אנציקלופדיה תלמודית:משנה

הגדרת הערך - קובץ הלכות שסידר - ויש מוסיפים אף: כתב - רבי יהודה הנשיא, בהסכמת כל חכמי ישראל בדורו.

מהותה

חיבורה

החכמים הקדמונים היו שונים דבריהם בעל פה^[1], משום שדברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם^[2], ולא כתבו דבר עד סוף ימי רבי יהודה הנשיא^[3], ששנה שלושה עשר פנים בהלכה שהיו בין התנאים*^[4]. לא שנשתנו ביניהם הטעמים והשמועות, אלא שזה שונה לשון קצרה וזה לשון ארוכה^[5], וכל אחד מרבותינו שנה כמו ששנה לו רבו, כיון שחייב אדם לומר בלשון רבו^[6], ויש שונה מה שמסתבר לו, כתנא זה או אחר^[7]. כיון שראה רבי שיש שינויים במשנת החכמים, חשש שלא יבוא הפסד מאותו דבר, והואיל וראה שמתמעט הלב ונסתם מעין החכמה^[8], ושקטו החכמים בימיו מכל שמד, משום האהבה שהיתה בינו לבין אנטונינוס^[9], הסכים ליישב ההלכה שיגרסו החכמים כולם פה אחד ולשון אחד, ולא יגרוס כל אחד ואחד לשון לעצמו, ובימיו עלה הדבר וסדרם^[10], בקיבוץ כל תלמידי ארץ ישראל^[11], ויש מקומות שהוסיף בהם פירושים^[12], ולא שנה רבי דבר במשנה, אלא אם כן היה הדבר מוסכם לחכמים שהיו עמו^[13], וכאשר ראו כל צורת הדברים ואמתתם, עזבו כל הפנים שהיו שונים, ושנו כולם את משנת רבי^[14].

אם רבי כתב המשנה או שרק סידר אותה, נחלקו גאונים וראשונים: א) יש סוברים שרבי כתב המשנה^[15]. ב) ויש סוברים שרבי סידר אותה כצורתה והיתה נשנית בעל פה^[16], ויש מהאחרונים שכתבו שלדעה זו לא נכתבה המשנה אלא בימי הגאונים^[17], שלדעתם אף התלמוד לא נכתב עד ימי הגאונים^[18]. ג) ויש חולקים על כל האמור לעיל וסוברים שארבעים שנה לאחר שנחרב הבית החלו כותבים המשנה, וכתבוה אחד עשר דורות, ובימי רבי יהודה הנשיא סיימו לכותבה^[19]. ד) ויש חולקים על כל האמור לעיל וסוברים שמימות משה רבנו עד הלל ושמאי שנו שש מאות סדרי משנה, ומימות הלל ושמאי נחלשה התורה^[20], וכשנחרב הבית נתחברו זקני בית הלל וזקני בית שמאי וחברו שישה סדרי משנה, והניחו שאר הסדרים, והם הנקראים משנה חיצונית, והיו קורין בכל דור ודור במשנה שסידרו, עד שבא רבי יהודה הנשיא וקיצר המשנה, וסידר את המשנה שהיא בידינו לשון קצרה, ושאר המשנה שסדרו זקני בית הלל וזקני בית שמאי, השיב את שמה תוספתא^[21].

אף לאחר ימי רבי נוספו הוספות במשנה^[22].

שמה

בטעם שנקראת המשנה בשם זה, נחלקו ראשונים: א) יש מפרשים משום שהיא שנייה לתורה, שהתורה ששמעו כל ישראל בהר סיני היא תורה שבכתב, ומשה רבנו שמע המשנה מפי הגבורה פעם שנייה, והיא תורה שבעל פה, ונתברר הדבר שהיא שנייה לראשונה, ופירוש משנה, כמו: ויאמר שנו וישנו^[23]. ב) ויש מפרשים שהיא לשון שינון, שהיא קריאה, כמו: שְׁנֵה פרק אחד^[24], ומלשון הכתוב: ושננתם^[25].

הסדרים

המשנה מחולקת לשישה סדרים: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות^[26]. חלוקה זו נסמכת לכתוב: והיה אמונת עתיך חֹסן ישועות חכמת וָדעת^[27], אמונת, זה סדר זרעים, עתיך, זה סדר מועד, חסן, זה סדר נשים, ישועות, זה סדר נזיקין, חכמת, זה סדר קדשים, ודעת, זה סדר טהרות^[28]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שרבי יהודה הנשיא הוא שחילק הסדרים^[29], ויש סוברים שזקני בית הלל וזקני בית שמאי סידרו הסדרים לפי מה שקיצרו משש מאות הסדרים שהיה בידם^[30].

המסכתות

כל סדר מחולק למסכתות^[31]. מסכת עדויות נשתנה כולה ביום שהועמד רבי אלעזר בן עזריה לנשיא^[32], ואינה בנויה על ענין ידוע, אלא דברים מפוזרים נודעו להם דרך עדות מפי גדוליהם בענינים שונים משתתפים לעניני כל ששה הסדרים שהוזכרו בבית המדרש באותו היום^[33], ומכל מקום שנה רבי יהודה הנשיא בתוכה, אחר כן, דברים שנשנו בימי אביו^[34]. בשאר המסכתות נחלקו גאונים וראשונים: יש סוברים שהיו מופסקות לפני ימי רבי יהודה הנשיא^[35], אלא שהיו שנויות בין התנאים בלשונות שונים, בדרך קצרה וארוכה^[36], עד שבא רבי יהודה הנשיא וסידרם^[37], ומהם מצדדים שאף המשניות עצמם היו סדורות לפניו^[38]. ויש סוברים שעד ימיו לא היו מסכתות סדורות, ובימיו סידרו המסכתות^[39].

סדר המסכתות

רבי יהודה הנשיא סידר המסכתות על פי סדר^[40], אך כשהיה שונה - בבית המדרש^[41] - פעמים שלא היה שונה על הסדר^[42], ולכן אין סדר למשנה בשתי מסכתות לענין מחלוקת ואחר כך סתם^[43], לומר שראה רבי טעמה של משנה אחרונה וסתמה, וחזר בו מהראשונה^[44] - ולענין סתם ואחר כך מחלוקת^[45], לומר שרבי שסתם תחילה כאחד מהם, חזר בו, ונראים לו דברי האחר, וחזר ושנה המחלוקת^[46] - ששמא משנה אחרונה היא נשנית ראשונה בבית המדרש^[47], שאין אנו יודעים איזו משנה שנה בראשונה^[48]. אכן, במסכת אחת אנו אומרים שיש סדר למשנה^[49], וכן נקטו ראשונים להלכה שבשתי מסכתות אין סדר למשנה^[50]. ויש מהראשונים סוברים שמחלוקת אמוראים היא לענין סתם ואחר כך מחלוקת, שלדעת ר' יוחנן בשתי מסכתות ההלכה כסתם, שמן הסתם יש לומר שמחלוקת ואחר כך סתם הוא - והמסכתות אינן סדורות כסדר - שאין לומר שחזר בו רבי מפסקו עד שנראה בפירוש, ולדעת שאר האמוראים בשתי מסכתות אין סדר למשנה ואין הלכה כסתם^[51]. ויש מהאחרונים סוברים בדעת ראשונים, שלא אמרו שאין סדר למשנה, אלא דוקא במקום שנאמר בתלמוד כן, אבל בשאר המסכתות אנו אומרים לענין מחלוקת ואחר כך סתם שיש סדר למשנה^[52].

סדר הסדרים

אף הסדרים לא סודרו כפי ששנה רבי בבית המדרש, ואין בהם סדר למשנה, ולכן אין אומרים מחלוקת ואחר כך סתם בשני סדרים^[53], ויש מהאחרונים סוברים שבשני סדרים אומרים מחלוקת ואחר כך סתם, ויש בהם סדר למשנה^[54], שכיון שסדרם נסמך על הכתוב^[55], יש לומר שכסדר האסמכתא למדם רבי יהודה הנשיא לתלמידיו, מה שאין כן סדר המסכתות שבכל סדר וסדר, אף על פי שמפני טעם ונימוק סדרן, מכל מקום הואיל ולא נסדרו על פי אסמכתא מהכתוב, לא היה מלמדם לתלמידיו כסדר, אלא במקום שליבם חפץ^[56].

תוקפה

ידיעת האמוראים אותה

האמוראים ידעו כל המשניות^[57], ואפילו משניות של זרעים וטהרות היו שגורות על פיהם^[58]. ומה שנמצאות סתירות לדברי אמוראים ממשניות, ומחמתן נדחו דברי האמורא^[59], הרי זה מפני שלאמורא היה איזה חילוק שלא נראה בעיני מסדרי התלמוד^[60].

לא נשנו אלא לאותו הדור

יש משניות שלא נשנו אלא לאותו הדור^[61], לא לפניו ולא לאחריו^[62].

חיוב החזרה עליה

המשנה שהיא הלכה פסוקה בטעמיה, צריך לחזור עליה בכפלי כפליים יותר מהמקרא, כי תורה-שבעל-פה* חייב אדם מהתורה לחזור עליה עד שתהא משנתו סדורה ושגורה בפיו כל כך, שאם ישאלנו אדם איזה דבר ממה שלמד יוכל להשיב לו מיד, בלי גמגום^[63].

על טעות הדיינים בדבר המפורש במשנה, ע"ע טעות הדיינים^[64]. על הגיל שבו ראוי להתחיל בלימוד המשנה, ע"ע תלמוד תורה. כמה זמן ראוי להקדיש ללימוד משנה, ע"ע הנ"ל.

פסיקת הלכה על פיה

אין למדים הלכה מפי משנה^[65]. ואמרו, המורים הלכה מתוך משנתם מבלי עולם הם^[66], שכיון שאין יודעים טעמי המשנה פעמים גורמים שמדמים לה דבר שאינו דומה, ועוד שיש משניות הרבה שאמרו שלדעת יחיד הן ואין הלכה כמותן, ועוד שאינם יודעים במחלוקת תנאים הראשונים הלכה כדברי מי ומורים הוראות טעות^[67], וכמה משניות יש שאין דבריהן מכוונים ותירצו בתלמוד "הכא במאי עסקינן" או "חסורי מחסרא" וכיוצא ולכן אין הוראה נכונה בדבר משנה^[68]. ואפילו במקום שנאמר במשנה: הלכה כפלוני, או הלכה כדבריו^[69], אין לסמוך על פסק המשנה לעשות כן מעשה, אם לא שפוסקים כך בתלמוד^[70], שהראשונים לא דקדקו איש בדברי חברו וכל אחד מה ששמע מרבו מלמד לתלמידו שמועה כמו שהיא^[71], והיא היתה נקראת משנה וברייתא, והיה נותן לבו לתת טעם לשמועתו, זה נותן טעם לדבריו וזה נותן בה טעם אחר, ואותה סברא היתה נקראת תלמוד בימי התנאים, ומשנה ששנוי בה פסק הלכה מסברת תלמוד שלהם נשנית ואין למדים ממנה^[72]. יש מהראשונים ואחרונים שכתבו שאין הדברים אמורים אלא כשההלכה שנאמרה במשנה היא נגד רבים או נגד אחד מכללי ההלכה, אבל במקום שאינה סותרת כללים המסורים בידינו למה יגרע כשנפסק במשנה הלכה כפלוני^[73].

על כללי ההלכה במחלוקת בין התנאים השנויים במשנה, ע"ע הלכה פי"ג ואילך. על מחלוקת האמוראים האם ההלכה כסתם משנה, ועל כך שההלכה כסתם משנה, ע"ע הלכה כסתם משנה פ"א: הכלל וגדרו. על מקום שנשנתה מחלוקת במשנה, ולאחר מכן נשנה הדבר סתם, ע"ע הנ"ל פ"ג: מחלוקת ואח"כ סתם. על מקום שנשנה הדבר סתם במשנה, ולאחר מכן נשנה הדבר כתלוי במחלוקת, ע"ע הנ"ל פ"ד: סתם ואח"כ מחלוקת.

קבלתה להלכה בידי האמוראים

אין כח לאמורא לחלוק על תנא^[74] בדבר שנכתב במשנה או ברייתא^[75], לפי שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו עליהם שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים^[76], שחתימת המשנה היתה בקיבוץ כל חכמי ישראל^[77] או רובם, אשר להם הכח של בית-דין-הגדול*, ואסור לשום אדם לחלוק עליהם^[78], וכן הברייתות נסדרו בהסכמת כל חכמי הדור^[79]. אפילו רבי יהודה הנשיא עצמו, כשאמר ההיפך ממה שסתם במשנה, לא שמעו לו^[80], שאחר חתימת המשנה נעשה רבי אמורא^[81]. על אמוראים בדור הראשון יש שאמרו: שתנאים הם ויכולים לחלוק על ברייתות^[82], ומכל מקום כתבו אחרונים שאנו אין לנו כח לפסוק כמותם נגד ברייתא^[83]. במה דברים אמורים, בדינים ומשפטים, אבל בפירוש הכתוב, או הנהגת האדם בדעות ובמידות, יכול אמורא לחלוק על תנא^[84], והוא הדין בהחמרה משום דקדוק המצוות, ואף יכולים לפסוק אז כאמורא^[85]. וכן יכול אמורא לחלוק על אימרה של תנא שלא נכתבה במשנה או ברייתא^[86], שיש לומר שנאמרה על דעת עצמו של התנא שאמרה, ללא הסכמת כל חכמי הדור^[87], ומכל מקום אנו משתדלים ליישב הענין שלא יחלקו על תנא אף בזה, כשאנו יכולים^[88]. וכן יש כח לאמורא לפסוק כתנא אחד נגד תנא אחר, ולהכריע בין התנאים: לפסוק כאחד מהם בדין זה וכשני בדין אחר^[89]. ויש מהאחרונים החולקים על כל זה וסוברים שיש כח בידי אמורא לחלוק על תנא, ומה שמקשים מתנאים על אמוראים^[90] הוא משום שהאמוראים אינם נוהגים לחלוק על תנאים, ואילו ידעו דברי התנאים לא היו חולקים עליהם, אבל במקום שמוכח שחלוקים, ייתכן שתהיה אף הלכה כאמורא נגד התנא^[91].

בשעת חתימת התלמוד

לסוברים שאין כח לאמורא לחלוק על תנא^[92], מכל מקום בשעת חתימת התלמוד היה להם כח לחלוק גם על המשניות, כמו כל בית דין גדול שיכול לחלוק על בית הדין הגדול שקדם לו, אבל בין חתימת המשנה לחתימת התלמוד לא היה קיבוץ כל חכמי ישראל יחד^[93], ולא היה אפשר להם לחלוק על המשנה^[94].

הערות שוליים