אם כן בטלת תורת עירוב מאותו מבוי

בהלכות עירובין, הכלל אם כן ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי הוא כלל המתייחס לדין ביטול רשות שנועד להתיר טלטול בחצר ובמבוי במקום תקנות עירוב חצירות ושיתופי מבואות, ואומר שמותר להשתמש בתקנת ביטול רשות דווקא במצב "דיעבד" ולא באופן קבוע, ורק באופן שביטול הרשות אינו פועל כל אשר פועל העירוב חצירות. וזאת מהחשש שמא תתבטל תורת עירוב.

מקור התקנה[עריכה]

רקע[עריכה]

לפי תקנת חז"ל, וכחלק מאיסור טלטול בין רשויות היחיד שבו אסרו לטלטל בין השאר, בין רשות היחיד רגילה לבין רשות היחיד משותפת, אסור לטלטל חפצים מחצר למבוי, אלא אם כן השתתפו השכנים יחד בפת משותפת, בדומה לתקנת עירוב חצירות. במקום ששכחו לערב תיקנו חז"ל שכל הדיירים יבטלו את רשותם לאחד מהם, כך שהמקום נחשב לרשות היחיד רגילה, ואז יכול אותו היחיד שביטלו את החצר לטובתו, לטלטל בחופשיות בחצר.

לעומת זאת, כאשר יש גוי בחצר או במבוי, ובחצר או מבוי שבה דר יותר מיהודי אחד‏^[1] תיקנו חז"ל שלא ניתן לערב עימו אלא יש לשכור ממנו את רשותו. הבעיה היא כאשר הגוי לא מסכים להשכיר את רשותו. מעשה כזה התרחש בימיו של אביי, כאשר גוי בשם לחמן בר ריסתק לא הסכים להשכיר את רשותו בחצר. אביי פתר את הבעיה באופן כזה: הוא הורה ליהודים לבטל את רשותם ליהודי אחד מבני המבוי, כך שלפי כללי ביטול רשות נמצא שהלכתית גר במקום רק יהודי אחד, וכאשר גר יהודי אחד עם גוי, אין חיוב שכירת רשות.

על כך אמר רבא: "אם כן ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי", כלומר אם תעשה כך, תתבטל תקנת העירוב ממקום זה, שהרי במקום לערב עירוב חצירות, יכול האדם לטלטל בחופשיות מביתו למבוי על ידי ביטול הרשויות, וקיים חשש שיעשה כך לעולם (שהרי תקנת עירוב חצירות לא תועיל כאן שהרי יש גוי)‏^[2]. ולכן תיקן רבא תקנה אחרת, על ידי עירוב חצירות.

חשש זה של "בטלת תורת עירוב", קיים בכל מקרה שיעשו את הביטול באופן קבוע, אם מפני שהעירוב חצירות אינו מועיל - כדוגמא זו, אם מפני שהביטול רשות מתיר את כל אשר הותר על ידי העירוב חצירות‏^[3].

הסבר התקנה[עריכה]

המהרש"א מסביר כי החשש שחששו חז"ל שמא תתבטל תורת עירוב, אינו בכך שישתמשו תמיד בביטול רשות, שהרי מה אכפת לחז"ל שישתמשו בתורת ביטול רשות, אלא הסיבה היא שמא תשתכח תורת ערוב ויבואו לטלטל בלא עירוב, כדוגמת תקנת עיר של רבים שתיקנו לשייר במבואותיה חלק שאינו מעורב.

השלכות הלכתיות[עריכה]

הסתפקו הראשונים בגדר תקנה זו. האם בעיה זו של "אם כן תשתכח תורת עירוב מאותו מבוי" קיימת רק כאשר הגוי מסבר להשכיר את רשותו, כך שבהכרח יאלצו הדיירים להשתמש בתורת ביטול רשות, ולפי זה במקרה שהגוי מסכים לערב, אלא שבאופן חד פעמי לא עירבו מכיוון שהגוי לא היה במקום ולא ניתן היה לערב מערב שבת - מותר יהיה לערב - שהרי בשבועות הבאים יחזרו לערב על ידי עירוב חצירות רגיל, או שמא אין לחלק בזה כמו הכלל לא פלוג רבנן, ומכיוון שאם הגוי לא יתרצה להשכיר ישוב החשש של "אם כן בטלת תורת עירוב מאותו מבוי", גם באופן שהגוי מתרצה להשכיר אסור לבטל את הרשות לגוי אחד. התוספות הוכיחו שגם במקרה כזה אסור חז"ל להשתמש בביטול רשות, ממעשה המובא בתלמוד‏^[4].

בפסקי הראשונים[עריכה]

הלכה למעשה נוספת היוצאת מכלל זה, היא פסקו של רש"י העוסקת בדין ביטול רשות מבית לבית. במהלך חופה שהתקיימה, כנהוג בעבר, בשבת, הוצרכו להוציא חפצים מבית אחד לבית שני באותה חצר, וכאשר השאלה הגיעה לפני רש"י ששהה במקום, הוא פסק שאחד מבעלי הבתים שבחצר יבטל את רשותו אל הבית השני, ואז יוכלו להוציא ולהכניס חפצים בחופשיות בין שני הבתים, מכיוון שעל ידי הביטול אנו מחשיבים את שניהם כרשות היחיד אחת.

בעלי התוספות מביאים את פסקו של רש"י בחיבורם‏^[5], ומביאים שלושה גישות לפסק זה:

• רבינו יצחק מבעלי התוספות, חולק על פסקו של רש"י. את פסקו הוא מבסס על האמור בתלמוד‏^[6] "אם כן ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי", שאין להתיר ביטול רשות במקום שהדבר עשוי לבטל את דין עירוב מהמבוי.

רבינו יצחק טוען, שאם ניתן לבטל רשות מבית לבית באותה חצר, הטלטול בין שני הבתים יותר בחופשיות. בעוד שכאשר מבטלים רשות מבית לבית כדי להתיר את הטלטול בחצר, הביטול מועיל רק חלקית, ואסור למי שביטל את רשותו להוציא חפצים מביתו לחצר שכן בכך הוא מראה שהוא חוזר ונוטל את החלק ששיך לו משפטית בחצר, הרי שכאשר אדם ביטל את רשותו לרשות של אדם אחר, גם אם הוא יחזור ויוציא כלים לרשות האדם השני, אין בכך כדי לערער את הביטול רשות, שהרי בין כך ובין כך אנו יודעים שאין לו חלק ברשות השכן, ומדובר בהשאלת רשות בלבד. אם כן, טוען ר"י, נמצא שהביטול רשות פועל היתר טלטול בחצר כמו העירוב ממש וזה דבר שלא ייתכן.

מסיבה זו פוסק ר"י שלא ייתכן שיותר לבטל רשות באופן מלא כך שהטלטול יותר לגמרי, והעצה היא, שאם יש לאותו בית (שאת רשותו רוצים לבטל) חדרים נוספים, ניתן לבטל את הרשות ממרכז הבית אך לא מהחדרים שבו, ומכיוון שבאופן כזה הביטול רשות אינו מועיל כמו העירוב חצירות, אין בעיה הלכתית לעשות "ביטול רשות" כזה.

• חכמי התוספות סוברים, שפסקו של רש"י הוא הנכון. על טענתו של ר"י שלא ניתן לערער את ביטול הרשות על ידי הוצאת כלים מבית לבית ואם כן הביטול רשות שווה בכוחו ההלכתי לעירוב - דבר שלא ייתכן כי "אם כן בטלת תורת עירוב מאותו מבוי" הם משיבים כי לא נכון הדבר; אלא, אם האדם יחזור ויוציא כלים פרטיים שלו, לאחר שהוציאם לרשות השכן, וחזר והכניסם לבית, הוא מראה בכך שלא יבטל באמת את רשותו, ואם כן מדובר ב"ביטול רשות" לא מושלם, לגיטימי, שאינו מערער את תקנת העירוב.

• רבינו תם חלוק על פסקו של רש"י כליל. אך בשונה מר"י, יש לו ראיה נוספת לפסקו. רבי יוחנן ושמואל נחלקו בדין ביטול רשות מחצר לחצר, ובמפתיע אינם מזכירים כלל את ההלכה על ביטול רשות מבית לבית. לא ייתכן ששני אמוראים אלו לא יזכירו את המושג "ביטול רשות מבית לבית" הנושק ל"ביטול רשות מחצר לחצר", לו רק היה קיים מושג כזה, וממילא הרי לנו הוכחה שלא קיים מושג כזה.

הסיבה לכך שלא קיים היתר כזה לפי שיטת רבינו תם, שווה לזו שהסביר ר"י, כי תקנת ביטול רשות מבית לבית עלולה לערער כליל את תקנת עירוב חצירות, ולבסוף יבואו אנשים לטלטל ללא ביטול כלל‏^[7].

הערות שוליים