מיקרופדיה תלמודית:דברי סופרים

הגדרה^[1] - דברים שפירשו או תיקנו חכמי תורה שבעל פה

הסופרים ודבריהם

הסופרים

ראשוני חכמי תורה שבעל פה נקראו סופרים (ראה קדושין ל א; ירושלמי שקלים ה א), כמו: וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ (דברי הימים א ב נה), וכן: עֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר סֹפֵר דִּבְרֵי מִצְוֹת ה' וְחֻקָּיו עַל יִשְׂרָאֵל (עזרא ז יא).

הטעם לשם זה

הטעם שנקראו בשם זה:

• מפני שהיו סופרים כל אותיות שבתורה (קדושין ל א).

• שעשו את התורה ספורות ספורות (ירושלמי שקלים ה א), שצירפו הדברים ומנאום יחד שלא ישתכחו (רש"י תמורה טז א ד"ה דקדוקי סופרים), כמו: חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן (יבמות ב א), שלשים ושש כריתות בתורה (כריתות ב א), ארבעה אבות נזיקין (בבא קמא ב א), ארבעים מלאכות חסר אחת (שבת עג א. ראה עוד בירושלמי שקלים שם).

אחרים שנקראו סופרים

יש שקראו סופרים לתלמידי חכמים בכלל (ראה נדרים סד א, ועוד), או למלמדי תינוקות (ראה בבא בתרא כא ב, ועוד), ואינם ענין לדברי סופרים.

דברי סופרים

בשם דברי סופרים נקראו:

• דינים של תורה, שלא נתבארו בפירוש בתורה שבכתב וראו פירושם מדברי הסופרים (ראה להלן: פירושי התורה, שבכלל זה גם הלכה למשה מסיני);

• דינים מדרבנן, כמו תקנות (ראה ערכו) וגזרות (ראה ערכו) שחידשו הסופרים.

פירושי התורה

דבר שאינו מפורש

כל מה שלא התבאר בלשון התורה יקרא מדברי סופרים (פירוש המשניות לרמב"ם כלים יז יב), אף על פי שהוא מן התורה, מפני שאילולא שקיבלו סופרים פירושו לא היינו מבינים אותו כך (ראה כסף משנה אישות א ב).

• ארבע טוטפות בתפילין, עיקרו מדברי תורה, ופירושו - הדרשה שדרשוהו - מדברי סופרים (סנהדרין פח ב ורש"י. וראה ערך תפילין).

• וכן לולב (סנהדרין שם), שלא נתפרש בתורה מנין המינים, היינו שלשה הדסים ושתי ערבות וכו', או שלא נתפרש מה הם המינים שיש ליטלם (ר"ן שם ד"ה והא. וראה ערך נטילת לולב).

• וכן ציצית (סנהדרין שם), היינו המנין של ארבעה חוטים (רש"י שם ד"ה ופירושו. וראה ערך ציצית).

הלכה למשה מסיני

וכן דבר שהוא הלכה למשה מסיני נקרא דברי סופרים (פירוש המשניות לרמב"ם כלים יז ב, ושם מקואות ו ז; אליהו רבא להגר"א ידים ג ב), כמו שיעורים (תוספתא מקואות ה ד. ראה עירובין ד א, וערך שעורים), שכל מה שאינו בפסוק יקראוהו דברי סופרים (פירוש המשניות מקואות שם).

ומכל מקום הלכה למשה מסיני הוא כדין תורה (מגיד משנה אישות שם. וראה ערך הלכה למשה מסיני).

הנלמד בי"ג מידות

• יש מהראשונים שכתבו שדבר הלמד באחת משלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן (ראה ערך מדות ובכל מדה בערכה) הם דברי סופרים, אלא אם כן מפורש בתלמוד שהם דברי תורה (רמב"ם בספר המצוות שורש ב, וראה פירוש המשניות כלים יז ב)^[2]. וכן כתבו בקדושי כסף באשה, שנלמדו בגזרה שוה (ראה קדושין ב א. רמב"ם אישות א ב, ושם ג כ. וראה ערך קדושין), וכן אחים מן האם שלמדנו שפסולים לעדות בדרשה מן הכתוב (ראה סנהדרין כח א. רמב"ם עדות יג א. וראה ערך אח ב), לפי שפשט הכתוב אינו מורה עליו (כסף משנה שם).

• יש מפרשים דבריהם שהלמד באחד מן המידות אינו אלא מדרבנן, ולא מן התורה^[3], ולכן נחלקו עליהם (השגות הרמב"ן על ספר המצוות שורש ב; ראב"ד אישות ג כ; רשב"א בתשובות ב רל).

• אבל רוב המפרשים סוברים שלדברי הכל לא נקרא דברי סופרים אלא לענין שאין למנותו במנין המצות, אבל הדין דין תורה, שהרי הבא על אשה שהתקדשה בכסף חייב מיתה (זוהר הרקיע לרשב"ץ שורש ב; מגילת אסתר ומרגניתא טבא לספר המצוות שם; מגיד משנה וכסף משנה אישות א ב; ש"ך חו"מ לג סק"א), ונקרא דברי סופרים משום שהם קיבלו הפירוש (כסף משנה שם, וראה לעיל: בדבר שאינו מפורש)^[4].

• ויש שמחלקים בין דבר הלמד בגזרה שוה, שהוא מן התורה, לדבר הלמד באחת משאר המידות, שהוא מדרבנן (יד מלאכי כללי הרמב"ם ז, בשם סדר אליהו רבא וזוטא).

דברי נביאים

גם דברים שנתפרשו בנביאים נקראים דברי סופרים (ראה רמב"ם שבת ל א. וראה כסף משנה מגילה וחנוכה ג ו), ויש שנראה מדבריהם שאין הם בכלל דברי סופרים (ראה ראב"ד מגילה שם שמשיג על הרמב"ם, ובמגיד משנה וכסף משנה שם בהבנת דבריו. וראה ערך דברי קבלה)^[5].

גזרות ותקנות

דברים שכל עיקרם מדרבנן, בתורת גזרות (ראה ערך גזרה), או בתורת תקנות (ראה ערכו), נקראים דברי סופרים, בניגוד לדברים שהם מן התורה, או הלכה למשה מסיני.

דוגמאות לגזרות

• החדש אסור מן התורה בכל מקום, וערלה אסורה בחוץ לארץ הלכה למשה מסיני, וכלאי הכרם מדברי סופרים (ערלה ג ט ורע"ב; רמב"ם מאכלות אסורות י ח), שחכמים גזרו עליהם (קדושין לט א; רמב"ם כלאים ה ג; טוש"ע יו"ד רצו א. וראה ערך כלאי הכרם שיש סוברים שאסור מן התורה).

• שניות לעריות מדברי סופרים (יבמות כ א; רמב"ם אישות א ו).

• שמונה עשר דברים שגזרו חכמים (ראה שבת יג ב. וראה ערך שמנה עשר דבר) נקראו דברי סופרים (טהרות ד יא, ופרה יא ה; רמב"ם אבות הטומאות טו א).

• הגזרות שגזרו חכמים שלא לעשות בשבת משום שבות (ראה ערכו. ראה ביצה לו ב) הן דברי סופרים (רש"י שם ד"ה כל שחייב; רמב"ם שבת א ג).

דקדוקי סופרים

הגזרות נקראות אף דקדוקי סופרים (סוכה כח א, ובבא בתרא קלד א), שהוסיפו לדקדק אחר מעשה הבריות, ולהחמיר ולעשות סייג ואזנים לתורה להרחיק את האדם מן העברה (רש"י סוכה שם ד"ה דקדוקי; רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה דקדוקי)^[6].

דוגמאות לתקנות

• מקרא מגילה היא מצות עשה מדברי סופרים (ראה מגילה יט ב; רמב"ם מגילה א א).

• הדלקת נר חנוכה מצוה מדברי סופרים (רמב"ם חנוכה ג ג).

• ברכות הנהנין הן דברי סופרים (רמב"ם ברכות א ב. וראה ערך ברכות הנהנין).

• תקנת שלמה ובית דינו עירובי חצרות [ראה ערכו] (ראה עירובין כא ב) נקראת דברי סופרים (רמב"ם עירובין א ב).

• קידוש והבדלה על היין, שהם תקנות חכמים (ראה ברכות לג א בהבדלה, ותוספות נזיר ד א ד"ה מאי בקידוש. וראה ערך קידוש שיש סוברים שקידוש על היין מן התורה), דברי סופרים הם (רמב"ם שבת כט ה).

החיוב לקיימם

עשה - ועשית

דברי סופרים שלמדו מפי השמועה, והם תורה שבעל פה, ודברים שלמדום במידות שהתורה נדרשת בהן, והגזרות והתקנות והמנהגות, מצות עשה לשמוע להם (רמב"ם ממרים א ב. וראה ספר המצוות עשה קעד וחינוך תצה), שנאמר: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ וגו' עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה (דברים יז י - יא. ספרי שם. וראה ירושלמי יבמות ב ד, ובבלי שם כ א, וחולין קו א).

וכן מצות עשה זו לקיים כל המצות שחידשו חכמים, כגון: נטילת ידים, ומקרא מגילה, והדלקת נר בשבת ובחנוכה (רמב"ם ברכות ו ב, וראה שם יא ג).

לאו - לא תסור

וכן מוזהרים בלא תעשה שלא לעבור על דברי סופרים שנאמרו בפירושי התורה, בין שלמדו באחת מן המידות, ובין שלמדו ממשמעות הכתוב, ובין שקיבלו הלכה למשה מסיני (ראה השגות הרמב"ן על ספר המצוות שורש א, וחינוך תצו), שנאמר: לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ (דברים שם וספרי שם. רמב"ם ממרים א ב; השגות הרמב"ן על ספר המצוות לא תעשה שיב; חינוך שם).

הלאו בגזרותיהם

בגזרות ובתקנות נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאף עליהם עובר בלאו (רמב"ם ממרים שם), וכן על כל המצוות שקבעו (רמב"ם בהקדמת חיבורו, וראה כסף משנה ברכות יא ג).

ויש שביארו דבריהם שהאזהרה היא לחולק עליהם, אבל העובר על דבריהם, אפילו במזיד, כיון שאין חולק לומר שאינו אמת מה שציוו, אינו עובר על הלאו, שמתחילה מחלו על זה (קרית ספר בהקדמה ה; לחם משנה ממרים א ב; קנאת סופרים לספר המצוות שורש א. וראה קונטרס דברי סופרים להר"א ווסרמן א).

• ויש סוברים שהתקנות והגזרות אין להן בלאו זה אלא סמך בעלמא, שכן בהרבה דינים הקלו בדברי סופרים יותר מבדברי תורה (ראה ערך אסור דרבנן), ואילו היה בהן איסור דאורייתא, מה הבדל יש ביניהם (השגות הרמב"ן על ספר המצוות שורש א; החינוך מצוה תצו)^[7].

והמצות שתיקנו, לסוברים שהטעם שמברכים עליהן "אשר קדשנו במצותיו וצונו" הוא משום לא תסור, גם בהן יש סמך זה, ולסוברים משום שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ (דברים לב ז), אין להן סמך בלאו, אלא הם בכלל שאל אביך, שהוא צווי לקבל מן הזקנים (רמב"ן בספר המצוות שם^[8]. וראה ערך ברכת המצות).

ומכל מקום כדי לחזק דבריהם הביאו חכמים בדבריהם לשון "אמרה תורה", כגון על ניסוך המים (ראה ערכו), וברכות מלכיות זכרונות ושופרות בראש השנה (רמב"ן שם, על פי ראש השנה טז א. וראה תוספות שם ה א ד"ה אמרה).

עבריין

העובר על איסור דרבנן, מותר לקרותו עבריין (שבת מ א).

חומר וקל בדברי סופרים

יש בדברי סופרים להחמיר ולהקל לגבי דברי תורה.

בזקן ממרא

חומר בדברי סופרים מבדברי תורה בזקן ממרא (ראה ערכו), שאם אמר אין תפילין, פטור ממיתת בית דין, שאין זו הוראה, שהדבר מפורש בתורה (ראה ערך דבר שהצדוקים מודים בו), ואם אמר חמש טוטפות בתפילין, להוסיף על דברי סופרים - חייב (סנהדרין פח ב ורש"י).

רבי שמעון אומר אפילו חלק על דקדוק אחד מדקדוקי סופרים - חייב (שם פז א), ופירשו ראשונים שהוא דבר אחד הנלמד מקל וחומר, או מגזרה שוה, או מאחת מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן (ר"ן שם, וראה שם שמחלוקתו היא בדבר שכל עיקרו מדקדוקי סופרים. וראה ערך זקן ממרא).

זקן ממרא בדרבנן

חומר זה הוא בדברים שעיקרם מדברי תורה והתפרשו מדברי סופרים (ראה לעיל: פירושי התורה), או שעיקרם מדברי סופרים ונלמדים באחת מן המידות (ר"ן שם, לדעת רבי שמעון), אבל בדברי סופרים שהם מדרבנן, כגזרות ותקנות, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאף בזה אם מסתעף מזה דבר שיש בזדונו כרת ובשגגתו חטאת^[9] - חייב מיתה (רמב"ם ממרים ד ב).

• ויש סוברים שעל דברי סופרים שהם מדרבנן לעולם פטור (השגות הרמב"ן על ספר המצוות שורש א. וראה ספרי דברים יז יא).

חייב מיתה

כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה (ברכות ד ב), שנאמר: וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ (קהלת י ח), נשיכה שאין לה רפואה (ראה עבודה זרה כז ב, ורש"י ד"ה חיויא).

ואמרו: וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר (קהלת יב יב), הזהר בדברי סופרים יותר מבדברי תורה, שבדברי תורה יש עשה ולא תעשה, והעובר על דברי סופרים חייב מיתה (עירובין כא ב. וראה ירושלמי סנהדרין יא ד).

מנדים אותו

המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים - מנדים אותו (רמב"ם תלמוד תורה ו יד, על פי עדיות ה ו; ראה עירובין סג א ורש"י; טוש"ע יו"ד שלד מג).

• יש מהראשונים סוברים שאין מנדים אלא על דבר שעיקרו מדרבנן, כגון נטילת ידים (ראה ערכו), שהרי עוקר את כל המצוה, אבל בדבר שעיקרו מן התורה, אין מנדים אותו, אלא מכים אותו מכת מרדות [ראה ערכו] (ר"ן על הרי"ף פסחים יז ב ד"ה ואיכא; ש"ך שם סק"ע).

• ויש מבדילים בין עובר על הדבר למזלזל בו, שהמזלזל חמור יותר ומנדים אותו, אבל העובר אינו חייב אלא מכת מרדות (כסף משנה תלמוד תורה שם).

צריכים חיזוק

יש שהחמירו בדברי סופרים יותר מבדברי תורה מפני שדברי תורה אינם צריכים חיזוק ודברי סופרים צריכים חיזוק:

• הימים הכתובים במגילת תענית שאסור להתענות בהם - אסורים בין לפניהם ובין לאחריהם, שבתות וימים טובים - הם אסורים, לפניהם ולאחריהם מותרים (תענית יז ב, וראש השנה יט א).

• וכן: שניות (ראה ערכו) מדברי סופרים אין להן כתובה, ואלמנה לכהן גדול (ראה ערכו) שאסורה מן התורה, יש לה כתובה (יבמות פה ב, וראה שם טעם אחר לרבי שמעון בן אלעזר; רמב"ם אישות כד ד).

בדבר שהוא גם מן התורה

דבר שיש בו דברי סופרים ודברי תורה, כגון יום שאסור בתענית מן התורה ומדברי סופרים, כתבו אחרונים שאף על פי שלא יבואו לזלזל, מפני איסור תורה שבו, גם בזה דברי סופרים צריכים חיזוק (שו"ת שאגת אריה קא), ולכן עשו חכמים מועד בפסח משום נס שקרה בו (ראה מגילת תענית א), כדי לאסור גם את היום שאחריו (תענית יח א, ראה שאגת אריה שם).

ספקו להקל

ולהקל בדברי סופרים -

כל ספק בדברי סופרים להקל (ראה ערך אסור דרבנן וערך ספק דרבנן), וכן בטומאה דרבנן ספק טהור (טהרות ד יא; רמב"ם אבות הטומאות יד א, ושם טו א), מלבד אב הטומאה (ראה ערכו) מדברי סופרים שספקו טמא (טהרות שם. וראה ערך ספק טומאה). ואפילו לסוברים שהעובר על דברי סופרים עובר על לא תסור, התנו חכמים מתחילה שיהא ספקו מותר, ולא גזרו עליו כלל (השגות הרמב"ן על ספר המצוות שורש א, לדעת הרמב"ם; רשב"ץ בזוהר הרקיע שורש א; קרית ספר בהקדמה ה; מגילת אסתר לספר המצוות שם בארוכה).

ואף במחלוקת חכמים או בתי דינים שאינך יודע להיכן הדין נוטה, בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחרי המיקל (עבודה זרה ז א; רמב"ם ממרים א ח).

מעבירים לצורך של תורה

מעבירים על מצוה דרבנן בשביל מצוה של תורה, כגון שחל יום טוב בערב שבת, ויש לו כוס אחת של יין - מניחה לשבת, שקידוש של יום טוב עיקרו מדרבנן, ושל שבת עיקרו מהתורה (מגן אברהם רעא סק"א; שו"ע הרב שם ה. וראה ערך קידוש), ויש חולקים על זה (ראה ארעא דרבנן אות א. וראה ערך אין מעבירין על המצות).

בנלמדים מי"ג מדות

דברי סופרים שהם דין תורה ונלמדו באחת מן המידות, בכמה דברים הם קלים יותר מדברים המפורשים בתורה, כגון:

• מצורע הותרה לו ביאה במקצת למקדש, בהכנסת ידיו לעזרה לתת על הבוהן מדם האשם ולוג השמן (ראה ערך אשם מצורע), ולא הותרה ביאת כולו, שביאת כולו מפורשת בתורה, וביאה במקצת למדנו בהיקש (תוספות יבמות ז ב ד"ה ואמר. וראה ערך ביאה במקצת).

• שבועה חלה על הלמד מדרשה, אף על פי שהוא מן התורה, ואינה חלה על המפורש בתורה (ר"ן נדרים ח א. וראה ערך שבועה).

• דבר שיש בו קדושה המפורשת בתורה, מקודש יותר מדבר שקדושתו מדרשה (תוספות יום טוב זבחים י ב)^[10].

ספק בנלמד מדרשה ובהלכה למשה מסיני

אחרונים הסתפקו אם מחמירים בספקם של הלמדים באחת מן המידות (ראה פרי מגדים בפתיחה להלכות טרפות א ד"ה אמנם, ובפתיחה כללית א יב. וראה ערך ספק דאורייתא וערך מדות).

בהלכה למשה מסיני, שנקראה דברי סופרים (ראה לעיל), נחלקו בזה (ראה ערך הלכה למשה מסיני וערך ספק דאורייתא).

על קולות אחרות בדברי סופרים על דברי תורה, ראה ערך אסור דרבנן.

פעולתם על דברי תורה

דבר שאינו ראוי מדברי סופרים, אם ראוי לדבר מן התורה

דבר שאינו ראוי לאיזה דבר מדברי סופרים, אם יקרא על ידי כך אינו ראוי מן התורה, נחלקו תנאים:

סוכה על גבי בהמה - רבי מאיר מכשיר, אף שסוכה שאינה ראויה לשבעת הימים לא שמה סוכה, והרי בשבת ויום טוב אין משתמשים בבהמה (ראה ערך שבות), מכל מקום כיון שמדרבנן הוא שאסור, הרי זו ראויה לשבעה; ורבי יהודה פוסל, שאין זו סוכה הראויה לשבעה (סוכה כג א).

וכן נחלקו אמוראים בדבר (ראה שבועות לא א).

סתירת הסוגיות

במקומות אחרים מצינו סוגיות חלוקות בדבר:

• גנב שטבח בשבת, אם מעשה שבת אסור בהנאה מן התורה, הרי זו שחיטה שאינה ראויה ואינה שחיטה (ראה ערך שחיטה שאינה ראויה מחלוקת בדבר), ופטור מארבעה וחמשה (ראה ערכו), ואם אסור מדרבנן חייב בארבעה וחמשה (כתובות לד א).

• אפילו לסוברים שהאונס חייבי כריתות וחייבי לאוין אין להן קנס, מפני שקנס יש רק באשה הראויה לקיימה (ראה ערך אונס), מכל מקום על שניות (ראה ערכו) מדברי סופרים חייב קנס, כיון שראויות לו מן התורה (כתובות לו א ורש"י. וראה עוד גם חולין כז ב ופו א).

ולעומת זה:

• מעוברת חברו ומינקת חברו, שאסרו חכמים להינשא (ראה ערך הבחנה וערך מינקת) - ונישאו, אינן שותות את המים המאררים, אם קינאו להן בעליהן ונסתרו, לדעת רבי מאיר, לפי שאינן ראויות לו לאישות (סוטה כד א, ורש"י ד"ה מעוברת. ראה ערך סוטה, ושם שחכמים חולקים מטעם אחר. וראה עוד גם פסחים לו ב, ורש"י ד"ה אף; רמב"ם נערה בתולה א ה, ושם בכסף משנה).

וכיוצא בדבר יש מקומות שונים שאחרונים הוכיחו משם לכאן ולכאן ויישבו בדרכים שונות את המקומות הנראים כסותרים (ראה משנה למלך תרומות ז א; שער המלך לולב ח א; מלא הרועים ערך איסור דרבנן; אפריון שלמה [ורשא תרל"ו] קונטרס מזבח אבנים, ושם רשימת כל המקומות בתלמוד וראשונים שיש להוכיח מהם).

דיני קנין מדרבנן אם תקפים לגבי דאורייתא

אף בקניינים המועילים או אינם מועילים מדרבנן, אם פועלים על דין של תורה, דנו הראשונים:

• מי שקנה מטלטלים בכסף בלבד, שמדרבנן אינו קונה ומן התורה קונה (ראה ערך מטלטלים), וקידש בו אשה - מקודשת מן התורה, אף על פי שמדרבנן אינו שלו (רש"י בבא מציעא מח א ד"ה קאי באבל)^[11].

• כהן שמכר פרתו לישראל בכסף בלבד, אסור להאכילה תרומה, שמן התורה היא של הישראל, ואם מכר הישראל לכהן, לא תאכל בתרומה עד שימשוך (רמב"ם תרומות ט י).

• המקדש את האשה במלוה שיש לו ביד אחר במעמד שלשתן (ראה ערכו), יש שכתבו שכיון שקנין מעמד שלשתן אינו אלא מדרבנן, אינה מקודשת מן התורה (רבנו ירוחם כב א, הביאו הבית יוסף אהע"ז כח וכתב שאינו מוכרח. וראה ערך מעמד שלשתן וערך קדושין).

ולעומת זה מצינו שקנין דרבנן פועל על דין דאורייתא:

• הקונה סוכה גזולה בקנין שתיקנו חכמים משום תקנת השבים (ראה ערכו), אף שמהתורה לא קנה, יוצא בה חובתו מן התורה (תוספות סוכה ל ב ד"ה שינוי)^[12].

• הפודה מעשר שני במעות שנקנו לו בקנין אגב - נפדה (ראה בבא מציעא מו א), אף שיש סוברים שקנין אגב הוא מדרבנן (ראה תוספות בבא קמא יב א ד"ה אנא. וראה ערך אגב).

והאחרונים האריכו ליישב את המקומות הנראים כסותרים^[13].

על כחו של הפקר בית דין מן התורה, ראה ערך הפקר בית דין.

לימוד מדברי סופרים

אין דנים דברי תורה מדברי סופרים, ולא דברי סופרים מדברי תורה, ולא דברי סופרים מדברי סופרים (ידים ג ב. וראה שו"ת הרא"ש נד א), אלא שתנאים נחלקו בדבר:

דברי סופרים מדברי סופרים

התנאים נחלקו אם למדים דברי סופרים מדברי סופרים (דעת רבי יהושע, ראה ידים ג ב), או שאין למדים (דעת חכמים ידים שם), שמה שתיקנו - תיקנו, ומה שלא תיקנו - לא תיקנו, ואין למדים דבר מדבר (פירוש המשניות לרמב"ם שם), ובכל דבר ודבר לפי הנראה להם שהוא הצורך גזרו (פירוש הרא"ש שם). והלכה שאין למדים (רמב"ם אבות הטומאות ח ז).

דברי סופרים מדברי תורה

וכן נחלקו אם דברי סופרים למדים בקל וחומר מדברי תורה (דעת רבי יהושע, ראה טהרות ח ז, ופירוש המשניות שם; תוספתא טבול יום א ח), או שאין למדים (רבי אליעזר בטהרות שם, ראה נדה ז ב, ופירוש המשניות טהרות שם; רבי יוסי בתוספתא שם). והלכה שאין למדים (תוספתא שם; רמב"ם אבות הטומאות ז לו).

בהלכה למשה מסיני

אף בהלכה למשה מסיני נחלקו: רבי עקיבא דן קל וחומר מהלכה למשה מסיני, אמר לו רבי אליעזר, אין דנים קל וחומר מהלכה לדברי תורה (נזיר נו ב, ושבת קלב א), שלא ניתנה תורה שבעל פה להידרש בי"ג מידות (רש"י שבת שם ד"ה עקיבא), והוא בכלל מה שאמרו אין דנים דברי תורה מדברי סופרים (שנות אליהו להגר"א טהרות שם. וראה לעיל: פירושי התורה, שהלכה למשה מסיני נקראת דברי סופרים).

הלכה כרבי אליעזר (רמב"ם נזירות ז ו)^[14].

ובין שההלכה מלמדת לדבר תורה, ובין שההלכה למדה מדבר תורה, אין דנים זה מזה (יבין שמועה קא; מידות אהרן א; באר יעקב כב)^[15].

וכן אין סותרים קל וחומר מהלכה לומר דין פלוני יוכיח (תוספות סוטה כח א ד"ה אינו; ספר הכריתות שם).

בנלמדים מדרשה

דברים שלמדים במידות שהתורה נדרשת בהן, אף על פי שנקראים דברי סופרים (ראה לעיל: פירושי התורה), למדים מהם בקל וחומר ובשאר המידות, שבקדשים בלבד אין למדים למד מן הלמד (שבועות י א. וראה ערך למד מן הלמד).

הערות שוליים