אנציקלופדיה תלמודית:נדוי

הגדרת הערך - הרחקת אדם בדברים מסויימים, בידי בית-דין*, או יחיד, בשל עבירה שעבר.

בערך זה יתבארו דיני הנידוי והתרתו. על פרטי ודיני המנודה*, לאחר שנידוהו, ע"ע מנודה.

הנידוי

שמו ומהותו

נידוי הוא לשון ריחוק^[1], כמו: וזהבם לנדה יהיה^[2], שפירושו: לריחוק^[3], כי ירחיקו הזהב מבתיהם^[4], וכן: המנדים ליום רע^[5], שפירושו: המרחיקים^[6], ובלשון חכמים מכונה כך ההרחקה שמרחיקים בית-דין* - או היחיד^[7] - בהרחקות מסויימות^[8] את העובר עבירה^[9], ועל ההרחקות הללו ע"ע מנודה.

"שמתא" הנזכר בתלמוד, נחלקו בו ראשונים: יש הסוברים שפעמים הוא נידוי ופעמים חרם*^[10]. ויש הסוברים שנידוי הוא שם כלל, ובכללו אף החרם שהוא שמתא^[11]. ונחלקו אמוראים בפירוש השם שמתא: לדעת רב הוא נוטריקון* שם מיתה^[12]. ולדעת שמואל הוא נוטריקון שממה יהיה^[13]. ויש מהראשונים שכתבו שלא נחלקו בפירוש השם, אלא כשהשמתא הוא מלשון נידוי, הוא "שם מיתה", וכשהוא לשון החרמת נכסים הוא לשון "שממה יהיה"^[14].

נזיפה* קלה מנידוי^[15], ועליה ע"ע נזיפה. חרם* חמור מנידוי^[16], ועליו ע"ע חרם (א).

הרשות לנדות

מדברי-קבלה* יש כח ביד בית-דין* לנדות כל מי שעובר על הדת^[17] והוא מדין נדר*^[18] והנידוי עצמו הוא דרבנן^[19], ויש רשות לנדות - את מי שלא בא לדין^[20] - אפילו בלשון "שמתא", שהוא - לסוברים כן^[21] - לשון שיש בו מיתה^[22], שנאמר בשירת דבורה^[23]: אורו מרוז אמר מלאך ה'^[24], שברק אמר לשמתו^[25], שהוא שלוחו של מקום^[26], שהנביאים והחכמים נקראו מלאכים, שמלאך הוא לשון שליחות, והמה באים בשליחות ה'^[27], שבזמן שסיסרא דחק את ישראל ונתעוררו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם וגזרו על כל ישראל שיתעוררו למלחמת מצוה זו להילחם עם סיסרא, והיה שם אחד שמו מרוז אדם גדול והוא וכל אנשי מקומו לא רצו לבוא, ולכן דבורה וברק קללוהו ונידוהו והחרימוהו^[28]. ויש שכתב שהנידוי הוא מדאוריתא^[29].

כשאינו חייב נידוי

יש לדיין לנדות ולהחרים מי שאינו בן נידוי^[30], כדי לגדור פרץ כפי מה שיראה לו והשעה צריכה לכך^[31], ויאמר שנידהו והחרימהו על דעתו^[32], ויפרסם חטאו ברבים^[33], שנאמר בכתוב ממנו למדים היתר הנידוי^[34]: כי לא באו לעזרת ה'^[35].

על חייבי הנידוי, עי' להלן: החייבים נידוי.

התראה

העובר על דבר איסור - וחייב משום כך נידוי^[36], כגון שביזה תלמידי חכמים^[37] - מנדים אותו לאלתר^[38], אבל החייב נידוי מחמת ממון - כגון שבא לבית דין וקיבל הדין ואמרו לו לשלם, והלך ולא שילם^[39] - נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שמתרים בו שני וחמישי ושני, ואחר כך מנדים אותו^[40]. ויש סוברים שאף אותו מנדים לאלתר^[41], שכן החרים עזרא: וכל די לא להוא עבד דתא וגו' הן למוֹת הן לִשְׁרֹשִׁי^[42], לִשְׁרֹשִׁי, זו הרדפה^[43], דהיינו שמנדים לאלתר^[44], שרודפים אותו מייד^[45], שכיון שלא ציית לדין, מנדים אותו^[46], או שהדברים אמורים על דבר ממון, שמנדים אותו - לסוברים כן^[47] - פעמיים ולאחר מכן מחרימים אותו, וזהו לשון הרדפה, שרודפים אותו נידוי אחר נידוי עד שיחזור בו^[48].

לסוברים שאף על דבר ממון מנדים לאלתר^[49], מנדים אותו בשני ושונים - ומנדים אותו פעם אחרת^[50] - בחמישי, ומחרימים בשני^[51], אבל החייב נידוי בשל איסור, מנדים ומחרימים אותו מייד^[52].

להלכה פסקו ראשונים ואחרונים שהחייב נידוי משום שאינו מציית לספק בית דין הנוגע לממון, אין מנדים אותו עד שיתרו בו שלוש פעמים, דהיינו שני חמישי ושני^[53].

זמן הנידוי

אין נידוי פחות משלושים יום^[54], שנאמר: עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם^[55], וכשמנדים אותו אומרים: פלוני יהא בנידוי שלושים יום^[56]. ואפילו פגע הרגל^[57] בתוך שלושים יום, אינו מבטל אותו^[58].

נידוהו, וחלפו שלושים יום, ולא חזר בו, שונים לנדותו לאחר שלושים יום^[59], ואם אינו חוזר בו, ממתינים לו עוד שלשים ומחרימים אותו^[60].

נידוהו מחמת ממון, ופייס לבעל דינו תוך שלושים יום, מתירים לו הנידוי מייד^[61].

נידוהו מחמת שביזה חכם^[62], ופייסו תוך שלושים יום, נחלקו בו אמוראים: לדעת אביי, אין מתירים לו נידויו עד שיעברו שלושים יום^[63]. ולדעת רב אידי בר אבין אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל, מתירים לו נידויו מייד^[64], וכן כתבו ראשונים בדעת אמוראים נוספים^[65], וכן הלכה^[66].

נידוהו מחמת איסור, וחזר בו תוך שלושים יום, יש שפירשו שנחלקו בו אמוראים בירושלמי: לדעת ר' לא, אין להתיר הנידוי לפני שיעברו שלושים יום^[67], וכן הלכה^[68]. ולדעת ר' יוסה, מתירים לו מיד^[69].

בזמן הזה

במה דברים אמורים שאין נידוי פחות משלושים יום^[70], בנידוי שלהם, אבל הנידוי שלנו הרי היא כנזיפה* שלהם, שהיא שבעה ימים^[71], ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שנידוי שלהם, היינו של בני ארץ ישראל^[72], ונידוי שלנו היינו של בני בבל^[73]. ויש מפרשים שנידוי שלנו, כלומר של דורות אחרונים^[74], ונידוי שלהם, דהיינו דורות הראשונים^[75], וכן יש שפירשו בירושלמי, שדוקא בימי התנאים נשנית הברייתא, אבל בזמן הזה נידוי הוא אף בפחות משלושים יום^[76].

אם רצו בית-דין* למעט הנידוי משלושים יום או להוסיף, הרשות בידם^[77].

על הטעם הדבר שנזיפה נוהגת שבעה ימים, ע"ע נזיפה^[78].

נידוהו סתם

נידוהו סתם, אף על פי שעברו עליו שלושים יום, לעולם עומד בנידוי עד שיתירוהו^[79].

על תנאי

נידוהו על תנאי*, חל הנידוי, וצריך התרה^[80], אף על פי שמקיים התנאי^[81], שבידי שמים ידוע שלא יכל לקיים התנאי, והוא כאילו אין תנאי כלל^[82]. ואפילו אם נידה את עצמו^[83] על תנאי^[84], שנאמר: אם לא הביאֹתיו אליך וגו' וחטאתי לך כל הימים^[85], ש"וחטאתי לך" הוא לשון נידוי, שהתנה יהודה שיהא מנודה לאביו^[86], ונידה עצמו בעולם-הבא*^[87], וקיים התנאי^[88], שהרי לא קרהו אסון לבנימין, ולא נתעכב במצרים יותר מהם, והעמידו לפני יעקב בארץ גושן, ואף על פי כן נתקיים בו הנידוי^[89], שהרי היו עצמותיו מגולגלים בארון עד שביקש משה עליהם רחמים^[90].

במה דברים אמורים שהמנודה על תנאי חייב התרה^[91], כשהמנודה מסופק בשעת התנאי אם יכול לקיימו^[92], אבל אם ברור לו שיכול לקיימו, אין צריך התרה^[93].

לאחר הזמן

כשיגיע זמן תום הנידוי, בית-דין* מתירים לו אם ירצו^[94], אף אם לא יחזור בו^[95], שאינו מתחרט על מעשיו ואינו מבקש תשובה על מה שעשה^[96]. ומכל מקום טוב הוא שלא יתירו לו אם לא יחזור בו, שלא תתמעט יראתם^[97]. ואם ירצו בית דין להחמיר עליו עוד ולהחרימו^[98] - שהוא חמור יותר מנידוי^[99] - הרשות בידם^[100], וכן רשאים לצוות הרחקות יתירות עליו מההרחקות הקבועות למנודה*^[101].

עבר הזמן, והוא עודנו מחזיק במעשיו הרעים, הרי הוא עדיין עומד בנידויו^[102].

כשיש לחוש שיצא לתרבות רעה

החייב נידוי^[103], מנדים אותו, ואפילו אם יש לחוש שבשל הנידוי יצא לתרבות רעה^[104].

כשהגוים עונשים המחזיק בנידוי

אם נידו לאדם אחד על שעבר עבירה^[105], וגזר השר עונש על מי שיחזיק הנידוי, חייבים ליכנס בספק עונש כדי להחזיק דתנו^[106], אבל אם נידוהו על דברים שבינו לחבירו, כגון שהוליכו לערכאות של גוים^[107], אין אנו חייבים ליכנס בסכנת העונש^[108].

בארור

יש הגורסים ומפרשים ההיתר להחרים ב"ארור", ממה שנאמר בכתוב ממנו למדים היתר הנידוי^[109]: אֹרו ארור^[110], שבתחילה נידו את מרוז בנידוי ושמתא, שנאמר בתחילת הכתוב: אורו מרוז^[111], ואחר כך נאמר בכפילת לשון: אֹרו ארור^[112], שהחרימוהו^[113].

פירוט חטאים

כל החייב נידוי מפרטים חטאיו^[114], שאומרים: כך וכך עשה פלוני ונתנדה^[115], שנאמר בכתוב ממנו למדים היתר הנידוי^[116]: כי לא באו לעזרת ה'^[117].

ג' פעמים

יש הגורסים ומפרשים ההיתר לנדות שלוש פעמים את מי שאינו מציית לדין, ממה שנאמר ממה שנאמר בכתוב ממנו למדים היתר הנידוי^[118]: אֹרו ארור^[119], שיחד עם אורו^[120] שבתחילת הכתוב, הרי שלושה^[121].

משיב אדרבא כשנידוהו שלא כדין

המנדה את חבירו שלא כדין, ואמר לו הלה: אדרבה - שהחזיר לו הנידוי^[122] - נידוי של שני נידוי^[123], שמי שנידה שלא כדין מנודה^[124]. והדברים אמורים כשזה השני הוא אדם גדול - אף על פי שאינו נסמך^[125] - או שאינו יודע מי הוא, שיש לחוש שמא הוא גדול יותר מהמנדה^[126], אבל אם המנדה שלא כדין הוא תלמיד חכם והמחזיר לו הנידוי, שאומר לו אדרבא, אינו תלמיד חכם, אין המנדה שלא כדין מנודה, אף על פי שמחזיר לו הנידוי ואומר לו אדרבא^[127], וכן תלמיד נגד רבו אינו יכול לומר: אדרבה, אלא אם נטל רשות מבית דין^[128].

מי שאמר לחבירו: אל תעשה דבר זה בנידוי, וזה אומר לו: אדרבה, אף על פי שעושה שלא כדין, מכל מקום נידוי השני גם כן אינו כלום, הואיל ולא נידהו סתם, רק שאמר לו שאל יעשה הדבר בנידוי^[129].

תלמיד חכם, שביזהו רשע עד שנידהו - והרי נידויו כדין, שמנדים את המבזה את החכם^[130] - ואמר לו הרשע: אדרבה, יכריזו על הרשע שהוא מנודה, ויעמוד בנידוי שלושים יום, ואחר כך יבקש מחילה ברבים^[131].

על אח גדול שביזה את אחיו הקטן, שהוא תלמיד-חכם*, שצריך הקטן לנדות את הגדול, ע"ע כבוד אב ואם^[132].

התרתו

כל נידוי שלא הותר בפירוש^[133], אינו מותר, אפילו היה זמן רב בנידוי^[134], ואפילו חזר בו^[135], ובהתרת הנידוי אין צורך בחרטה ועקירה, אלא המנדה מתיר לכשירצה^[136].

יש שכתבו שבזמן הזה אין נזהרים להיות בנידוי עד שיתירוהו בפירוש, ותמהו על מנהג זה^[137].

נוסח ההתרה

כיצד התרת נידוי, אומרים לו^[138]: שרוי לך, מחול לך^[139], ואם הוא שלא בפניו^[140], אומרים - פלוני^[141] - שרוי לו^[142], מחול לו^[143]. ויש שכתבו נוסח ארוך יותר: פלוני איחייב שמתא - בי דינא^[144] - ואישתמית וקביל דינא דאורייתא ודינא דרבנן, השתא שרי ושביק ליה, מאן דאמר למשה סלחתי כדברך^[145], הוא ישרי וישבוק ליה^[146], אמן אמן^[147].

על נוסח הההתרה, כשנידוהו בחלום^[148], עי' להלן: נידוהו בחלום^[149].

המתירים

מתירים הנדר ביחיד מומחה^[150]. ואם אין יחיד מומחה^[151], מתירים הנידוי בשלושה הדיוטות^[152], שכן התרת-נדרים*, שהיא ביחיד מומחה^[153], ואם אין מומחה, שלושה הדיוטות מתירים את הנדר^[154], ונידוי הוא מדין נדר^[155]. ויש החולקים על כל זה, וסוברים שכחשבון המנדים כך צורך המתירים וכחשיבותם^[156]. מהם המצדדים לחלק, שאם רוצים להתיר תוך זמן הנידוי, צריכים מתירים כחשבון המנדים, אבל כשישלים הזמן, כל שלושה או יחיד מומחה מתירים לו^[157]. ומהם המצדדים לחלק, שאם נידוהו בית דין, צריכים מתירים כחשבון המנדים, אבל אם נידהו יחיד^[158], כל שלושה או יחיד מומחה מתירים לו^[159].

אף על פי שאסור לתלמיד להורות הוראה* בפני רבו^[160], מכל מקום תלמיד מתיר הנידוי, אפילו במקום הרב^[161], שכן תלמיד מנדה בפני הרב במקום שיש חלול-השם*^[162].

על גדרו של יחיד מומחה, ע"ע התרת נדרים^[163]. על כך שכשנידוהו בחלום^[164], צריך דוקא עשרה להתיר הנידוי, עי' להלן: נידוהו בחלום^[165].

המתירים

נידוהו שלושה, אין השנים יכולים להתירו, אלא אם כן יתן להם השלישי רשות^[166], אבל שלושתם מתירים לו, ואפילו זה שלא בפני זה, אף על פי שהיו ביחד בשעת הנידוי^[167]. ואם היו רבים בשעה שנידוהו, צריך שיתירו כולם^[168]. וכל אותם שנמלכו בהם בשעת הנידוי, חשובים מהמנדים וצריך שיתירו גם הם^[169].

כשאין המנדים כאן

שלושה שנידו והלכו להם - וחזר בו מהדבר שנידוהו בגללו^[170] - מתירים לו שלושה אחרים^[171], ואפילו אינם גדולים כראשונים^[172], ואם לא חזר בו, אין התרתם כלום^[173]. ויש הסוברים שאין הדברים אמורים אלא אם הם שקולים כראשונים^[174] וגדולים - וחשובים^[175] - כמותם^[176] בחכמה^[177] ויראה^[178], במנין^[179], ושנים^[180], שמי שרוצה להתיר מה שאסר חבירו, צריך שיהיה שווה לו^[181], שאם הוא שקול בחכמה, שמא אינו דומה לו ביראת שמים ובגדולה ובשנים^[182]. ולכן אם נידהו - יחיד^[183] - ואינו יודע מי נידהו, אין אחרים יכולים להתירו אלא הנשיא*, ואם יודע מי נידהו, המנדה יכול להתירו, אפילו הוא עם-הארץ* או אחר כמוהו^[184].

לדעת הירושלמי, המנודה אינו מותר אלא על ידי מי שנידוהו^[185], ואין לו תקנה, אלא שהנשיא* יתיר נידויו^[186].

בפניו

נידוהו בפניו, אין מתירים לו אלא בפניו^[187]. ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שההיתר אינו אלא כשהוא נמצא שם^[188], שכיון שנידוהו בפניו חזק הנידוי כל כך שלא יועיל ההיתר אלא בפניו, כעין שנידהו^[189], ולכן אם נידוהו בפניו והתירוהו שלא בפניו, הרי הוא מנודה^[190]. ב) ויש מפרשים אף הם שההיתר אינו אלא כשהוא נמצא שם^[191], אלא שלדעתם דין זה הוא לכבודו של המנודה, שכמו שביישו לפניו כך יש לפייסו לפניו^[192], ולכן אם נידוהו בפניו והתירוהו שלא בפניו, בדיעבד הרי נידויו מותר^[193]. ג) ויש מפרשים ש"בפניו" לאו דוקא, אלא בפניו או לדעתו^[194], והטעם הוא מפני החשד^[195], שאם אתה מתירו שלא בפניו או שלא מדעתו, אף הוא חושדך שהרי הוא מנודה ואין אתה נזהר מנידויו^[196], וכל שהודיעוהו, שמתירים נידויו, שאין כאן חשד, מתירים לו שלא בפניו^[197], וכן אם התירוהו שלא בפניו ולא הודיעוהו, בדיעבד נידויו מותר^[198]. ד) ויש מפרשים אף הם ש"בפניו" לא דוקא^[199], אלא שלדעתם הטעם הוא שמא לא ידע שהתירו לו וגם אחרים שואלים לו אם התירו לו והוא אומר לא, וכשרואים שמקרבים אותו מזלזלים בנידוי, ולא יחושו עוד על נידוי חכמים^[200], ולפי זה אם התירו לו שלא בפניו, אינו מותר^[201].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שאם נידוהו בפניו, אין מתירים לו אלא בפניו^[202]. ויש פוסקים שאם התירו לו שלא בפניו, בדיעבד נידויו מותר^[203].

נידוהו שלא בפניו, מתירים לו אפילו שלא בפניו^[204], ואין אומרים שאין להתיר לו בפניו, שמתבייש יותר בזה^[205], ואין אומרים להיפך, שאין להתירו אלא בפניו, משום החשד כשרואה שאין נוהגים בו נידוי, שכשרואה שמקרבים אותו יאמר בלבו כמו שנידוהו שלא בפניו כך התירו לו שלא בפניו^[206].

המזלזל בנידויו

המזלזל בנידויו ולא נהג בדיני מנודה*^[207], נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שצריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר, קודם שיתירוהו^[208]. ויש סוברים שאין צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר, מפני שנידוי הוא דרבנן^[209].

התרה קודם שיחול הנידוי

המנדה עצמו^[210] על תנאי*, אם יכול להתיר נידויו קודם שיחול התנאי, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שיכול להתירו^[211], שלא אמרו שאינו יכול להתיר נדר עד שיחול^[212], אלא על נדר, אבל נידוי קל יותר מהתרת נדרים, שהמנדה מתיר לעצמו^[213], ואין צריך אחר להתיר^[214], והוא הדין במנדה אחרים על תנאי, שיכול להתיר הנידוי אף קודם שיחול^[215]. ויש סוברים שהמנדה עצמו על תנאי, אינו יכול להתיר נידויו קודם שיחול התנאי^[216].

מנדה עצמו בעוה"ב

המנדה עצמו^[217] בעולם-הבא* אם יעשה דבר מסויים, נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים שיש לו התרה^[218], שכן למדו מיהודה שנידה עצמו בעולם הבא אם לא ישיב בנימין לאביו, שהמנדה עצמו על תנאי צריך התרה^[219], ומכאן שניתן להתיר הנידוי^[220]. ב) ויש סוברים שאין לו התרה^[221], אם משום שטרם חל הנידוי, ואין מתירים נידוי - לסוברים כן^[222] - קודם שיחול^[223]. או משום שנידוי בעולם הזה, הוא כנידוי של הבריות, שיש לו היתר, ונידוי לעולם הבא הוא כנידוי של המקום, ותלוי היתרו במקום, ואיננו יכולים להתירו^[224], וכן מצינו ביהודה שנידה עצמו בעולם הבא ולא התירו יעקב עד שהתירו המקום^[225].

להלכה כתבו הפוסקים, שכיון שיש מהראשונים הסוברים שאין למנדה עצמו לעולם הבא היתר^[226], לכן יש להיזהר מלנדות עצמו בעולם הבא, על שום דבר^[227], ושומר נפשו ירחק מדבר זה^[228], ומכל מקום אם נידה עצמו לעולם הבא, אין להתירו אלא במקום מצוה - שודאי דעת הקדוש ברוך הוא מסכים לזה^[229] - כדין נדר שהודר על דעת רבים^[230], שלא אמרו - לסוברים כן^[231], וכן הלכה^[232] - שאין לו התרה, אלא כשההתרה היא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מתירים הנדר^[233].

החייבים נידוי

במשנה שנינו בשלושה מקומות - בפירוש^[234] - דברים שמנדים עליהם^[235], ואמוראים דימו ענין לענין, והסיקו שבדברי המשנה נמנו מקומות רבים יותר^[236], ובמנין הדברים שמנדים עליהם, נחלקו: יש מהאמוראים שמנו עשרים וארבעה דברים ששנו בדברי תנאים שמנדים עליהם^[237], ויש מהראשונים ואחרונים שנקטו כן^[238], שלדעתם מצינו בתלמוד עשרים וארבעה דברים שמנדים עליהם^[239] את האדם^[240], בין איש בין אישה^[241]. ויש מהאמוראים הסוברים שיותר מעשרים וארבעה דברים שנו בדברי המשנה שמנדים עליהם^[242], ויש מהראשונים ואחרונים שנקטו כן^[243], שאילו מנינו כל המקומות שמצינו בתלמוד שמנדים עליהם, יצאו לנו יותר מעשרים וארבעה^[244].

לסוברים שעשרים וארבעה דברים נמנו בדברי המשנה שמנדים עליהם^[245], כתבו ראשונים שעשרים וארבעה הדברים הם: א) המבזה את החכם, ואפילו לאחר מותו^[246], ועל כך ע"ע כבוד חכמים: המבזה את החכם; ב) המבזה שליח-בית-דין*^[247], ועל כך ע"ע שליח בית דין; ג) הקורא לחבירו עבד^[248]; ד) המזלזל בדבר אחד מדברי-סופרים*^[249], ואין צריך לומר מדברי תורה^[250], ויש שכתבו שנכלל בזה אף מה שמנו בתלמוד בין העשרים וארבעה דברים: המגיס דעתו כלפי מעלה^[251], היינו המטריח לקדוש ברוך הוא יותר מידי^[252], ועובר הוא ומזלזל בדברי חכמים שאמרו לא נכון לעשות כן^[253]; ה) מי ששלחו לו בית דין^[254] וקבעו לו זמן^[255], ולא בא^[256], ועל כך ע"ע הזמנה (ב): כשהמוזמן מסרב; ו) מי שלא קיבל עליו את הדין, מנדים אותו עד שיתן^[257]; ז) מי שיש ברשותו דבר המזיק - כגון כלב רע^[258], או סולם רעוע^[259] - מנדים אותו עד שיסיר היזקו^[260]; ח) המוכר קרקע שלו לגוי*, מנדים אותו עד שיקבל עליו כל אונס* שיבוא מהגוי לישראל חבירו בעל המצר^[261], והדברים אמורים כשישראל רצה ליתן לו כמו שנותן לו הגוי, אבל אם הגוי רוצה ליתן לו יותר, אין להפסיד בשביל כן^[262]; ט) המעיד על ישראל בערכאות של גוים, והוציא ממנו ממון בעדותו, שלא כדין, מנדים אותו עד שישלם^[263]; י) טבח כהן* שאינו מפריש זרוע-ולחיים-וקבה* ונותנם לכהן אחר, מנדים אותו עד שיתן^[264], ועל כך ע"ע זרוע ולחיים וקבה^[265]; יא) המחלל יום-טוב-שני-של-גליות*^[266], אף על פי שהוא מנהג*^[267], ועל כך ע"ע יום טוב שני של גליות^[268]; יב) העושה מלאכה בערב-פסח* אחר חצות*^[269], ועל כך ע"ע ערב פסח; יג) המזכיר שם שמים לבטלה^[270], או לשבועה בדברי הבאי^[271], ועל כך ע"ע אזכרות^[272] וע' שבועת שוא; יד) המביא את הרבים לידי אכילת-קדשים* בחוץ^[273]; טו) המביא רבים לידי חילול השם^[274], ויש שכתבו דהיינו^[275] מה שמנו בתלמוד בין העשרים וארבעה דברים: המגיס דעתו כלפי מעלה^[276]; טז) המחשב שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ^[277], ועל כך ע"ע קדוש החדש וע' עבור השנה; יז) המכשיל את העיור^[278], ועל כך ע"ע לפני עור לא תתן מכשול^[279]; יח) המעכב את הרבים מלעשות מצוה^[280]; יט) טבח שיצאה טריפה מתחת ידו^[281]; כ) טבח שלא הראה בדיקת סכינו^[282] לחכם^[283], ועל כך ע"ע בדיקת סכין^[284]; כא) המקשה עצמו לדעת^[285], והמוציא שכבת זרע לבטלה^[286], ועל כך ע"ע השחתת זרע^[287]; כב) המגרש את אשתו ועשו בינו ובינה שותפות או משא ומתן המביאם להיזקק זה לזה, כשיבואו לבית דין, מנדים אותם^[288]; כג) חכם שיוצאים עליו שמועות רעות^[289], כגון שמתעסק בספרי מינים ושותה במיני זמר, או שחביריו מתביישים ממנו ושם שמים מתחלל על ידו^[290] עד שאומרים: שרא ליה מריה לפלוני^[291]; כד) המנדה למי שאינו חייב נידוי^[292]. ויש הסוברים שאינו חייב נידוי^[293], אלא שלדעתם מונים יותר מעשרים וארבעה דברים שחייבים עליהם נידוי^[294].

לסוברים שיותר מעשרים וארבעה דברים נמנו בדברי המשנה שמנדים עליהם^[295], כתבו ראשונים להוסיף על המנין הנ"ל של עשרים וארבעה הדברים, דברים נוספים שנזכרו בתלמוד: א) חכם שהורה להתיר אשת איש שטבע במים שאין להם סוף לינשא^[296]; ב) נודר שעבר על נדרו תמיד, כל חכם שנזקק לו לשאלה, בן נידוי^[297]; ג) בני אדם העושים מלאכה בעוד שיש מת בעיר, ועדיין לא נקבר, חייבים נידוי, אלא אם כן יש שם חבורות המטפלות בקבורה^[298]; ד) מי שעושה קלים וחמורים^[299] או גזרה-שוה* לעקור דבר מן התורה, חייב נידוי^[300]; ה) השואל דבר שאי אפשר, חייב נידוי^[301]; ו) המגיס דעתו כלפי מעלה^[302], והיינו מי שמתפלל לפניו בדרך שעשוע, כבן המתחטא לפני אביו שלא באימה יתירה, מצד שהוא מחזיק עצמו בחסיד גמור ומבטיח עצמו שלא לשוב ריקם מלפניו^[303]; ז) מי שיש לו ערעור עם חבירו בדבר אחד, ומוסר אותו לשר או לשופט גו*, מנדים אותו עד שיבוא ויעמוד בבית דין^[304]; ח) תלמיד-חכם* שמחזיק במחלוקת כנגד הרבים, מנדים אותו^[305], כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל^[306]; ט) המורה הוראה במקום רבו^[307]; י) חכם רשאי לנדות מי שאינו עושה שליחותו^[308]; יא) חכם רשאי לנדות אלה שאינם באים לשמוע שיעורו^[309]; יב) האוכלים בשר עוף בחלב, יש לנדותם^[310]; יג) המזלזל בנטילת-ידים*, חייב נידוי^[311].

בדעת הסוברים שעשרים וארבעה דברים נמנו בדברי המשנה שמנדים עליהם^[312], כתבו ראשונים שלא נמנו הדברים הנ"ל, מפני שבית-דין* נשמטים שלא לנדות תלמיד-חכם*^[313], ולכן לא נמנו דברים שמנדים עליהם אותם, ואף על פי שנמנה חכם שיצאו עליו שמועות רעות^[314], הוא הוציא עצמו מכלל תלמיד חכם במעשיו^[315]. ואחרונים כתבו הטעם, מפני שלא נמנו אלא עשרים וארבעה דברים שמנדים עליהם כל אחד, בין איש בין אישה^[316], והדברים הנ"ל אינם אלא בחכם^[317]. ולא מנו בני אדם העושים מלאכה בעוד שיש מת בעיר^[318], כיון שהוא נכלל לדעתם במה שמנו במזלזל בדבר אחד מדברי סופרים^[319]. ומי שעושה קלים וחמורים או גזרה שוה לעקור דבר אחד מן התורה^[320], או שואל דבר שאי אפשר^[321], הם בכלל מזלזל בדברי תורה^[322] או המבזה את החכם^[323]. והמגיס דעתו כלפי מעלה^[324], פירושו בענין אחר^[325], ונכלל במזלזל בדבר מדברי סופרים^[326], או במביא רבים לידי חילול השם^[327]. ומי שיש לו ערעור עם חבירו ומסר אותו דבר לשלטון^[328], הוא בכלל מי שלא קיבל עליו את הדין^[329]. ותלמיד חכם שמחזיק במחלוקת כנגד הרבים^[330], הוא בכלל המבזה את החכם^[331], שרבים לגבי יחיד הוא כרב אצל תלמיד^[332]. והחכם המנדה מי שאינו עושה שליחותו^[333], אינו ענין לדברים שבית דין מנדים עליו, ששם לא היה אלא שגזר עליו נידוי אם לא ילך ויאמר אותו שליחות^[334]. וחכם שרשאי לנדות אלה שאינם באים לשמוע שיעורו^[335], הוא בכלל המבזה את החכם^[336]. והאוכלים בשר עוף בחלב^[337], והמזלזל בנטילת ידים^[338], הם בכלל המזלזל בדבר מדברי סופרים^[339].

בירושלמי אמרו, שהעושה דבר שלא כשורה צריך נידוי^[340]. וגאונים וראשונים כתבו שאומן המכוין מלאכתו במועד, מנדים אותו^[341]. וכן כתבו שהמנהג* שאף על פי שאין גובים קנס* בבבל^[342], המחוייב קנס לחבירו, מנדים אותו עד שיפייס לבעל דינו^[343]. ויש מהראשונים שכתבו שאין המנהג כן^[344].

תלמיד חכם

באושא התקינו^[345], שלא ינדו תלמיד חכם^[346]. ונחלקו אמוראים במהות התקנה: א) לדעת רב הונא - ויש גורסים: רב איניא^[347]. ויש גורסים: רב איויא^[348] - באושא התקינו שאין מנדים אב-בית-דין* שסרח^[349], בפרהסיא^[350], אלא אומרים לו: הִכָּבֵד ושב בביתֶך^[351], והוא יבין ויעמוד בביתו שלושים יום ולא יצא לחוץ^[352], חזר וסרח, מנדים אותו^[353], בפירוש ובפרהסיא^[354], מפני חלול-השם*^[355]. וכן מצינו בירושלמי שר' יעקב בי ר' בון ור' ירמיה נידו זה את זה^[356], מפני שסברו שאין האיסור אלא באב בית דין^[357], שכן שנינו - לסוברים כן^[358] - שנידו את עקביא בן מהללאל^[359], וכן נידו את רבי אליעזר^[360]. ב) ולדעת ריש לקיש, תלמיד-חכם* שסרח, אין מנדים אותו - לעולם, אפילו חזר וסרח כמה פעמים^[361] - בפרהסיא, שנאמר: וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה^[362], ואנו דורשים: כסהו כלילה^[363], וכן אמרו בירושלמי^[364]: נמנו באושא שלא לנדות זקן^[365], ואין מורידים אותו מגדולתו, אלא אומרים לו: הִכָּבֵד ושב בביתֶך^[366]. ולדעה זו את עקביא בן מהללאל שנידו - לסוברים כן^[367] - נידו בצנעא^[368], וכן את ר' אליעזר שנידו^[369], נידו בצנעא^[370].

בירושלמי אמרו שאף על פי שאין מנדים זקן, אם עשה כחטאות ירבעם בן נבט, מנדים אותו^[371].

להלכה כתבו הפוסקים, שחכם*, זקן בחכמה, או אב בית דין שסרח, אין מנדים אותו בפרהסיא לעולם^[372], אפילו חזר וסרח כמה פעמים, שהלכה כריש לקיש, שכן ריש לקיש הוא אדון הגמרא יותר מרב אויא, ועוד, שבירושלמי משמע כמותו^[373], אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו^[374], ומכל מקום אם לא עשו כירבעם ונתחייבו נידוי, מלקים אותם בצנעה^[375]. ויש מהראשונים הסובר שלהלכה מנדים תלמיד חכם אף בפרהסיא^[376].

יש מהאחרונים הסוברים, שאף לדעת הסוברים - וכן הלכה^[377] - שאין מנדים חכם בפרהסיא^[378], מכל מקום מנדים אותו בפרהסיא כדי למנוע מחלוקות בישראל^[379].

במה דברים אמורים שאין מנדים חכם בפרהסיא - לסוברים כן^[380], וכן הלכה^[381] - בתלמיד חכם שהוא מופלג בחכמה, אבל תלמיד חכם שאינו מופלג בחכמה מותר לנדותו אם נתחייב נידוי^[382], וכל תלמיד חכם שנתחייב נידוי, אסור לבית-דין* לקפוץ ולנדותו במהרה, אלא בורחים ונשמטים ממנו^[383], וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו מעולם לנדות תלמיד חכם^[384], ומכל מקום אם יצאו עליו שמועות רעות, מנדים אותו^[385].

מחמת כבוד

המנדה לכבודו

תלמיד-חכם* שנידה לכבודו - למי שהתריז נגדו^[386] - נידויו נידוי^[387], אף על פי שאינו מנדה אלא לכבוד עצמו^[388], שכן עושה אדם דין לעצמו בדבר הברור לו^[389], כשאין הפסד כלל^[390]. ואם נידה לצורך עצמו - שלא נתכוין לכבוד תורה, רק להרויח ממון שיתן לו שיתיר לו נידוי^[391] - אפילו כהלכה - שביזה המנדה^[392] - אין נידויו נידוי^[393], והוא הדין אם נידהו משום שנאה, כגון שאנו רואים שנידה לאחד ואחרים שעשו כמותו לא נידה^[394].

במה דברים אמורים שנידויו של תלמיד חכם נידוי, אם לא חזר בו המנודה קודם שנידה אותו, ואפילו הבטיח לפייסו אחר כך, אינו מועיל לבטל הנידוי עד שיעשה^[395], אבל אם קודם שנתנדה אמר לפייס הרב, ולא השגיח עליו, ונידהו, אינו מנודה כלל, ומיד שאומר שיתקן אשר עיות כפי מה שיגידו לו חכמים, אין נידוי עליו^[396].

קהל שתיקנו שאין אדם יכול לנדות לכבודו, אין בתקנתם כלום, ואם עמד רב ונידה לכבודו, נידויו נידוי^[397].

חלות הנידוי

מנודה לרב, מנודה לתלמיד^[398], שהרב שנידה לכבודו, כל תלמידיו חייבים לנהוג נידוי במנודה^[399], אבל אינו מנודה לשאר החכמים^[400], ואפילו קטנים ממנו^[401]. ויש הסוברים שדוקא למי שגדול ממנו אינו מנודה, אבל מנודה לרבנים השוים לו^[402].

מנודה לתלמיד -שנידה לכבודו^[403] - אינו מנודה לרב^[404], אבל מנודה הוא לשאר העם^[405], שאינם חכמים, אבל לא לחכמים, אפילו קטנים ממנו^[406]. ויש מהראשונים הסוברים שנידויו נידוי לחביריו^[407]. במה דברים אמורים שאינו מנודה לרב, כשנידה שלא בפני הרב, אבל המנדה בפני הרב, אין נידויו נידוי^[408], והוא עצמו צריך נידוי שזלזל בכבוד רבו^[409], ואם חלק לו כבוד רבו, הרי זה נידוי^[410]. ויש מהראשונים הסוברים שאף כשמנדה התלמיד במקום הרב, נידויו נידוי^[411], ואין זה כפוגם כבוד הגדול ממנו, שגם הרב לא נוח לו שמביישים תלמידיו, כי כבודם הוא כבודו, ואינו מקפיד אם התלמיד לוקח נקמתו ממנו^[412]. ויש הסוברים שתלמיד מנדה בפני הרב במקום שיש חלול-השם*^[413].

תלמיד יכול לנדות למי שביזה בפניו רבו או אביו^[414], ואף על פי שאינו בפני רבו^[415], ומכל מקום כיון שלא נידהו הרב וגם לא נידוהו בית דין, אינו מנודה לרב^[416], והוא הדין לגדול מן התלמיד בחכמה וביראת חטא^[417], ואפילו אותו גדול הוא תלמיד של אותו הרב שנידוהו לכבודו, מכל מקום כיון שאינו מנודה לרב אינו חייב לנהוג בו נידוי^[418], אבל לכל שאר העם מנודה וחייבים לנהוג בו נידוי^[419].

כשאינו גדול בתורה

הרשאי לנדות מצד כבודו, הוא מי שתורתו אומנותו^[420], ורב מצד המלכות ואינו רב בתורה, אינו יכול לנדות לכבודו^[421], וכל שכן מי שנוהג שררה או רבנות מצד ממונו או יחוסו, שאינו יכול לנדות לכבודו^[422].

על שאר דברים שחייבים עליהם נידוי

במה דברים אמורים שאין הנידוי חל על כל ישראל^[423], במי שנידוהו מפני שביזה תלמיד-חכם*^[424], אבל מי שנידוהו על שאר דברים שחייב עליהם נידוי^[425], אפילו נידהו קטן שבישראל, חייב הנשיא* וכל ישראל לנהוג בו נידוי^[426], עד שיחזור בתשובה מדבר שנידוהו בשבילו^[427] ויתירו לו^[428]. ומכל מקום אין רשות ליחיד לנדות על ממון עצמו, אלא על איסור, ובידי בית-דין* רשות לנדות על ממון^[429].

מנודה לעיר

אף על פי שמי שנידוהו על שאר דברים מלבד ביזוי חכם, אפילו נידהו קטן שבישראל, חייבים כל ישראל לנהוג בו נידוי^[430], דין מיוחד מצינו במנודה מחמת כבוד העיר^[431]: מנודה לעירו, מנודה לעיר אחרת, מנודה לעיר אחרת, אינו מנודה לעירו^[432], שהמנודה מחמת כבוד עירו, מנודה אף לבני עיר אחרת^[433], אפילו גדולה ממנה^[434], אבל המנודה מחמת כבוד עיר אחרת, אינו מנודה לעירו^[435], אבל מנודה לשער העיירות שהן כיוצא באותה שהוא מנודה לה או פחותות ממנה^[436].

מנודה לנשיא

מנודה לנשיא* - שנידהו לכבודו^[437] - מנודה לכל ישראל, מנודה לכל ישראל - לכבודם^[438] - אינו מנודה לנשיא^[439].

נידה עצמו

המנדה עצמו, מצינו בשני אופנים: א) כשמנדה עצמו מחמת שחייב נידוי^[440]. ב) כשמנדה עצמו ממידת חסידות^[441], כגון מר זוטרא חסידא^[442], שכשהתחייב אחד מתלמידיו נידוי, היה מר זוטרא מנדה עצמו תחילה - משום כבוד התלמיד^[443] - ואחר כך מנדה את התלמיד, וכששב לביתו היה מתיר נידוי עצמו, ואחר כך מתיר נידוי התלמיד^[444].

וכן יכול אדם לנדות עצמו בתנאי: אהיה בנידוי אם אעשה דבר פלוני^[445].

התרתו

תלמיד-חכם* שנידה לעצמו, מתיר לעצמו^[446], אפילו נידה על דעת פלוני^[447]. במה דברים אמורים, כשנידה עצמו למרות שאינו חייב נידוי^[448], ממידת חסידות^[449], אבל אם חייב נידוי, נחלקו ראשונים: יש סוברים דברים שאף אם נידה עצמו על דבר שחייב עליו נידוי, מתיר לעצמו^[450], ואף על פי שאמרו שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים^[451]. ויש סוברים, שאם היה חייב נידוי אינו יכול להתיר לעצמו^[452], שכיון שנידה עצמו על דבר שהיה חייב עליו נידוי אינו יכול להתיר עצמו^[453].

יש מהראשונים הסוברים שתלמיד חכם שנידה לעצמו, אם נידה עצמו דרך שבועה* - כגון שאומר: אני נשבע להיות בנידוי אם אעשה דבר פלוני^[454] - אינו יכול להתיר לעצמו^[455], שדוקא נידוי יכול להתיר לעצמו, אבל שבועות ונדרים הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו^[456]. ויש הסוברים שאף אם נידה עצמו דרך שבועה, מתיר לעצמו^[457].

ויש מהראשונים החולקים על כל זה, וסוברים שאף תלמיד חכם אינו יכול להתיר נידוי עצמו, כיון שהוא מנודה לבריות, אלא אם כן נידה עצמו ותלה הנידוי לרצונו^[458].

מי שאינו תלמיד חכם, אינו יכול להתיר לעצמו נידויו, ואפילו כשנידה עצמו^[459].

על המנדה עצמו בעולם-הבא*, אם יש לו התרה, עי' לעיל: התרתו^[460].

המתירים

המנדה עצמו ואינו תלמיד-חכם*, שאינו יכול להתיר עצמו^[461] - ותלמיד חכם שנידה עצמו דרך שבועה*, שאינו יכול להתיר עצמו, לסוברים כן^[462], ותלמיד חכם שנידה עצמו כיון שהוא מחייבי נידוי^[463], שאינו יכול להתיר עצמו, לסוברים כן^[464] - יש מהראשונים הסוברים שצריך עשרה שיתירו הנידוי^[465], כמו נידוהו בחלום שצריך עשרה בני אדם להתירו^[466], אבל לא צריך שיהיו תלמידי חכמים - לכתחילה, לסוברים כן^[467]. או אף בדיעבד, לסוברים כן^[468] - כפי הדין בנידוהו בחלום^[469], ששם חמור נידויו, שנידוהו מן השמים^[470].

נידוהו בחלום

נידוהו בחלום, הרי זה נידוי וצריך התרה^[471], לפי שחלום הוא כעין נבואה יש לו לדאוג מן הפורענות^[472], ולחוש שמא בשליחות המקום נתנדה^[473], ואפילו התירו לו בחלום, אינו כלום^[474], שכשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים^[475].

המתירים

נידוהו בחלום, צריך עשרה בני אדם להתירו^[476], שבכל מקום שיש עשרה השכינה שרויה^[477], והטעם שצריך התרה, שיש לחוש שמא בשליחות המקום נתנדה^[478], וכשמתירים לו במקום שהשכינה שם, הרי הותר לו באותו בית דין שנתנדה^[479].

אפילו יודע מי נידהו בחלום, אינו יכול להתירו^[480], שמא עשאוהו משמים שליח לנדותו, אבל לא להתיר נידויו^[481].

עשרה בני אדם המתירים נידוי בחלום^[482], אם צריכים להתיר יחד, נחלקו ראשונים: יש סוברים שצריך שיתירו לו כל העשרה יחד^[483]. ויש סוברים שאין צריך שיתירו לו כל העשרה יחד, ואפילו בזה אחר זה מועיל^[484], וכן הלכה^[485].

עשרה בני אדם המתירים נידוי בחלום^[486], מלכתחילה צריכים להיות תלמידי חכמים^[487], שהם הראוים שתשרה שכינה ביניהם^[488]. ונחלקו ראשונים: יש גורסים ומפרשים שצריכים להיות חכמים כל כך שמלמדים הלכות לאחרים^[489], אבל אם לומדים לעצמם ולא מלמדים לאחרים, לא^[490], שאינם חשובים כל כך^[491], או מפני שגדול המלמד וחשוב לפני המקום יותר מהלומד לעצמו^[492]. ויש המפרשים לגירסא זו, שצריכים ללמד לאחרים הלכה-למשה-מסיני*^[493]. ויש גורסים ומפרשים שצריכים להיות השונים הלכות^[494], כלומר גמרא^[495], אבל אם שונים משניות בלבד, לא^[496].

לא מצא מאלו השניים - הלומדים לעצמם, לסוברים כן^[497]. או: השונים משניות, לסוברים כן^[498]. לא יקח הדיוטות, אלא^[499] - ילך וישב בפרשת דרכים ויתן שלום לעשרה, עד שיקלעו לשם עשרה שהם בדרגה נמוכה יותר בלימוד הלכות, שיתירו נידויו^[500], שכיון שטרח כל כך למצוא עשרה, מועילים לו אלה כמו עשרה המעולים יותר^[501]. ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שמתוך שהוא נותן שלום לעשרה והם משיבים לו, מותר נידויו^[502]. ב) ויש מפרשים שאינו צריך לתת להם שלום, אלא שהרגילות היא שהעומד על אם הדרך נותן שלום, ואין נידויו מותר עד שיקלעו לשם עשרה בדרגה זו^[503]. ג) ויש מפרשים כעין זה, שבזה שנותן להם שלום, מושיב אותם שם, עד שיבואו אצלו עשרה בדרגה זו שיתירו לו^[504]. ד) ויש מפרשים שמתוך שישיבו לו שלום, יגינו עליו מן היסורים עד שיקלעו לשם עשרה בדרגה זו שיתירו לו נידויו^[505], ונקט פרשת דרכים, ששם רגילות למצוא עשרה בני אדם יחד יותר מבעיר^[506].

ויש מהראשונים החולקים על כל זה, ומפרשים, שאם נידוהו בחלום צריך שיתירו לו עשרה שיזדמנו לו בדרך דוקא ולא בעיר^[507].

ויש מהראשונים החולקים על כל זה, ואינם גורסים כלל בתלמוד ההליכה לפרשת דרכים^[508], אלא גורסים שאם לא מצא מאלו השניים - הלומדים לעצמם, לסוברים כן^[509]. או: השונים משניות, לסוברים כן^[510] - מביא עשרה מאלו הקוראים - מקרא בלבד^[511] - ואם אין, מביא עשרה שאינם קוראים, ואם אין עשרה, אפילו שלושה מתירים^[512].

להלכה פסקו ראשונים, שצריך עשרה בני אדם ששונים הלכות להתירו^[513], לא מצא, טורח אחריהם עד פרסה^[514], לא מצא, מתירים לו אפילו עשרה ששונים משנה^[515], והשמיטו הדין של הישיבה בפרשת הדרכים^[516]. ונחלקו ראשונים כשלא מצא עשרה מאלו השניים: יש הפוסקים שמתירים לו אפילו עשרה שיודעים לקרות בתורה, ואם לא מצא, מתירים לו אפילו עשרה שאינם יודעים לקרות, ואם לא מצא במקומו עשרה, מתירים לו אפילו שלושה^[517]. ויש פוסקים שלעולם אין לו התרה, רק על ידי עשרה ששנו הלכות או משניות^[518].

כששלח שליח

יש מהראשונים הגורסים ומפרשים שמי שנידוהו בחלום, ושלח שליח להתיר לו שלא בפניו, אם מצא השליח העשרה מכונסים, מתירים לו, ואם לא, לא^[519], שכן אם נידוהו בפניו, אף בדיעבד - לסוברים כן^[520] - אינה מועילה התרה שלא בפניו, וכיון שנידוהו בחלום, יש להסתפק אם נחשב הדבר כאילו נידוהו בפניו^[521], ולכן אם מצאם מזומנים, הרי זה אות שהסתייע הדבר, ונידויו מותר^[522], ואם לא מצאם מזומנים, לא יתירו על ידי שליח, אלא על ידי המנודה עצמו בלבד^[523].

נוסח ההתרה

יש שכתבו נוסח שונה להיתר נידוי בחלום, מהנוסח הרגיל של התרת נידוי^[524]: מחמת דאישתמית פלוני בחלמיה, מותר יהא ליה, לא יסורין ולא קללה יבואו עליה, יחי ראובן ואל ימות וגו'^[525], תודיעני אֹרח חיים וגו'^[526], ה' שמעתי שמעך וגו'^[527], ויאמרו שלוש פעמים: ויעבֹר וגו'^[528].

דיני מנודה

מי שנידוהו בחלום, הסתפקו ראשונים אם קודם שיתירו לו נידויו צריך לנהוג כל דיני מנודה*^[529].

הערות שוליים