פרשני:בבלי:יבמות קב א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אמר רבא: גר דן את חבירו, דהיינו גר אחר, בדיני נפשות 26 , דבר תורה (מדאורייתא).
26. כך כתב רש"י, דהיינו דווקא בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות אף את ישראל הוא דן, כדאיתא במס' סנהדרין (דף ל"ב). אבל התוס' (לעיל מ"ה ע"ב) כתבו דה"ה לענין ממונות. עיי"ש.
שנאמר: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך". ודיין בכלל מלך הוא, דכתיב: "מלך במשפט יעמיד ארץ", אם דומה דיין למלך, שאין צריך כלום יעמיד ארץ. ודרשינן: עליך, כלומר, לדון אותך, את ישראל, הוא דבעינן שיהא הדיין מקרב אחיך. אבל, גר דן את חבירו הגר.
ואם היתה אמו מישראל, ורק אביו נכרי דן אפילו את ישראל.
ולענין חליצה אינו דן עד שיהא גם אביו וגם אמו מישראל. שנאמר: "ונקרא שמו בישראל". משמע שצריך שיהא ישראל מכל צדדין 27 .
27. כך פירש רש"י. ומשמע מדבריו שצריך שיהו אביו ואמו מישראל. אבל התוס' כתבו, דדי שאביו יהיה מישראל. עיי"ש.
אמר רבה אמר רב כהנא אמר רב: אם יבא אליהו הנביא, ויאמר שחולצין במנעל שומעין לו.
אבל אם יאמר שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו, לפי שכבר נהגו העם לחלוץ בסנדל.
ורב יוסף אמר רב כהנא אמר רב: אם יבא אליהו, ויאמר שאין חולצין במנעל שומעין לו.
אבל אם יאמר שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו, לפי שכבר נהגו העם לחלוץ בסנדל.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו מנעל, אם חולצין בו לכתחלה או לא. שרבה סובר שלכתחילה אין חולצין במנעל. אלא שאם יבא אליהו ויאמר שחולצין במנעל, נשמע לו.
ואילו רב יוסף סובר שלכתחילה חולצין במנעל. ורק אם יבוא אליהו ויאמר שאין חולצין במנעל, נשמע לו.
ומקשינן: ולמאן דאמר שאפילו לכתחלה חולצין במנעל, והתנן במשנתינו: חלצה במנעל חליצתה כשרה. משמע שדווקא בדיעבד אין, חליצתה כשרה, אבל לכתחלה לא!
ומתרצינן: הוא הדין דאפילו לכתחלה חולצין במנעל. ואיידי דבעי למיתני בסיפא דמתניתין שבאנפיליא חליצתה פסולה, שבזה אפילו בדיעבד פסולה, תנא נמי רישא לגבי מנעל בלשון דיעבד.
ומנעל, אם חולצין בו לכתחלה פלוגתא דתנאי היא.
דתניא, אמר רבי יוסי: פעם אחת הלכתי לנציבין. מצאתי זקן אחד.
אמרתי לו: כלום אתה בקי ברבי יהודה בן בתירא (כלומר, האם אתה מכירו)?
אמר לי: הן, ועל שולחני הוא תדיר 28 .
28. תוס' מביאים שבירושלמי הגירסא: "שולחני הייתי בעירי, ועל שולחני הוא תדיר". וביאר היעב"ץ, דהוה קשיא להו שיהא סמוך תדיר על שולחן אחרים, דאיתא במס' ביצה (ל"ב ע"ב) שמי שסמוך על שלחן אחרים, העולם חשוך בעדו.
אמר לו רבי יוסי: כלום ראית שחלץ ביבמה?
אמר לי: ראיתי שחלץ הרבה פעמים.
אמר לו רבי יוסי: האם במנעל עשה את החליצה, או בסנדל?
אמר לי אותו זקן: וכי חולצין במנעל? אמרתי לו: אם כן, מה ראה רבי מאיר לומר: חלצה במנעל חליצתה כשירה!? 29
29. כך היא הגירסא בבבלי. אבל בירושלמי גרסינן: אמר לי (אותו זקן), וכי יש סנדל במקומנו? אמרתי לו, מה ראה ר' מאיר לומר שאין חולצין במנעל?! והביאו בעלי התוס' ובעל העיטור ראיה מהתם, דבמקום שאין סנדל מצוי, אף לכתחילה חולצין במנעל, כפי שאמר לו אותו זקן. אבל הרמב"ן כתב שמשם ראיה להיפך, שאעפ"י שאמר לו אותו זקן שאין סנדל מצוי שם, בכל זאת השיבו מר' מאיר שאמר שאין חולצין במנעל לכתחילה. וכן כתבו הראשונים: והאידנא אין סנדל מצוי בינינו, לכך נהגו לחלוץ במנעל לכתחלה, והכי איתא בירושלמי.
רבי יעקב אומר משמו של רבי מאיר: חולצין במנעל לכתחלה.
רואים שנחלקו תנאים בדעת רבי מאיר, אם חולצין במנעל לכתחילה או לא.
ומאן דאמר לכתחלה לא חולצין במנעל, מאי טעמא דידיה?
אילימא משום דהויא הפנתא, דהיינו גב המנעל, מעל הרגל, וארקתא, דהיינו שרוך הנעל, שכופלין אותו על אזניו של המנעל מעל דמעל הרגל, דהיינו, מעל גב המנעל, הפנתא, הנמצאת על הרגל. נמצא שכשהיא חולצת על ידי פתיחת השרוך, אינה חולצת מעל רגלו, אלא מעל הפנתא. (ראה ציור בסוף הספר).
והתורה אמרה "וחלצה נעלו מעל רגלו" דווקא, ולא מעל דמעל רגלו.
אי הכי, אפילו בדיעבד נמי לא תועיל חליצה במנעל, שהרי לא קיים את המצוה כראוי!
אלא, על כרחך צריך לומר, שעיקר מצות חליצה היא לגלות את רגלו, ולכן, אף שאינה חולצת מעל רגלו מהני. ואפילו שני מנעלים זה על גב זה, אם חולצת את שניהם כאחת, שפיר דמי, למרות שלא חלצה בידה את המנעל שמעל רגלו ממש.
אלא, היינו טעמא דאין חולצין במנעל, גזירה משום שמא תחלוץ במנעל מרופט, דהיינו, מבוקע וקרוע מלמעלה 30 . שכיון שמנעל רך הוא, יכול הוא לישב על רגלו למרות שהוא קרוע, ועלולה היא לחלוץ בו. ובאמת הוא פסול לחליצה, משום שאינו מגין על הרגל 31 .
30. ובערוך בערך מרפט (וכן במאירי) כתב: "פי' רפוי שמשתרבב ונופל ממנו". ולפירושו הטעם שאין חולצין בו, לפי שאין זה "מעל רגלו" לגמרי. 31. הקשו התוס', הא תני במס' שבת: "לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצתה כשרה!" ותירצו, דהתם אינו מרופט כל כך שלא יהא ראוי לנעול בו.
אבל בסנדל, אין מקום לגזור שמא תחלוץ בסנדל המרופט. שכיון שהוא קשה, אם יקרע, לא יוכל לישב על רגלו, ואין מקום לגזירה.
אי נמי, גזירה משום שמא תחלוץ בחצי מנעל. דהיינו, שהמנעל חופה רק את חצי הרגל 32 . שאף בזה, דווקא במנעל יש מקום לגזירה, משום שמתוך שהוא רך, יכול לנעול חצי מנעל, ובאמת פסול הוא לחליצה. אבל בסנדל אין מקום לגזירה זו, משום שאינו יכול לנעול חצי סנדל, כיון שהוא קשה, ואינו עומד ברגל.
32. כך כתב לבאר בפסקי רי"ד. והמאירי כתב, דהיינו שהמנעל עשוי חתיכות חתיכות של עור, וניטלה אחת מהן. עוד יש מפרשים שאין המנעל מגיע עד חצי הרגל למעלה.
אמר רב: אי לאו דחמיתיה לחביבי (אם לא שראיתי את רבי חייא) דחלץ בסנדל דאית לה שינצין (שיש לו שרוכים 33 ), שנוח לחלצו, ואינו מהודק כל כך על הרגל, אנא לא הואי חליצנא אלא בסנדלא דטייעא (אני לא הייתי חולץ אלא בסנדל של ישמעאלים), שרצועותיו גדולות ורחבות ונכפלות על הרגל 34 , דמיהדק טפי 35 (שמהודק הוא יותר על הרגל, וקשה יותר לחלצו).
33. כך ביאר רש"י. ולכאו' היינו מה שכתב בנמו"י, שהם שתי רצועות דקות שעושין בשפת המנעל או הסנדל לקשרו על השוק, ונוח לחלצו. ובערוך ובעוד ראשונים פירשו, דהם לולאות שמכניסים בהם רצועה ומותחין אותה בלא קשירה, ולכן סנדל זה נוח לחלצו, ואינה חליצה מעולה כל כך. והריטב"א והנמו"י בשם י"א כתבו, שהם הקרסים שאנו עושין במנעלים. 34. כך כתבו הריטב"א והנמו"י. ובמאירי הוסיף שיש לו בשפתותיו מצידי הסוליה אזניים, ובתוכן נכנסות רצועות ארוכות, וקושרין אותן פעמים על השוק ופעמים על גב הרגל, וקשרים אלו מעמידין את הסנדל ברגל בהידוק. 35. כתב בנמו"י, שרצועותיו גדולות ורחבות לכפלן על הרגל.
והאי סנדל דידן (שלנו, שאנו רגילין לנעול), אף על גב דאית ביה חומרתא, שיש בו קשר על שפתיו, שמעמידו שלא יצא מהרגל 36 , בכל זאת קטרינן ביה עוד מיתנא, 37 קושרין בו חבל אחר 38 , כי היכי דתפתח היא את הקשר של החבל, ואחר כך תחלוץ, וכך תהוי חליצתה מעלייתא 39 !!!
36. כך פירש רש"י. ובמאירי כתב, דהוא כעין טבעת, ומושכין דרכה את הרצועה. 37. ואיתא בתוס' ישנים, שכן אנו נוהגים היום, לעשות בסנדל של חליצה רצועות, ולקשרן סביב השוק. ועיי' בתוס', מה שהביאו בשם הירושלמי. 38. ודווקא של עור או של שער, ולא של דבר אחר. נמו"י. 39. כתב הריטב"א: כיון דקי"ל שאין חולצין במנעל לכתחלה, ואפילו במקום שאין סנדל מצוי, וכדכתבינן לעיל, ראוי לעשות סנדל לחליצה מעור שלוק קשה, ולעשותו חתיכה אחת, ועל שפתו קרסים שיכנסו בשפה האחרת בחורים עשויים שם, ועוד שתי רצועות ארוכות, אחת מכאן ואחת מכאן תחת הקרסים או עליהן, כדי לקשור הסנדל יפה ולחברו לשוק, שתוכל כל אחת להכפל ב' פעמים. עיי"ש עוד.
(סימן: התרת יבמה סנדל)
אמר רב יהודה אמר רב: התרת יבמה לשוק בשמיטת רוב העקב היא. שכיון ששמטה את רוב העקב מעל רגלו, הותרה כבר לשוק, אף על פי שלא חלצה את הנעל מעל רגלו לג מרי.
מיתיבי: אם הותרו רצועות מנעל וסנדל מעצמן, שלא על ידי היבמה, או ששמט היבם את רוב הרגל מתוך הנעל, ואחר כך חלצה היא את הנעל מעל רגלו חליצתה פסולה.
משמע, טעמא דחליצתה פסולה, משום דשמט הוא את רוב הרגל. הא אם שמטה היא את רוב רגלו מהסנדל חליצתה כשרה.
ומשמע שדווקא אם חלצה את הנעל מעל רוב הרגל, אזי אין, אכן, חליצתה כשרה. אבל אם חלצה רק מעל רוב העקב לא!
ומתרצינן: לא. היינו הך. באמת רוב הרגל היינו רוב העקב.
ואמאי קרו ליה לרוב העקב רוב הרגל? משום דכולא חיילא דכרעא עליה דחיס, שכל כח הרגל נסמך עליו, על העקב.
ואמרינן, מה ששנינו לעיל, שאם הותרו הרצועות שלא על ידי היבמה חליצתה פסולה, מסייע ליה לרב ינאי.
דאמר רב ינאי: בין שהתיר הוא, היבם, את הקשר, ואחר כך שמטה היא, היבמה, את הסנדל מעל רגלו, ובין שהתירה היא את הקשר, ואחר כך שמט הוא את הסנדל חליצתה פסולה, עד שתתיר היא את הקשר, וגם תשמיט היא מעל רגלו.
בעי רב ינאי: קרעתהו היבמה, את הסנדל, ועל ידי כך הוסר מעל רגל היבם, מהו? שרפתהו את הסנדל כשהוא כרוך על רגלו, ועל ידי כך הוסר מרגלו, מהו?
האם גלויי כרעא (לגלות את הרגל) בעינן והאיכא, שהרי סוף סוף נתגלתה רגלו, או דלמא, חליצה בעינן דווקא, שתחלוץ את המנעל מעל רגלו וליכא?
ומסקינן: תיקו.
בעא מיניה רבי נחמיה מרבה: היה היבם נעול שני מנעלים זה על גב זה, וחלצה לו, מהו? האם הוי חליצה כשרה או לא.
היכי דמי?
אילימא דשלפתיה לעילאי (שחלצה את המנעל העליון), ועדיין קאי תתאי במקומו, הרי "ושלפה נעלו מעל רגלו" אמר רחמנא ולא מעל דמעל, 40 והרי כאן שלפה את הנעל מעל המנעל שעל הרגל, ולא מעל הרגל עצמה! ואם כן, ודאי שאין החליצה כשרה!
40. איתא בתוס' חד מקמאי, שמכאן יש לנו ללמוד, שאין לחלוץ הנעל ע"ג בתי שוקיים שעל הרגל, שהרי "מעל דמעל" הוא. עיי"ש.
אלא, לא צריכא, דקרעתיה לעילאי (שקרעה את המנעל העליון), ועל ידי כך גילתה את התחתון, ואז שלפתיה לתתאי, שלפה את המנעל התחתון שהיה על הרגל, ועדיין קאי עילאי במקומו.
ואלו הם צדדי הספק:
מאי, האם חליצה מעל רגלו בעינן, והא איכא (והרי נתקיים), שהרי חלצה נעלו מעל רגלו! או דלמא, גלויי כרעא (לגלות את הרגל) בעינן וליכא, שהרי סוף סוף נשארה רגלו מכוסה במנעל העליון?