אנציקלופדיה תלמודית:נדוניה

הגדרת הערך - ממון שאשה מכניסה לבעלה בשעת נישואין.

מהותה

נכסים שאשה מכניסה לבעלה בשעת נישואיה, בין קרקע, מטלטלים, עבדים, כספים, קרוים נדוניה^[1]. ונחלקו ראשונים במהות אותם נכסים, יש ראשונים שסוברים, שנכסי-צאן-ברזל*, כלומר נכסים שזכותו של הבעל להשתמש בהם, ומקבל עליהם אחריות^[2], חשובים נדוניה, אבל נכסי-מילוג* שאין לבעל בהם אלא פירות, ואינו מקבל עליהם אחריות^[3], וחשובים ברשותה^[4], אינם בכלל נדוניה^[5]. ויש ראשונים שסוברים, שגם נכסי מילוג קרוים נדוניה^[6]. נדוניה קרויה גם בשם "כתובה"^[7], ונכסי הנדוניה ושומתם כתובים בשטר-כתובה*^[8], שבכלל הדברים שמתחייב בהם הבעל בשטר-כתובה*^[9], מתחייב להשיב הנדוניה או דמיה לאשה בסיום הנישואין. על חיובו של הבעל בהשבת הנדוניה בסיום הנישואין, ועל גדר חיובו מדין הכתובה, עי' להלן.

ערך זה עוסק, בחובת נתינת נדוניה, בחיובו של הבעל בהשבת הנדוניה, ובאופן שומתה ונוסח כתיבתה של הנדוניה בשטר-כתובה*. על זכותו ודינו ומהות בעלותו של הבעל בנכסי-צאן-ברזל, ע"ע. על זכותו ודינו של הבעל בנכסי-מילוג, ע"ע.

נותני הנדוניה

פעמים שהאשה פוסקת לחתן ממון משלה לנדוניתה^[10], ופעמים שהאב או שאר קרוביה פוסקים ממון משלהם לחתן לנדוניתה^[11], וממון זה חשוב כמי שהכניסה לו האשה נדוניה^[12]. ופעמים שהאב פוסק לבתו ממון שיהיה לה לצורך נישואה^[13], על חיוב האב לתת לביתו ממון לצורך נישואה, עי' להלן^[14]. נכסים אלו שפוסק האב לבתו, יש שסוברים שהוא חיוב של האב לתת לבתו ממון על מנת שתכניסנו לבעלה^[15], ויש שסוברים, שאין האב יוצא ידי חובתו כשמוסרו לבתו, אלא עד שימסרנו לידי שניהם^[16].

נכסים שהאיש מכניס

פעמים שהאיש מכניס נכסים לאשה, שיהיו חשובים כנדוניתה^[17], בכדי להתנאות בנדוניה^[18], וחשובים נכסים אלו כנכסים שהיא הכניסה לו^[19]. ופעמים שהאשה מכניסה ממון לבעלה, ונותן הבעל שדה שלו תמורת אותו ממון^[20], וחשובה השדה כנכסים שהכניסה לו^[21].

חיובה ודינה

חיוב האב לבתו

ציוו חכמים, שיתן אדם מנכסיו לבתו כדי שתנשא בו^[22], שנאמר: ואת בנותיכם תנו לאנשים^[23], וכי בידו להשיאה, אלא מכאן למדו, שחייב אדם לתת לבתו לבוש כסות וממון שתכניסנו לבעלה, בשביל שיקפצו ויבואו לשאת אותה^[24], ואינו חיוב מדברי קבלה אלא עצה טובה בא הכתוב להשמיענו^[25]. ואף שציוו חכמים שראוי ליתן אין כופין על חיוב זה^[26], אלא שכופים אותו בדברי ריצוי שיתן לה^[27], ויש שסוברים, שאף אין כופין אותו בדברי ריצוי, אלא הכל תלוי בדעתו^[28]. וממון שאדם נותן לבתו שיהיה לה לצורך נישואין, קרוי "פרנסה"^[29]. ושיעור חיובו, אם היה האב עני, חייב ליתן לה חמישים זוז^[30], שהוא כסות לשנה^[31], ובמקום שכסות לבעלת בית הוא יותר מחמישים זוז או פחות מחמישים זוז, יתן כפי שיעור אותו המקום והזמן^[32]. ואם היה עשיר, יתן לה כסות וממון כפי עשרו וכבודו^[33]. וכל המרבה, רוח חכמים נוחה הימנו^[34]. יש מקומות שתקנו שלא יתנו לנדוניה כסף וזהב ובדולח ויהלומים ובגדים משובחים, באופן שרוב בעלי הבית יוצאים שלולים מנכסיהם, אלא שיתנו רק את חפצי הנדוניה שהיו נהוגים מימי קדם, לפי שראו שרוב בעלי בתים יצאו נקיים מנכסיהם, ומי שאין ידו משגת נשארו בנותיהם בביתם ולא נשאו^[35].

על זכותה של הבת אחר מיתת אביה ליטול מנכסי הירושה, את נדוניתה, ועל שיעור הסכום שנוטלת מהירושה, ע"ע עישור נכסים.

על התקנה שתקנו חכמים, שלאחר מיתת הבעל יטלו יורשי האשה את הנדוניה שהכניסה לו, יתר על חלקם בירושה, בכדי שיתן האב לבתו נדוניה יפה, ויקפצו ויבואו לשאתה, ע"ע כתובת בנין דכרין^[36]. ועל הנידון אם תקנו כן רק בנכסי צאן ברזל, או בנכסי מילוג, ע"ע הנ"ל^[37].

תוקף קנין הנדוניה

אשה שפסקה נדוניה לבעלה, או אב שפסק נדוניה לחתנו, אפילו שנתקדשה האשה ונקנה הממון באמירה בלא קנין^[38], אם לבסוף לא כנסה החתן לביתו, לא נקנה הממון^[39], שכל הפוסק אינו פוסק אלא על דעת שיכנוס^[40]. הפוסק מעות לבתו,

אשה שפסקה להכניס לבעלה ממון בנדוניתה, ועמד האיש וקדשה, נקנה הממון שפסקה לו^[41], ואף על פי שלא עשו קנין, נקנה הממון באמירה, שבהנאה שמתחתנים גומרים בדעתם ומקנים^[42]. אב שפסק לבתו לתת לה נדוניה, בנישואים ראשונים של בתו, נקנים הממון אף בלא קנין^[43], שדעתו של אדם קרובה אצל בתו ומרוב שמחתו בנישואין הראשונים גמר ומקנה באמירה^[44]. קרוביה של האשה או שאר אדם, שפסקו לה נדוניה, לדעת הירושלמי, אינו נקנה באמירה בלא קנין^[45], ויש ראשונים שסוברים, שהעוסק בזיווג ופסק נדוניה, נקנה בלא קנין, שבהנאה שעושה הזיווג גמר בדעתו ומקנה^[46].

הערות שוליים