אנציקלופדיה תלמודית:מתנות עניים

הגדרת הערך - מתנות הניתנות לעניים מפירות האדמה והאילן בעת הקציר, או אף שלא בשעה זו.

פתיחה

הערך שלפנינו עוסק בפרטי הדינים השוים לכל מתנות עניים: לקט-שכחה-ופאה*, פרט^[1]

ועוללות*, מעשר-עני* וצדקה*.

על פרטי הדינים השוים למתנות עניים שהם בשדה^[2], ע"ע לקט שכחה ופאה. על פרטי הדינים המיוחדים לכל אחת ואחת ממתנות העניים, ע"ע לקט; פרט וע' עוללות וע' פאה וע' שכחה.

חמש מתנות עניים^[3] בשדה^[4], והם^[5]:

פרט

א) פרט^[6]. הבוצר כרמו, לא ילקט את הענבים שנשרו מהאשכול בשעת הבצירה - לסוברים כן^[7]. או אף לאחר הבצירה, לסוברים כן^[8]. או דוקא הענבים שנפלו לארץ מחמת הנפילה ולא אלה שנפרדו בשעת הבצירה, לסוברים כן^[9] - אלא יניחם לעניים^[10], שנאמר: ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזֹב אֹתם^[11].

ענבים הללו, הם ענבים יחידים שנפרדו מהאשכול, ובמספרם נחלקו תנאים, ועל כך ע"ע לקט; פרט^[12].

על פרטי ודיני הפרט, ע"ע לקט; פרט: פרט.

עוללות

ב) עוללות*^[13]. הבוצר כרמו, לא ילקט אשכול ענבים קטן, שאינו מעובה כאשכול, שאין לו כתף ואין ענבים נוטפות זו על זו אלא מפוזרות^[14], שנאמר: וכרמך לא תעולל וגו' לעני ולגר תעזֹב אֹתם^[15], ונאמר: כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה^[16].

על פרטי ודיני עוללות*, ע"ע.

שכחה

ג) שכחה*^[17]. המעמר ושכח אלומה בשדה, הרי זה לא יקחנה^[18], שנאמר: כי תקצור קצירך בשדֶך ושכחת עֹמר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה^[19]. כשם שהשכחה בעומרים כך היא בקמה^[20]: אם שכח מקצת הקמה ולא קצרה, הרי זו לעניים^[21], שנאמר: ושכחת עֹמר בשדה^[22], לרבות את הקמה^[23], שהמילה "בשדה" מיותרת, שכבר נאמר: כי תקצור קצירך בשדֶך^[24], והיה לו לכתוב: ושכחת עֹמר לא תשוב לקחתו^[25]. וכשם שהשכחה בתבואה, כך יש שכחה לאילנות כולן^[26], שנאמר: כי תחבֹּט זיתך לא תפאר אחריך^[27], אחריך, זה שכחה^[28], שאינה אלא מאחריו^[29], והוא הדין לשאר האילנות^[30]. דין זה הוא אף בכרם^[31], שנאמר: כי תבצֹר כרמך לא תעולל אחריך^[32], אחריך, זו שכחה^[33].

שכחה זו היא בעומרים יחידים וקמות יחידות ואילנות יחידים, ובמספרם נחלקו תנאים, ועל כך ע"ע שכחה.

על פרטי ודיני שכחה*, ע"ע.

פאה

ד) פאה*^[34]. הקוצר את שדהו, לא יקצור את כל השדה כולה, אלא יניח מעט קמה לעניים בסוף השדה^[35], שנאמר: ובקֻצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקֻצרֶך וגו' לעני ולגר תעזֹב אֹתם^[36], אחד הקוצר ואחד התולש^[37], וזה שמניח הוא הנקרא פאה^[38]. וכשם שמניח בשדה כך באילנות^[39], כשאוסף את פירותיהם מניח מעט לעניים^[40], שנאמר: כי תחבֹּט זיתך לא תפאר אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה^[41], שלא תיטול תפארתו ממנו^[42], כלומר: לא תיטול כל פארו^[43], דהיינו שלא תיטול פיאה^[44]. אף בכרם בא החיוב להניח פאה^[45], ובפאת הכרם לא בא עליה כתוב מבואר^[46], אלא הדבר נלמד בגזרה-שוה* "אחריך" "אחריך" מזית^[47], שנאמר: כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך^[48], ונאמר: כי תחבֹּט זיתך לא תפאר אחריך^[49]. ויש הסובר שפאת הכרם נלמדת מהכתוב: וכרמך לא תעולל^[50], זהו פאת הכרם, ועל כך ע"ע פאה.

לקט

ה) לקט^[51]. הקוצר בתבואה, לא ילקט השבולים הנופלות בשעת הקציר, אלא יניחם לעניים^[52], שנאמר: ובקֻצרכם את קציר ארצכם וגו' ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזֹב אֹתם^[53].

שבולים הללו, הם שבולים יחידים^[54], ובמספרם נחלקו תנאים, ועל כך ע"ע לקט; פרט^[55].

על פרטי ודיני הלקט, ע"ע לקט; פרט.

עוד שתי מתנות ניתנות לעני, ואינן בשדה, ויש שמנאום בכלל מתנות עניים^[56]:

מעשר עני

א) מעשר-עני*^[57], והוא המעשר שנותנים לעניים^[58]. בשנה השלישית והשישית לשמיטה^[59], אחר שמפרישים מעשר-ראשון*, מפריש מן השאר מעשר אחר, ונותנו לעניים^[60], שנאמר: מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך, ובא וגו' והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבֵעו^[61], הגר והיתום והאלמנה נוטלים מעשר עני^[62]. ונאמר: כי תכלה לעְשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישִת שנת המעשר ונתתה וגו' לגר ליתום ולאלמנה^[63], לגר ליתום ולאלמנה, זה מעשר עני^[64]. ואין בשתי שנים אלו מעשר-שני*, אלא מעשר עני בלבד^[65], שנאמר: שנת המעשר^[66], שנה שאין בה אלא מעשר אחד^[67], שנה שאין נוהג בה אלא אחד משני מעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניה^[68], כיצד, מעשר ראשון ומעשר עני, ומעשר שני יבטל^[69]. יכול אף מעשר ראשון יבטל^[70], תלמוד לומר: ואל הלוים תדבר ואמרת אלהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכך מאתם בנחלתכם^[71], הקישו^[72] הכתוב לנחלה, מה נחלה אין לה הפסק, אף מעשר ראשון אין לו הפסק^[73].ויש הדורשים כעין זה: ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה^[74], מה נחלה אינה זזה אף מעשר ראשון אין זז^[75]. או משום שנאמר: ובא הלוי^[76], כל זמן שבא, תן לו^[77].

על פרטי ודיני מעשר-עני*, ע"ע.

צדקה

ב) צדקה*^[78]. מצות-עשה* ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר: פתֹחַ תפתח את ידך לו^[79], ונאמר: והחזקת בו גר ותושב וָחַי עמָּך^[80], ונאמר: וְחֵי אחיך עמָּך^[81].

על פרטי ודיני צדקה*, ע"ע. ושם, על מצות הלא-תעשה* שלא למנוע צדקה מהעני.

בכרם, בתבואה ובאילן

מתנות עניים בשדה^[82] מתחלקות בסוג המקום שנוהגות בהם: ארבע מתנות עניים שבכרם - שנוהגות בכרם^[83] - הפרט והעוללות* והשכחה* והפאה*, ושלוש שבתבואה: הלקט והשכחה והפאה, שנים שבאילן: השכחה והפאה^[84].

פרט, מפורש בכתוב שנוהג בכרם, ועל כך עי' לעיל^[85]. עוללות, מפורש בכתוב שנוהג בכרם, ועל כך עי' לעיל^[86]. על הלימוד מהכתוב ששכחה נוהג בכרם, עי' לעיל^[87]. על הלימוד מהכתוב שפאה נוהג בכרם, עי' לעיל^[88]. לקט, מפורש בכתוב שנוהג בתבואה, ועל כך עי' לעיל^[89]. שכחה, מפורש בכתוב שנוהג בתבואה, ועל כך עי' לעיל^[90]. פאה, מפורש בכתוב שנוהג בתבואה, ועל כך עי' לעיל^[91]. על הלימוד מהכתוב לכך ששכחה נוהג באילן, עי' לעיל^[92]. על הלימוד מהכתוב לכך שפאה נוהג באילן, עי' לעיל^[93].

בחוץ-לארץ*, נחלקו ראשונים אם נוהג חיוב מתנות עניים שבשדה מדרבנן, או שאינו נוהג כלל, ועל כך ע"ע חוץ לארץ^[94]. מן התורה מתנות עניים שבשדה נוהגות בארץ-ישראל* בלבד, ועל כך ע"ע לקט שכחה ופאה^[95]. במקום שאין עניים מצויים, אין חייבים להניח מתנות עניים שבשדה, ועל כך ע"ע הנ"ל^[96]. על מקום שמצויים עניים אלא שיש שם רוב גויים, שאין חייבים להניח בו מתנות עניים שבשדה, ע"ע הנ"ל^[97]. הפקירו הבעלים את השדה, אם מותרים ליטול מהתנות, ע"ע הנ"ל^[98]. אריס* בשדה חבירו, אף על פי שהוא עני, אסור במתנות שבשדה זו, ועל כך ע"ע הנ"ל^[99].

ברכת המצוות

אין מברכים על נתינת צדקה לעניים ועזיבת לקט - ופרט - שכחה ופאה ועוללות ונתינת מעשר עני^[100]. לקט שכחה ופאה פרט ועוללות אין מברכים עליהם, שנאמר בהם לאו^[101]: שנאמר: וכרמך לא תעולל וגו'^[102], ואם ליקטת, לעני ולגר תעזֹב אֹתם^[103], וכן: לא תכלה פאת שדך לקצֹר^[104],

ואם כילית וקצרת אותם, לעני ולגר תעזֹב אֹתם^[105], שאם לא לקט ולא כילה אלא עזב לכתחילה לעניים, אין כאן עבירה^[106], ואין מברכים עליהם, משום שאין כאן מעשה^[107], ואין מברכים על מצוה שאין בה מעשה^[108], או שהעניים יכולים למחול ותיעקר מצות העשה^[109], ואין מברכים על מצוה שאינה תלויה כולה ביד העושה אותה, מפני שאפשר שלא יתרצה בה חברו ותתבטל המצוה^[110].

על הפרשת מעשר-עני*, שמברכים עליו, ע"ע הפרשת תרומות ומעשרות^[111]. ושם^[112], כשמפריש תרומה ומעשר יחד, אם מברך לחוד על הפרשת מעשר עני, או שכולל בברכה אחת על הפרשת תרומות ומעשרות. על נוסח הברכה, אם הוא "על הפרשת מעשר עני" או "להפריש מעשר עני", ע"ע הנ"ל^[113].

ספק מתנות עניים לעניים, ועל כך ע"ע לקט שכחה ופאה: ספק לשו"פ. על המלקט פאה לצורך אחר שהוא עני, שנחלקו בו תנאים אם זוכה לעני, ע"ע הנ"ל^[114].

הנוטל מתנות עניים שלא כדין

עשיר שנטל מתנות עניים שלא כדין, נחלקו בו אמוראים:

א) לדעת רב חסדא, מחלוקת תנאים בדבר: לדעת ר' אליעזר שבעל הבית - עשיר^[115] - שהיה עובר ממקום למקום, וצריך ליטול לקט-שכחה-ופאה* ומעשר-עני* - שתמו לו המעות בדרך^[116], ואין לו עתה מה יאכל^[117] - יטול^[118], שעכשיו עני הוא^[119], וכשיחזור לביתו ישלם^[120], לעניי אותה העיר שלקח ממנה^[121], סובר שמי שנטל מתנות עניים שלא כהוגן חייב לשלם^[122].

ולדעת חכמים, עני היה באותה שעה^[123], ואינו חייב לשלם^[124], הרי זה דומה לעני שהעשיר, שאינו חייב לשלם^[125], שמכיון שעני היה באותה שעה נפטר אפילו ממידת חסידות^[126], ולדעתם עשיר שנטל מתנות עניים שלא כדין, אף על פי שעשה שלא כהוגן אינו משלם בדיינים -שהוא ממון-שאין-לו-תובעים*^[127] - אלא נותן משום מידת חסידות^[128], וכן סובר רב חסדא להלכה^[129]. ויש מהראשונים המפרשים, שלדעת חכמים, עשיר שנטל מתנות עניים בדרך, שלא היה לו ממון באותה שעה, חייב לשלם כשיחזור לביתו במידת חסידות^[130], ודי שיתן לאיזה עני שירצה^[131].

ב) ולדעת רבא, הכל מודים שעשיר שנטל מתנות עניים שלא כדין, חייב לשלם^[132], וכל דבר שחייבה תורה ליתן לעניים, הבא ראשון יכול לתובעו^[133]. ולא נחלקו תנאים, אלא מכיון שעני היה באותה שעה, שלדעת ר' אליעזר מכל מקום חייב לשלם - בעל כרחו^[134] - כשיגיע לביתו, ולדעת חכמים פטור^[135]. וכן יש מהראשונים המפרשים, שלדעת רב פפא, מי שנטל לקט-שכחה-ופאה* ונודע שעשיר היה, בית-דין* באים וגובים הימנו מה שנטל^[136], שאף על פי שהוא ממון שאין לו תובעים, משום קנס* גובים ממנו^[137].

להלכה פסקו ראשונים שבעל הבית שנטל מתנות עניים בדרך, לכשיגיע לביתו אינו חייב לשלם^[138], אפילו ממידת חסידות^[139]. ואפילו נטל דברים אלו והוא אינו צריך להם, אינו חייב לשלם מן הדין, ומכל מקום אם רצה לצאת ידי שמים ולקיים בעצמו מדת חסידות משלם^[140]. וכתבו הפוסקים, שמכל מקום הבא להורות שקונסים אותו וגובים ממנו מה שנטל, יש לו על מי לסמוך^[141].

הערות שוליים