אנציקלופדיה תלמודית:מתנה על מנת להחזיר

הגדרת הערך - דיני מתנה שניתנה על מנת להחזירה לנותן.

הדין וגדרו

הנותן מתנה לחברו על מנת שיחזירנה לו, מתנתו חשובה מתנה^[1], בין בקרקע ובין במטלטלים^[2] - ואף על פי שהתנאי הוא בגופה של המתנה^[3] - ומן הראשונים יש שכתבו שלמדים שחשובה כמתנה מן הכתוב: "תנה אותו על ידי, ואני אשיבנו אליך"^[4]. מתנה על מנת להחזיר חשובה כמתנה, בין לענין בעלות המקבל, שהמתנה חשובה כממון שלו^[5], וכן אמר רבא שבנטילת-לולב* ושאר ארבעת המינים ביום טוב ראשון של סוכות, שכאשר המינים אינם שלו, אינו יוצא בהם ידי חובה^[6], האומר לחברו הילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, ונטלו והחזירו, יצא ידי חובה^[7], על יתר הענינים שחשובה בהם בבעלותו של המקבל, עי' להלן: כמתנה ^[8]. ובין לענין הנתינה, שנתינתה של מתנה על מנת להחזיר חשובה כנתינה^[9], וכן אמר רבא שהנותן תרומה* לכהן במתנה על מנת להחזיר, יצא ידי חובת נתינה^[10] - על האיסור לעשות כן, משום כהן-המסייע-בבית-הגרנות*, ע"ע^[11] - על יתר הענינים שחשובה בהם כנתינה, עי' להלן: כנתינה ^[12].

גדרה

בגדרה של מתנה על מנת להחזיר, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים שהיא מתנה גמורה עולמית, אלא שעשה בה תנאי שיחזירנה המקבל^[13], ומטעם זה כתבו שבשעה שמחזירה לו, צריך הנותן לעשות מעשה קנין לקנותה^[14]. וכן כתבו שלפיכך המקבל אתרוג מחברו במתנה על מנת להחזיר, יוצא בו ידי חובתו^[15], אף על פי שלדעתם, המקבל אתרוג במתנה לזמן אינו יוצא בו ידי חובה^[16]. ב) ויש סוברים שאינה אלא כמתנה של הגוף לזמן^[17] - והתנאי אינו נדרש אלא בכדי שיהיה המקבל חייב לשייר את החפץ לאחר שיסתיים זמן המתנה^[18] - ומטעם זה כתבו שבשעה שמחזירה לו, אינו צריך לעשות בה מעשה קנין לקנותה^[19]. ולדעתם, הטעם שהמקבל אתרוג במתנה על מנת להחזיר יוצא בו ידי חובה^[20], משום שאף המקבל אתרוג לזמן יוצא בו ידי חובה^[21], שגם קנין הגוף לזמן חשוב כקנין הגוף^[22]. ג) ומן האחרונים יש שכתבו בדעת ראשונים שמתנה על מנת להחזיר אין הגוף קנוי למקבל, ואינה אלא כקנין פירות^[23].

כמתנה שאינו יכול להקדישה

מתנה על מנת להחזיר, כתבו ראשונים שאף באופן שבשעת החזרה צריך שתהיה ראויה לנותן, לסוברים כן^[24], שאינו יכול להחזירה כשהיא קדושה^[25], חשובה כמתנה^[26], ואף על פי שאינו יכול להקדישה^[27] אינה כמתנה שאינו יכול להקדישה, שאינה מתנה^[28], וכמה ביאורים נאמרו בטעם הדבר^[29]: יש שכתבו שהוא משום שיכול להקדישה קדושת דמים ולפדותה^[30], ויש שכתבו כעין זה שיכול להקדישנה שתהיה קדושה כל זמן שהיא בידו, עד שיחזירנה^[31], ויש שכתבו כעין זה שהוא משום שיכול להקדיש את טובת ההנאה שיש לו במתנה, וליתן דמיה להקדש^[32]. ויש שכתבו שהוא משום שיכול להקדישה ולהחזיר לנותן דמיה, לסוברים כן^[33]. ויש שכתבו שדוקא באופן שהנותן משייר במתנה שלא יהיה למקבל זכות להקדישה, אינה מתנה, אבל במתנה על מנת להחזיר אינו משייר במתנתו, אלא שהמקבל אינו יכול להקדישה משום התנאי^[34]. ויש שכתבו שלא אמרו שמתנה שאינו יכול להקדישה אינה חשובה כמתנה, אלא כשהדבר מוכיח שאינה אלא להערמה* ולא התכוין למתנה כלל^[35], אבל במתנה על מנת להחזיר אינה הערמה, שאינו צריך ליתנה לו אלא משום התנאי, או משום שהרי נותן לו כדי שיהנה בה עד שיחזירנה^[36] - ואפילו שאינו יכול לעשות בה כל חפציו, מכל מקום נתן לו שיהנה בה דבר אחד^[37], ויש מוסיפים שדי אפילו בהנאה של לצאת ידי המצוה^[38], ויש חולקים^[39] - ומה שאינו יכול להקדישה אינו מחמת גריעות המתנה שהיא להערמה, אלא מחמת תנאו^[40]. וכעין זה יש שכתבו, לדעתם, שלא אמרו שמתנה שאינו יכול להקדישה אינה חשובה כמתנה, אלא כשנתנה בסתם, אבל אם פירש דבריו אפילו נתן שלא יעשה בה כי אם דבר אחד ולא יקדישנה, הרי היא מתנה לאותו דבר^[41]. ויש מן הראשונים שחולקים על כל זה וסוברים שמתנה על מנת להחזיר שאינו יכול להחזירה כשהיא קדושה, חשובה כמתנה שאינו יכול להקדישה^[42]. מהם שכתבו שמכל מקום חשובה כמתנה, משום שלדעתם, להלכה, אף מתנה שאינו יכול להקדישה חשובה כמתנה^[43]. וכן בדעת ראשונים שכתבו שהנותן לחברו אתרוג, ואמר בשעת הנתינה על מנת שתחזירהו "לי" - שצריך להחזירו כשהוא ראוי לנותן^[44], ואינו יכול להחזירו כשהוא קדוש^[45] - לא יצא ידי חובתו, לפי שהוא כמתנה שאינו יכול להקדישה^[46], יש מן האחרונים שמפרשים שלדעתם כל מתנה על מנת להחזיר שאמר בה על מנת שתחזירהו "לי", אינה חשובה כשלו^[47].

כשלא החזירה

מקבל מתנה על מנת להחזיר, שלא קיים תנאו ולא החזירה, בטלה המתנה^[48], וכן אמר רבא שהאומר לחברו הילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, ונטלו ולא החזירו, לא יצא^[49], ופרשו ראשונים שהוברר למפרע שהוא כגזול^[50]. וכתבו אחרונים שאם לא החזיר את המתנה, צריך לשלם את הפירות שאכל בזמן שהיתה בידו^[51]. ואף באותם הענינים התלוים בנתינה^[52], יש מן הראשונים שכתבו בכמה מהם, שאם לא החזירם המקבל - שבטלה המתנה למפרע^[53] - בטלה למפרע גם נתינת הנותן^[54], וכתבו שהנשבע לתת לחברו מתנה, שיכול ליתנה לו על מנת להחזיר, לסוברים כן^[55], כשלא החזירה המקבל, נמצא שלא קיים הנותן את שבועתו^[56], וכן הנותן לכהן פדיון-הבן* במתנה על מנת להחזיר, שבנו פדוי^[57], ולא החזירם הכהן, אין בנו פדוי^[58]. ומן האחרונים יש שכתבו בענינים אלו, שאף אם לא החזיר המקבל ובטלה המתנה, מכל מקום נתינת הנותן עדיין חשובה כנתינה, שהתנאי אינו מבטל אלא את חלות הקנין של המקבל, אבל הקנאת הנותן שמתחילה אינה בטלה^[59], ולפיכך אף על פי שבטל למפרע קנינו של המקבל, מכל מקום הנתינה לא בטלה^[60], וכתבו שלפיכך, הנשבע לתת לחברו מתנה לסוברים שיכול ליתן לו מתנה על מנת להחזיר, או הנותן לכהן פדיון הבן במתנה על מנת להחזיר, ולא החזירם המקבל, אף על פי שבטלה המתנה, לא בטלה הנתינה של הנותן^[61]. על אופנים שונים שאף על פי שלא החזירה, לא בטלה המתנה, עי' להלן^[62]. על אופנים שונים שדנו בהם אם חשובים כחזרה, עי' להלן: החזרה^[63].

כשלא החזירה בזמן שקבע

כשקצב הנותן זמן לחזרתה, ולא החזירה המקבל בזמן שקצב לו, בטלה המתנה^[64], ויש מן האחרונים מסתפקים כשעכבה המקבל יום אחד או יומיים מזמן שקבע הנותן להחזרתה, אם המתנה בטלה^[65], שאפשר שהנותן, בעין יפה הוא נותן, ולא קבע לו אלא לזרזו בחזרה, או שכיון שהטיל תנאי במתנתו, אין אומרים שנתן בעין יפה^[66]. כשאומדים דעת הנותן שרצה שיחזירנו בזמן שצריך לו, שצריך להחזיר לו בתוך אותו הזמן^[67], או כשבשעת הנתינה אמר על מנת שתחזירנה "לי", שצריך להחזירה בזמן שעדיין היא ראויה לנותן^[68], כתבו ראשונים שאם לא החזירה באותו הזמן בטלה המתנה^[69].

כשאינה קיימת בזמן החזרה

כשלא החזירה מחמת שאבדה ואינה קיימת, אם חשוב שלא התקיים התנאי ובטלה המתנה, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים שאפילו אבדה באונס, חשוב שלא קיים את התנאי, ובטלה המתנה^[70] - מהם שכתבו שמטעם זה צריך ליתן את דמיה^[71], ומהם שכתבו שאף לסוברים שאינו צריך ליתן את דמיה^[72], המתנה בטלה^[73], ואינו צריך ליתן דמיה לפי שלא קיבלה בתורת שואל או גזלן אלא בתורת מתנה^[74] - ואף לסוברים שאונס בקיום התנאי, הרי הוא כמו שהדבר התקיים ("אונס כמאן דעבד")^[75], במתנה על מנת להחזיר שאינה בעין, אינו חשוב כאנוס^[76], לפי שיכול ליתן דמיה, לסוברים כן^[77], או שכיון שהנותן לא נתן לו אלא על מנת להחזיר, הרי זה כמי שמקבל על עצמו להתחייב אם חברו יעשה כך וכך, שאם נאנס חברו, אין חשוב כמי שעשה כדי שיחול חיובו^[78]. וכתבו אחרונים שצריך ליתן את הפירות שאכל בזמן שהיתה המתנה בידו^[79], וכן את שכר תשמישו^[80]. וכן לדעה זו, אם קיבל אתרוג ולא החזירו משום שאבד באונס, לא יצא ידי חובתו^[81]. ב) ויש סוברים שכשאינה קיימת חשוב שהתקיים התנאי - ואפילו אבדה מחמת פשיעתו^[82] - שלא היה בכלל תנאו אלא שאם תהיה בעין שיחזירנה לו^[83]. וכן נראה מדברי ראשונים שביארו שכשאבדה המתנה בפשיעתו, אינו צריך ליתן דמיה, אלא משום שפושע חשוב כמזיק, לסוברים כן^[84]. ולדעה זו שחשוב שהתקיים התנאי, כתבו אחרונים שמטעם זה יש מן הראשונים סוברים שאם נאנסה המתנה אינו צריך ליתן דמיה^[85], שהרי קיים תנאו^[86], וכן לדעה זו, אינו צריך ליתן פירות שאכל בזמן שהמתנה היתה בידו^[87], וכן אם נתן לו אתרוג ולא החזירו משום שנאנס, יצא ידי חובתו^[88]. ג) ויש סוברים בדעת ראשונים שאף על פי שבמקום שאינה קיימת משום שאבדה באונס או בגנבה ואבדה, חשוב שהתקיים התנאי, מכל מקום כשאבדה בפשיעתו, חשוב שלא התקיים התנאי^[89], משום שהוא כמו שביטל את התנאי בידים^[90], וחשוב כאילו היא בידו ואינו רוצה להחזירה^[91], וכתבו שלפיכך לדעת ראשונים אלו, אם אבדה באונס או אף בגניבה ואבידה אינו חייב ליתן דמיה, אבל אם אבדה בפשיעה חייב ליתן דמיה^[92]. ד) ויש סוברים שדוקא במקום שאבדה באונס, המתנה אינה מתבטלת, אבל אם אבדה בגניבה ואבידה מתבטלת המתנה^[93], שדוקא באונס אומרים שהוא כמו שקיים את התנאי, אבל בגניבה ואבידה הוא כמו שסיבת מניעת החזרה באה מן המקבל^[94]. וכן נראה מדברי אחרונים שכתבו בדעת הסוברים שהנאנס בקיום התנאי, חשוב שעשאו ("אונס כמאן דעבד")^[95], שלפיכך כשאינו מחזירה משום שנאנסה חשוב שהתקיים התנאי^[96].

חיוב אחריותה כשאינה קיימת

כשלא החזירה משום שאינה קיימת, לסוברים שבטלה המתנה^[97], אם חייב ליתן דמיה: כשאינה קיימת באונס, יש סוברים שחייב ליתן דמיה^[98], ואפילו מתה מחמת מלאכה^[99], שחשוב הוא כגזלן למפרע^[100], ואף אם לא השתמש בה חשוב הוא כשואל* שחייב באונסין^[101], משום שהיה רשאי להשתמש בה^[102]. ויש סוברים שאינו חייב ליתן דמיה^[103], שאינו חשוב כגזלן למפרע, שהרי עכשיו הוא אנוס מלהחזירה^[104], וכשהשתמש בה היה סבור לקיים תנאו^[105], או שכיון שנתן לו רשות להשתמש לא היה דעתו לתבעו משום גזל^[106]. וכן אינו חשוב כשואל* שחייב באונסין^[107], שהרי ניתנה לו בתורת מתנה, ולא בתורת שאלה^[108]. ומכל מקום באופן שהשאיל חפץ לחברו, אלא שמחמת אומדנא, אנו אומרים שודאי כוונתו לתת לו את החפץ במתנה על מנת להחזיר^[109] - כגון שהשאיל לחברו טבעת לקדש בה את האשה^[110] - יש מן האחרונים שכתבו שלדברי הכל חייב באונסים^[111], שאין הוכחה שאין כוונתו להתנות שאם לא יחזיר החפץ, יתחייב באונסיו^[112], ויש מן האחרונים סוברים שאין הפרש בדבר, ולסוברים שבמתנה על מנת להחזיר פטור מאונסים, אף באופן שהשאילו חפץ ומחמת אומדנא אנו אומרים שכוונתו למתנה על מנת להחזיר, פטור מאונסים^[113]. כשנגנבה או נאבדה - לסוברים שאינו חשוב כגזלן למפרע ואינו חייב כשנאנסה^[114] - נחלקו ראשונים בדבר, יש סוברים שחייב ליתן דמיה^[115], שדינו כשומר-שכר* שחייב בגניבה ואבידה^[116], הואיל ונהנה ממנה^[117]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאינו חשוב כשומר שכר^[118], לפי שבאה לידו בתורת מתנה, ולא קיבל עליו שמירתה כלל^[119], ולא היה דעתו להתחייב באחריות גניבה ואבידה^[120]. ומכל מקום כתבו אחרונים בדעת ראשונים שלדברי הכל חשוב הוא כשומר-חנם*^[121], ומפרשים שלפיכך לדעת ראשונים אלו, אם אבדה מחמת פשיעתו חייב ליתן דמיה^[122], כשומר חינם שחייב בפשיעה^[123], ובטעם הדבר, פירשו אחרונים שאף לסוברים שאינו נעשה שומר שכר לפי שבאה לידו בתורת מתנה, ולא קיבל עליו שמירתה כלל^[124], מכל מקום כיון שמחזיק חפץ של חברו בביתו להנאתו, נעשה שומר עליו^[125].

כשמחל הנותן

כשלא החזירה ומחל הנותן על חזרתה, אם חשוב שלא התקיים התנאי ובטלה המתנה, יש מן הראשונים שכתבו שמחילתו מועילה, וחשוב שהתקיים התנאי^[126], ואינו כתנאי בגט*, שכשהבעל התנה עם האשה שמגרשה על מנת שתתן לו חפץ פלוני, אינו יכול למחול על תנאו^[127], שתנאי שבגט נעשה בכדי לצער את האשה^[128], ואילו התנאי של על מנת להחזיר נעשה לתועלת הנותן^[129]. יש מן הראשונים והאחרונים שנראה מדבריהם שאף בדבר שמתחילה היה רצון הנותן בחפץ מסוים זה, מחילתו מועילה, וכתבו שאפילו לסוברים שחזרת דמים באתרוג אינה מועילה משום שמקפיד על חזרת האתרוג בדוקא^[130], מכל מקום, כשמחל על חזרת האתרוג, המתנה אינה בטלה^[131], שהרי ודאי שהנותן יכול לחזור וליתן את המתנה למקבל לאחר שהחזירנה, ולמה נצריכנו לקבלה ולחזור לתתה^[132]. ויש מן האחרונים שכתבו שמחילה מועילה דוקא במתנה שיש לתלות שרצון הנותן בחזרתה, הוא משום הרווח הממוני, אבל בדבר שמתחילה היה רצון הנותן בחפץ זה במסוים, כגון הנותן אתרוג* לחברו במתנה על מנת להחזיר, שודאי כוונתו שיחזיר לו אתרוג זה דוקא, לא מועילה מחילת הנותן^[133]. ומכל מקום יש מן האחרונים שכתבו, שאף על פי שמחילה מועילה לסוברים כן, אינו אלא כשמחל הנותן בתוך זמן החזרה, אבל אחר שעבר זמן החזרה ולא התקיים התנאי, כבר התבטלה המתנה, ולא יועיל שימחול הנותן בכדי לחזור ולקיימה למפרע^[134]. ויש מן האחרונים שחולקים על כל זה, וסוברים שלעולם לא מועילה מחילת הנותן במתנה על מנת להחזיר^[135].

בגוי

הנותן מתנה על מנת להחזיר לגוי*, חשובה כמתנה^[136]. גוי שנתן לישראל מתנה על מנת להחזיר, כתבו אחרונים שחשובה כמתנה^[137], ויש מן האחרונים שמצדדים שאינה חשובה כמתנה גמורה אצל המקבל, ואינו חשובה כשלו, לפי שהגוי אינו יודע להקנותה באופן גמור למקבל, וסבור שאינו אלא משאיל את המתנה עד שיחזירנה^[138].

בקטן

נתינת מתנה על מנת להחזיר לקטן*, לסוברים שמתנה על מנת להחזיר היא מתנה גמורה בתנאי שהמקבל יחזירנה^[139]: יש מן הראשונים שסוברים שכיון שהקטן אינו יכול לחזור ולהקנותה לנותן, שהרי אינו בר דעת, ואין הקנאתו קיימת^[140], נמצא שהמתנה בטלה^[141]. ויש מן הראשונים שסוברים שהמתנה קיימת ותנאו בטל^[142], שכיון שהקטן אינו יכול לחזור ולהקנותה, הרי הוא כמתנה על דבר שאי אפשר לקיימו, שתנאו בטל והמעשה קיים^[143]. ויש מן האחרונים שכתבו שמטעם אחר תנאו בטל, שכיון שקטן אין לו דעת, ונתינת המתנה מתחילה נעשית על ידי דעת-אחרת-מקנה*, שמועילה מחמת שזכין-לאדם-שלא-בפניו*, לסוברים כן^[144], אי אפשר להתנות את הנתינה בדבר של חובה למקבל שיהיה חייב להחזירו^[145], ואף על פי שהתנה עם הקטן, אינו אלא כמו שהתנה עם אחר, שכיון שהקטן אינו בן דעת, הרי הוא כמי שאינו כאן, והרי זה כמו שמתנה שלא בפני המקבל, שתנאו בטל^[146]. כשהגיע לעונת הפעוטות, שמקחו קיים מדרבנן^[147], יש מן הראשונים שסוברים שהתנאי קיים^[148]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהתנאי אינו מועיל, שאף על פי שיש לו דעת להקנות, מכל מקום קצרה דעתו מלקבל מתנה על מנת להחזיר ולחזור ולהקנותה, שהוא סבור שמתחילה ניתנה לו לזמן, ואין לו דעת לזכות בה מתחילה לחלוטין ולחזור ולהקנותה לבעלים^[149], על הסוברים שדוקא לגבי הקנאת לולב, אין תנאו מועיל, ע"ע דברי-סופרים^[150], וע' קטן. על הסוברים שלעולם נתינת מתנה על מנת להחזיר לקטן מועילה, לפי שאינה אלא כקנין לזמן, וכשעבר הזמן ממילא חוזרת לנותן, עי' להלן^[151].

על מתנה על מנת להחזיר, אם נקנית בקנין חליפין*, ע"ע^[152].

על הרשאה* שיש סוברים שמועילה משום שהיא כמתנה על מנת להחזיר, ע"ע הרשאה^[153].

כמתנה וכנתינה

חשובה כשלו

המקבל מתנה על מנת להחזיר, חשובה היא כשלו^[154], ואף על פי שעתיד להחזירה^[155], וכן מצינו לענין דברים שנאמר בהם דין לכם*^[156] - כגון לענין מצות נטילת-לולב*^[157] - שמתנה על מנת להחזיר חשובה היא כשלו^[158]. וכן לענין חליצה* שלכתחילה אין חולצים אלא במנעל של החולץ^[159], כתבו ראשונים שאף כשניתן לו המנעל במתנה על מנת להחזיר, חולצים בו^[160], משום שמתנה על מנת להחזיר חשובה כמתנה^[161]. וכן כתבו ראשונים, שהמקבל מתנה על מנת להחזיר יכול להשבע שהיא שלו^[162]. על מחלוקת הראשונים אם היא כקנין עולמית בתנאי שיחזירנה, או שאינה אלא כמתנה של הגוף או הפירות לזמן, עי' לעיל^[163]. ובטעם שחשובה כלכם - אף לסוברים שאין הגוף קנוי לו עולמית^[164] - ואינה כמו חפץ שאול, שבכמה דינים מצינו שאינו חשוב כלכם^[165], כתבו ראשונים שבמתנה על מנת להחזיר הרי היא של המקבל ולא של הנותן, ואינה כחפץ השאול שהוא של המשאיל^[166], וכתבו שמטעם זה אף על פי ששואל אינו רשאי להשאילו לאחרים^[167], ואף אם נתן לו רשות להשאילו לאחרים, אינו רשאי להשאילו למודר-הנאה* מהמשאיל^[168], מכל מקום במתנה על מנת להחזיר, לדעתם, רשאי ליתנה לאחרים^[169], וכן מטעם זה אף על פי שמשאיל שהדיר את השואל הנאה מנכסיו, אין השואל רשאי להשתמש בחפץ השאול, לסוברים כן^[170], במתנה על מנת להחזיר, רשאי המקבל להשתמש בה^[171], וכן מטעם זה אם המשאיל הפקיר או הקדיש נכסיו, אף על פי שאף החפץ שהשאילו בכלל הפקרו או הקדשו^[172], מכל מקום חפץ שנתנו במתנה על מנת להחזיר אינו בכלל^[173], וכן כתבו שמטעם זה במתנה על מנת להחזיר רשאי להחזירנה בזמן שירצה, לסוברים כן^[174], ואילו בשאלה, סתם שאלה שלשים יום ואחר כך צריך להחזירנה^[175]. ויש מן הראשונים שכתבו בביאור החילוק בין מתנה על מנת להחזיר שחשוב כלכם, לבין חפץ השאול שאינו חשוב כלכם, שהוא משום שבדבר השאול חייב הוא באונסיו, ואילו במתנה על מנת להחזיר אם נאנסה אינו חייב ליתן דמיה, לסוברים כן^[176]. ויש שכתבו הטעם, לפי שבמתנה על מנת להחזיר מועילה חזרת דמים, אפילו שהחפץ קיים, לסוברים כן^[177], ואינו כשאלה שודאי אין מועילה חזרת דמים^[178].

פירותיה

פירות המתנה עד הזמן שמחזירה המקבל, הרי הם של המקבל^[179].

להקדישה

המקבל מתנה על מנת להחזיר, אם יכול להקדישה: כשיכול להחזירה אף כשהיא קדושה - כגון שבשעת הנתינה אמר הנותן על מנת שתחזירהו לחוד, שאינו צריך להחזיר דבר הראוי לנותן^[180] - יכול להקדישה^[181]. כשאינו יכול להחזירו כשהיא קדושה - כגון שבשעת הנתינה אמר הנותן על מנת שתחזירהו לי, שצריך להחזיר דבר הראוי לנותן, לסוברים כן^[182] - כשבא להקדישה בקדושת-הגוף* שאין לה פדיון^[183], יש מן הראשונים שסוברים שאינו יכול להקדישה, שהרי לא ניתנה לו, אלא על מנת שיחזירנה לו^[184], ויש סוברים שיכול להקדישה משום שיכול ליתן דמיה, וחזרת דמים חשובה כחזרה, לסוברים כן^[185]. כשבא להקדישה בקדושת-דמים* שיש לה פדיון^[186], יש מן הראשונים שכתבו שיכול להקדישה, שהרי יכול לפדותו ולקיים תנאו^[187], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאינו יכול להקדישה אף בקדושת דמים, שמתנה על מנת להחזיר הוא כמו שיור במתנה שלא יוכל להקדישה^[188]. כשבא להקדישה לזמן - לסוברים שהקדשו אינו חל אלא לזמן^[189] - יש מן הראשונים שסוברים שיכול להקדישה^[190], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאינו יכול להקדישה^[191], לפי שבזמן שהיא קדושה אינו יכול להחזירה שאינה ראויה לנותן משום שהיא קדושה, ולדעתם התנאי מחייב שכל משך זמן המתנה תהיה ראויה לחזרה^[192]. על מקום שבא להקדיש את זכותו במתנה, שיש מן הראשונים שכתבו שיכול להקדישה, עי' לעיל^[193].

לשעבדה בחובו

מקבל מתנה על מנת להחזיר, אם יכול לשעבדה בחובו, יש מן הראשונים שכתבו שיכול לשעבדה בחובו^[194], שהרי היא מתנה גמורה אצלו^[195], ובעלי חובותיו גובים מן הנותן לאחר שהחזירה^[196], שהרי קיים את תנאו^[197], שבעל חוב גובה מכאן ולהבא^[198], ומועיל קנינו כשמחזיר^[199]. ויש מן הראשונים שכתבו שכשקבל קרקע מתנה מחברו כדי שיוכל לשעבד מטלטלים על גבה^[200], אינו יכול לשעבדה, שהרי לא קיבלה אלא על מנת להחזירה לאלתר^[201]. על הסוברים שכשצריך להחזיר לנותן מתנה הראויה לו^[202], אינו יכול להחזיר דבר המשועבד לאחרים, עי' להלןשגיאת ציטוט: חסר תג </ref> סוגר בשביל תג <ref>, כיון שכשאסרה היתה שלו, וכשהחזירנה קיים תנאו^[203].

ליתנה לאחר על מנת להחזיר

מתנה על מנת להחזיר, אם רשאי המקבל ליתנה לאחר במתנה על מנת להחזיר, נחלקו ראשונים בדבר, יש סוברים שרשאי ליתנה לאחר^[204], שהרי היא של המקבל ולא של הנותן^[205]. ויש סוברים שאינו רשאי ליתנה לאחר על מנת להחזירה^[206], ומכל מקום כשאומדים את דעת הנותן שמסכמת דעתו שיתנה לאחר, רשאי ליתנה לאחר^[207].

על תשלומי כפל* במקבל מתנה על מנת להחזיר, ונגנבה מידו, שזוכה בהם המקבל, ע"ע כפל^[208]. על תשלומי-נזק* במקבל מתנה על מנת להחזיר, שהזיקה אחר, אם זוכה בהם המקבל, ע"ע תשלומי נזק^[209].

כנתינה

מתנה על מנת להחזיר חשובה כנתינה^[210], וכן מצינו בנתינת תרומה* לכהן, שהנותנה לכהן במתנה על מנת להחזיר, יצא ידי חובת נתינה^[211]. וכן לענין פדיון-הבן*, הנותן לכהן חמשה סלעים במתנה על מנת להחזיר, בנו פדוי^[212] - על הסוברים שאסור לעשות כן משום שהוא ככהן-המסייע-בבית-הגרנות*, ע"ע^[213] - ומן האחרונים יש שכתבו שאינו פדוי, משום גזירה שמא יבוא לפדותו בחליפין*, שאינם מועילים בפדיון הבן, לסוברים כן^[214]. וכן לענין תשלומי-תרומה*, יש מן הראשונים שכתבו שאם נתן לכהן תשלומים במתנה על מנת להחזיר, יצא ידי חובת נתינה^[215]. וכן בטעם שמצינו שבנתינת הגט* לאשה, אף על פי שאם אמר לה הרי זה גיטיך והנייר שלי, אינה מגורשת, משום שלא נתן לה כלום^[216], מכל מקום כשאמר לה "על מנת שתחזירי לי את הנייר", הרי זו מגורשת^[217], פירשו ראשונים שהוא משום שמתנה על מנת להחזיר חשובה כמתנה^[218]. וכן באיסור שנאמר באשת יפת-תואר* שלא חפץ בה, שאינו רשאי ליתנה לאחרים^[219], כתבו אחרונים שאינו רשאי אף ליתנה במתנה על מנת להחזיר, שהרי חשובה כמתנה^[220]. ובטעם שחשובה כנתינה, אף על פי שהמקבל חייב להחזירה, יש מן האחרונים שפירשו שהוא משום שהנתינה היא נתינה גמורה לעולם, ואינו מחויב להחזירה אלא מחמת התנאי שהוא דבר אחר ("מילתא אחריתי")^[221], והרי זה כמו שנתן לחברו מתנה בתנאי שיתן לו מאתים זוז אחרים, שודאי הנתינה חשובה כנתינה גמורה^[222]. על ענינים התלוים בנתינה, כשלא החזירה המקבל, ובטלה המתנה, אם בטלה למפרע אף נתינת הנותן, עי' לעיל^[223].

בדעת המקבל

אף בענינים התלוים בדעת המקבל, כתבו אחרונים שחשובה היא אצל המקבל כמו שקיבל דבר, ואפילו שצריך להחזירו^[224], ומפרשים שמטעם זה מצינו שמתנה על מנת להחזיר מועילה להחשב ככסף לקנין כסף*, לסוברים כן^[225], אף על פי שכסף שאין דעת המוכר סומכת עליו, אינו חשוב ככסף לקנות בו^[226].

אינה כמכירה

נתינת מתנה על מנת להחזיר, חשובה כנתינת מתנה ולא כמכירה^[227], ובטעם הדבר, יש מן האחרונים שכתבו שהוא משום שהמקבל מחשיבו כמתנה גמורה, וכשמחזיר לו את המתנה, מחזירה לו דרך מתנה כדי לקיים את תנאו, ולא דרך פרעון^[228]. ויש מן האחרונים שכתבו הטעם, שבמכירה, על ידי פסיקת הדמים הוא מתחייב לשלם, אבל במתנה על מנת להחזיר אין עליו חיוב לקיים התנאי אלא שאם לא יקיים התנאי תתבטל המתנה - והתנאי הוא דבר אחר ("מילתא אחריתי")^[229] - ולפיכך חשובה היא כמתנה ולא כמכר^[230]. וכתבו אחרונים שמטעם זה מתנה על מנת להחזיר מועילה בתרומה^[231], אף על פי שמתנות-כהונה*, צריך ליתנם לכהן דרך מתנה ולא דרך מקח וממכר^[232].

על ענינים שונים של נתינה, שמתנה על מנת להחזיר אינה מועילה בהם, עי' להלן: שאינה מועילה בהם^[233].

נתינתה

משפטי התנאים

נתינת מתנה על מנת להחזיר, אם צריך בנתינתה את משפטי התנאים - כגון לכפול את התנאי, ושיהיה הן קודם ללאו^[234] - כשאר תנאי*^[235], כדי שיתחייב המקבל להחזירה^[236], נחלקו בדבר ראשונים ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים שצריך בה את משפטי התנאים^[237], וכתבו שצריך שיכפול הנותן את תנאו^[238], וכן צריך שיקפיד על שאר דקדוקי התנאי^[239]. אלא שיש שכתבו שפעמים אין צריך שיכפול את תנאו, לפי שיש אומדנא* שלא נתנו אלא על דעת שיחזירנו - כגון הנותן לחברו אתרוג שלו, בכדי לקיים בו מצות נטילת-לולב*^[240], והנותן עדיין צריך לאתרוג^[241] - ובמקום שיש אומדנא, אין צריך לכפול את תנאו^[242], ויש שכתבו בדעת ראשונים שלעולם אין צריך שיכפול את תנאו, שאומדים דעת הנותן שלא נתנה אלא על מנת שיחזירנה, ובמקום שיש אומדנא, אין צריך לכפול את תנאו^[243]. ב) ויש סוברים שאין צריך להקפיד בו לכפול את תנאו, ושאר דקדוקי התנאי^[244], מהם שפירשו הטעם לפי שהוא תנאי של "על מנת", שלדעתם אין צריך בו את משפטי התנאים^[245], ומהם שפירשו הטעם לפי שלדעתם, להלכה, דוקא בתנאי של גיטין וקידושין, צריך דקדוקי התנאים - משום חומר עריות*^[246] - אבל בתנאי של ממונות, מספיק גילוי דעת ואפילו שלא עשאו בדקדוקי התנאים^[247]. ג) ויש שכתבו בדעת ראשונים שמטעם אחר אין צריך להקפיד על דקדוקי התנאים, שלדעתם אף בלא משפטי התנאים, המקבל מחויב להחזיר את המתנה^[248], מהם שכתבו הטעם לסוברים שגדרה אינו אלא כמתנה לזמן עד שיחזירה^[249], שכיון שלא נתן למקבל קנין עולמית אלא לשעה, ואחר כך ממילא חוזרת לנותן, הרי הוא כשיור בעצם המתנה, ואין צריך בה כלל את משפטי התנאים^[250]. ומהם שכתבו הטעם אף לסוברים שהיא מתנה עולמית בתנאי שיחזירנה^[251], שמכל מקום חיובו של המקבל להחזיר את המתנה הוא מחמת שהנותן נתן לו את המתנה על דעת שיחזיר לו חפץ זה, ולפיכך המקבל מחויב בפסיקה שפסק לנותן בעד המתנה^[252], וכשם שכל קונה מחויב ליתן דמים שפסק בעד המכר, כך גם מקבל המתנה מחויב להחזירה מחמת הפסיקה^[253].

כתנאי ומעשה בדבר אחד

מתנה על מנת להחזיר, אם חשובה כתנאי ומעשה בדבר אחד, שאינו מועיל, לסוברים כן^[254], נחלקו ראשונים בדבר: א) יש סוברים שאינה חשובה כתנאי ומעשה בדבר אחד^[255], מהם שפירשו הטעם שדוקא כשהתנאי סותר את המעשה אינו מועיל, וכגון המגרש את אשתו על מנת שתחזיר לו את הניר, לסוברים שהאומר על מנת אינו כאומר מעכשיו, שנמצא שאינה מגורשת עד שמחזירה את הניר, ואז הניר כבר אינו שלה, אבל מתנה על מנת להחזיר שחשובה כמתנה, אינו אלא לסוברים שהאומר על מנת הוא כאומר מעכשיו, ואפשר לקיים את התנאי לאחר המעשה^[256]. ומהם שפירשו הטעם שהוא משום שיכול להחזיר דמיה, לסוברים כן^[257], ונמצא שהתנאי בדבר אחד והמעשה בדבר אחר^[258]. ב) ויש שכתבו שחשובה כתנאי ומעשה בדבר אחד^[259], מהם שכתבו שמטעם זה אינו מועיל אלא לסוברים שאף תנאי ומעשה בדבר אחד מועיל, אבל לדעת רב אדא בר אהבה שתנאי ומעשה בדבר אחד אינו מועיל^[260], אף התנאי שהתנה על מנת להחזירו אינו מועיל^[261]. ומהם שכתבו שמתנה על מנת להחזיר אינה מועילה אלא לדעת חכמים, שלא הצריכו בתנאי את דקדוקי התנאים^[262], אבל לדעת רבי מאיר שבכל תנאי צריך תנאי כפול ושאר דקדוקי התנאים^[263], תנאו אינו מועיל^[264]. ומהם שכתבו שאמנם הוא תנאי ומעשה בדבר אחד, אלא שלדעתם בתנאי של "על מנת", אין צריך את דקדוקי התנאים^[265], ומועיל אף כשהתנאי והמעשה הם בדבר אחד^[266].

על ידי אומדנא*

בכמה מקומות מצינו שאף שלא פירשו בה שתהיה מתנה על מנת להחזיר, מכל מקום מחמת אומדנא* דינה כמתנה על מנת להחזיר, כיון שאומדים דעת הנותן, שכוונתו למתנה על מנת להחזיר^[267]. וכן מצינו בנותן מתנה לחברו ולא פירש בה שתהיה על מנת להחזיר, ועדיין הוא צריך לה - כגון הנותן לחברו לולב, והנותן עדיין צריך לו, שצריך לצאת בו ידי חובת מצות נטילת-לולב*, משום שאין לו לולב אחר^[268] - שיש מן הראשונים שסוברים שהוא כמו שפירש בה שתהיה על מנת להחזיר, ואין צריך שיאמר בה תנאי בפירוש^[269]. על הסוברים שכשהאב נותן נדוניא לבתו ומתנה עם הבעל שאם תמות אשתו בלא בנים תחזור הנדוניא לו או ליורשיו, שגדר הדבר הוא משום שהיא כמתנה על מנת להחזיר, ע"ע ירושת הבעל^[270]. על נתינת סודר לקנין חליפין* בסתם, לדעת רב נחמן, שהמקנה אינו רשאי לעכב את הסודר בידו^[271], שיש מן הראשונים מפרשים טעם הדבר שהסודר אינו קנוי לו אלא במתנה על מנת להחזיר, ע"ע חליפין^[272]. וכן מצינו אופנים של מתנה על מנת להחזיר מחמת שאומדים דעתו, כשהשאיל חפץ לחברו, ואומדים דעת המשאיל שכוונתו ליתנה אף במתנה על מנת להחזיר^[273], כגון בענינים שחפץ השאול אינו מועיל בהם, שכתבו ראשונים בכמה מהם, שהמשאיל לחברו חפץ לצורך עשיית אחד מענינים אלו, אומדים את דעת המשאיל שדעתו ליתנו לו אף במתנה על מנת להחזיר^[274], וכתבו שמטעם זה המשאיל לחברו טלית מצוייצת בכדי לברך עליה, שאם אינה אלא שאולה, אינו יכול לברך עליה, לפי שטלית שאולה פטורה מן הציצית*^[275], שאומדים דעת המשאיל שדעתו ליתנה לו אף במתנה על מנת להחזיר, ורשאי לברך על הציצית^[276]. וכן כתבו ראשונים בשואל טבעת מחברו, והודיע למשאיל שרוצה לקדש בה את האשה, שרשאי לקדשה^[277], אף על פי שאינו יכול לקדשה בטבעת שאולה^[278], לפי שהמשאיל גמר בדעתו ליתנה לו באופן שיועיל לקידושין, וכיון שאינו יכול לקדש בטבעת שאולה, הרי הוא נותנה לו במתנה על מנת להחזיר^[279]. וכן יש מן האחרונים שכתבו בשואל לולב מחברו ביום טוב ראשון ומודיעו שרוצה לצאת בו ידי חובת נטילת-לולב*, שיוצא בו ידי חובה^[280], ואף על פי שאינו יוצא ידי חובתו בלולב שאול^[281], לפי שודאי דעת המשאיל ליתנה לו באופן המועיל לצאת ידי חובה, וכוונתו אף להקנות לו את הלולב במתנה על מנת להחזיר^[282], על הסוברים שלענין לולב, אין אומרים שדעת המשאיל להקנותו במתנה על מנת להחזיר, ועל טעמם, ע"ע נטילת לולב. וכן יש מן האחרונים שכתבו בשואל מחברו חמשה סלעים כדי לפדות את בנו, שאומדים את דעתו שכוונתו ליתן לו בצורה המועילה לפדיון הבן, וכיון שאינו יכול לפדותו בחפץ המושאל, אנו אומדים דעת המשאיל שכוונתו שתהיה מתנה על מנת להחזיר, שיכול לפדות בה^[283].

כשאמר ותחזירהו לי

כשבשעת נתינת המתנה לא אמר "על מנת" שתחזירנה לי, אלא הא לך מתנה "ותחזירנה לי" לחוד: א) יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאינה חשובה כמתנה^[284], ומפרשים שמטעם זה לדעת ראשונים אותה שאמרו שמתנה על מנת להחזיר מועילה בפדיון-הבן*^[285], אינו אלא כשאמר לכהן על מנת שתחזירם לי, אבל אם אמר לכהן ואתה תחזירם לי, אין בנו פדוי^[286], שכיון שלא אמר על מנת אלא ואתה תחזירם לי, אינה מתנה^[287]. ובטעם הדבר נחלקו אחרונים, יש מפרשים לפי שלשון "ותחזירהו לי" משמע שיחזיר לו מיד, ונמצא שאינה מתנה כלל, אבל כשאמר על מנת שתחזירהו לי, משמעו שיהיו קנוים לך מעתה ותחזירם לי לאחר זמן^[288], ולדעתם אינו אלא כשאומר ותחזירנה לי בסתם, אבל כשאומר ותחזירנה לי "לאחר זמן" חשובה כמתנה^[289]. ויש מפרשים הטעם לפי שמשמעות הלשון שחוזר בו, שבתחילת לשונו שאמר "הא לך מתנה" משמע מתנה גמורה לעולם, וכשסיים לשונו ואמר "ותחזירה לי", הרי הוא חוזר מדבריו הראשונים ומבטלם^[290], ואומרים תפוס-לשון-אחרון*^[291]. ויש מפרשים הטעם, שדוקא במתנה על מנת להחזיר הרי היא מתנה עולמית, אלא שמתנה עמו שיחזירנו, לסוברים כן^[292], הרי זה כמתנה עמו על דבר אחר, שחשובה כמתמנה וצריך לקיים תנאו, אבל כשאמר לו "ותחזירנה לי", נמצא שאינו נותן לו מתנה גמורה אלא לזמן, ולדעתם אינה חשובה כמתנה^[293], ולדעתם אף אם אמר "ותחזירהו לי לאחר זמן", אינה חשובה כמתנה^[294]. ב) ויש מן האחרונים שסוברים שחשובה כמתנה^[295], ומפרשים שזה שכתבו ראשונים שכשאמר בפדיון הבן ואתה תחזירם לי אינו פדוי^[296], אינו אלא משום שאמר הא לך חמש סלעים ואתה תחזירם לי, שלא הזכיר כלל לשון מתנה, ומשמעות לשונו אינה אלא לשון פקדון, אבל אם אמר הא לך "מתנה" חמש סלעים ותחזירם לי, אף לדעתם חשובה כמתנה^[297] ויש שכתבו שהטעם שאינו פדוי בפדיון הבן, כיון שכשאמר ותחזירהו לי אינו אלא כמתנה לזמן, ומתנה לזמן שוויה פחות משווי המתנה בעצם, וכיון שלפדיון הבן צריך שיעור חמשה סלעים^[298], כשנתן לו אותם במתנה לזמן, לא נתן לו את שיעור השווי הנדרש^[299]. כשמתנתו קיימת כשאמר "ותחזירנה לי" - כגון שאמר ותחזירנה לי לאחר זמן, לסוברים כן^[300], או לסוברים שלעולם כשאמר "ותחזירנה לי", מתנתו קיימת^[301] - כתבו אחרונים שעדיפה היא ממתנה על מנת להחזיר, שכשאמר "על מנת שתחזירנה לי" המתנה תלויה בחזרה, ואם לא יחזירנה תתבטל המתנה, אבל כשאמר "ותחזירנה לאחר זמן", אין המתנה תלויה בחזרה, ואף אם לא יחזירנה לנותן אין המתנה מתבטלת^[302], וכתבו שלפיכך אף לסוברים שמתנה על מנת להחזיר מעיקר הדין אינה מועילה באיסור חמץ, כשנותן את חמצו לגוי במתנה על מנת להחזיר^[303], מכל מקום אם כשנתן לגוי אמר לו "ותחזירנה לי" לאחר הפסח, אינה מועילה אלא משום חומר איסור חמץ^[304]. ויש מן האחרונים שסוברים שאף כשאמר ותחזירהו לי לחוד, הרי הוא כתנאי, שכיון שהוא לתועלת הנותן, מחויב המקבל להחזירה, ואם לא יחזירנה אינה מתנה^[305].

על הנותן שזכאי להתנות את התנאי בנתינת המתנה, ע"ע תנאי^[306].

המַתְנֶה

הנותן שיכול להתנות בנתינת המתנה על מנת שיחזירנה, אינו אלא כאשר הוא זכאי בנתינתה^[307], וכן כתבו אחרונים שבלקט-שכחה-ופאה*, אינו יכול להתנות עם העני על מנת שיחזירנה, לפי שאינו זכאי בנתינתם, שלא נאמרה בהם אלא עזיבה^[308]. וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שבנתינת מתנות-כהונה*, שמצינו שיכול להתנות בהם עם הכהן על מנת שיחזירם^[309], אינו אלא לסוברים שטובת-הנאה* ממון^[310], שהוא זכאי בנתינתם^[311]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף לסוברים שטובת הנאה אינה ממון^[312], יכול להתנות עם הכהן על מנת שיחזירם, לפי שאף לדעתו הבעלים חשוב כמקנה, ותנאו מועיל^[313], שאסור לחטפם מן הבעלים שלא מדעתו^[314].

נתינתה בשבת

נתינת מתנה על מנת להחזיר בשבת* ויום-טוב*, אם דינה כשאר מתנה שאסור ליתנה בשבת ויום טוב^[315], נחלקו בה ראשונים ואחרונים: יש סוברים שאסור ליתנה^[316], שמתנה על מנת להחזיר חשובה כמתנה^[317]. ויש סוברים שמותרת^[318], כיון שאינה מתנה גמורה, ואינו כמקח גמור^[319]. ויש שכתבו כעין זה שנתינתה בשבת, אינה אסורה אלא לפי שאף חזרת דמים מועילה בה, לסוברים כן^[320], והרי היא כמקח גמור, אבל במקום שחזרת דמים אינה מועילה, כגון במתנה שמקפיד עליה^[321], נתינתה בשבת מותרת^[322].

חזרתה

בפרק שלפנינו ידונו גדרי החזרה הנדרשת במתנה על מנת להחזיר, כדי לדונו כמקיים את התנאי. על דיני מקבל מתנה שלא החזיר את המתנה, עי' לעיל^[323]. על חזרת מתנה על מנת להחזיר אם צריך הנותן לעשות בה מעשה קנין בכדי שתשוב להיות שלו, עי' להלן: בעלות הנותן^[324].

זמן החזרה

מתנה על מנת להחזיר, צריך להחזירה בזמן שקצב הנותן^[325], ואם אמר הנותן על מנת שתחזיר לי מיד, אינה מתנה^[326]. כשלא קצב הנותן זמן לחזרתה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שיכול המקבל להחזיר בזמן שירצה^[327], כשאר תנאי שיכול לקיימו בזמן שירצה^[328], ואף לאחר שלושים יום אין הנותן יכול לכופו להחזיר^[329], ובכל פעם יכול לדחותו ולומר לו אחזיר לך לאחר זמן ואקיים תנאי^[330]. ויש סוברים שזמנה שלושים יום^[331]. ויש סוברים שכל שהנותן תובעו צריך להחזירו, ואם עכב לא קנה^[332]. ומכל מקום כתבו ראשונים שאף לסוברים שיכול להחזירו בזמן שירצה^[333], אינו אלא כשבשעת הנתינה אמר הנותן על מנת שתחזירהו לחוד, שאינו צריך להחזיר לו דבר הראוי^[334], אבל אם בשעת נתינת המתנה אמר הנותן על מנת שתחזירהו "לי", שצריך להחזיר דבר הראוי לנותן^[335], צריך להחזירה דוקא בזמן שהנותן עדיין צריך לה^[336], ולפיכך כשנתן לו אתרוג והנותן עדיין צריך לו לצאת ידי חובתו, שצריך להחזירו לו בימי החג^[337]. ויש מן הראשונים שכתבו שכל שאומדים דעת הנותן שרצה שיחזירנו בזמן שצריך לו, כגון שנתן לחברו אתרוג שודאי דעת הנותן שיחזירנה בזמן שיכול לצאת בו ידי חובתו, חייב להחזירה בזמן זה, וכל שלא החזירה המקבל, המתנה בטלה^[338].

גדרה

חזרת המתנה לנותן, לסוברים שצריך בה מעשה קנין כדי שתשוב להיות שלו^[339], נחלקו אחרונים בגדרה: א) יש סוברים שצריך להחזירה כשהיא ראויה לקנין של הנותן, ואם אינה ראויה לקנינו כגון שהקדישה המקבל, אינה חזרה^[340] - מהם סוברים שהמקבל אף צריך להקנותה^[341], ומהם סוברים שאינו צריך להקנותה, ודי בכך שלא יעכב על הנותן מלקנותה^[342] - וכתבו שאותה שאמרו שכשהמקבל הקדישו והחזירו מוחזר^[343], אינו אלא כשהקדישו לשלמים*, שמועילה בהם הקנאה, משום שהם ממון בעלים, לסוברים כן^[344]. ב) ויש סוברים שדי בכך שמחזירה לנותן בפועל - וזה שצריך מעשה קנין בחזרתה, לסוברים כן^[345], אינו אלא משום קנינו של הנותן, שאינה חוזרת להיות שלו בלא מעשה קנין^[346] - ואף אם החזירה כשאינה ראויה לנותן לקנין, חשובה כחזרה^[347], וכתבו שלפיכך אמרו שכשהקדישו והחזירו, הרי זה מוחזר^[348], אף על פי שהנותן אינו יכול לקנותו, שהרי הוא קדוש, שמכל מקום, כיון שהחזירו בפועל, קיים את תנאו^[349]. אלא שמהם מוסיפים, שהיינו דוקא כשאמר בעת נתינת המתנה "על מנת שתחזירהו" לחוד, שאין צריך להחזיר לו דבר הראוי^[350], אבל כשאמר הנותן בעת נתינת המתנה "על מנת שתחזירהו לי", שצריך להחזיר לו דבר הראוי^[351], צריך אף להחזירה כשהיא ראויה לקנין^[352], שחיובו להקנות אינו משום עצם התנאי להחזירו, אלא משום שהתנה שיחזירנו דבר הראוי, ואם הנותן אינו יכול לקנות את החפץ אין זה דבר הראוי לו לכל ענין^[353]. על הסוברים שהנותן אינו צריך לחזור ולקנותה כדי שתהיה שלו, שלדעתם מתנה על מנת להחזיר אינה אלא כמתנה לזמן, עי' להלן^[354].

קציצת תמורה בעד חזרתה

כשבשעת החזרה קצץ המקבל עם הנותן, שיתחייב לו תמורה בעד חזרתו, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחשובה כחזרה^[355], שאין תנאי החזרה שיעשנה דוקא בחנם^[356], וכן כתבו ראשונים שהמקבל מן האשה מתנה על מנת להחזיר, יכול לקדשה בזה שמחזיר לה את המתנה^[357]. ויש מן האחרונים שכתבו שכשאשה נתנה לבעל גט על מנת להחזירו, ובא הבעל לגרשה בהחזרת הגט, אינו חשוב כנתינת גט כיון שאינו נותנו משלו, שהרי הוא מוכרח להחזירו מחמת התנאי^[358].

החזירה על מנת להחזיר

מתנה על מנת להחזיר, שהחזירה המקבל לנותן על מנת להחזיר, יש מן האחרונים שכתבו שחזרתו חשובה כחזרה^[359]. ויש מן האחרונים סוברים שאינה חשובה כחזרה^[360], שהרי בדברים שתלוים בדעת בני אדם, מתנה על מנת להחזיר אינה חשובה כמתנה^[361].

החזירה בכפיה

כשהמקבל לא החזירה מדעתו, וכפוהו להחזירה, אם חשוב שהתקיים התנאי, נחלקו בדבר ראשונים ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים שאינה חשובה כחזרה^[362], ואם כפוהו להחזיר בטלה המתנה^[363], שכוונתו בתנאו, אינו אלא על מנת שיחזירנה המקבל מדעתו ומרצונו^[364]. ב) ויש סוברים שחשובה כחזרה^[365], ואפילו שבשאר תנאי שמתנה הנותן עם המקבל, כגון על מנת שתעשה דבר פלוני, אם לא קיים התנאי מרצונו אלא באונס, לא התקיים התנאי^[366]. ג) ויש שכתבו בדעת ראשונים שהדבר תלוי, שבמקום שנותן את המתנה מדעתו, אינה חשובה כחזרה, שודאי דעתו מתחילה אינה אלא שיחזירנה בלא כפיה, שמי הכניסו בעסק הזה ליתן מתנה ושיהיה לו דין ודברים עם המקבל, וכל שהוצרכו לכפותו אינו חשוב כקיום התנאי ובטלה המתנה, אבל באופנים שהוצרך ליתן מתנה אלא שנתן אותה על מנת להחזיר, כגון הנותן חמשה סלעים של פדיון-הבן* לכהן במתנה על מנת להחזיר^[367], או הנותן מתנה לגוי כדי שלא לעבור על איסור^[368], שהוא צריך ליתן מתנות אלו, ותכליתו בנתינתם על מנת להחזיר, אינה באה אלא בכדי שלא יצטרך ליתנם עולמית, ודאי שכוונתו היא שאפילו אם יחזירנה המקבל בעל כרחו, תהיה חשובה כחזרה^[369].

כשלא רצה הנותן לקבלו מיד המקבל, והחזירו המקבל לנותן בעל כרחו, אם חשובה כחזרה, ע"ע נתינה-בעל-כרחו*.

החזירה על ידי אחר

כשמחזירה לבעלים על ידי שליח, יש מן האחרונים שכתבו שחשוב שהתקיים התנאי^[370], ומוסיפים לצדד שאין צריך בזה להלכות שליחות*, אלא אף אם מחזירה לו על ידי גוי או קטן שאינם בלי שליחות^[371], מתקיים תנאו^[372]. כשנתנה המקבל לאחר במתנה על מנת להחזיר, לסוברים שרשאי ליתנה לאחר^[373], ואותו אחר מחזירה לידי הבעלים, יש מן הראשונים שסוברים שחשוב שהתקיים התנאי^[374], שעיקר התנאי שתבוא לידו, והרי באה לידו^[375], ואפילו אמר הנותן על מנת שתחזירהו "לי"^[376], כיון שסוף סוף חזרה אליו^[377], ומן הסתם לא היה כוונת וקפידת הנותן, אלא שיוחזר לו החפץ, בין על ידי המקבל ובין על ידי באי כוחו^[378]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שלא מתקיים התנאי, אלא כשמחזירו למקבל, והמקבל מחזירו לנותן^[379].

כשיורשיו מחזירים

כשמת המקבל, יש מן האחרונים שכתבו שמועילה חזרת היורשים, כדי שיתקיים התנאי^[380], ואפילו אמר על מנת שתחזירהו "לי"^[381], ודוקא אם אמר על מנת ש"אתה" תחזירהו לי אינה חשובה כחזרה^[382]. ויש מן האחרונים שסוברים שלא מתקיים התנאי^[383].

החזירה לרשותו

כשאינו מחזירו לידי הנותן ממש, אלא לרשות הנותן, יש מן האחרונים שכתבו שחשובה כחזרה^[384]. וכתבו עוד, שאף כשמזכה לו על ידי אחר, חשובה כחזרה^[385].

החזירה לבעל חובו

כשמחזירה לבעל חובו של הנותן, אם חשובה כחזרה: יש מן האחרונים שכתבו שחשוב כחזרה^[386], מהם שפירשו הטעם שכיון שמשועבד לבעל חובו מדין שעבודא-דרבי-נתן*^[387], הרי זה כמו שמחזיר לרשותו של הנותן, שחזרתו מועילה^[388], ומהם שפירוש הטעם משום שאומדים דעת הנותן, שאף אם יתן את המתנה לבעל חובו שתהיה חשובה כחזרה, שהרי המקבל משועבד לו מדין תורה^[389]. ויש מסתפקים שאינה חשובה כחזרה, שדעת הנותן שיחזירנו לו ולא לבעל חובו^[390].

כשמחזיר ליורשיו

כשמת הנותן ובא המקבל להחזיר את המתנה ליורשיו: כשאמר הנותן "על מנת שתחזירהו" לחוד, יש מן הראשונים שכתבו שיכול להחזירה ליורשיו^[391], ויש מן האחרונים שכתבו שלדעת חכמים הסוברים שבשאר תנאי כשאמר "לי" אינו יכול להחזירו ליורשיו^[392], במתנה על מנת להחזיר אף כשלא אמר לי, אינו יכול להחזירה ליורשיו, שלשון חזרה משמע למי שנתנו לו^[393]. כשאמר הנותן על מנת שתחזירהו "לי" - לסוברים שכאשר לא אמר לי, יכול להחזירו ליורשיו^[394] - כתבו ראשונים שהדבר תלוי במחלוקת התנאים בשאר תנאי כשאמר "לי" - כגון המגרש את אשתו ואמר על מנת שתתני לי מאתים זוז - משמעותו לי ולא ליורשי^[395], ויש מן האחרונים מצדדים שאף לסוברים שבשאר תנאי אם אמר לי אינו יכול לתת ליורשיו, מכל מקום במתנה על מנת להחזיר, אף כשאמר "לי" יכול להחזירו ליורשיו^[396], שדוקא בשאר תנאי שלא היה צריך להוסיף תיבת "לי", אנו אומרים שבא להתנות שתתן לו ולא ליורשיו, אבל במתנה על מנת להחזיר שאמר "לי", שהיה צריך להוסיף כן בכדי להתנות שיחזיר לו חפץ הראוי^[397], יכול להחזיר אף ליורשיו^[398].

כשאינה ראויה

כשבשעת החזרה, המתנה אינה ראויה לנותן, כגון שהמקבל הקדיש את המתנה^[399] - על אופנים נוספים שיש סוברים שחשוב שאינה ראויה, עי' להלן^[400] - נחלקו בדבר אמוראים וראשונים בדעתם: בדעת רב נחמן שאף אם הקדישו והחזירו, חזרתו חזרה^[401], יש מן הראשונים שסוברים שהוא משום שלדעתו אף כשהמתנה אינה ראויה לנותן חשובה כחזרה^[402], שהרי החפץ שנתן חזר אליו^[403], ואינה עדיפה מהשבת גזילה, שאף אם נעשית איסורי-הנאה* השבתה חשובה כהשבה ויכול לומר לו הרי שלך לפניך, לסוברים כן^[404]. לדעת רבא חזרתו אינה חזרה^[405], ואף לסוברים שבהשבת גזילה, חשובה כהשבה אף אם נעשית איסורי הנאה^[406], אינו אלא בגזילה שחייבתו תורה להשיב כעין שגזל, אבל במתנה על מנת להחזיר שחיובו להחזיר הוא מחמת התנאי, צריך השבה מעולה^[407]. לדעת רב אשי - וכן הלכה^[408] - הדבר תלוי כיצד התנה הנותן בעת נתינת המתנה, שאם אמר "על מנת שתחזירהו" לחוד, אף אם המתנה אינה ראויה לנותן בשעת החזרה, חשובה כחזרה, אבל אם אמר "על מנת שתחזירהו לי", אינה חשובה כחזרה אלא כשהיא ראויה לנותן בשעת החזרה^[409].

כשהקדישה

כשהקדישה המקבל - לסוברים שצריך שבשעה שמחזיר את המתנה תהיה ראויה לנותן^[410] - אינה חשובה כחזרה^[411], ואף על פי שהנותן יכול לפדותה, מכל מקום בשעת החזרה, אינה ראויה לו^[412]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף על פי שלפירושם בדעת רב נחמן אם נעשית המתנה איסורי-הנאה*, אינה חשובה כחזרה^[413], מכל מקום אם החזירה כשהיא קדושה, חשובה כחזרה^[414], שהרי יכול לפדותה ולהנות ממנה^[415].

כששיעבדה בחובו

כששיעבדה המקבל בחובו - לסוברים שיכול לשעבדה^[416] - אם חשובה כדבר הראוי לנותן, וחשובה כחזרה, לסוברים שבשעה שמחזיר את המתנה צריך שתהיה ראויה לנותן^[417]: יש מן הראשונים שכתבו שאינו חשוב כדבר הראוי לנותן^[418], שהרי כשבעל חובו גובה אותה אינה ראויה לו^[419], ואף על פי שאפשר לסלק את הבעל חוב בדמים^[420], מכל מקום אם גבה ממנו, מתברר למפרע שהחזיר לו דבר שאינו ראוי^[421]. ויש שכתבו שחשוב כדבר הראוי לנותן^[422].

כשהתקלקלה והופחת שוויה

כשעדיין היא ראויה לנותן, אלא שהתקלקלה מעט והופחת שוויה, כגון הנותן אתרוג לחברו, ומחמת משמוש היד הופחת שוויו משוויו בשעת הנתינה, אם חשובה כחזרה, לסוברים שצריך שבשעה שמחזיר את המתנה תהיה ראויה לנותן^[423], נחלקו אחרונים בדבר^[424]: יש סוברים שחשובה כחזרה, שהרי עדיין היא ראויה לנותן^[425]. ויש סוברים שאינה חשובה כחזרה^[426], שכוונת הנותן שיחזירנה לו כמו שהיתה שווה בשעת הנתינה, ולא עם קלקול מעט^[427].

בכמה אופנים מצינו שדנו שאף לסוברים שאין צריך שתהיה ראויה לנותן בשעה שמחזירה^[428], מכל מקום באופנים אלו אינה חשובה כלל כחזרה:

כשמתה

קיבל בהמה במתנה על מנת להחזיר ומתה, ובא להחזירה - לסוברים שאין צריך שתהיה ראויה לנותן בשעה שמחזירה - אם חשובה כחזרה: יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחשובה כחזרה, כיון שגוף הבהמה קיימת^[429], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאינה חשובה כחזרה^[430], ויש מן הראשונים שמסתפקים בדבר^[431].

כשמכרה או נתנה לאחר

כשהמקבל מכרה או נתנה לאחר, לסוברים שאין צריך שתהיה ראויה לנותן בשעה שמחזירה^[432]: יש מן הראשונים שסוברים שיכול הוא להחזירה, וחשוב שמתקיים התנאי^[433], ויש מן האחרונים שסוברים שאינו יכול להחזירה^[434], שדוקא כשהיא קדושה בשעת החזרה, חשובה כחזרה, כיון היא עומדת בעינה ואינה חסרה, ואינה היזק ניכר כל כך, אבל כשמכרו לאחר שהוא היזק ניכר בכך שיצא לרשות אחר, אינה חשובה כחזרה^[435].

כשנעשית איסורי-הנאה*

כשנעשית איסורי-הנאה*, לסוברים שאין צריך שתהיה ראויה לנותן בשעת החזרה^[436], יש מן הראשונים שסוברים שחשובה כחזרה^[437], שאינה עדיפה מהשבת גזילה, שאף אם נעשית איסורי הנאה יכול לומר לו הרי שלך לפניך, לסוברים כן^[438]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת רב נחמן שאינה חשובה כחזרה^[439] - ואינה כהשבת גזילה שיכול להחזיר איסורי הנאה, שבגזילה צריך להחזיר כעין שגזל, אבל כאן חיובו להחזיר משום התנאי^[440] - ולדעתם לא אמר רב נחמן שאף על פי שהקדישה חזרתו חזרה, אלא לפי שיכול לפדותה ולהנות ממנה^[441].

חזרת דמים

כשאינו מחזיר את המתנה עצמה אלא את דמיה - כשהמתנה אינה קיימת^[442] - אם אומרים בו מה לי הם מה לי דמיהם, נחלקו ראשונים בדבר: א) יש מן הראשונים סוברים שחשובה כחזרה^[443], ואף לדעת חכמים שסוברים שהמגרש את אשתו והתנה עליה שתתן כלי או בגד, ואבד, אין מועיל שתתן לו דמי הכלי או הבגד^[444], אינו אלא בגיטין שאנו אומרים שנתכוין לצער את אשתו^[445]. ואף אם אמר על מנת שתחזירנה "לי" - שצריך להחזיר דבר הראוי לנותן^[446] - יכול להחזיר דמיה^[447], כיון שמחזיר לו דמים ויכול לקנות בהם חפץ כמו הראשון, חשוב שהחזיר לו דבר הראוי לו^[448]. על מתנה שדרך בני אדם להקפיד עליה, אם אף בה חזרת דמים חשובה כחזרה, עי' להלן^[449]. ב) ויש סוברים שלדעת חכמים שבגירושין אין מועיל שתתן דמי הכלי, אף במתנה על מנת להחזיר, אין מועילה חזרת דמים^[450]. וכעין זה יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שבמתנה על מנת להחזיר, לא מועילה חזרת דמים^[451], ומהם מוסיפים, שאף על פי שבשאר עושה תנאי עם חברו על מנת שיתן לו חפץ מסוים, יכול ליתן דמיו, לסוברים כן^[452], מכל מקום במתנה על מנת להחזיר, אנו אומרים שכוונתו היתה שיחזיר לו דוקא את החפץ שנתן לו ממש, שאדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו, ודרך בני אדם שלא למכור או לתת כליהם לאחרים^[453], או שכיון שאמר על מנת שתחזיר לי, לשון "חזרה" מורה שמקפיד דוקא על החפץ ולא על דמיו^[454].

כשהמתנה קיימת

כשהמתנה עדיין קיימת, לסוברים שחזרת דמים מועילה^[455]: א) יש מן האחרונים שכתבו שדוקא כשמתנה אינה קיימת מועילה חזרת דמים - ואפילו אבדה בפשיעתו^[456] - אבל כשהיא קיימת לדברי הכל לא מועילה חזרת דמים^[457], מהם שכתבו שכשהחפץ אינו קיים בידו של המקבל, כגון שאבד, או אפילו נתנו או מכרו לאחר, או שהקדישו, מועילה חזרת דמים^[458], ומהם שכתבו שאף אם הקדישו ואינו בידו, כל שהחפץ בעין לא מועילה חזרת דמים^[459]. ב) ויש מן האחרונים שסוברים שאין חילוק בדבר, ואף כשהחפץ קיים, מועילה חזרת דמים^[460], שמזה שלא נתן לו בהשאלה, מוכח שכוונת הנותן שאפילו יהיה החפץ קיים יוכל להחזיר לו דמים^[461].

כשהדרך להקפיד עליה

במתנה שדרך בני אדם להקפיד עליה, כגון הנותן לחברו אתרוג ביום טוב ראשון של סוכות, במתנה על מנת להחזיר, שהנותן אינו רוצה בדמיו, אלא באתרוג עצמו כדי לקיים מצות נטילת-לולב* בשאר הימים, אם מועילה בה חזרת דמים, לסוברים שבשאר מתנה על מנת להחזיר מועילה חזרת דמים^[462]: יש מן הראשונים שכתבו שחזרת דמים אינה מועילה בה^[463], לפי שלא גמר בדעתו לקבל את דמיה אלא את המתנה עצמה^[464], ודוקא בשאר מתנה מועילה חזרת דמים, שכוונתו בתנאו אינה אלא לתועלת ממון, וכדי שלא לשקע את המתנה ביד המקבל^[465], וכתבו שהנותן לולב לחברו אין מועילה בו חזרת דמים^[466]. ואף בדעת ראשונים שסוברים שגם כשנותן לולב לחברו, מועילה בו חזרת דמים^[467], יש מהם שכתבו הטעם שאתרוג אינו כדבר שדרך בני אדם להקפיד עליו, ואף כשצריך לצאת בו, דיו בדמיו^[468]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בדבר, יש שכתבו שבמתנה שמקפיד עליה אין מועילה חזרת דמים אף כשהמתנה נאנסה ואינה קיימת^[469], ויש שכתבו שלא אמרו שאינה מועילה אלא להחמיר כשהמתנה עודנה קיימת, אבל אם נאנסה המתנה ואינה קיימת, הרי היא כשאר מתנה שמועילה בה חזרת דמים לקיום התנאי^[470].

חפץ אחר כמותו

כשבא להחזיר חפץ אחר כמו החפץ שקיבל, לסוברים שחזרת דמים אינה חשובה כחזרה^[471], נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: יש סוברים שאינה חשובה כחזרה^[472], משום שאדם רוצה יותר בקב שלו^[473]. ויש סוברים שחשובה כחזרה^[474].

שאינה מועילה בהם

בכמה דינים מצינו שאף על פי שמתנה על מנת להחזיר חשובה כמתנה, מכל מקום לדינים אלו, מטעמים שונים, יש סוברים שאינה חשובה כמתנה^[475].

כשבאה למלאות חסרון

דברים שבאים למלאות חסרונו של המקבל, יש מן האחרונים שכתבו שמתנה על מנת להחזיר אינה חשובה בהם כמתנה^[476], וכתבו שמטעם זה בפרעון חוב במתנה על מנת להחזיר, הדבר תלוי, שכשתשלומי החוב באים למלאות חסרון, כגון פרעון הלואה*, שהתשלומים באים למלאות חסרונו של המלוה, וכן בתשלומי-נזק* שבאים למלאות חסרונו של הניזק, מתנה על מנת להחזיר אינה מועילה בהם^[477], ודוקא בפדיון-הבן* מועילה מתנה על מנת להחזיר^[478], אף על פי שהוא כחוב ממון לסוברים כן^[479], לפי שאינו בא למלאות חסרון^[480]. וכן יש שכתבו שמטעם זה, הנודר לתת צדקה* לעני, אינו יכול ליתן לו מתנה על מנת להחזיר, לסוברים כן^[481], שמצות צדקה היא למלאות את חסרונו של העני^[482]. על הסוברים שאף בפריעת חוב של הלואה, וכן במצות צדקה, מועילה מתנה על מנת להחזיר, עי' להלן^[483].

כשצריך הנאה

חפץ שניתן במתנה על מנת להחזיר, אם חשוב שיש הנאה למקבל בגופו, נחלקו ראשונים ואחרונים בדבר: א) יש סוברים שחשוב שאין הנאה בגוף החפץ^[484], שאף על פי שלמקבל יש הנאה בשימוש שבמתנה בין נתינתה לחזרתה, מכל מקום בגופה של המתנה אין לו הנאה, שהרי צריך להחזירה^[485], וכתבו ראשונים שמטעם זה אין אשה מתקדשת בכסף שניתן לה על מנת להחזיר^[486], שלדעתם, אשה אינה מתקדשת בכסף שאין לה בו הנאה^[487], וכסף שקיבלה במתנה על מנת להחזיר אין לה הנאה בגופו^[488]. וכעין זה יש מן האחרונים שמצדדים לענין ברכת שהחיינו על כלים חדשים, שאף על פי שהקונה כלים חדשים מברך שהחיינו^[489], מכל מקום כשקיבל כלים חדשים במתנה על מנת להחזיר, אינו מברך שהחיינו, שאין לו הנאה וחביבות כמו הקונה כלי לגמרי^[490]. ב) ויש סוברים שחשוב שיש בה הנאה למקבל בגוף המתנה^[491], וכתבו אחרונים שמטעם זה, אף על פי שאשה אינה מתקדשת בכסף שאין לו בה הנאה, לסוברים כן^[492], מכל מקום מתנה על מנת להחזיר חשובה ככסף שיש לו בה הנאה^[493], כיון שהמתנה היא מתנה גמורה, והתנאי אינו אלא דבר אחר ("מילתא אחריתי")^[494], והטעם שאינה מתקדשת במתנה על מנת להחזיר, אינו אלא משום גזירה שמא יבא לקדשה בחליפין*^[495].על נתינת מתנה לאדם-חשוב*, שהנאת קבלתו את המתנה, חשובה כנתינת הנאה - שהיה הנותן צריך ליתן פרוטה לאדם שיפייסנו לקבלו הימנו - לנותן המתנה, לקידושין*^[496], ולקנין כסף* לסוברים כן^[497], אם היא אף כשהמתנה היתה על מנת להחזיר, ע"ע כסף (ב)^[498].

כשצריך שוויות

כשצריך שוויות - כגון בקנין כסף*, לסוברים שגדר הקנין הוא נתינת שווי דמי המקח^[499] - אם נתינת מתנה על מנת להחזיר חשובה כנתינת שוויות: יש מן האחרונים שסוברים שאינה חשובה כנתינת שווי^[500], מהם שכתבו בדעת ראשונים שמטעם זה מתנה על מנת להחזיר אינה מועילה כלל לקנין כסף^[501], שלדעתם גדר קנין כסף הוא נתינת שווי דמי המקח, ומתנה על מנת להחזיר אינה חשובה כנתינת שווי^[502], ומהם שכתבו שאף לסוברים שמועילה לקנין כסף^[503], אינו אלא משום שלדעתם, גדר קנין כסף הוא בתורת מעשה קנין גרידא ולא כנתינת דמי המקח^[504]. ויש סוברים שחשובה כנתינת שווי^[505], שהמתנה מצד עצמה יש בה שווי, ואף על פי שמחויב להחזירה מחמת תנאו, התנאי אינו אלא דבר אחר ("מילתא אחריתי")^[506], וכתבו שמטעם זה מתנה על מנת להחזיר מועילה בקנין כסף, לסוברים כן^[507], אף על פי שגדר קנין כסף הוא נתינת שווי, לסוברים כן^[508].

בלשון-בני-אדם*

בדברים התלוים בלשון-בני-אדם*, יש מן הראשונים שכתבו שאינה חשובה מתנה^[509], שלא אמרו שמתנה על מנת להחזיר חשובה מתנה, אלא בדברים שחייבה בהם תורה לתת, אבל בחיובים התלוים בלשון בני אדם, אינה חשובה כמתנה^[510], וכתבו שמטעם זה הנשבע לתת לחברו מתנה, אינו רשאי לתתה לו במתנה על מנת להחזיר, שבנדרים ושבועות הולכים אחר לשון בני אדם^[511], וכן המתנה עם חברו שיתן לו מתנה, אינו רשאי לתתה לו במתנה על מנת להחזיר, שבתנאים שבין אדם לחברו הולכים אחר לשון בני אדם^[512]. על הסוברים שאף הנשבע לתת מתנה לחברו, או המתנה עם חברו שיתן לו מתנה, רשאי ליתנה על מנת להחזיר, עי' להלן^[513].

כשהתחייב ליתן מתנה

המתחייב ליתן מתנה לחברו - כגון שנשבע ליתן לחברו מתנה - אם רשאי ליתנה לו במתנה על מנת להחזיר, נחלקו בדבר ראשונים ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים שהנשבע ליתן לחברו מתנה, רשאי ליתנה לו על מנת להחזיר, שמתנה על מנת להחזיר חשובה כמתנה^[514]. על הסוברים שכשנשבע ליתן לעני* מתנה, אינו רשאי ליתנה לו במתנה על מנת להחזיר, עי' להלן^[515]. ב) ויש סוברים שהנשבע לתת מתנה לחברו - אף כשלא נשבע על דעת חברו^[516] - אינו רשאי ליתנה לו במתנה על מנת להחזיר^[517], שבנדרים ושבועות הולכים אחר לשון-בני-אדם*^[518], ובלשון בני אדם ודאי כוונתו למתנה ממש^[519]. ג) ויש סוברים שהדבר חלוק, שכשנדר או נשבע סתם ליתן מתנה לחברו, רשאי ליתן לו מתנה על מנת להחזיר, אבל אם נדר לחברו שיתן לו מתנה, אינו רשאי ליתן לו מתנה על מנת להחזיר^[520], שהוא כנודר על דעת חברו, ולפיכך צריך ליתן לו מתנה גמורה^[521]. ד) ויש מחלקים באופן אחר, שכשחיובו ליתן את המתנה לחברו אינו אלא מחמת שנשבע ליתן לו מתנה, רשאי ליתנה לו על מנת להחזיר, אבל כשהתחייב ליתן לחברו מתנה בקנין גמור, אינו נפטר מחיובו במתנה על מנת להחזיר^[522], שכבר זכה המקבל במתנה עולמית^[523].

לקיום תנאי

כשצריך ליתן מתנה לאחר כדי לקיים תנאי* שהותנה בזמן עשיית איזה פעולה או מקח עם אדם אחר - כגון שקידש את האשה על מנת שיתן לה מאתים זוז במתנה, וכיוצא - אם מועיל ליתנה על מנת להחזיר בשביל לקיים את תנאו, נחלקו ראשונים בדבר: א) יש סוברים שאף לקיום תנאו מתנה על מנת להחזיר חשובה כמתנה^[524], אלא שבתנאי שבגירושין*, כשהתנה עם האשה שמגרש אותה על מנת שתתן מתנה לו או לאחר, אינה יכולה ליתנה על מנת להחזיר, לפי שבתנאי בגרושין אנו אומרים שהתכוון לצער אותה^[525]. ב) ויש סוברים שבתנאים שהתנה עם חברו, מתנה על מנת להחזיר אינה חשובה כמתנה^[526], שבתנאים שבין אדם לחברו, הולכין אחר לשון ודעת בני אדם^[527], ובלשון בני אדם, סתם מתנה היא מתנה גמורה ולא על מנת להחזיר^[528]. ג) ויש סוברים שהדבר חלוק, שבמקום שהמקבל הוא שהתנה - כגון המתקדשת לאיש, על מנת שיתן לה מאתים זוז במתנה - שודאי דעתה למתנה גמורה, אם בא ליתנם לה במתנה על מנת להחזיר, אינו מקיים תנאו, אבל במקום שהנותן הוא שהתנה - כגון המקדש את האשה על מנת שיתן לה מאתים זוז במתנה - תנאו מתפרש על דעת הנותן, ואפשר שכוונתו בתנאו היתה לתתם רק במתנה על מנת להחזיר^[529].

בפריעת חוב

הפורע חובו במתנה על מנת להחזיר - כשהמלוה מתרצה בפרעון זה^[530] - נחלקו בו אחרונים אם חשוב כפרעון: יש סוברים שאינו חשוב כפרעון^[531], והתרצותו של המלוה, אינה אלא כמחילה* על החוב^[532]. ויש סוברים שחשוב כפרעון^[533]. על הסוברים שהדבר תלוי בחובות השונים, ודוקא אם החוב בא למלאות חסרון, לא מועילה בו מתנה על מנת להחזיר, עי' לעיל^[534].

על מתנה על מנת להחזיר, שאינה מועילה לכסף קידושין, ע"ע קידושין^[535].

במצות צדקה*

במצות צדקה*, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף נתינת מתנה על מנת להחזיר מועילה לקיום מצות צדקה^[536], וכתבו שהנשבע ליתן כך וכך לצדקה, רשאי ליתנו על מנת להחזיר^[537], שמתנה על מנת להחזיר חשובה כמתנה^[538]. וכן בדעת ראשונים הסוברים שכשנשבע שיתן כך וכך לצדקה - או לחברו עני^[539] - אינו רשאי ליתנו על מנת להחזיר^[540], לפי שבעת אמירתו כבר זכו בו עניים^[541], יש שפירשו הטעם משום שגם בצדקה אמירה-לגבוה-כמסירה-להדיוט*, לסוברים כן^[542], וכיון שזכו בו עניים, הרי הוא שלהם, ושוב אין יכול ליתנו להם במתנה שאינה גמורה^[543], ויש שפרשו הטעם משום שאומדים דעתו של הנשבע, שכוונתו בשבועתו היתה למתנה גמורה, שהרי בלא שנותן לו מתנה גמורה, אין לעני הנאה מן המתנה^[544]. ויש מן האחרונים שסוברים שמתנה על מנת להחזיר אינה מועילה לקיום מצות צדקה^[545], שצדקה באה למלאות חסרונו של העני, ובדברים שבאים למלאות חסרון, לא מועילה מתנה על מנת להחזיר^[546].

במעשר-עני*

במעשר-עני*, יש מן האחרונים שכתבו שלא מועילה בו מתנה על מנת להחזיר^[547], ואינו כמתנות-כהונה* שיוצא בהם ידי חובת נתינה, אף כשנותנם במתנה על מנת להחזיר^[548], משום שבמעשר עני צריך נתינה שישבעו בה עניים, לסוברים כן^[549], או משום שעיקר זכות העני במעשר, אינה אלא לאכילה^[550], ומתנה על מנת להחזיר אינו יכול לאכלה^[551].

בלקט-שכחה-ופאה*

בלקט-שכחה-ופאה*, יש מן האחרונים שכתבו שמתנה על מנת להחזיר אינה מועילה בהם^[552], שלא נאמרה בהם נתינה אלא עזיבה^[553], ואין לבעלים שום עסק בהם^[554], ועוד שאינם עדיפים ממעשר-עני* וצדקה*, שמתנה על מנת להחזיר אינה מועילה בהם, לסוברים כן^[555].

מתנות לאביונים

מצות מתנות לאביונים בפורים*, כשנותן את המתנות במתנה על מנת להחזיר, אם יוצא בהם ידי חובתו, יש מן האחרונים שכתבו שאינו יוצא בהם ידי חובתו^[556], שמצות מתנות לאביונים היא בכדי שיהיה להם מה לאכול בסעודה^[557], או שהיא כדין האומר ליתן מתנה לעני או לצדקה, שאינו יוצא ידי חובתו במתנה על מנת להחזיר, לסוברים כן^[558]. ויש שכתבו שיצא, שהרי היא מתנה לשעתה, ויכול לאכול פירותיה^[559]. ויש מן האחרונים שמסתפקים בדבר^[560].

משלוח מנות

מצות משלוח מנות בפורים*, כשנותן את המנות במתנה על מנת להחזיר, אם יוצא בהם ידי חובתו, יש מן האחרונים שכתבו שאינו יוצא ידי חובה^[561], שמצותה היא ליתן מנות של מאכל ומשקה שישמחו בהם בפורים^[562]. ויש שכתבו שיצא^[563], שהרי היא מתנה לשעתה, ויכול לאכול פירותיה^[564], או שטעם מצות משלוח מנות הוא להרבות אהבה ורעות, לסוברים כן^[565], וזה שייך אף במתנה על מנת להחזיר^[566].

כשנוי* רשות

גזלן שנתן את הגזלה לאחר במתנה על מנת להחזיר, אם חשוב כשנוי* רשות, שקונה בו את הגזלה, נחלקו אחרונים בדבר, יש סוברים שחשוב כשינוי רשות^[567], ומהם מוסיפים בטעם הדבר, שהרי המקבל צריך לחזור ולהקנותה לנותן, לסוברים כן^[568]. ויש סוברים שאינו חשוב כשינוי רשות^[569]. ויש שכתבו שהוא כשינוי החוזר^[570], שאינו מועיל אלא עם יאוש, לסוברים כן^[571].

על הנותן לגוי* מתנה על מנת להחזיר, אם עובר באיסור לא-תחנם*, ע"ע^[572].

על נתינת רבית* על מנת להחזיר, אם היא בכלל איסור רבית, ע"ע רבית.

חזרה מעורכי המלחמה

המקבל בית במתנה על מנת להחזיר, אם דינו כמקבל בית במתנה ולא חנכו שחוזר מעורכי המלחמה*^[573], יש שכתבו שאינו חוזר מעורכי המלחמה^[574]. ויש מצדדים שחוזר מעורכי המלחמה^[575], שהרי עכשיו היא שלו^[576].

על לחם-משנה* שיש סוברים שאינו מועיל בלחם שניתן לו במתנה על מנת להחזיר, לפי שאינו שלו, ע"ע לחם משנה^[577].

בעלות הנותן

בעלותו

מתנה על מנת להחזיר בכמה ענינים מצינו שיש שכתבו שכיון שחשובה כמתנה, אינה חשובה כממונו של הנותן^[578], וכן כתבו ראשונים, שהמקדיש או מפקיר כל נכסיו, אין בכללם מתנה על מנת להחזיר שנתן לאחר^[579]. וכן יש מן הראשונים שסוברים שהנותן חמצו לגוי* קודם הפסח, במתנה על מנת להחזיר לאחר הפסח, מעיקר הדין אינו עובר בבל-יראה*^[580] - ולדעתם לא אמרו שמכירת החמץ על מנת להחזיר, אינה מועילה^[581], אלא משום שהחמירו באיסור חמץ^[582] - שמתנה על מנת להחזיר חשובה כמתנה לכל דבר^[583]. וכן יש מן הראשונים שכתבו שהנותן יכול להשבע שאין הנכסים שלו, שלשעתה היא מתנה^[584]. וכן כתבו אחרונים שכשנתן פירות של מעשר-שני* לאחר במתנה על מנת לאחר, ובא לפדותם, אין דינו כבעלים הפודה שצריך להוסיף חומש*^[585], אלא כפודה פירותיו של אחר שאינו צריך להוסיף חומש^[586], שהרי מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה^[587]. ויש מן האחרונים שכתבו שלא אמרו שמתנה על מנת להחזיר חשובה כמתנה אלא כלפי המקבל, שחשובה כממון שלו, אבל לגבי הנותן, גם בזמן שהמתנה ביד המקבל לא פקעה רשותו ממנה לגמרי, שהרי יש לו זכות במתנה שהמקבל מוכרח להחזירה לו לאחר זמן^[588], וכתבו שמטעם זה כשנתן את חמצו לגוי במתנה על מנת להחזיר, עובר בבל יראה, לסוברים כן^[589]. על הסוברים שמתנה על מנת להחזיר אינה אלא כמתנה לזמן, עי' לעיל^[590].

על הנותן לחברו מתנה על מנת להחזיר, אם המתנה חשובה אצל הנותן כדבר-הגורם-לממון* לנותן, ע"ע^[591].

אם חשוב כעני

הנותן כל נכסיו לאחר במתנה על מנת להחזיר, אם חשוב כעני: יש מן האחרונים סוברים שחשוב הוא כעני^[592], וכתבו שאותה שאמרו במצורע שהתערבה חטאתו בחטאת-מצורע* אחר שמת, שאינו יכול להביא חטאת בהמה מספק^[593], שאמר רבי יהושע, שתקנתו היא ליתן לאחר כל נכסיו כדי שיהיה מצורע עני שמתכפר בחטאת העוף^[594], שהיא באה אף על הספק^[595], רשאי ליתנם לאחר אף במתנה על מנת להחזיר^[596]. ויש מן האחרונים שמסתפקים לומר שאינו חשוב כעני, ואינו יוצא ידי חובתו בחטאת מצורע עני^[597].

כדי לא לעבור איסור

נתינת ממונו לאחר במתנה על מנת להחזיר, בכדי שלא להחשב כבעלים, ולא לעבור על איסור, אם מועילה - כגון מי שיש לו כלים שאינם טבולים בשבת, שאינו יכול לטבלם, לסוברים כן^[598], שמצינו שנותנם לגוי* ושואל אותם ממנו^[599], אם אף נתינתם לגוי במתנה על מנת להחזיר, מועילה לפטרו מחיוב טבילת-כלים*^[600] - נחלקו אחרונים בדבר: א) יש סוברים שמועילה^[601], שמתנה על מנת להחזיר חשובה כמתנה^[602]. וכן בדעת ראשונים שמפרשים הטעם שנתינת חמצו לגוי* קודם הפסח במתנה על מנת להחזיר לאחר הפסח, כדי שלא לעבור באיסור בל-יראה*, אינה מועילה^[603], שאינו אלא משום חומר איסור חמץ^[604], כתבו אחרונים, שלדעתם, דוקא באיסור חמץ מתנה על מנת להחזיר החמירו שאינה מועילה, אבל בשאר איסורים מועילה^[605]. ב) ויש סוברים שאינה מועילה^[606], וכתבו שהטעם שאמרו שנתינת חמץ לגוי על מנת שיחזירנו לו לאחר הפסח, אינה מועילה^[607], הוא מעיקר הדין^[608], שכיון שאם לא היה מחזירה היתה מתבטלת המתנה^[609], ומתחילה היה אפשר שלא יתקיים התנאי, הרי זה כפקדון עד שיתקיים התנאי ועובר עליו בבל יראה, ואף על פי שלבסוף החזירו הגוי והתקיים התנאי ונעשית מתנה למפרע, מכל מקום כבר עבר עליו בבל יראה^[610]. ויש מן האחרונים שמוסיפים לבאר בדעתם, שכיון שבזמן שעדיין לא החזיר המקבל את המתנה, הדבר ספק אם יחזירנה לבסוף ותהיה המתנה קיימת, ולפיכך, בשעה זו, אין דינה כמתנה אלא בדברים שהם לטובת המקבל, כגון שקיבל לולב ורוצה לצאת בו ידי חובה, שודאי יחזירנו לקיים התנאי לטובתו, אבל בדברים שהם לטובת הנותן, כגון שמכר את החמץ כדי שלא לעבור עליו באיסור, אין ודאות שיקיים את תנאו^[611]. על הסוברים שאינה מועילה, לפי במתנה על מנת להחזיר לא פקעה רשות הנותן, ודי בזכותו של הנותן בכדי לעבור עליה בבלא יראה, עי' לעיל^[612]. לסוברים שמועילה הנתינה בכדי שלא לעבור על איסור^[613], אם רשאי אף לסמוך עליה לכתחילה, או שצריך לחשוש שמא לא יתקיים התנאי ותתבטל המתנה, נחלקו אחרונים בדבר: יש סוברים שרשאי לסמוך עליה, ואפילו באיסור-דאוריתא*^[614], שאין לחוש שלא יתקיים התנאי^[615], מהם שכתבו שהוא משום שהנותן יוכל למחול על קיום התנאי, לסוברים כן^[616], ומהם שכתבו שאם המקבל לא ירצה להחזיר יכפוהו להחזיר, ואף כשהוצרכו לכפותו להחזיר חשובה כחזרה, לסוברים כן^[617], ואף אם יאנס החפץ יוכל להחזיר דמים, וחזרת דמים כשהחפץ אינו קיים, חשובה כחזרה, לסוברים כן^[618]. ויש שכתבו שבאיסור דאוריתא, אינו רשאי לסמוך עליה לכתחילה, שהרי יש לחוש שלא יתקיים התנאי^[619], ובפרט שקיום התנאי אינו תלוי בו אלא באחר^[620], ונמצא מכניס עצמו לספק איסור דאוריתא^[621], וכן נראה מדברי אחרונים שכתבו בנותן בהמתו לגוי קודם שבת, בכדי שלא לעבור על איסור שביתת בהמתו^[622], שאינו רשאי ליתן אותה במתנה על מנת להחזיר^[623], לפי שחוששים שמא לא יחזירנה הגוי ותתבטל המתנה, ונמצא שעובר על איסור שביתת בהמתו למפרע^[624].

אם צריכה קנין בחזרתה

חזרת המתנה לנותן, אם צריך בה מעשה קנין בשביל שתחזור ותהיה שלו, נחלקו ראשונים ואחרונים בדבר: א) יש סוברים שצריך בה מעשה קנין^[625], שלדעתם מתנה על מנת להחזיר, נעשית כממון גמור של המקבל, אלא שמחמת התנאי, צריך המקבל להחזירה לנותן^[626], ולפיכך כשמחזיר אותה צריך הקנאה גמורה כשאר הקנאות^[627]. ולדעתם אותה שאמרו שלא יקנה אדם לולבו לקטן*, ביום טוב ראשון של סוכות - שאין אדם יוצא בו ידי חובה בלולב שאינו שלו^[628] - לפי שהקטן קונה ואינו יכול להקנות^[629], הוא אף כשמקנה לקטן במתנה על מנת להחזיר, שהקטן אינו יכול להקנות בחזרה^[630]. ב) ויש סוברים שאין צריך בה מעשה קנין^[631], שלדעתם מתנה על מנת להחזיר אינה אלא כקנין הגוף לזמן^[632], ומשעבר הזמן ממילא בטלה מתנתו^[633]. וכן כתבו ראשונים שאותה שאמרו שלא יקנה אדם לולבו לקטן ביום טוב ראשון של סוכות, לפי שהקטן לא יוכל לחזור ולהקנותה לו^[634], אינו אלא כשנותן לו מתנה בסתם, ורוצה שאחר כך יחזור הקטן ויקנה לו, אבל אם נותן לו במתנה על מנת להחזיר, מתנתו קיימת^[635].

על עבודה-זרה* של גוי, כשנתנה לישראל במתנה על מנת להחזיר, אם דינה כעבודה זרה של גוי שיש לה ביטול^[636], או כעבודה זרה של ישראל שאין לה ביטול עולמית^[637], ע"ע עבודה זרה.

הערות שוליים