אנציקלופדיה תלמודית:מצרים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - ארץ בשם זה, הנמצאת דרומית מערבית לארץ-ישראל*.

מבוא

ארץ מצרים, כמה מצוות ודינים נאמרו בה: על האיסור לשוב למצרים, עי' להלן: איסור השיבה למצרים; השיבה האסורה. על חיוב הפרשת-תרומות-ומעשרות* בארצות הסמוכות לארץ-ישראל*, הנוהג אף במצרים, ע"ע חוץ לארץ[1]. על המעשרות שחייבים להפריש במצרים בשנה השביעית, ע"ע הפרשת תרומות ומעשרות[2]. על גבולותיה של ארץ מצרים, עי' להלן: הארץ. על איסורי עריות*, שנאמר בהם: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וגו'[3], ע"ע חקות הגוים[4].

איסור השיבה למצרים

האיסור

אסור לישראל לשוב למצרים[5], שנאמר: לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד[6], וכן: לא תוסיף עוד לראותה[7], וכן: לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם[8]. ויש מן הראשונים סוברים - ומן האחרונים יש שכתבו כן אף בדעת תנאים[9] - שהאיסור לשוב למצרים אינו נלמד אלא מן הכתוב: לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם[10]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שהאיסור לשוב למצרים נלמד מן הכתוב: לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד[11].

טעם האיסור

בטעם האיסור לשוב למצרים, כתבו ראשונים שהוא מפני שהמצרים רעים וחטאים לה' מאד, שנאמר: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו[12], ואין לישראל ללמוד ממעשיהם הרעים[13], או כדי שלא ילמדו ישראל כפירתם, ושלא ילכו בדרכיהם המגונות[14]. ומן האחרונים יש שכתבו בטעם האיסור, שהוא כדי שיהיו ישראל עבדים למקום, ולא עבדים למצרים[15], או כדי שלא יהיו ישראל צריכים למצרים, שהשב למצרים נראה כאילו צריך למצרים[16].

במנין המצוות

איסור השיבה למצרים, יש מן הגאונים והראשונים שמנאוהו במנין-המצוות*[17]. ויש מן הגאונים והראשונים שלא מנאוהו במנין המצוות[18], שלדעתם כלול הוא באזהרה שנאמרה למלך* שלא ישיב את ישראל למצרים[19].

מלקות

העובר על איסור השיבה למצרים אינו לוקה[20]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בטעם הדבר: יש שכתבו, שכיון שאין אדם עובר על הלאו אלא כאשר משתקע במצרים - לסוברים כן[21] - וההשתקעות אין בה מעשה, חשוב לאו זה כלאו-שאין-בו-מעשה*, שאין לוקים עליו[22], ואף שכניסת האדם למצרים חשובה מעשה, מכל מקום כיון שמעשה זה מעשה של היתר הוא, חשוב לאו זה כלאו שאין בו מעשה, לסוברים כן[23]. ויש שכתבו, שכיון שאין אדם עובר על הלאו אלא כשמשתקע במצרים - לסוברים כן[24] – חשובה ההתראה על לאו זה כהתראת-ספק*, שהרי בשעת הכניסה למצרים לא ידוע אם אותו אדם ישתקע במצרים, או שעתיד הוא לצאת משם[25]. ויש שכתבו, שאף על פי שאם היה במחשבתו של אדם להשתקע שם עובר הוא על האיסור מיד בכניסתו למצרים, לסוברים כן[26], מכל מקום, כיון שהמחשבה להשתקע במצרים היא חלק מן האיסור, והמחשבה אין בה מעשה, חשוב לאו זה כלאו שאין בו מעשה[27].

גדר האיסור

בגדר איסור השיבה למצרים, אם פעולת השיבה למצרים היא האסורה, או שעצם הישיבה במצרים היא האסורה, נחלקו בדבר ראשונים ואחרונים: יש סוברים שפעולת השיבה למצרים היא האסורה[28], ומהם שכתבו שהנולדים במצרים אינם עוברים על איסור השיבה למצרים, שהרי לא שבו למצרים[29], והוסיפו, שאף הבא למצרים שלא מארץ ישראל, אלא מארצות אחרות, אינו עובר על איסור השיבה למצרים, שאף על פי שסוף סוף יושב במצרים, מכל מקום שיבתו למצרים לא נעשתה באופן האסור[30]. ויש סוברים שעצם הישיבה בארץ מצרים היא האסורה[31], ולדעתם אף הנולדים במצרים עוברים באיסור זה[32].

לדורות

איסור השיבה למצרים, כתבו ראשונים שנוהג לדורות[33]. ויש מן הראשונים סוברים, שלא נאמר איסור זה אלא לשעתו - שבאותה העת היו המצריים נודעים ומפורסמים בכל תועבה[34], או לפי שבאותה העת היתה ארץ מצרים מלאה גלולים[35] - אך לא לדורות[36].

ישיבה בין אנשי מצרים בארץ אחרת

אנשי מצרים שנתיישבו בארץ אחרת, יש שכתבו בדעת גאונים שאסור לישראל לשבת בתוכם, שנאמר: לא תספו לראתם עוד עד עולם[37] - ולדעתם איסור השיבה למצרים אינו נלמד מכתוב זה[38] - דהיינו שאין לשבת בין אנשי מצרים אפילו נתיישבו בארץ אחרת[39]. אבל מסתימת הרבה ראשונים נראה, שאיסור השיבה למצרים לא נאמר אלא בשיבה לארץ מצרים[40].

בזמן שישראל בגלות

בזמן הגלות, כשישראל נדחים בכל קצוי הארץ, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין איסור על ישראל לשוב למצרים[41], שלדעתם מותר לאדם לשוב למצרים כאשר אין בדעתו להשתקע שם[42], וכיון שחובה על כל ישראל לחכות בכל יום לביאת המשיח[43], אין אדם מישראל יורד להשתקע שם[44], או שלדעתם טעם האיסור לשוב למצרים הוא כדי שיהיו ישראל עבדים למקום ולא למצרים[45], ובזמן שישראל בגלות, וממילא עבדים הם לאומות אחרות, לא הקפיד הכתוב על איסור זה[46], או שלדעתם טעם האיסור לשוב למצרים הוא שלא יהיו ישראל היושבים בארץ ישראל צריכים למצרים[47], וכאשר אין ישראל יושבים בארץ ישראל, אין מקום לטעם זה[48]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאיסור השיבה למצרים נוהג אף כאשר ישראל בגלות[49].

השבת העם למצרים על ידי המלך

מלך* ישראל, נחלקו בו גאונים וראשונים ואחרונים אם מוזהר שלא להשיב את העם למצרים: יש שלמדו מן הכתוב: ולא ישיב את העם מצרימה[50], שהמלך מוזהר שלא ישיב את העם למצרים[51], ומהם שמנו אזהרה זאת במנין-המצוות*[52]. ויש סוברים שאין אזהרה למלך להשיב את העם למצרים[53], ולדעתם הכתוב: ולא ישיב את העם מצרימה[54], אינו אלא נתינת טעם לאיסור שנאמר על המלך שלא-ירבה-לו-סוסים*[55].

השיבה האסורה

לצורך עיסוק עראי

שיבה למצרים לצורך עיסוק ארעי, אמרו בירושלמי שמותרת, שנאמר: לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד[56], ודרשו: לישיבה אסור לחזור, אך לא לסחורה - דהיינו לשהות שם ימים ספורים למסחר[57], או לצורך קניית סחורה[58] - ולא לפרקמטיא - דהיינו לקבוע שם מקום מסחרו לכמה שנים[59], או לצורך מכירת סחורתו[60] - ולא לכבוש הארץ[61] - דהיינו לעבור בה כדי לכבוש ארצות אחרות[62], או לכבוש את מצרים אם עשו מלחמה עם ישראל[63] - וכן כתבו אחרונים לענין שיבה למצרים לצורך טיול[64], וכן לכל דבר הרשות כאשר אינו משתקע שם[65], לפי שהאיסור הוא רק להשתקע במצרים[66], ודברים אלו נעשים בדרך ארעי[67], ואין אדם הולך עבורם אלא על דעת לחזור[68], ולמדו כן ממשמעות לשון הכתוב "לשוב", דהיינו לצורך ישיבת קבע דוקא[69], או מלשון הכתוב "בדרך הזה", שהאיסור הוא דוקא בדרך הזה שהיו אבותינו במצרים שקבעו שם דירתם[70], או מלשון הכתוב "עוד", שאסור לשוב למצרים כפי שירדו ישראל למצרים בראשונה, שהלכו לישיבה[71]. ב) ויש שכתבו בדעת תנאים ואמוראים שאף שיבה למצרים לצורך עיסוק ארעי אסורה[72], שלדעתם אין ללמוד מן הכתוב "עוד" שהאיסור נוהג דוקא כמו שהיה בראשונה, אלא "עוד" משמע לגמרי, והיינו שבכל ענין נוהג איסור זה[73]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שמחלקים בשיבה למצרים לצורך עראי בין שיבה מארץ ישראל, שאסורה, לשיבה משאר מקומות, שמותרת[74].

בטעם הדין שמותר לשוב למצרים לצורך עיסוק מסוים, לסוברים כן[75], יש כתבו לשיטתם שגדר האיסור לשוב מצרימה הוא במעשה השיבה והמעבר למצרים[76], ששיבה לצורך עיסוק מסוים אינה קרויה שיבה[77]. יש שכתבו לשיטתם שטעם האיסור לשוב מצרימה הוא כדי שלא יהיו ישראל צריכים למצרים[78], שלפיכך מותר לשוב לצורך עיסוק מסוים שבכך לא נראה שצריך הוא למצרים[79]. ויש שכתבו, שלפיכך מותר לשוב לצורך עיסוק מסוים שכאשר עסוקים הם וטרודים בדברי סחורה ופרקמטיא או בכיבוש ארצות, אין לחוש שמא יבואו ללמוד ממעשיהם הרעים של אנשי מצרים[80], ויש שכתבו לשיטתם שטעם האיסור לשוב מצרימה הוא שלא יבואו ישראל ללמוד ממעשיהם הרעים שלאנשי מצרים[81], שאין לחוש שמא יבואו ישראל ללמוד ממעשיהם הרעים של אנשי מצרים אלא כאשר יושבים הם שם ישיבת קבע, אך לא כאשר יושבים שם ישיבת ארעי בלבד[82].

בדרך עראי שלא לשם עיסוק

שיבה למצרים בדרך ארעי – לסוברים שמותרת כאשר הוא עסוק בדבר מסוים[83] - שלא על דעת להיות עסוקים וטרודים שם באיזה ענין, נחלקו בה אחרונים: יש סוברים שמותרת[84], ולדעתם טעם הדין שמותר לשוב למצרים לסחורה ופרקמטיא ולכבוש ארצות, הוא משום שכאשר יושבים ישיבת ארעי אין לחוש שילמדו ממעשיהם הרעים של אנשי מצרים[85]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאסורה, שלדעתם טעם הדין שמותר לשוב למצרים לסחורה ופרקמטיא ולכבוש ארצות, הוא משום שכאשר עסוקים ישראל וטרודים בדברי סחורה ופרקמטיא או בכיבוש ארצות, אין לחוש שמא יבואו ללמוד ממעשיהם הרעים של אנשי מצרים[86], ולפיכך כאשר אינם עסוקים שוב יש לחשוש שילמדו ממעשיהם של מצרים[87], ומטעם זה יש שכתבו ששליח העושה במצרים סחורה עבור משלחו עובר על האיסור לשוב מצרימה, לפי שכאשר סוחר עבור אדם אחר אין ליבו דואג כל כך, ויבוא ללמוד מאנשי מצרים[88].

גדר ההשתקעות

גדר ההשתקעות שאסורה במצרים - לסוברים שההשתקעות במצרים אסורה[89] - נחלקו בה אחרונים: יש סוברים שכל שבכניסתו למצרים היה בדעתו להשתקע שם, נחשב שהשתקע כבר כדי שיעבור על האיסור[90], ומהם שכתבו שהשתקעות היא דוקא כאשר בדעתו לישב שם לעולם ולא לזמן[91]. ויש סוברים שהשתקעות היא דוקא כאשר יש עליו שם תושב על פי דיני המלכות[92].

בדרכו לארץ אחרת

העובר במצרים בדרכו לארץ אחרת, כתבו ראשונים שאינו עובר על האיסור לשוב מצרימה[93].

לצורך מצוה

לצורך מצוה - כגון, לימוד תורה, פדיון שבוים או גמילות חסד - כתבו אחרונים שמותר לו לשוב למצרים[94], מהם שכתבו שכלל לא נאמר האיסור לשוב מצרימה כאשר הוא שב לצורך מצוה, שלשיטתם האיסור לשוב למצרים הוא רק כאשר משתקע בה[95], וכאשר שב לצורך מצוה - אף לזמן שאין לו קצבה - אין זו דרך השתקעות[96], ומהם שכתבו שאף שהאיסור נאמר אף כשיוצא לצורך מצוה, מכל מקום העשה של המצוה דוחה את הלא תעשה של איסור השיבה למצרים[97].

השב שלא על מנת להשתקע ולבסוף השתקע

השב למצרים שלא על דעת להשתקע שם, ואחר כך משתקע - לסוברים שהאיסור הוא בהשתקעות במצרים[98] - נחלקו בו אחרונים: יש סוברים שאינו עובר על האיסור לשוב למצרים[99], מהם שכתבו שאף שאינו עובר על לאו זה, מכל מקום יש בזה איסור כל שהוא[100], ומדרבנן[101]. ויש סוברים שאף אם נכנס בתחילה שלא על מנת להשתקע, מכל מקום אם אחר כך משתקע שם עובר על האיסור לשוב למצרים[102].

שיבה משאר ארצות

המקומות שמהם אסור לשוב מצרימה, נחלקו בהם ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים - לדעתם שגדר האיסור הוא מעשה השיבה למצרים[103] - שרק מארץ ישראל אסור לשוב למצרים, אך לא משאר מקומות[104], שנאמר: לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד[105], ויש ללמוד מלשון הכתוב "בדרך הזה" שאין איסור לשוב אלא בדרך הידועה בה יצאו ישראל ממצרים[106], או שיש ללמוד כן מלשון הכתוב "עוד", שאיסור השיבה למצרים אינו נוהג אלא כדרך שיצאו משם, וכשם שהיציאה היתה מארץ מצרים לארץ ישראל, כך האיסור לחזור הוא מארץ ישראל לארץ מצרים[107], ולדעתם זה הוא שאמר ר' יוחנן שדניאל הלך להביא חזירים מאלכסנדריא של מצרים[108], ולא עבר על האיסור לשוב מצרימה לפי שהלך למצרים מבבל[109]. מהעומדים בדעה זו, יש שכתבו שדוקא בהליכה מארץ ישראל למצרים דרך המדבר וים סוף יש משום איסור זה[110], לפי שמלשון הכתוב "עוד" יש ללמוד שהאיסור לשוב מצרימה הוא באותה דרך ממש בה יצאו בני ישראל ממצרים לארץ ישראל[111], ויש שנראה מדבריהם, שבכל הליכה מארץ ישראל למצרים יש משום איסור זה, אף אם אינה נעשית דרך המדבר וים סוף[112]. ב) ויש מן הראשונים והאחרונים שנראה מדבריהם, שלא רק מארץ ישראל אסור לשוב למצרים, אלא אף מארצות אחרות[113], שלדעתם גדר האיסור הוא שלא לדור במצרים בכל ענין[114], ומהם שכתבו שזו היא שאמרו באנשי אלכסנדריא של מצרים שהרגם אלכסנדר מוקדון, לפי שעברו על הכתוב: לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד[115], והיינו שעברו על האיסור לשוב מצרימה אף שלא באו לשם מארץ ישראל[116]. ג) ויש שכתבו לחלק בזה בין שיבה על דעת להשתקע לשיבה ארעית, שמארץ ישראל אסור לשוב למצרים הן על דעת להשתקע והן בדרך ארעי, ואילו משאר מקומות אין איסור לשוב למצרים אלא על דעת להשתקע בה[117], ולדעתם זו היא שאמרו באנשי אלכסנדריא של מצרים שהרגם אלכסנדר מוקדון, לפי שעברו על הכתוב: לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד[118], שכיון שהשתקעו בה, עברו על איסור זה אף על פי שנולדו במצרים, ולא באו לשם מארץ ישראל[119].

הנולדים במצרים

ישראל הנולדים במצרים, נחלקו בהם ראשונים ואחרונים: יש סוברים שאינם עוברים על האיסור לשוב למצרים[120], שלדעתם גדר האיסור הוא במעשה השיבה למצרים[121], והנולדים בה לא עשו מעשה שיבה[122]. ויש סוברים שאף הנולדים במצרים עוברים על איסור השיבה למצרים[123], שלדעתם גדר האיסור הוא בעצם ישיבת ישראל במצרים[124].

שיבת ציבור

שיבה למצרים בציבור, נחלקו בה ראשונים ואחרונים: יש סוברים שדוקא ליחידים אסרה תורה לשוב למצרים ולא לציבור[125], שלדעתם טעם האיסור הוא משום החשש שמא ילמדו ישראל ממעשיהם של המצרים[126], וחשש זה אינו שייך אלא ביחידים, אבל בציבור ששוכן יחד, כיון שהם מיוחדים בקיבוצם בקדושה, אין לחוש שמא ילמדו ממעשיהם של המצרים[127]. ויש מן האחרונים סוברים שציבור השב למצרים - דהיינו שישים ריבוא איש[128] - עובר על איסור זה[129], ולדעתם זהו שאמר הכתוב: לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד[130], דהיינו עוד לכמו שהיה שם בתחילה – לסוברים כן[131] – שהיו במצרים שישים ריבוא ישראל[132].

שיבת יחיד

יחיד השב למצרים, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש מן הראשונים סוברים שעובר הוא על איסור השיבה למצרים[133]. ויש מן האחרונים סוברים, שאיסור השיבה למצרים אינו אמור אלא בציבור השב למצרים[134], אך ביחידים לא נאמר איסור זה, שהיחיד ודאי לא בא להשתקע שם, ושיבה למצרים בלא להשתקע בה, מותרת, לסוברים כן[135].

ישיבה בין אנשי מצרים בארץ אחרת לצורך ארעי

ישיבה בין אנשי מצרים שנתיישבו בארץ אחרת – לסוברים שאסורה[136] – לצורך ארעי, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שאסורה[137], לפי שהאיסור לישב אנשי מצרים שהתיישבו בארץ אחרת נלמד מן הכתוב: לא תוסיפו לראותם[138], ובזה לא שייך להבדיל בין ישיבת קבע לישיבת ארעי[139].

הארץ

כשכבשה מלך ישראל

כבש מלך* ישראל את ארץ מצרים על פי בית-דין* - או שכבשוה ישראל על פי נביא*[140] - כתבו ראשונים שמותרים ישראל לשוב אליה[141], לפי שעל ידי הכיבוש שב דינה להיות כארץ ישראל[142].

כשכבשוה ישראל

כבשו ישראל את ארץ מצרים - שלא על פי בית דין או נביא[143] - נחלקו בדבר ראשונים ואחרונים בדעת אמוראים: יש מן הראשונים שנראה מדבריהם בדעת אמוראים שמותר לישראל לשוב אליה[144], שלא נאסרה השיבה למצרים אלא כאשר היא ביד ערלי לב וערלי בשר[145]. ויש סוברים, שאף אם כבשו ישראל את ארץ מצרים, אסור לישראל לשוב אליה, כיון שעדיין שם ארץ מצרים עליה[146].

כשאין אנשי מצרים בתוכה

ארץ מצרים בשעה שאנשי מצרים אינם יושבים בה - כגון לאחר שבלבל סנחריב את האומות[147], לסוברים שאנשי מצרים לא חזרו לאחר מכן למקומם[148] - נחלקו בדינה ראשונים ואחרונים: יש סוברים שמותר לישראל לשוב אליה[149], שטעם איסור השיבה למצרים הוא כדי שלא ילמדו ישראל ממעשי המצרים, לסוברים כן[150], ועל כן אין איסור זה נוהג אלא כאשר יושבים המצרים בארצם[151]. ויש סוברים, שאף בשעה שאנשי מצרים אינם יושבים בארץ מצרים, אסור לישראל לשוב אליה[152] - וכפי שמשמע בכתוב: לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד[153], ובכתוב: לא תוסיף עוד לראותה[154], מהם נלמד איסור השיבה למצרים, לסוברים כן[155], שלא נזכרו בהם אנשי מצרים, אלא ארץ מצרים בלבד[156] - שלדעתם ארץ מצרים עצמה גורמת לכך שמעשיה מקולקלים[157]. מהעומדים בשיטה זו, יש שכתבו שזו היא שאמרו באנשי אלכסנדריא של מצרים שהרגם אלכסנדר מוקדון, לפי שעברו על הכתוב: לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד[158], שאף שבאותו הזמן לא היו אנשי מצרים בארץ מצרים, שהרי בלבל סנחריב את האומות, מכל מקום נענשו על שיבתם למצרים[159].

כשעזבו המצרים את התועבות שעשו בימי קדם

בזמן הזה, שהיושבים בארץ מצרים הם תחת אמונת ישמעאל, ועזבו התועבות שהיו עושים בימי קדם, יש מן האחרונים שכתבו, שלסוברים שמותר לישראל לשוב למצרים בשעה שאין אנשי מצרים אינם יושבים בה[160], אף אם נשתיירו המצריים במצרים, אלא שאינם מחזיקים בתועבות שעשו, מותר לישראל לשוב אליה, שאף באופן זה אין לחוש שמא יבואו ישראל ללמוד ממעשיהם הרעים[161]. על הסוברים שהאיסור לשוב למצרים אינו מחמת אנשי מצרים ומעשיהם, אלא מחמת הארץ עצמה, ולדעתם אף בשעה שאנשי מצרים אינם יושבים במצרים אסור לישראל לשוב אליה, עי' לעיל[162].

מקומה ביחס לארץ ישראל

ארץ מצרים נמצאת ברוח דרומית מערבית של ארץ-ישראל*[163], ונחל מצרים מהלך על פני כולה, שנאמר: מן השיחור אשר על פני מצרים[164], ושיחור הוא נחל מצרים[165].

שטחה

שטחה של ארץ מצרים - מן הים הגדול ועד המערב כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר[166] - הוא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה[167].

גבולותיה

גבול ארץ מצרים בצד מזרח, כתבו אחרונים שהוא בים סוף, אצל עיר סואץ, במקום שמתחבר ערביא באפריקה[168]. גבולה בצד צפון מזרח, כתבו ראשונים שהוא בנחל מצרים[169], דהיינובנילוס[170] - בקצהו הצפוני אצל העיר דימיאט[171], או בחלקו הדרומי[172] - או ואדי אל עריש[173], כלומר נחל סכות[174]. בצד צפון, כתבו אחרונים שגבול ארץ מצרים הוא בים הגדול[175]. גבולה בצד דרום, כתבו אחרונים שהוא בארץ הלובים[176].ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שגבולות ארץ מצרים אינם ידועים, לפי שמצרים שעליה דיברה תורה נתבלבלה ונחרבה, והעיירות הידועות לנו במצרים, אינם אלא עיירות אחרות שנתיישבו בהן אחרי כן[177].

קהיר

קהיר - לסוברים שבתוך גבולות ארץ מצרים היא[178] - נחלקו בה ראשונים ואחרונים אם בכלל ארץ מצרים היא: יש שכתבו שאינה בכלל ארץ מצרים, אלא מלכות אחרת היא[179]. ויש שכתבו שבכלל ארץ מצרים היא[180].

הערות שוליים

  1. ↑ ציון 100א ואילך.
  2. ↑ ציון 296.
  3. ↑ ויקרא יח ג.
  4. ↑ ציון 106 ואילך.
  5. ↑ עי' מכילתא בשלח פרשה ב; ירושלמי סוכה פ"ה ה"א; רמב"ם מלכים פ"ה ה"ז, ובסהמ"צ ל"ת מו. ועי' הכוזרי מאמר שני אות כב, שאיסור היציאה מא"י לחו"ל (ע"ע א"י ציון 7 ואילך, וע' חו"ל ציון 354 ואילך, וע' ישיבת א"י ציון 171 ואילך) נלמד בק"ו מאיסור השיבה למצרים, שאם אסרה התורה לשוב למצרים, אע"פ שיש שנכרתה עליה ברית (ועי' פי' אוצר נחמד לכוזרי שם, שמעלתה של מצרים היא בכך שניתנה בהבטחה לאברהם אבינו), ק"ו שאסור לצאת לשאר ארצות. ועי' קר"א מו"ק יד א ושד"ח כללים מערכת א אות רמו, שהאיסור לצאת לחו"ל אינו אלא איסור דרבנן.
  6. ↑ דברים יז טז.
  7. ↑ דברים כח סח.
  8. ↑ שמות יד יג. מכילתא שם; ירושלמי שם; רמב"ם שם ושם; החינוך מ' תק. ועי' יפה מראה לירושלמי שם, שאין זה ג' עבירות שונות, אלא עבירה אחת עם ג' אזהרות, ועי"ש הטעם שנאמרו באיסור זה ג' אזהרות.
  9. ↑ עי' ר"י פרלא דלהלן, בד' המכילתא דלהלן.
  10. ↑ שמות יד יג. עי' ראב"ע דברים יז טז בשם י"א; עי' רמב"ן דברים שם: על דרך רבותינו; ר"י פרלא שם, בד' המכילתא בא פרשה יב. ועי' רמב"ן שם, שהכתוב (דברים טז יז): רק לא ירבה לו סוסים וכו' וה' אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה עוד, אינו אזהרה לאיסור זה, אלא שמשה רבנו הזכיר בזה לישראל את האיסור לשוב למצרים הנלמד מכתובים אחרים, ועי' ר"י פרלא שם.
  11. ↑ דברים יז טז. מנחת אליהו (קוליץ) סי' לז, בד' רש"י דברים יז טז וסנהדרין כא ב ד"ה לו. ועי' ר"י פרלא ל"ת רלה-רלח בד' הבה"ג בהקדמה, שאיסור זה נלמד הן מן הכתוב הנ"ל, והן מן הכתוב: (דברים כח סח): לא תוסיף עוד לראותה, ומ"מ הבה"ג לא מנה אלא הלאו של "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד", לפי שאינו אלא אזהרה כפולה לאותו לאו. ועי' ר"י פרלא שם בד' הבה"ג שם, ומנחת אליהו שם בד' רש"י שם ושם, שמן הכתוב (שמות יד יג): לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, למדים שאסור לישראל לישב בין אנשי מצרים אפי' שלא בארצם (עי' ציון 38), ועי"ש שיישב ע"פ זה את המכילתא והירושלמי שבציון 8.
  12. ↑ ויקרא יח ג.
  13. ↑ רמב"ן דברים יז טז; החינוך מ' תק.
  14. ↑ סהמ"צ לרמב"ם ל"ת מו; עי' כד הקמח שבועות (ב). ועי' צל"ח ברכות ט ב, ופתח עינים יומא לח א בשם האר"י, ומצודת דוד מצוה תקצב, שכ' טעם לאיסור זה ע"פ הסוד.
  15. ↑ עמודי שלמה (למהרש"ל) לסמ"ג ל"ת רכז.
  16. ↑ גור אריה דברים שם; עי' רש"ר הירש דברים שם, ועי"ש שהוא כדי שלא תהא ארץ ישראל תלויה במצרים, ויבואו אנשי מצרים לשלוט בה.
  17. ↑ בה"ג בהקדמה, ועי' ר"י פרלא שבציון 11 בדעתו; סהמ"צ לרמב"ם ל"ת מו; החינוך מ' תק.
  18. ↑ עי' סהמ"צ לרס"ג, ור"י פרלא לרס"ג ל"ת רלה-רלח בדעתו.
  19. ↑ עי' ציון 179 ואילך, וע"ע מלך. ר"י פרלא שם. ועי"ש שצידד בתחילה לומר בטעם הדבר, שאיסור זה לא נאמר לדורות, אלא לשעה בלבד (עי' ציון 35), ועי"ש שדחה, ע"פ מה שהוכיח בד' הרס"ג שם, שאיסור זה נאמר לדורות (ועי' ציון 33).
  20. ↑ רמב"ם מלכים פ"ה ה"ח; החינוך מ' תק.
  21. ↑ עי' ציון 45 ואילך.
  22. ↑ ע"ע לאו שאין בו מעשה. החינוך שם; עי' רעק"א שבועות יז א, בד' הרמב"ם שם. וע"ע הנ"ל ציון 400 ואילך.
  23. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 628 ואילך. עי' רעק"א שם; מנ"ח מ' תק אות ג. וע"ע לאו שאין בו מעשה ציון 633 ואילך. ועי"ש ציון 658 ואילך, שאף שמעשה הכניסה למצרים הוא הגורם לאיסור, מ"מ נחשב לאו זה כלאו שאין בו מעשה.
  24. ↑ עי' ציון 45 ואילך.
  25. ↑ קר"א נזיר יז א.
  26. ↑ עי' ציון 74.
  27. ↑ קר"א שם וקוה"ע סי' סט אות טו בהגהה, בד' הרמב"ם שם. ועי' מנ"ח שם שצידד כן. ועי' יד המלך מלכים שם, שדחה סברא זו.
  28. ↑ עי' יראה"ש סי' שט (והובא בריקאנטי סי' תקעג ובסמ"ג לאוין רכז ובריטב"א יומא לח א ובהגמ"י מלכים פ"ה אות ב ובמרדכי יבמות סי' עב), וגבו"א יומא לח א בדעתו; כד הקמח שבועות (הב'); הל' א"י המיוחס לטור דין קדושת הארץ אות יד (עמ' 16-17).
  29. ↑ עי' ציון 104. הל' א"י המיוחס לטור שם.
  30. ↑ עי' ציון 88 ואילך. הל' א"י המיוחס לטור שם.
  31. ↑ עי' החינוך מ' תק; קרי"ס מלכים פ"ה אזהרה שנט; גבו"א שם; עי' רעק"א שבועות יז א; המגיה להל' א"י שם; שו"ת צי"א חי"ד סי' פז, בד' הרמב"ם מלכים שם ה"ז. ועי' כפו"פ פ"ה (קפד ב) בשם ה"ר שמואל שהיה מבני בניו של הרמב"ם, שהרמב"ם היה חותם באגרותיו "העובר בכל יום בשלשה לאוין", ומ' שסובר שהאיסור הוא בעצם הישיבה במצרים, ועי' קונ' תקוני השגיאות שבכפו"פ (ברלין, תרי"א) לדף יב ב בשם היעב"ץ (הובא בהגה' פרחי ציון לר"י פרלא לכפו"פ שם) שאין להאמין לשמועה זו, ועי' אבן ספיר חקור דין סי' יא-יב ומרגליות הים סנהדרין כא ב אות ה והיכל יצחק אהע"ז סי' יב, שמפקפקים אף הם בשמועה זו.
  32. ↑ עי' ציון 107. גבו"א שם; המגיה להל' א"י שם; צי"א שם.
  33. ↑ רמב"ם מלכים פ"ה ה"ז, ובסהמ"צ לרמב"ם ל"ת מו; עי' יראה"ש סי' שט; החינוך מ' תק; עי' ריטב"א יומא לח א; תולדות יצחק דברים יז טז, בשם י"א; ר"י פרלא לרס"ג ל"ת רלה-רלח, בד' הרס"ג שם; היכל יצחק אהע"ז סי' יב אות ד, בד' רבינו בחיי דברים שם (ועי' אחרונים שבציון הבא בד' רבינו בחיי שם). ועי' ר"י פרלא שם, שהביא ראיה לדעה זו מסוכה נא ב, שאנשי אלכסנדריא שבמצרים נהרגו משום שעברו על איסור זה, וע"כ שנוהג לדורות.
  34. ↑ רבינו בחיי ותולדות יצחק דלהלן.
  35. ↑ קונ' תקוני השגיאות דלהלן בשם היעב"ץ .
  36. ↑ עי' רבינו בחיי דברים שם, וצידה לדרך דברים שם וברכ"י אהע"ז סי' ד ור"י פרלא לרס"ג ל"ת רלה-רלח ס"ק א ושו"ת צי"א חי"ד סי' פז בדעתו (ועי' היכל יצחק שבציון 32 בד' רבינו בחיי שם); עי' פי' רבינו מיוחס דברים שם; תולדות יצחק שם; קונ' תקוני השגיאות שבכפו"פ (ברלין, תרי"א) לדף יב ב, בשם היעב"ץ; ר"י פרלא לרס"ג שם, בד' הרס"ג שם. ועי' ר"י פרלא שם, שהביא ראיה לדעה זו מדברי אביי בגיטין נז א, שאנשי סכניא של מצרים נהרגו משום שלא התאבלו על ירושלים, ולא אמרו שנהרגו משום שעברו על איסור השיבה לארץ מצרים.
  37. ↑ שמות יד יג..
  38. ↑ עי' ציון 11.
  39. ↑ ר"י פרלא לרס"ג ל"ת רלה-רלח, בד' הבה"ג בהקדמה; מנחת אליהו (קוליץ) סי' לז, בד' רש"י דברים יז טז וסנהדרין כא ב ד"ה לו.
  40. ↑ עי' רמב"ם מלכים פ"ה ה"ז, ובסהמ"צ ל"ת מו; עי' יראה"ש סי' שט; עי' החינוך מ' תק. ועי' ראשונים שבציון 133 ואילך, שי"ס שאיסור השיבה לארץ מצרים נוהג אף כשאנשי מצרים אינם בתוכה.
  41. ↑ ריטב"א יומא לח א; עמודי שלמה (למהרש"ל) לסמ"ג ל"ת רכז; כנה"ג לרמב"ם מלכים פ"ה ה"ז, הובא בשי"ק לירושלמי סנהדרין פ"י ה"ח; רש"ר הירש דברים יז טז; שו"ת צי"א חי"ד סי' פז. ועי' צי"א שם, שביאר בזה טעם הרמב"ם ועוד רבים מישראל שגרו במצרים, וכ' שמחמת כן לא הובא דין זה בשו"ע, ועי"ש שביאר בזה את הכתוב (ישעיהו כז יג): ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, דהיינו שישובו אלו שהיו במצרים בהיתר, משום שהיו נדחים בגלות. ועי' צי"א שם, שדן לדעה זו, אם בזמן שא"י תחת יד ישראל, נוהג האיסור לשוב למצרים, ולכאו' נ' שהדבר תלוי בטעמים דלהלן, שלסוברים שטעם ההיתר לשוב מצרימה בזמן הגלות הוא משום שמצווים אנו לחכות לביאת המשיח (עי' ציון 143), אפשר שמותר, ואילו לסוברים שטעם ההיתר הוא משום שבזמן הגלות אין לחשוש שא"י תהיה תלויה במצרים (עי' ציון 147), אפשר שאסור, ועי' היכל יצחק אהע"ז סי' יב אות ו.
  42. ↑ עי' ציון 45 ואילך.
  43. ↑ ע"ע ימות המשיח: האמונה בביאת המשיח.
  44. ↑ שי"ק שם.
  45. ↑ עי' ציון 15.
  46. ↑ עמודי שלמה שם.
  47. ↑ עי' ציון 16.
  48. ↑ רש"ר הירש שם.
  49. ↑ עי' רמב"ם מלכים שם, ועי' שו"ת יחוה דעת ח"ג סי' פא בדעתו; עי' סמ"ג לאוין רכז וריטב"א יומא שם, בשם היראה"ש.
  50. ↑ דברים יז טז.
  51. ↑ סהמ"צ לרס"ג ל"ת רלה, ועי' ר"י פרלא שם בדעתו; בה"ג בהקדמה מנין הלאוין אות רט; עי' תוס' סנהדרין כא ב ד"ה סוסים.
  52. ↑ סהמ"צ לרס"ג שם.
  53. ↑ עי' רש"י דברים שם; עי' רמב"ם בסהמ"צ שלא מנה לאו זה, ור"י פרלא שם בדעתו; עי' פי' רבינו מיוחס דברים שם; עי' החינוך מ' תצט; עי' זהר הרקיע לאזהרות רשב"ג סי' צט, בד' הרשב"ג שם; מזרחי דברים שם.
  54. ↑ דברים שם.
  55. ↑ ע"ע. רש"י שם; פי' רבינו מיוחס שם; החינוך שם; זהר הרקיע שם, בד' הרשב"ג שם; מזרחי שם.
  56. ↑ דברים יז טז.
  57. ↑ ערוה"ש העתיד מלכים סי' עד אות יד.
  58. ↑ פנ"מ לירושלמי דלהלן; משפט כהן הל' מלכים סי' קמה.
  59. ↑ ערוה"ש שם. ועי"ש שהיינו כשחושב בדעתו שאם תזומן לו פרנסה במקום אחר ייצא ממצרים, ובזה יישב מה שהרמב"ם היה דר במצרים.
  60. ↑ פנ"מ לירושלמי דלהלן; משפט כהן שם.
  61. ↑ ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ח, והובא ברי"ף סנהדרין קי א (כ א); תו"י וריטב"א ותוס' הרא"ש יומא לח א, בשם הספרי; רמב"ם מלכים פ"ה ה"ח.
  62. ↑ עי' רמב"ם שם, ובסהמ"צ ל"ת מו; קה"ע לירושלמי שם, פי' ב. ועי' קרית ספר מלכים פ"ה אזהרה שנט, שגרס בירושלמי שם "ולכבוש ארצות אחרות". ועי' היכל יצחק אהע"ז סי' יב אות ט. ועי' ר"י מלוניל שבציון 124 בד' הירושלמי שם, שלכבוש את הארץ היינו אף ישיבה של קביעות. ועי' ציון 77.
  63. ↑ קה"ע לירושלמי שם, פי' א; עי' פנ"מ לירושלמי שם.
  64. ↑ קר"א נזיר יז א.
  65. ↑ שד"ח ח"ו פאת השדה מע' א"י אות ז (עמ' 390). ועי' שו"ת משנת יוסף סי' נז מה שתמה על השד"ח.
  66. ↑ רמב"ם שם. ועי' שדה הארץ ח"ג אהע"ז סי' יא (נז ב) שהביא מהרדב"ז שאין עוד איסור לשוב מצרים כיון שאין דעתם להשתקע שם, ואף אם יושבים שם אבות על בנים שלשים וגם רבעים, וצ"ב כונתו.
  67. ↑ עי' מזרחי דברים יז טז; עי' ערוה"ש העתיד שם; היכל יצחק שם אות ז. ועי' מזרחי שם, שבזה ביאר דברי רש"י דברים שם לגבי איסור המלך להרבות לו סוסים הוא כדי שלא ישיב את העם מצרימה (ע"ע לא ירבה לו סוסים ציון 8 ואילך), שאף שקניית סוסים היא שיבה לסחורה שלא נאסרה, מ"מ מה שהותר לשוב סחורה הוא דווקא כשהוא בדרך ארעי, אך לישב באופן קבוע כדי לסחור לא הותר.
  68. ↑ קר"א שם.
  69. ↑ פנ"מ לירושלמי שם.
  70. ↑ קה"ע לירושלמי שם.
  71. ↑ בראשית מז ד. משך חכמה דברים יג יז, ועי"ש שבנ"י ירדו לישיבה שנאמר (בראשית מז ד) "לגור בארץ באנו"; גפן אדר"ת (לאדר"ת) סי' ד ס"י אות יג, ע"פ ד' ר"ע סנהדרין קיא ב לגבי עיר הנדחת; העמק דבר דברים יז טז.
  72. ↑ עי' רמב"ן דברים יז טז, בד' רש"י דברים שם; פי' רבינו מיוחס דברים שם; גבו"א יומא לח א ור"י פרלא לרס"ג ל"ת רלה-רלח, בד' היראה"ש שבציון 88, שהביא ראיה מדברי ר' יוחנן שבציון 92 שדניאל הלך לאלכסנדריא של מצרים כדי להביא חזירים, שמותר לשוב למצרים שלא מא"י (עי' ציון 88 ואילך), אע"פ שהיתה זו שיבת ארעי לצורך סחורה; מצפה איתן סנהדרין כא ב, ע"פ המכילתא בשלח פרשה ב והירושלמי סוכה פ"ה ה"א שחזרו ישראל למצרים בימי סנחריב ולקו, כמו שכתוב (ישעיה לא א) הוי היורדים מצרים לעזרה, ומ' שאף שירדו רק לקבל עזרה, דהיינו ירידת ארעי, מ"מ לקו; גפן אדר"ת שם, בד' רש"י סנהדרין כא ב ד"ה לו, וע"פ ד' ר"י הגלילי סנהדרין קיא ב לגבי עיר הנדחת. ועי' ר"י פרלא שם, שהוכיח לדעה זו מהמבואר בסנהדרין שם שטעם האיסור למלך לקנות סוסים ממצרים כדי שלא ישיב את העם לשם, ומ' שאף שהוא לסחורה (ועי"ש שצידד לומר שדין זה הוא מחלוקת בבלי וירושלמי), ועי' מזרחי שהובא בציון 51 ליישב ראיה זו.
  73. ↑ גפן אדר"ת שם, ע"פ ד' ר"י הגלילי בסנהדרין שם. ועי"ש שמחמת כן היה אסור להביא לשמה המלך סוסים ממצרים, ואף שהיתה זו שיבה רק לסחורה, וע"ע לא ירבה לו סוסים ציון 7 ואילך.
  74. ↑ יד משה (אמריליו) פ' שופטים (קכז א): ונראה, בד' היראה"ש שם.
  75. ↑ עי' ציון 31.
  76. ↑ עי' ציון 27.
  77. ↑ הל' א"י (מיוחס לטור) דין קדושת הארץ אות יד (עמ' 17).
  78. ↑ עי' ציון 16.
  79. ↑ גור אריה דברים יז טז. ועי"ש שבזה ביאר דברי רש"י דברים שם לגבי איסור המלך להרבות לו סוסים הוא כדי שלא ישיב את העם מצרימה (ע"ע לא ירבה לו סוסים ציון 8 ואילך), שאף שקניית סוסים היא שיבה לסחורה שלא נאסרה, מ"מ המלך שמרבה לו סוס נראה שצריך הוא למצרים, לפי שהסוסים הנבחרים שם נמצאים.
  80. ↑ שו"מ תנינא ח"ד סי' קז; העמק דבר דברים שם.
  81. ↑ עי' ציון 13 ואילך.
  82. ↑ שו"ת די השב יו"ד סי' טו.
  83. ↑ עי' ציון 45.
  84. ↑ שו"ת די השב יו"ד סי' טו; הר אפרים למכילתא בשלח פ"ב (דף מג א).
  85. ↑ עי' ציון 66. שו"ת די השב יו"ד סי' טו. וצ"ב לסוברים שטעם ההיתר לשוב מצרימה כאשר הוא שב לצורך עיסוק מסוים לפי שאי"ז נקרא שיבה (עי' ציון 61), בשב לזמן ארעי כאשר אינו שב לצורך עיסוק אם בכלל שיבה הוא או לא, וכן צ"ב לסוברים שטעם ההיתר לשוב לצורך עיסוק מסוים לפי שאז לא נראה שצריך הוא למצרים (עי' ציון 63) אם כששב לזמן ארעי שלא לצורך עיסוק אם אז נראה שצריך הוא למצרים או לא.
  86. ↑ עי' ציון 64.
  87. ↑ עי' שו"מ תנינא ח"ד סי' קז; עי' העמק דבר דברים יז טז.
  88. ↑ שו"מ שם.
  89. ↑ עי' ציון 68 ואילך.
  90. ↑ עי' קוה"ע סי' סט אות טו בהגהה וקונ' דברי סופרים סי' ג אות יג בהגהה, בד' הרמב"ם שם; עי' יד המלך מלכים שם; היכל יצחק אהע"ז סי' יב. וכ"מ במנ"ח מ' תק, שתמה מדוע המגיע למצרים ע"מ להשתקע אינו לוקה מחמת שהוא לאו שאי"ב מעשה (עי' ציון 20 ואילך), הרי בהליכתו ע"ד להשתקע יש מעשה. ועי' חינוך מ' תק, ורעק"א שבועות יז א בד' הרמב"ם מלכים פ"ה ה"ח, שבעצם הכניסה אין איסור אלא רק בהשתקעו במצרים, ומ' שבכניסתו למצרים לא נחשב שמשתקע שם גם כאשר דעתו היתה לכך.
  91. ↑ היכל יצחק שם. ועי"ש שסתם ישיבה היא לעולם ואסורה, אך כשבדעתו לשוב אפי' לאחר כמה שנים לא נחשב הוא כהשתקעות.
  92. ↑ הר אפרים למכילתא בשלח פ"ב (דף מג א). ועי"ש שביאר ע"פ זה את התרגום ירושלמי שמות יד יג. ועי' חינוך ואחרונים בד' הרמב"ם שבציון קודם.
  93. ↑ הל' א"י (מיוחס לטור) דין קדושת הארץ אות יד (עמ' 16). ועי' ציון 46.
  94. ↑ עי' רדב"ז מלכים פ"ה ה"ח ומצודת דוד מ' תקצב, לענין לימוד תורה; מהר"ם שיק תרי"ג מצוות מצוה תקג; צי"א חי"ד סי' פז, לענין לימוד תורה.
  95. ↑ עי' ציון 42 ואילך.
  96. ↑ עי' צי"א שם.
  97. ↑ מהר"ם שיק שם.
  98. ↑ עי' ציון 68 ואילך.
  99. ↑ רדב"ז מלכים פ"ה ה"ח; עי' פנ"מ סנהדרין פ"י ה"ח; זוהר הרקיע אזהרות קפו; אש דת (אלפאנדרי) פ' שופטים; היכל יצחק אהע"ז סי' יב אות ג.
  100. ↑ רדב"ז שם. וצ"ב בכוונתו.
  101. ↑ היכל יצחק שם אות י, בד' הרדב"ז שם.
  102. ↑ כנה"ג מלכים שם ה"ז; שד"ח מערכת י כלל מו; משפט כהן מלכים סי' קמה, בד' הרמב"ם מלכים פ"ה ה"ח.
  103. ↑ עי' ציון 27.
  104. ↑ עי' יראה"ש סי' שט, והובא בריב"א דברים יז טז ובריקאנטי סי' תקעג ובסמ"ג לאוין רכז ובריטב"א יומא לח א ובהגה"מ מלכים פ"ה אות ב ובמרדכי יבמות סי' עב, ועי' גבו"א יומא לח א בדעתו; כד הקמח שבועות (הב'); הלכות א"י (מיוחס לטור) דין קדושת הארץ אות יד (עמ' 16); כפו"פ פ"ה (קפד ב) בשם י"מ; קונ' תקוני השגיאות שבכפו"פ (ברלין, תרי"א) לדף יב ב בשם היעב"ץ. ועי' הל' א"י שם שהנולדים בשאר ארצות מותרים ללכת לגור במצרים, וצ"ב אם כונתו שדוקא הנולדים שם, אך הנולדים בא"י אסורים לשוב למצרים אף משאר ארצות. ועי' מעשה בצלאל לריקאנטי שם, שתמה שכיון שטעם האיסור לשוב למצרים הוא כדי שלא נלמד ממעשיהם הרעים (עי' ציון 13 ואילך), מדוע מותר לשוב לשם מארץ אחרת.
  105. ↑ עי' ציון 6 ואילך.
  106. ↑ עי' יראה"ש שם, לגי' שלפנינו (ועי' גי' התוע"ר שבציון הבא ביראה"ש שם), וכ"ה בריקאנטי ובסמ"ג ובריטב"א ובהגה"מ ובמרדכי שם; עי' כפו"פ שם בשם י"מ.
  107. ↑ תוע"ר ליראה"ש שם אות ב.
  108. ↑ עי' סנהדרין צג א.
  109. ↑ יראה"ש שם.
  110. ↑ ריטב"א שם; כפו"פ שם; היעב"ץ שם; עי' דברי שאול תחילת פ' מסעי. ועי' נר מצוה (סיד) סי' יא אות כא (קסא ב); אבן ספיר חקור דין סי' יא, שתמה מלשון הכתוב (דברים כח סח) "והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה" שאף ממנו נלמד האיסור לשוב מצרימה (עי' ציון 7), ומ' שהשב למצרים באניות עובר על איסור זה, אף שאינו שב דרך המדבר.
  111. ↑ כפו"פ שם.
  112. ↑ מעשה בצלאל לריקאנטי שם; שו"ת די השב יו"ד סי' טו, בד' היראה"ש שם; תוע"ר שם.
  113. ↑ עי' ריטב"א יומא לח א, תי' א וג; גבו"א יומא שם; המגיה להל' א"י שם.
  114. ↑ עי' ציון 30. גבו"א שם; המגיה להל' א"י שם.
  115. ↑ דברים יז טז. סוכה נא ב.
  116. ↑ גבו"א שם.
  117. ↑ יד משה (אמריליו) פ' שופטים (קכז א): ונראה, בד' היראה"ש שם.
  118. ↑ דברים יז טז. סוכה נא ב.
  119. ↑ יד משה שם.
  120. ↑ הל' א"י (מיוחס לטור) דין קדושת הארץ אות יד (עמ' 16).
  121. ↑ עי' ציון 27.
  122. ↑ הל' א"י שם.
  123. ↑ גבו"א יומא לח א; המגיה על הל' א"י שם; שו"ת צי"א חי"ד סי' פז, בד' הרמב"ם מלכים פ"ה ה"ז.
  124. ↑ עי' ציון 30. אחרונים הנ"ל.
  125. ↑ רמב"ם מלכים פ"ה ה"ח. ועי' ציון 117.
  126. ↑ עי' ציונים 13, 14.
  127. ↑ משפט כהן מלכים סי' קמה, ועי"ש שמטעם זה היה הרמב"ם דר במצרים. ועי"ש שאין דין זה אמור אלא בציבור שנתקבצו יחד בתחילת ביאתם, או ביחיד שבא להצטרף לציבור קיים, אך הבאים למצרים כיחידים, ולאחמ"כ נתאחדו ונתקבצו לציבור, חשובים כיחידים לענין זה, ואסורים לשוב למצרים.
  128. ↑ סמוכים לעד ורמת שמואל דלהלן.
  129. ↑ סמוכים לעד פ' כי תבוא עה"פ אלה דברי הברית; שו"מ תנינא ח"ד סי' קז; רמת שמואל יומא לח א. ועי' שמע אברהם סי' לג, שדחה.
  130. ↑ דברים יז טז.
  131. ↑ ר"ע במשנה סנהדרין קיא ב, לגבי עיר הנדחת.
  132. ↑ רמת שמואל שם.
  133. ↑ רמב"ם מלכים פ"ה ה"ח.
  134. ↑ עי' ציון 113.
  135. ↑ עי' ציון 57 ואילך. שו"מ תנינא ח"ד סי' קז.
  136. ↑ עי' ציון 40.
  137. ↑ מנחת אליהו (קוליץ) סי' לז, בד' רש"י דברים יז טז וסנהדרין כא ב ד"ה לו.
  138. ↑ שמות יד יג.
  139. ↑ מנחת אליהו שם.
  140. ↑ משפט כהן מלכים סי' קמה, בד' הרמב"ם דלהלן.
  141. ↑ רמב"ם מלכים פ"ה ה"ח: יראה לי. ועי' ציון 147 ואילך, שיש מן הראשונים סוברים בד' אמוראים בירושלמי שאם כבשו ישראל את ארץ מצרים, אף שלא ע"י מלך או נביא, מותר לישראל לשוב לשם, שלא נאסרה השיבה למצרים אלא כאשר מצרים היא ביד ערלי לב וערלי בשר, ונ' שכ"ש כשכבשוה ישראל ע"י מלך או נביא.
  142. ↑ ע"ע א"י: הרחבת הגבולות, וע' חו"ל ציון 7. מנ"ח מ' תק אות ב; תשובה מיראה מלכים שם; הר אפרים למכילתא בשלח פ"ב (דף מג א); משפט כהן שם; היכל יצחק אהע"ז סי' יב. ועי' כלי חמדה פ' שופטים אות ח (עמ' קכא ד"ה והנה ארשים), בד' רש"י בראשית מז כט ודברים יז טז, שמצרים לעולם אין דינה כא"י, אף ע"י כיבוש מלך ישראל.
  143. ↑ עי' ראשונים ואחרונים דלהלן. ועי' ציון 121 ואילך.
  144. ↑ עי' ר"י מלוניל סנהדרין קיג א, בד' הירושלמי סנהדרין פ"י ה"ח. ועי"ש: מותרים אתם לכבשה ולהרוג הכל, וצ"ב בכוונתו.
  145. ↑ ר"י מלוניל שם.
  146. ↑ הר אפרים למכילתא בשלח פ"ב (דף מג א), בד' הרמב"ם מלכים פ"ה ה"ח.
  147. ↑ עי' משנה ידים פ"ד מ"ד, ותוספתא קידושין פ"ה וידים פ"ב, וברייתא ברכות כח א ויומא נד א, ורמב"ם איסו"ב פי"ב הכ"ה.
  148. ↑ עי' משנה שם ורמב"ם שם. ועי' תוספתא ידים שם, שנחלקו בזה תנאים, ועי' סמ"ג ומים חיים שבציון הבא.
  149. ↑ עי' סמ"ג לאוין רכז; עי' מרדכי יבמות סי' עב; מים חיים מלכים פ"ה ה"ח; היכל יצחק אהע"ז סי' יב אות ד, בד' רבינו בחיי דברים יז טז. ועי' מים חיים שם, שע"ז סומכים הדרים במצרים, שהרי סנחריב בלבל האומות, וכבר אין המצרים נמצאים במצרים (עי' ציון הקודם). ועי' סמ"ג ומים חיים שם, שתמהו מהגמ' שבציון 138, שאנשי אלכסנדריא נענשו משום שעברו על האיסור לשוב למצרים, אע"פ שהיה זה לאחר שבלבל סנחריב את האומות, ועי' סמ"ג שם שיישב, שהגמ' שם סוברת כד' ר"י בתוספתא ידים שם שהמצרים חזרו למצרים, ועי' שו"ת די השב יו"ד סי' טו ד"ה והנה הרמב"ם, שאף לסוברים שהמצרים לא חזרו למצרים, מ"מ לא נתרוקנה ארץ מצרים מהמצריים לגמרי, אלא נשארו שם מעט מצריים, ואסור לדור שם משום שכל קבוע כמחצה על מחצה (ע"ע קבוע), ועי' ציון 139.
  150. ↑ עי' ציון 13 ואילך.
  151. ↑ שו"מ תנינא ח"ד סי' קז, בד' הראשונים הנ"ל.
  152. ↑ עי' יראה"ש סי' שט; חיים שאל ח"א סי' צא אות ד והיכל יצחק אהע"ז סי' יב אות א ואבי עזרי מלכים שם, בד' הרמב"ם מלכים שם; מקראי קודש (אבולעפיא) מלכים שם עמ' קלז; מנ"ח מ' תק אות א, בד' הרמב"ם מלכים שם והחינוך מ' תק; הר אפרים למכילתא בשלח פ"ב (דף מג א), בד' הרמב"ם בסהמ"צ ל"ת מו; ר"י פרלא לרס"ג ל"ת רלה-רלח, בד' הבה"ג בהקדמה.
  153. ↑ דברים יז טז.
  154. ↑ דברים כח סח.
  155. ↑ עי' ציון 11.
  156. ↑ ר"י פרלא שם.
  157. ↑ היכל יצחק שם.
  158. ↑ דברים יז טז. סוכה נא ב.
  159. ↑ הר אפרים שם. ועי' סמ"ג ומים חיים שבציון 129.
  160. ↑ עי' ציון 129.
  161. ↑ שו"ת די השב יו"ד סי' טו; היכל יצחק אהע"ז סי' יב אות ד. ועי' שו"ת די השב שבציון 129, שאף לאחר שבלבל סנחריב נשארו מיעוט מצריים במצרים, שמחמתם היה מקום לאסור לשוב לשם לולא הסברא הנ"ל.
  162. ↑ ציון 132 ואילך.
  163. ↑ רש"י במדבר לד ג. ועי' רש"י ורד"ק יהושע יג ג וכפו"פ פי"א.
  164. ↑ יהושע שם.
  165. ↑ עי' רש"י במדבר שם. ועי' רש"י ורד"ק יהושע שם, וכפו"פ שם. ועי' ציון 160 ואילך, אם נחל מצרים הוא הנילוס או ואדי אל עריש.
  166. ↑ רמב"ם דלהלן.
  167. ↑ פסחים צד א; רמב"ם מלכים פ"ה ה"ז.
  168. ↑ אבן ספיר חקור דין סי' יג (דף לד ב).
  169. ↑ עי' רש"י במדבר לד ג.
  170. ↑ תרגום ירושלמי במדבר שם ה; תיב"ע שם; רש"י יהושע יג ג, ועי' משנת יוסף שביעית פ"ו מ"א קונ' ביאור גבולות הארץ הע' ד בד' רש"י גיטין ח א ד"ה נחל מצרים; תוס' ערכין טו א ד"ה כשם; רד"ק יהושע שם; ר"ש סיריליאו שביעית פ"ו ה"א (פד ב); ערך לחם אהע"ז סי' קכח ס"א; פי' הגר"א יהושע טו ד; אבן ספיר חקור דין סי' יב, בשם ר' אליהו ישראל אב"ד קהיר. ועי' שו"ת הרדב"ז ח"ו סי' ב אלפים רו, בשם אחד מגדולי הדור שהיה במצרים ואומר שהיה דר בא"י כיון שהיה גר מצד הנילוס לצד א"י, ובשעת פטירתו צונו להעלות עצמותיו לירושלים, וכנראה שחזר בו. ועי' ראב"ע ורבינו בחיי במדבר שם, שנחל מצרים אינו היאור.
  171. ↑ אבן ספיר חקור דין סי' יג (לו ב), לצד זה. ועי"ש שלפי"ז קהיר מעברו הדרומי של נחל מצרים, וחלק מארץ מצרים היא.
  172. ↑ עי' פי' הגר"א שם. ועי' רדב"ז ח"א סי' רנב, וערך לחם שם, ואבן ספיר חקור דין סי' יב בשם ר' אליהו ישראל אב"ד קהיר, שקהיר אינה חלק ממצרים, לפי שהיא מעברו המזרחי של הנילוס, ונ' שלדעתם הגבול אינו בחלקו הצפוני של הנילוס, שהרי קהיר אינה סמוכה לים הגדול, אלא דרומית היא לו הרבה.
  173. ↑ כפו"פ שם וערך לחם שם בשם תרגום הרס"ג במדבר שם; רדב"ז תרומות פ"א ה"ז ובשו"ת ח"ו סי' ב אלפים רו ובמצודת דוד מ' תקצב, ועי' ציון 166 מה שהביא הרדב"ז מאחד מגדולי הדור, ועי' מה שהובא מהרדב"ז בציון 172; חמרא וחיי סנהדרין יא ב; אבן ספיר חקור דין סי' יג.
  174. ↑ כפו"פ שם.
  175. ↑ אבן ספיר שם.
  176. ↑ אבן ספיר שם.
  177. ↑ עי' אבן ספיר חקור דין סי' יב בשם ר' אליהו ישראל אב"ד קהיר בד' הריטב"א יומא לח א בשם י"א; טהרת המים שיורי טהרה מערכת המ' אות מג ושמע אברהם סי' לג (קח א), בשם מאור עינים (פינטו); אבן ספיר שם.
  178. ↑ עי' ציון 161 שגבול מצרים בנחל מצרים הוא בחלקו הצפוני של הנילוס, וציון 163 שגבול מצרים בנחל מצרים הוא בואדי אל עריש.
  179. ↑ ערך לחם אהע"ז סי' קכח ס"א, לצד זה.
  180. ↑ אבן ספיר חקור דין סי' יג.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:מצרים&oldid=159355"