1. הראי"ה קוק, עין איה, שבת ב, רסז, על שבת לג ע"ב, עמ' רד-רה
אזלו טשו במערתא. אתרחיש ניסא, איברי להו חרובא ועינא דמיא. והוו משלחי מנייהו, והוו יתבי עד צוארייהו בחלא, כולי יומא גרסי.

א. כשהגיעו למרום ההתעלות השכלית, כבר לא היתה הסביבה שבבית המדרש מקבלת לעומת הזוהר הגדול של מחקריהם ודיעותיהם הנשאות, עד שעצת ד' היתה אות שהחברה המדינית כולה תתרחק מהם, מפני שהם התעלו עליה הרבה מאד בכל דרכיהם ומעוף הגיונם.

ב. ע"כ טשו במערתא, במקום שהמון החיים עם כל דמיונותיהם לא יכלו להגיע להם להפריעם מרוממותם הנשגבה, וכבר לא היה להם אז שום צורך בצירוף היותר קטן לחיי החברה, שלא היתה יכולה כלל לצאת זכאית במשפטם הנשא והנשגב מצד התביעות המוסריות השכליות היותר עליונות.

ג. ע"כ היתה פרנסתם דוקא ע"י נס , ומאילן חרוב שתכונת מטעו בעולם בא כבר ע"י דעה מיושבת של אהבת הכלל, באופן מוסרי עליון, בתור חובה של היושר המושכל לנטע בשביל שיהנו הדורות הבאים, כי היכי דנטעי לי אבהתיי .

ד. ע"כ הוא יותר קרוב להשכליות הנשאות של אלה גדולי העולם המקפלים את הטובה היותר עליונה של הדורות והזמנים בסקירתם העליונה והקדושה. ועינא דמיא, מהטבע בעצמו בפועל אלהי בנס, בתכלית הזיקוק , באפס שליטה של מעשה איש הכרוכה באיזה החשכה וגסות השכל החומרי אפילו בכל דהו, ואפילו השרידים של פעולת החברה שהיו להם במלבושים, לא היה יכול להתאים עם גבהות השכלותיהם וחזיונם על אמתת החיים ועליונותם והתרוממותם מהשפלות והזוהמא של ההוה, עד דהוו משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארייהו בחלא, כולי יומא גרסי.

2. מסכת תענית כג ע"א
אמר ר' יוחנן כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכו, א) שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אמר מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא יומא חד הוה אזל באורחא חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא אמר ליה האי עד כמה שנין טעין אמר ליה עד שבעין שנין אמר ליה פשיטא לך דחיית שבעין שנין אמר ליה האי [גברא] עלמא בחרובא אשכחתיה כי היכי דשתלי לי אבהתי שתלי נמי לבראי יתיב קא כריך ריפתא אתא ליה שינתא נים אהדרא ליה משוניתא איכסי מעינא ונים שבעין שנין כי קם חזייה לההוא גברא דהוה קא מלקט מינייהו אמר ליה את הוא דשתלתיה א"ל בר בריה אנא אמר ליה שמע מינה דניימי שבעין שנין חזא לחמריה דאתיילידא ליה רמכי רמכי אזל לביתיה אמר להו בריה דחוני המעגל מי קיים אמרו ליה בריה ליתא בר בריה איתא אמר להו אנא חוני המעגל לא הימנוהו אזל לבית המדרש שמעינהו לרבנן דקאמרי נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל דכי הוי עייל לבית מדרשא כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו אמר להו אנא ניהו לא הימנוהו ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה חלש דעתיה בעי רחמי ומית אמר רבא היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא

3 . ילקוט שמעוני, פרשת קדושים, רמז תרטו
א. "ובו תדבקון". וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק באש אותו שכתוב בו כי ה' אלהיך אש אכלה, כרסיה שביבין די נור וגו' ואת אמרת ובו תדבקון, אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק אלא במטע תחלה הה"ד "ויטע ה' אלהים גן בעדן", אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקו אלא במטע תחלה "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל"...
ב. רבי יהושע דסיכנין בשם ר' לוי פתח הגדלתי מעשי א"ל הקב"ה למשה לך אמור לאבות הראשונים הגדלתי מעשי לעשות לבניכם מה שהתניתי עמכם , בניתי לי בתים ובתים מלאים כל טוב, נטעתי לי כרמים כרמים וזיתים אשר לא נטעת , עשיתי לי ברכות מים ובורות חצובים אשר לא חצבת וגו', עשיתי לי גנות ופרדסים ארץ חטה ושעורה, ונטעתי בהם עץ כל פרי כי תבואו אל הארץ ונטעתם...
ג. כך כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה הבאר עולה והמן יורד והשליו מצוי.. כיון שנכנסו לארץ, א"ל משה כל חד וחד מנכון יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבין שנאמר "כי תבואו אל הארץ ונטעתם",
ד. אדריינוס שחיק עצמות עבר באלין שבילי דטבריא וחמא חד גבר סבא קאים חציב חציבין... אמר ליה אדריינוס אתה זקן עומד וטורח ומתיגע לאחרים, א"ל אדוני המלך הריני נוטע אם אזכה אוכל מפירות נטיעותי ואם לאו יאכלו בני, עשה שלש שנים במלחמה וחזר לאחר שלש שנים, מה עשה אותו זקן נטל כלכלה ומלא אותה בכורי תאנים יפות וקריב לפני אדריינוס, א"ל אדוני המלך קבל אלו התאנים שאני הוא אותו זקן שמצאת בהליכתך ואמרת אתה זקן מה אתה מצטער ומתיגע לאחרים, הרי כבר זיכני הקב"ה לאכול מפירות נטיעותי ואלו שבתוך הכלכלה מהם, אמר לעבדיו טלו אותה ממנו ומלאוה לו זהובים, עשו כך, נטל הזקן הכלכלה והתחיל הולך ומשבח בביתו לאשתו ולבניו וסח להם המעשה,
ה. היתה שכנתו עומדת שם ושמעה מה אמר הזקן, אמרה לבעלה כל בני אדם הולכים והקב"ה נותן להם ומזמין להם טובה ואתה יושב בבית חשך באופל הרי שכן שלנו כבד להמלך בכלכלה של תאנים ומלא אותה לו זהובים ואתה עמוד טול סל גדול ומלא אותו מיני מגדים מתפוחים ותאנים ושאר פירות שהוא אוהב אותם הרבה וכבדו בהן אולי ימלא אותו לך זהובים כמו שעשה לשכנו הזקן, הלך ושמע לאשתו ונטל סל גדול ומלא אותו תפוחים ותאנים טעון על כתפיו וקרב לפני המלך (בתנחומא ח: וקירב לפני המלך בקופנדר ) ואמר לו אדוני המלך שמעתי שאתה אוהב פירות ובאתי לכבדך בתאנים ותפוחים , אמר המלך לסרדיוטו (ילק"ש קהלת: הפשיטוהו ערום ו)טפחו אותן על פניו ועשאוהו דוגמא והלך לביתו ובוכה והיא סבורה שהוא בא בסל מלא זהובים וראתה פניו נפוחות וגופו מושבר ומוכה, א"ל מה לך, אמר לה שמעתי לך והלכתי וכבדתי אותו באותו דורון וטפחו אותן על פני, אלו שמעתי לך והטלתי בו אתרוגין כבר היו מרגמין את פני ואת כל גופי,
ו. וכל כך למה ללמדך שהנשים הרעות מפילות את בעליהן , לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות אמר שלמה את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם העלם כתיב שאילולי שהעלים הקב"ה מבני אדם יום המיתה לא היה אדם לא בונה ולא נוטע שהיה אומר למחר אני מת מה אני עומד ומתיגע בשביל אחרים, אמר להם הקב"ה לישראל אע"פ שתמצאו אותה מלאה כל טוב לא תאמרו נשב ולא נטע אלא כשם שנטעו אחרים לכם כך היו נוטעים לבניכם לכך נאמר כי תבאו אל הארץ ונטעתם.

4. תנחומא, קדושים אמר הקב"ה לישראל: למדו ממני. כביכול אני צריך, שנאמר "ויטע ה'... גן בעדן מקדם".

5. שו"ת הריב"ש סימן קא אבל ישוב א"י, אינה מצוה לשעתה, אלא מצוה המתקיימת לעולם היא, ומצוה ותועלת היא לכל ישראל, שלא תשתקע ארץ קדושה ביד טמאים, ואין למדין ממנה לשאר מצות.

6. מאמרי הראי"ה אחדות ושניות
לפעמים, אמנם, אנו רואים שבעלי הרוחניות, צדיקי הדור , נוטים לנזירות ופרישות ומואסים בחומריות. אבל זהו סימן שבא קלקול בעולם, וכדי להתרפאות מן הקלקול הם משתמשים בסמים חריפים , שהבריא, כמובן, אינו צריך להם כלל. משל נתנו המקובלים מקדושת השבת וקדושת יום הכפורים. קדושת השבת גדולה מקדושת יום הכפורים, ובכל זאת מצוה לאכל ולשתות בשבת ולהתענג בחיים והיא תדירה, ולהיפך יום הכפורים קדושתו פחותה מקדושת השבת ואסור לאכל בו ולהתענג, מפני שהוא בא לכפר על החטאים, ועל כן אינו בא אלא פעם, בתקופה ידועה. וכשהחטאים מתמרקים, אז הרוחניות והחומריות מתאחדים יחד, והעולם מתמלא חדוה וענג זמן שמחתנו .


7. מאמרי הראי"ה יום הביכורים זמן מתן תורתנו
והלאה אנו צועדים. בנין הארץ, היסוד הראשי, החקלאות , הלא היא אצל כל העמים רק גורם כלכלי חיוני פשוט, אבל העם אשר הנושא שלו כולו הוא קדש קדשים, וארצו, ושפתו, וכל ערכיו כלם קודש הם, כי הוא כולו ממלא את בטוי הקודש של כל האנושיות וכל היקום כלו, ובכל מקום שקוי אור קדש משתלחים לברכה אינם כי אם ענפים מגזע מטעיו, הרי גם חקלאותו כולה היא ספוגת קודש, והקודש הזה שביסוד החקלאי מובלט הוא על ידי זה שחגיגת ראשית הקציר, העומר, עולה הוא למדרגת עבודת הקודש היותר עליונה, והקרבן המקודש עמו הוא קרבן צבור, שדוחה את השבת.