בגדר "הולך לאיבוד", ואי לכך מדמה הגמרא בסוגייתנו נשפכין לאבוד ושרוף, מכל מקום, מאחר וכן פירש המיוחס לרש"י יש לתרץ: שם דנה הסוגיא אם מה שנלמד מהפסוק "ואם האכל יאכל" הנאמר בפרשת פיגול, ודרשו חז"ל "אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח". כשם שהחושב לאכול בשר ("אכילת אדם") אחר זמנו הוי פיגול, כן החושב להקטיר אימורים למחר ("אכילת מזבח") הוי פיגול. ודנה שם הברייתא אם שפיכת שיריים היא בגדר "אכילת מזבח", והמחשב לשפוך למחר, מפגל, או לא. ומסקנת הברייתא היא, שאכן הוי פיגול. ואילו בסוגיתנו הדיון הוא, אם החפצא של דם שיריים, אם הוא דם שחלה בו מחשבה. ומעשה השפיכה הוא מעשה של "אכילת מזבח", אבל יתכן שהדם אינו חפצא שעליו יחול פיגול. ומעתה, שם מדובר בדם הראוי עוד לזריקה, כגון בחטאות חיצוניות שדינן בארבע מתנות, ואם נתן מתנה אחת כיפר בדיעבד. נמצא ששיירי הדם הראויים להשלים הזריקות, הם בודאי עדיין חפצא של דם שעליו חל פיגול. והיות ש"מעשה השפיכה" הוא מעשה של אכילת מזבח והדם הוא חפצא של דם זריקה, לכן אם חישוב עליו, הוי פיגול. אבל בסוגיתנו מדובר בחטאות הפנימיות שדינן שכל ארבע מתנותיה מעכבות, ואכן כבר נתן כל המתנות, ושאר הדם נשאר שיריים הנשפכין ליסוד המזבח, ועליהן נאמר שאם לא נתן, לא מעכב. וחשב בזריקה שישפוך את שיירי הדם למחר. על כן, מסופק רב אסי, לדעת פירוש המיוחס לרש"י, כיון שהדם נשפך ליסוד והולך לאיבוד, יתכן שאין הדם חפצא שעליו יחול פיגול. ולא שייך כלל לדון עליו אם הוי אכילת מזבח אם לאו. וראה מנחת חינוך (מצוה קמד אות ז).   181.  הצאן קדשים מבאר: מפני שנשאר בכוס דם כדי זריקה. וכן כתבו התוס' זבחים (יג ב ד"ה על מנת): שנשפך מן הכלי על הרצפה. ומיבעיא ליה: אם מוליך אותו מקצת דם הנשאר בכלי, על מנת לזרוק מאותן נשפכין חוץ לזמנו, שהרי ראויין לאוספן. או דילמא כיון דבכוס איתיה דם, וההוא דעל הרצפה הולך לאיבוד, לא פסלה בהו. ועיין בקרן אורה, המקשה, למה אין מצוה לאוספן, ולכאורה, כשם שמצוה לקבל כל הדם, כמו כן, מצוה לאסוף הדם שנשפך מן הכלי. ועיין שם מה שכתב. והאריכו בקושיא זו הגרי"ז (שם) והאור שמח (פרק יג מהלכות פסולי המוקדשין) והמקדש דוד והקהלות יעקב (סימן ג).
(ולצד זה מוכח שרב אסי סובר שאין מחשבין על האבוד).
אמר ליה רב זירא לרב אסי: כבר שנית  182  לנו "אלל"!

 182.  שם בגמרא אמר רבי אלעזר הדין של "אלל", ולמה אמר לרבי יוחנן "שנית". אלא, (עיין הקדמת ספר שם עולם) לפי שרבי אלעזר, שהיה תלמידו של רבי יוחנן, שנה דברי רבי יוחנן בלי להזכירו בשמו, מאחר שהיה ברור שאומר כן משמו של רבי יוחנן, נמצא שהוא מאמר רבי יוחנן.
"אלל" הוא גיד צואר הבהמה, ודינו מבואר במשנה במסכת חולין, (קכא א) שמאחר שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה, אינו מצטרף להבשר לשיעור כזית לגבי טומאת נבילות.
ומאותו הטעם אמרה הגמרא במסכת זבחים (לה א), כיון שהוא דבר שאין הדרך לאכלו, לכן, אם חשב עליו מחשבת פיגול, השוחט את הזבח על מנת לאכול את ה"אלל" חוץ לזמנו, אינו פיגול.
ופושט רבי זירא: אלמא, מוכח, האי "אלל" כיון דלית ביה מששא, אינו חשוב, והוא דבר ההולך לאיבוד, לא מהני ביה מחשבה  183 , ואין הזבח פיגול. אף על גב שאם רצה לאכלו אוכלו כבשר, הני נשפכין נמי, כיון דלאיבוד אזלי, ליסוד המזבח, לא מהניא בהו מחשבה  184  של פיגול.

 183.  גירסת התוס'.   184.  גירסת הב"ח.
ורב אסי קיבל הוכחת רבי זירא מ"אלל", ונפשט לו ספיקו, ואין מחשבין לנשפכין, משום שהולכין לאיבוד.
אלא, אם כן דקתני רב אסי: מחשבין על האבוד ועל השרוף, קשיא, הרי רב אסי עצמו סובר שאין מחשבין על דבר ההולך לאיבוד?
אמר רבא: אכן, אין מחשבין על דבר האבוד, ומה ששנה רב אסי: מחשבין על האבוד ועל השרוף, אין הכוונה שכבר אבד ונשרף, אלא אימא, פרש! על העומד לאיבוד ועל העומד לישרף, ועדיין לא נאבד ולא נשרף. כגון: זרק חתיכת בשר או חתיכת אימורים בפי כלב ובפי כבשן אש  185 , וטרם שהגיע לפי הכלב או הכבשן זרק את הדם במחשבת פיגול.

 185.  כן כתבו התוס'. אבל בפירוש המיוחס לרש"י כתב, שחישב בשעה שהיה בעולם, וסופו שנאבד או נשרף. והוכיח סופו על תחילתו שהיה עומד להיאבד ולישרף. ולשיטתו, שהיא גירסת הגמרא, מתורצת הקושיא על בשר שיצא כולו, שלדברי רבי יוחנן מודה רבי עקיבא שהזריקה לא תועיל להוציאו מידי מעילה, משום, שכיון שדינו לישרף (ככל פסולי המוקדשים שפסולן בקודש), על כן, הוי כשרוף כבר מעתה, ולא תועיל לו זריקה. ברכת הזבח. ותמה הקרן אורה, אם בשעת הפיגול היה הבשר או האימורין בעולם, הרי כבר נתפגל כל הקרבן, ומה מהני מה שאחר כך נאבד או נשרף. וגם על מה שכתבו התוס' שכבר זרק בפי הכלב וכבשן, תמה הקרן אורה, שמכל מקום, בשעת הפיגול לא היה אבוד? ועיין מרחשת (חלק א סוף קונטרס בענין יאוש) הרוצה לדמות מאמר זה של רבא, לספיקו של רבא במסכת בבא קמא (יז ב) "אי בתר מעיקרא אזלינן או בתר תבר מנא".
וכיון שבשעת המחשבה, עדיין לא היה אבוד, לכן הוי מחשבת פיגול  186 . ואינו דומה לחישב לנשפכין.

 186.  כתבו התוס' לפי גירסת הגמרא, מתורץ גם הדמיון ליצא כולו "כיון דאבד ונשרף קודם זריקה". וכנראה כוונתם כנ"ל (הערה הקודמת).
הגמרא ממשיכה לבאר דברי רבי עקיבא.
אמר רב פפא: לא אמר רבי עקיבא "זריקה מועלת ליוצא", אלא שיצא בשר. אבל יצא  187  דם ונפסל, וחזר והכניסו וזרקו, אין  188  זריקה מועלת ליוצא, כיון שהדם עצמו פסול. מפני  189  שאין שום "הרצאה" בפסולי הדם, אלא לגבי פיגול בלבד, מגזירת הכתוב, שנאמר גבי פיגול "לא ירצה", ודרשינן "כהרצאת כשר כן הרצאת פיגול".

 187.  גירסת הב"ח.   188.  כתב הברכת הזבח: על כרחך, מדובר, שיצא כל הדם וזרק הדם שיצא. דאי יצא מקצת הדם, וזרק מהדם שלא יצא, כשר הקרבן לגמרי ואף לאכילה, כמבואר במשנה זבחים (פב א). וזה שלא כדברי הכסף משנה (פרק ג מהלכות מעילה הלכה א). וכן כתב הקרן אורה. ואינו מוכרח שזוהי כוונת הכסף משנה, עיין שם.   189.  שיטה מקובצת. בהגהות מהרש"ם מבאר, על פי דברי התוס' במנחות (ו ב ד"ה שהרי). שם אמרה הברייתא שהטעם שאם יצא הבשר והכניסו ועלה, לא ירד, הוא: הואיל ו"יוצא" כשר בבמה. והקשו התוס', אם כן, למה ביצא הדם והכניסו וזרקו, ירד, לדברי רבי יהודה? ותירצו, לפי גירסת הברכת הזבח: איברי הבשר הואיל והן נשרפין ולא נשאר הפסול, לא ירדו, מה שאין כן דם, אינו מתקנח מכותלי המזבח.
תניא נמי הכי, וכן שנינו ברייתא  190 : שחט בשתיקה, בלי מחשבה הפוסלת, ויצא דם מחוץ לעזרה, אף על פי שהכניסו וחזר וזרקו, לא עשה ולא כלום! הילכך: בקדשי קדשים, מועלין בו, בקדשים קלים, אין מועלין בו, כלפני זריקה.

 190.  וברייתא זו היא בודאי אליבא דרבי עקיבא, דאי כרבי אליעזר, למה מדברת בדם דוקא. פירוש ב.
שנינו במשנתנו: אמר רבי עקיבא: והרי המפריש חטאתו וכו'  191 .

 191.  גירסת השיטה מקובצת.
הגמרא מבארת את דברי רבי עקיבא במפריש חטאתו.
אמר רבי אלעזר (האמורא רבי אלעזר בן פדת): לא אמר רבי עקיבא, שרצה מזה זורק ורצה מזה זורק, אלא כששחט שתיהן, שתי החטאות בבת אחת  192 , אבל כששחט בזה אחר זה, כגון, ששחט אחת וזרק דמה לפני שישחט השניה, לא אמר רבי עקיבא, ומודה שזריקת דם הראשונה אינה מוציאה בשר השניה מן המעילה.

 192.  מה נקרא בבת אחת, ומה נקרא בזה אחר זה. התוס' מסופקים, אם בבת אחת כששחט שניהם ביחד בסכין ארוכה, או אף כששחט זה אחר זה וקיבל דמם זה אחר זה, גם כן נקרא בת אחת הואיל והם ראויים ליזרק שניהם, ורצה מזה זורק ורצה מזה זורק, בניגוד לזה אחר זה, דהיינו, שזרק כבר דם האחת לפני קבלת השניה, שאז נדחית השניה בזריקתה של הראשונה. ולפי גירסת השיטה מקובצת וצאן קדשים, כתבו התוס' דאין לפרש ששחט בבת אחת ממש. ובשיטה מבאר מפני ששנינו (חולין כט א) שאין שוחטים שני זבחים ביחד. והמיוחס לרש"י מפרש, ששחטו שני כהנים (לאו דוקא, כי שחיטה כשרה בזר) ביחד, זה אחת וזה אחת. וכתב עוד, שאילו נשחט האחת לפני השניה, נדחית השניה. סיכום: התוס' סוברים שזריקת האחת דוחה את השניה, והוא הנקרא "זה אחר זה". והפירוש המיוחס לרש"י סובר ששחיטת האחת דוחה את השניה. והקשה המקדש דוד (קונטרס אחרון ה) על המיוחס לרש"י, דלדבריו ששחיטת האחת דוחה את השניה, אין שום תועלת במה ששנים שחטו ביחד, שהרי סוגיתנו היא לדעת רבי עקיבא הסובר (בכורות יז) בכהאי גוונא "אי אפשר לצמצם" ששניהם ישחטו ביחד, ובודאי שהאחת נדחית מפני השניה. ויתכן שיזרוק הדם מהקרבן שנשחט מאוחר, והוא מחטאות המתות. (וראה במשנת רבי יעקב). והמעיין היטב בדברי השפת אמת יווכח, שהוא משייך מחלוקת המיוחס לרש"י ותוס', על פי מה שנחלקו רש"י ותוס' (מובא לעיל הערה 165) בטעם שהשניה יצא מידי מעילה. דלדעת רש"י הוא, משום שעל השניה יש דין "חטאת המתה" שאין בה מעילה, הילכך, סובר כאן המיוחס לרש"י שדחיה זו ליעשות מותר חטאת נעשית בשעת שחיטה. ואילו לדעת התוס' שם שמפני שכשהם בבת אחת הם כגוף אחד, וכשהם בזה אחר זה נחשבים כשני גופים, הילכך, קביעה זו נעשית בשעת הזריקה. ובכך מבאר את דברי הברכת הזבח שכתב שדברי הרמב"ם נוטים כפירוש התוס'. ולכאורה אין ברמב"ם שום רמז לכך, ואדרבה! הכסף משנה מפרש דעת הרמב"ם כשיטת המיוחס לרש"י. וזה לשון הרמב"ם (פרק ג מהלכות מעילה הלכה ו): המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואחר כך נמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות, ושחט שתיהן כאחת וזרק דם אחד מהן, אין מועלין לא בבשר זו שנזרק דמה ולא בבשר חברתה. ואף על פי שאינו ראוי לאכילה, הואיל ואם רצה מזה זורק ואם רצה מזה זורק. אבל אם שחט זו אחר זו, אין דמה מועיל לבשר חברתה ואפילו לאחר זריקה, שהרי לא היתה לה שעה הראויה להתיר בשרה. ומדייק השפת אמת, דברים אלו "שהרי לא היתה לה שעה הראויה להתיר בשרה", ולא כתב שנדחית מפני שהיא מתה, משמע שסובר כדברי התוס'.
ובהמשך יבואר טעם ההבדל.
הגמרא מביאה ברייתא, ונאמר בה באריכות ראיית רבי עקיבא.
תניא, שנינו: אמר רבי שמעון: כשהלכתי לכפר פאני, מצאני זקן אחד. ואמר לי: אומר היה רבי עקיבא "זריקה מועלת ליוצא"?! אמרתי לו: "הן"!
וכשבאתי  193  והרציתי דברים אלו, והם תמיהת הזקן, לפני רבי עקיבא, אמר לי רבי עקיבא: כשאתה מספר לי דברי הזקן, נדמה שאתה מסכים להם ומפקפק על דברי, ואתה אי אתה אומר כן?!

 193.  זו היא גירסת התוס' והם מביאים גירסא אחרת: אמר לו הזקן לרבי שמעון: והלא, הקרבן שיצא פסול הוא ! והיאך מרצה הזריקה על הפסול? וכשבאתי והרציתי דברים אלו, קושית הזקן לפני רבי עקיבא, אמר לי: ואתה אי אתה אומר כן<QM>! מדוע שתקת לו? וכי אינך סובר כמותי?! ובגמרתנו גירסא שלישית.
והרי המפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה  194  והרי שתיהן עומדות, מועלין בשתיהן. שחטן והרי דמן מונח בכוסות, מועלין בשתיהן, כל זמן שלא נזרק הדם  195 ,

 194.  נוסח אחר בשיטה מקובצת: ושחט את שתיהן בבת אחת, אי אתה מודה שכשם שדמה פוטר את בשרה מן המעילה כך יפטור וכו'. ולפי נוסח זה, שמע רבי אלעזר מן הברייתא, שדברי רבי עקיבא הם בבת אחת דוקא. ולפי נוסח הגמרא, דייק כן רבי אלעזר מלשון "והרי שתיהן עומדות".   195.  הקשה הברכת הזבח (וכן כתב בפירוש ב), למה לא פשטו מברייתא זו, כדברי מאן דאמר (לעיל ה א) "היתר אכילה", דאילו למאן דאמר היתר זריקה, כבר יצאו מידי מעילה כבר עתה כשדמן מונח בכוסות. ובשלמא מדברי המשנה אי אפשר לפשוט כמבואר (הערה 161). הצאן קדשים דוחה את דבריו, וסובר שאף מאן דאמר היתר זריקה, מודה בנידון זה. שהרי טעמו הוא, כמבואר (ה א) מפני שכל העומד ליזרק כזרוק דמי. ואילו כאן, כיון ששתיהן ראוייות לזריקה, ואין עדיפות של אחת על השניה, הילכך, לא שייך לומר ששתיהן עומדות לזריקה, והיות וכל אחת ספק שמא לא יזרוק מדמה, ויהיה אסור לזרוק דמה! אינו בגדר עומד ליזרק. אבל הקרן אורה מסופק בתירוץ זה. כיון שממה נפשך אין מועלים למאן דאמר היתר זריקה, דאם זו עומדת לזריקה, הרי כבר הגיעה להיתר זריקה, ואם אינה עומדת לזריקה, ותלך לאיבוד כדין חטאות המתות, גם כן אין בה מעילה. ומוסיף עוד, שלדברי התוס' (הערה 111) שאין כאן משמעות של "עומד ליזרק", אלא, כיון שראוי לזריקה יצאו מכלל "קדשי ה"', אם כן, לכאורה, גם כאן, שתיהן ראויות לזריקה, ולמה מועלין בהם, למאן דאמר "היתר זריקה". וחוזרת קושית הברכת הזבח. והקרן אורה מאריך עוד. ועיין בהערה 172 בשם השפת אמת.

דרשני המקוצר