מיקרופדיה תלמודית:דבר שהצדוקים מודים בו

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־08:01, 2 ביולי 2015 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - דין המפורש בתורה שבכתב, שאין ההוראה בו נחשבת הוראה, ולא הוראה בטעות אם טעו בו

בהוראה ודין

שגגת הוראה

אין בית דין חייבים קרבן של פר-העלם-דבר-של-צבור (ראה ערכו) בשגגת הוראה, אם הורו בדבר שהצדוקים - שלא הודו בתורה שבעל פה[2] - מודים בו, ואינם חייבים אלא אם הורו בדבר שאין הצדוקים מודים בו (הוריות ד א), היינו בדברים שאינם מפורשים בתורה ומבוארים (רמב"ם שגגות יד ב), לפי שדבר המפורש בתורה, אנו אומרים עליו: "לך, תקרא בבית הספר" (גמ' שם), והיה להם ללמוד ולא למדו (גמ' שם ב), ולכן אינם שוגגים גמורים אלא קרובים למזיד (רש"י שם א ד"ה זיל; קרית ספר שם), ואין הוראתם כלום (מאירי שם)[3].

ואפילו לא הורו לעקור את כל גוף המצוה, אלא לבטל מקצת ולקיים מקצת, אם היתה אותה מקצת שביטלו דבר שהצדוקים מודים בו - אינם חייבים (באר שבע שם ד א).

ונחלקו הדעות:

  • יש אומרים שדין זה מקורו בסברא (באר שבע שם, בדעת התוספות שם ד"ה בדבר).
  • ויש אומרים שהוא נלמד מהכתובים הפוטרים בעקירת כל הגוף (ראה ערך הנ"ל), שכל דבר המפורש בתורה וביטלוהו, אפילו מקצתו, הוא עצמו נקרא עקירת כל הגוף, וביטול מקצתו שחייבים נקרא כשביטלו דבר הנלמד ממדרש חכמים ולא כתוב מפורש בתורה (קרן אורה שם וחפץ ה' שם, בדעת הרמב"ם בפירוש המשניות שם ג ב, ובשגגות שם).

הורו לעקור את כל הגוף והוא דבר שאין הצדוקים מודים בו - פטורים (תוספות שם)[4].

זקן ממרא

אף בזקן-ממרא (ראה ערכו), שאינו חייב מיתה בעקירת כל גוף המצוה אלא כשיקיים מקצתו ויבטל מקצתו (הוריות ד א; סנהדרין פח א), ואינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי-סופרים (סנהדרין שם ב), פירשו ראשונים הטעם שאין זו הוראה (רש"י שם ד"ה האומר), ואפילו חלק על איזה פרט של המצוה, הואיל ואותו פרט כתוב בתורה - אינו חייב אלא אם הורה בביטול מקצת בדבר שאין הצדוקים מודים בו (מאירי הוריות שם).

סתירת הדין בדיני נפשות

בדיני נפשות, שאחר שגמרו את הדין ופטרו את הנידון, וידעו בית דין שטעו, שאין סותרים את דינו, ואין מחזירים את הדין (ראה ערך גמר דין. משנה סנהדרין לב א), אין הדברים אמורים אלא בטעו בדבר שאין הצדוקים מודים בו, אבל אם טעו בדבר שהצדוקים מודים בו, מחזירים אותו לחובה (סנהדרין לג ב; רמב"ם סנהדרין י ט), שאנו אומרים עליו: "לך, תקרא בבית הספר", שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים שאינו כלום (גמ' שם, ורש"י ד"ה זיל קרי), ודומה דיין זה כאילו לא למד בבית ספר אפילו תורה שבכתב, וצריך לומר לו שילך ויקרא בבית רבן ואז ידון, והואיל וטעה בדבר ברור אין זה דין (יד רמ"ה שם, בפירוש הראשון)[5].

חזרה ולימוד חובה בדיני נפשות

אף אותה ששנינו שבדיני נפשות המלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה (ראה ערך דיני נפשות. משנה סנהדרין לב א, וגמ' שם לד א), כתבו ראשונים שאם טעה בדבר שהצדוקים מודים בו - חוזר (מאירי שם לד א).

הוראת שתוי יין

שתוי-יין (ראה ערכו) מותר להורות בדבר המפורש בתורה שהצדוקים מודים בו, כגון שהשרץ טמא, והצפרדע טהור, והדם אסור וכיוצא בזה (רמב"ם ביאת מקדש א ג, על פי כריתות יג ב), שאין זו הוראה (פירוש הראב"ד לתורת כהנים שמיני פרשה א ז).

גדרו

דבר שאינו מפורש בתורה, אך הכל יודעים אותו

דבר שהצדוקים מודים בו הוא אפילו כשלא מפורש בתורה, אלא שיש לדרוש מתוכה כן בפירוש (מאירי סנהדרין לג ב), או שהכל יודעים אותו משיקול הדעת (רמ"ה שם). לפיכך הורו בית דין שמותר לבוא על הערוה שלא כדרכה אין זו שגגת הוראה לחייבם פר העלם דבר של צבור, לפי שהוא דבר שהצדוקים מודים בו, שכן כתוב: מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה (ויקרא יח כב) - שני משכבות, אחד כדרכה, ואחד שלא כדרכה (ראה ערך ביאה. הוריות ד א, ורש"י ד"ה והא), אף על פי שאין זה אלא מדרש מן הכתוב (מאירי סנהדרין שם), וכן בהחזרת הנידון בדיני נפשות, אם אמרו בית דין הבא על הערוה שלא כדרכה פטור, ופטרו את הנידון על כך, מחזירים אותו וממיתים אותו (תוספות שם ד"ה שטעה, על פי הוריות שם; רמב"ם סנהדרין י ט; רמ"ה ומאירי סנהדרין שם)[6].

וכן אף על פי שבתורה נאמר בנואף בלבד: וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ (ויקרא יח כ), אף הנואפת שהיא במיתה הוא דבר שהצדוקים מודים בו, שהרי כתוב בפירוש בתורה: מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת (שם כ י. רבנו חננאל שם; ערוך, קד ב).

העראה

העראה כדרכה שאסורה, הוא דבר שהצדוקים מודים בו, שנאמר בכתוב: אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה (ויקרא כ יח), והעראה שלא כדרכה, הוא דבר שאין הצדוקים מודים בו, שהם אומרים שלא כדרכה אינו אסור אלא גמר ביאה (הוריות שם, ורש"י ד"ה אלא לעולם); ויש מחלקים: בנידה, שבה הוא שכתוב את מקורה הערה, העראה הוא דבר שהצדוקים מודים בו, ובנואף ונואפת הוא דבר שאין הצדוקים מודים בו (חידושי הר"ן שם, בתירוץ השני).

שומרת יום כנגד יום

דין שומרת-יום-כנגד-יום (ראה ערכו) הוא דבר שהצדוקים מודים בו, שהרי כתוב: וְסָפְרָה לָּהּ (ויקרא טו כח. גמ' שם), ואם הורו בית דין שמותר לבוא עליה - פטורים (רמב"ם שגגות יד ב); אבל הורו בית דין שאין זבה אלא הרואה זיבתה ביום, לפי שכתוב: כָּל יְמֵי זוֹבָהּ (שם כו), והרואה בלילה אינה זבה ומותר לבוא עליה - חייבים (גמ' שם; רמב"ם שם), שזו הוראה בדבר שאין הצדוקים מודים בו (רש"י שם ד"ה ואי בעית).

הוצאה והכנסה מרשות לרשות

חיוב המוציא בשבת מרשות לרשות הוא דבר שהצדוקים מודים בו (גמ' שם; רמב"ם שם), שכתוב בדברי קבלה: וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (ירמיהו יז כב; גמ' שם, לגירסתנו), ואף על פי שהם דברי קבלה, אף הם מודים בנבואה (מאירי שם)[7]; אבל הזורק והמושיט מרשות לרשות שחייב, הוא דבר שאין הצדוקים מודים בו (גמ' שם; רמב"ם שם).

בהכנסה מרשות לרשות, אם הוא דבר שהצדוקים מודים בו, מפני שהוא דבר התלוי בסברא, או שאינם מודים בו, מפני שלא כתוב מפורש בתורה, נחלקו שתי לשונות בתלמוד (גמ' שם, לגירסתנו, ותוספות ד"ה איכא).

השתחוואה לעבודה זרה

המשתחוה לעבודה זרה בפישוט ידים ורגלים שחייב, הוא דבר שהצדוקים מודים בו, שהרי כתוב בתורה: לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה (שמות כ ה), אבל הכורע בלי פישוט ידים ורגלים שחייב, הוא דבר שאין הצדוקים מודים בו (גמ' שם; רמב"ם שם).

הערות שוליים

  1. ז, טור' א-ד.
  2. על הצדוקים בכלל ועל התנגדותם לתורה שבעל פה, ראה ערך צדוקים.
  3. ויש מהראשונים ואחרונים שביארו בדעת אחד האמוראים שחולק על דין זה (תוספות הרא"ש שם ד ב, בדעת רב יוסף; חפץ ה' שם, בדעתו).
  4. ויש מי שהסתפקו בזה (חפץ ה' שם, בדעת הרמב"ם, ולבסוף הכריע כן; קרן אורה שם, בדעת הרמב"ם).
  5. ויש המפרש שבדבר שהצדוקים מודים בו לא נקרא היוצא מבית דין זכאי בשם צדיק שינהג בו דין של וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג (שמות כג ז), כדרך שנוהג בכל היוצא מבית דין זכאי (יד רמ"ה שם, בפירוש השני).
  6. ויש מהראשונים שכתב שאין הצודקים מודים בדין זה, לפי שאין מפורש חיובו בתורה בפירוש, וחכמים הם שלמדים ממשכבי אשה (רש"י סנהדרין לג ב ד"ה כגון).
  7. ויש גורסים שהצדוקים מודים בו, שהרי כתוב בתורה: אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ (שמות טז כט. גמ' שם, לגירסת הרמב"ם שם); ויש מהראשונים שדחה גירסא זו, מפני שבתלמוד למדים מהתורה חיוב זה מהכתוב: וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה (שמות לו ו. שבת צו ב. מאירי הוריות שם).