אנציקלופדיה תלמודית:נטילת לולב

הגדרת הערך: המצוה להגביה ארבעה-המינים*.

המצוה וגדרה.

מצות עשה מן התורה ליטול ארבעה מינים ביום טוב הראשון של חג הסוכות^[1], שנאמר: ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל^[2], והיינו ראשון של סוכות^[3]. על תקנת ר' יוחנן בן זכאי ליטול לולב כל ימי החג, עי' להלן^[4]. מוני המצוות מנו מצוה זו במנין מצוות עשה^[5]. בטעם שאין מונים כל מין מארבעת המינים כמצוה בפני עצמה, ע"ע מנין המצוות^[6].

גדרה

גדר המצוה, יש מן הראשונים שכתבו, שהמצוה היא לשמוח לפני ה' על ידי לקיחת ארבעת המינים, ולדעתם זהו שאמר הכתוב: ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים^[7]. ויש מן האחרונים שכתבו, שמצות נטילת לולב מדין שמחה אינה נוהגת אלא במקדש בשבעת ימי החג, שכיוון שמצות נטילה בגבולים אינה נוהגת מן התורה אלא ביום ראשון של חג^[8], לא מסתבר שיהיה חלוק יום ראשון משאר ימי החג לעניין שמחה^[9].

שיעורה

נטילת לולב, עיקר מצותה ליטול פעם אחת, ומשנטלו יצא ידי חובתו^[10]. שכן משמעות הכתוב: ולקחתם^[11], לקיחה אחת^[12], ולכן הנוטל את הלולב כמה פעמים ביום – להידור מצוה כאנשי ירושלים^[13] - לא יברך אלא פעם אחת^[14]. ונחלקו אחרונים, אם יש מצוה ליטלו פעם נוספת באותו יום: א) יש סוברים, שאחר שנטלו פעם אחת שוב אין בו מצוה כלל^[15]. ב) ויש סוברים, שאף שאינו מחויב ליטול אלא פעם אחת, יש בנטילתו משום מצוה בכל פעם שנוטלו, אפילו כמה פעמים ביום^[16], ולדעתם זהו הטעם שנהגו אנשי ירושלים לאחוז הלולב בידם כל היום כולו^[17]. ולדעתם, מטעם זה, אין בנטילתו פעם נוספת ביום טוב משום איסור מוקצה^[18]. ג) ויש סוברים, שאף שיצא ידי חובתו בנטילה פעם אחת כל זמן שאוחז בלולב הוא מצוה מן התורה, אבל משהניחו - ואין בדעתו ליטלו עוד^[19] - כלתה המצוה^[20]. בטעם שמותר לטלטל הלולב – לסוברים כן - ביום טוב לאחר שהניחו מידו, לסוברים שכלתה מצותו, עי' להלן^[21].

טעמה

מצות נטילת לולב, נאמרו בה כמה טעמים: א) במדרש תנחומא אמרו: משל למה הדבר דומה, לשני בני אדם שנכנסו לדין לפני המלך ולא היה יודע אדם מה ביניהם אלא המלך בלבד, דן המלך אותם ולא היו יודעים הבריות מי נוצח לחברו, אמר המלך כל מי שהוא יוצא ובידו כידון^[22] הוו יודעים שהוא ניצח, כך ישראל ואומות העולם נכנסים לדין ביום הכפורים^[23] ואין הבריות יודעים מי ניצח, אמר הקדוש ברוך הוא טלו לולביכם בידכם שידעו הכל שאתם זכיתם בדין^[24]. וכן כתבו ראשונים, שהוא כדי להראות שיצאנו זכאים מבית דין, שנֵראה כשרים שמוליכים בידם פירות יפות לריח טוב וענפי עץ לטייל^[25]. ב) ויש מן הראשונים שכתבו, שנצטוינו בחג הסוכות שהוא זמן נסוך-המים*, והוא יום הדין על גשמי השנה^[26], שנרצה לקדוש ברוך הוא על המים עם ארבעה מינים אלו, שמורים על המים לפי הם גדלים על המים וצריכים להשקאה יותר משאר פירות^[27]. ג) ויש שכתבו, שלפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית^[28], ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלהים בעת ההיא, ציונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו^[29]. ולדעה זו נוטל ארבעה מינים אלו, לפי שהיה רצונו להיות המזכיר מין המשמח, וידוע מצד הטבע כי ארבעה המינים כולם משמחי לב רואיהם. ועוד, שארבעה המינים דומים לאיברים החשובים שבאדם, האתרוג דומה ללב שהוא משכן השכל, לרמוז שיעבוד בוראו בשכלו, והלולב דומה לשדרה, שהיא העיקר שבאדם, לרמוז שיישיר כל גופו לעבודתו ברוך הוא, וההדס דומה לעינים, לרמז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו, והערבה דומה לשפתים, לרמוז שישים רסן בפיו ויכוון דבריו, ויירא מהשם אף בעת השמחה^[30]. ד) ויש מן האחרונים שכתבו, שהוא כדי לשמחם ולהודות לה' בעבור אסיפת התבואות, שלדעתם ארבעת המינים שבלולב משמחים את הלב, האתרוג* והלולב* וההדס* בהדרם, והערבה* במה שגדלה בארץ ישראל שבה נחלי מים^[31].

בשמחה

נטילת לולב צריכה שתיעשה בשמחה, שנאמר: ולקחתם לכם וכו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים^[32].

נטילה ביד כל אחד

נטילת לולב, מצותה שיטול כל אחד ואחד מישראל^[33], שנאמר: ולקחתֶם – לשון רבים^[34] – שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד^[35]. ובטעם שהוצרכה דרשה זו אף שמצוות המוטלות על גופו אין אדם יוצא בהם על ידי שליח^[36], יש מן האחרונים שכתבו, שאם נכתב: ולקחתָם - לשון יחיד - היינו טועים ללמוד להיפך, שיכול לצאת בנטילת חברו^[37]. ויש שכתבו, שאם נכתב בלשון יחיד היינו טועים לומר שאין החיוב מוטל על כל אחד מישראל אלא על בית-דין-הגדול* כמצות ספירת היובל^[38]. ויש מן האחרונים שכתבו, שאין זו דרשה גמורה אלא אסמכתא* בלבד, שלדעתם מדין לכם* אינו יכול לצאת בנטילת חברו – ביום הראשון של חג^[39] - שאם שייך הלולב לשליח הרי איננו של המשלח, ואם שייך למשלח, אין השליח יכול להוציאו בלולב שאינו יכול לצאת בו הוא עצמו^[40]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם, אם נוהג דין זה בשאר ימי החג: יש סוברים, שנוהג כל שבעת ימי סוכות^[41], שלדעתם דבר התלוי בעיקר הלקיחה תיקנו חכמים כל ימי החג כעין של תורה^[42]. ויש סוברים, שאינו נוהג אלא ביום ראשון של סוכות^[43], שלדעתם אין דרשה זו אלא אסמכתא, ועיקר הטעם שאין יוצאים בנטילת חברו הוא מצד דין לכם*^[44], לפיכך בשאר ימי החג שאין נוהג דין "לכם"^[45], יוצא בנטילת חברו^[46].

אשה

נשים פטורות הן מנטילת לולב^[47], לפי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, שהנשים פטורות ממנה^[48]. אם רשאית אשה להחמיר על עצמה ליטול לולב, ואם מותרת לברך על נטילתו, ע"ע אשה: קיומה במצוות שפטורה^[49].

טומטום ואנדרוגינוס

טומטום* ואנדרוגינוס*, חייבים בנטילת לולב מספק^[50].

עבד כנעני

עבדים כנעניים פטורים מנטילת לולב^[51], שאין עבד-כנעני* חייב אלא במצוות שהנשים חייבות בהן^[52], והנשים פטורות מנטילת לולב^[53]. היה חציו-עבד-וחציו-בן-חורין* - לסוברים שאין חלוקת הימים מועילה לעניין איסורים^[54] - הרי זה חייב בלולב^[55], משום צד חירות שבו^[56], שהוא כגר^[57]. על הטעם שאינו כתקיעת-שופר* שאף את עצמו אינו מוציא, ע"ע חציו עבד וחציו בן חורין: במצוות ובשאר דינים^[58]. על חיוב חציו עבד במצוות, שנחלקו אם אף צד עבדות שבו חייב, ושיש סוברים שאף צד חירות שבו אינו חייב אלא מדרבנן, ע"ע הנ"ל^[59]. ומן האחרונים שכתבו, שאם היה יום טוב ראשון של חג יום של רבו, פטור מנטילת לולב, שביום טוב ראשון צריך שיהיו ארבעת המינים של הנוטל^[60], ועבד כנעני שידו כיד רבו^[61], אין ארבעת המינים שלו ואינו יוצא בהם^[62].

על קטן שפטור מכל המצוות ובכלל זה מנטילת לולב, ע"ע חרש שוטה וקטן: במצוות ואיסורים, וע' קטן; על החיוב לחנך את הקטן במצות נטילת לולב וזמנו, ואם חייב לחנכו בנטילה בכל ימי החג, ע"ע חנוך^[63].

בסוכה

מצות נטילת לולב, יש נוהגים לקיימה בסוכה, ושאר הנענועים בבית הכנסת^[64].

בתפילה

לולב, מותר לאחוז בו אף בשעת התפילה^[65] - מלבד שעת קריאת התורה ונשיאת כפים^[66] - וכן שנינו שנהגו אנשי ירושלים: אדם מתפלל ולולבו בידו וכו'^[67]. ואף על פי שאסור לאחוז בידו ספר תורה ותפילין בשעת תפילה^[68], מפני שטרוד במחשבתו שלא יפלו מידו ויתבזו ואין דעתו מיושבת עליו בתפלתו^[69], לולב שנטילתו ולקיחתו מצוה היא, אין חוששים שיהיה טרוד בו^[70]. ובטעם הדבר, יש מן הראשונים שכתבו, שמתוך שחביבה מצוה עליו אין משאה ושימורה כבד עליו ואינו טרוד^[71], ואף שמתוך חביבות המצוה יתן ליבו יותר שלא יפול, יש שצידדו לפרש בדבריהם, שחיבוב מצוה זו יתננו ויזכירנו לכוון לבו בתפלתו יותר^[72], ויש שפירשו בדעתם, שלעולם אינו טרוד בנפילה אלא בתפילין וספר תורה שחש הרבה בכבודם, אבל בשאר חפצים כגון סכין וקערה, טרוד במה שקץ במשאם, ואילו לולב שיש מצוה בנטילתו אינו קץ בו^[73]. ויש מן האחרונים שכתבו, שזהו שאמרו בגמרא על מנהג אנשי ירושלים שהיו נוטלים לולב בשעת תפילה ועשיית מצוות^[74]: להודיעך כמה היו זריזין במצוות^[75], שכיוון שהיו זריזים במצות נטילת לולב והיתה חביבה עליהם אין טרודים במשאה ולא היו דואגים שיפול מידם תוך עשיית אותם דברים^[76]. על הסוברים שאין לאחוז הלולב בשעת התפילה משום יוהרא, עי' להלן: זמנה^[77].

טלטולו אחר הנטילה

נטל הלולב ביום טוב ראשון של חג, נחלקו תנאים ואחרונים בדעתם אם מותר לטלטלו: א) ר' יוסה אומר - לגורסים כן^[78] - שכיון שיצא בו ידי חובתו אסור לטלטלו^[79]. ב) תנא בירושלמי סובר, שאם הניחו בארץ אסור לטלטלו^[80], משום מוקצה*^[81]. ואף על פי שאין מוקצה לחצי שבת^[82], לדעתו לא אמרו כן אלא בדברים שנעשו מוקצה באמצע שבת ולאחר מכן נסתלקה מהם סיבת ההקצאה, אבל כל שלא נסתלקה מהם סיבת ההקצאה, כגון לולב שמוקצה מחמת שאינו כלי^[83], הרי הוא אסור משום מוקצה^[84]. ולדעה זו, היה המנהג בירושלים – שהיו נוטלים הלולב במשך היום^[85] - שהנושא את כפיו או קורא בתורה נותנו לחבירו ואינו מניחו בארץ^[86], כדי שיוכל לשוב וליטלו^[87]. ג) ויש סוברים, שאף אם הניחו מידו מותר לטלטלו^[88], וכן בדעת תנא בברייתא שסובר, שמנהג אנשי ירושלים – שהיו נוטלים הלולב במשך היום^[89] - היה שהקורא בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי הקרקע^[90], יש מן האחרונים שכתבו, שאם הניחו מותר לשוב ולטלטלו, ולכן לא חשו מלהניח הלולב מידם^[91]. ומהם שכתבו בטעמו, שיש בנטילתו משום מצוה בכל פעם שנוטלו, אפילו כמה פעמים ביום^[92]. ד) ובדעת תנא בירושלמי, שהניחו בארץ אסור לטלטלו^[93], וכן בדעת ר' יוסה שאומר – לגורסים כן^[94] - שיום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כיון שיצא בו ידי חובתו אסור לטלטלו^[95], יש מן האחרונים שכתבו, שביום טוב שחל בחול מותר לטלטל הלולב אחר שהניחו מידו, ולא נאסר הלולב בטלטול אחר נטילתו אלא ביום טוב ראשון שחל להיות בשבת – בזמן שבית המקדש קיים^[96] – שאסור מוקצה בטלטול, אלא שנדחה איסורו מפני מצות נטילת לולב^[97], ולפיכך אינו נדחה אלא כל זמן שאוחז בלולב שלדעתם חשובה אחיזתו כהמשך המצוה^[98], אבל משהניחו כלתה המצוה ואין איסור טלטול נדחה עוד מפניה, אבל ביום טוב שחל בשאר ימים, כיוון שעיקר מצות היום בלולב חשוב כשאר צרכי יום טוב, אין עליו שם מוקצה כלל^[99].

מכשירי הלולב

תיקון הלולב, נחלקו תנאים אם מותר לעשותו בשבת: ר' אליעזר סובר, שלולב וכל מכשיריו - היינו תיקוניו, כגון קציצתו מן המחובר^[100], ואגידתו^[101] - דוחים את השבת^[102], שדורשים את הכתוב: ולקחתם לכם ביום וכו', אפילו בשבת^[103]. ורבנן סוברים, שאין מכשיריו דוחים את השבת^[104], שלדעתם הכתוב: ביום, נדרש לענין אחר^[105].

על האיסור לאכול קודם נטילת לולב, ועל מי ששכח ואכל אם מפסיק סעודתו ונוטל על שולחנו, ע"ע מצות עשה^[106].

במקדש.

בבית-המקדש*, מצות עשה מן התורה ליטול את הלולב בכל יום ויום משבעת ימי החג^[107], שנאמר: ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים^[108], ולפני ה' היינו בבית המקדש^[109]. וכן אמרו בתורת כהנים: ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, ולא בגבולים כל שבעה^[110]. מצות נטילה במקדש, לא מנאוה רוב מוני המצוות כמצוה בפני עצמה^[111], ואף על פי שהן שתי מצוות נפרדות – לסוברים כן^[112] - אין מונים שני פרטים שנכללו במצוה אחת כמצוות נפרדות, לסוברים כן^[113], ואף לסוברים שמונים שני פרטים כמצוות נפרדות^[114], שתי המצוות של נטילת לולב בגבולים ובמקדש שהן מעניין אחד ומשם אחד אין למנותן כמצוות נפרדות, כמצות כבוד-אב-ואם* ומצות מורא-אב-ואם* שלדעתם נמנות כמצוה אחת^[115]. ויש מן הראשונים, שמנאה כמצוה בפני עצמה^[116].

גדר מצות הנטילה במקדש

בגדר מצות נטילת לולב במקדש כל שבעת ימי החג, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים, שמצות נטילה במקדש היא חלק ממצות נטילת לולב שביום טוב ראשון של חג, היינו שאותה מצוה נמשך זמן חיובה בגבולים יום אחד, ואילו במקדש נמשך חיובה כל שבעת ימי החג^[117]. ולדעה זו, הנוטל לולב ביום הראשון בגבולים יצא ידי חובתו ואינו מחויב ליטול פעם נוספת במקדש^[118]. ומטעם זה, נוהגים לדעתם כל פסולי הנטילה שביום טוב ראשון של חג, במקדש בשבעת ימי החג^[119]. ב) ויש סוברים, שמצות נטילה במקדש חלוקה ממצות נטילה של יום טוב ראשון^[120], ומהם שכתבו, שנטילת לולב ביום טוב ראשון שבהם נאמר "ולקחתם", עיקרה עצם פעולת הנטילה, ואילו נטילת לולב שבמקדש, שבה נאמר "ושמחתם" עיקרה השמחה לפני ה', אלא שקיום השמחה הוא במעשה הנטילה^[121]. ולדעה זו, כתבו אחרונים, שאם נטל לולב יום ראשון בגבולים, חייב לשוב וליטלו במקדש^[122]. ומהם שכתבו, שמטעם זה במקדש מקיים מצוה כל זמן שאוחז בלולב, בשונה ממצות נטילה בגבולים, שלדעתם אינו מקיים מצוה אלא במעשה הנטילה^[123], ומהם שכתבו, שזהו הטעם שנהגו אנשי ירושלים לאחוז הלולב בידם כל היום כולו^[124], שכל ירושלים בכלל מקדש – לסוברים כן^[125] – ומקיים מצות "ושמחתם" באחיזתו^[126]. ולדעתם, אין הפסולים שביום טוב ראשון נוהגים במקדש כל שבעה^[127], מלבד פסולים החלים בגוף ארבעת המינים^[128], שפוסלים בכל עניין^[129].

נענועים

נטילת לולב במקדש, יש מן האחרונים שכתבו, שאינו יוצא ידי חובתו עד שינענע, שלפי שעיקר המצוה בנטילת הלולב במקדש היא השמחה, אינו יוצא בהגבהה בלבד, אלא אף הנענועים שהם משום שמחה, הרי הם מכלל החיוב^[130].

בהר הבית

הר הבית, נחלקו אחרונים אם הוא בכלל מקדש שניטל בו לולב שבעה ימים: א) יש סוברים, שאין הר הבית בכלל מקדש^[131], שלדעתם מה שנאמר: לפני ה' וכו', משמעו בעזרה^[132], שהיא מחנה שכינה^[133], וכן מצינו בסמיכה* ושחיטה* שנאמר בהן: לפני ה'^[134], ואינן כשרות אלא בעזרה^[135]. ב) ויש סוברים, שאף הר הבית בכלל מקדש שאף הוא נקרא "לפני ה'"^[136], וכן מצינו בחצוצרות* ושופר שנאמר בהן: לפני המלך ה'^[137], ותוקעים בשניהם בהר הבית^[138]. ומהם שכתבו בטעמו, ש"לפני ה'" משמעו כל שיש קדושה לפניו והוא אחריה^[139].

בירושלים

ירושלים, נחלקו ראשונים אם היא בכלל מקדש שניטל בו לולב מן התורה שבעה ימים: א) יש סוברים, שירושלים אינה בכלל מקדש, ואין נוטלים בה לולב מן התורה אלא ביום ראשון של חג^[140], שלדעתם מה שנאמר: לפני ה' אלהיכם, משמעו בבית המקדש^[141], שהוא מקום השראת שכינה^[142]. ומהם שכתבו, שאף לדעה זו, תקנו חכמים בזמן שבית המקדש היה קיים – קודם תקנת רבן יוחנן בן זכאי^[143] - שיהיו נוטלים לולב בירושלים לבדה שבעה ימים^[144], שלדעתם רשאים בית דין להוסיף מצוה כל שלא עשאוה למצוה מן התורה, אלא הודיעו לעם שהיא מדבריהם^[145]. ב) ויש סוברים, שאף ירושלים בכלל מקדש^[146], שלדעתם כל מקום שנאמר: לפני ה', היינו ירושלים כולה^[147]. ומן האחרונים שפירשו, שזהו שאמרו בירושלמי: ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, בירושלם^[148]. ולדעה זו, מהם שכתבו שאף בזמן הזה – לסוברים שקדושת המקדש קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא^[149] - נוהגת מצות נטילת לולב בירושלים מן התורה כל ימי החג^[150].

עליה לבית המקדש לנטילת לולב

מצות נטילת לולב במקדש בשאר ימי החג, נחלקו אחרונים אם יש חיוב לעלות למקדש לקיימה: יש סוברים, שאין ישראל חייבים לעלות לבית המקדש ליטול לולב, שלפי שנאמר בגבולים: ולקחתם לכם ביום הראשון^[151], גילה הכתוב שפטורים מלעלות וליטול בשאר ימי החג^[152]. ויש סוברים, שהגרים בתוך ירושלים – לסוברים שאינה בכלל מקדש^[153] - חייבים לבוא אל בית המקדש בכל יום מימי החג כדי ליטול לולב^[154].

תקנת רבן יוחנן בן זכאי

משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיה לולב ניטל בכל מקום – מלבד ירושלים, לסוברים כן^[155] - כל שבעת ימי החג – מלבד שבת^[156] - זכר למקדש^[157]. ואף שערבה* לא תקנו שתהא ניטלת בגבולים זכר למקדש אלא יום אחד^[158], בלולב תקנו שבעה ימים לפי שיש לו עיקר מן התורה בגבולים ביום ראשון של חג^[159], ולפיכך אי אפשר לעשות זכר למקדש ביום זה שמן התורה נוטלים אותו, ולא יהא כאן זכר למקדש^[160], ואין לתקן יום אחר משאר ימי החג, שהרי מה יום מיומיים, ולפיכך הכרח לתקן זכר למקדש בכל ימי החג^[161]. ויש שפירשו, שכיוון שיש למצות נטילת לולב חלות קיום מצוה מצד עצמה, שהרי נוהגת מן התורה בגבולים ביום ראשון של חג – בשונה ממצות ערבה שעצם חלות קיום המצוה הוא זכר למקדש^[162] - לפיכך אף כשתקנו נטילה כל שבעה זכר למקדש תקנוה כמצות נטילה מדרבנן ולא שינו מזמן הנטילה בבית המקדש^[163]. ובטעם שיש כח ביד חכמים להוסיף מצוה – לסוברים שאין כח בידם אלא להוסיף סייגות^[164] - כתבו אחרונים, שיש כח בידם לתקן דבר זכר למקדש, שלמדים מן הכתוב: ציון היא דרש אין לה^[165], מכאן שצריכה דרישה^[166]. וכתבו ראשונים, שלא תקנו כן אלא לזמן שאין בית המקדש קיים, אבל לכשיבנה בית המקדש יחזרו הדברים לישנן^[167]. ובטעמם, יש מן האחרונים שכתבו, שבזמן שאין בית המקדש קיים יכול ליטול הלולב בשאר ימים, שאין בזה משום בל-תוסיף* לפי שחשוב כנוטל שלא בזמנו^[168], אבל לכשיבנה הבית ויהיו נוטלים במקדש בשאר ימים, יהיה חשוב כנוטל בזמנו ועובר על בל תוסיף^[169]. על המקור לכך שעושים זכר למקדש, ע"ע בית המקדש: זכר למקדש.

נענועים

מצות נטילת לולב בשאר ימי החג, יש מן האחרונים שכתבו, שנענועי הלולב מעכבים את הנטילה, שלפי שעיקר מצותה היא זכר למקדש^[170], נתקנה כעין מצות נטילה שבמקדש, שלדעתם הנענועים מעכבים בה^[171].

זמנה.

ביום

מצות נטילת לולב – בין בגבולים ובין בבית המקדש^[172] - אין זמנה אלא ביום^[173], שנאמר: ולקחתם וכו' ביום הראשון^[174], ביום ולא בלילה^[175]. ולדעת ר' אליעזר, למדים מן הכתוב במקדש: ושמחתם וכו' שבעת ימים^[176], ימים ולא לילות^[177], שלדעתו הכתוב: ביום הראשון, נדרש לענין אחר^[178]. וכל היום כשר לנטילת לולב^[179], משעת הנץ-החמה*^[180], ועד בין-השמשות*^[181], וכן שנינו: לא נטל שחרית יטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב^[182]. ויש מן האחרונים שכתב, שנוטלו משעת עלות השחר^[183]. ומכל מקום זריזין-מקדימין-למצות* ונוטלים הלולב בבוקר^[184], ומטעם זה משכימים לבית הכנסת^[185], ונוטלים אחר חזרת התפילה קודם ההלל^[186]. ויש שנוטלים אותו קודם הליכתם לבית הכנסת^[187], ובטעם הדבר, מהם שכתבו, שאף שטוב יותר ליטול הלולב בסמוך לקריאת ההלל, כיוון שנוטלו בסוכה לדעתם^[188], מוטב שיטול בסוכתו קודם התפילה מפני הרואים^[189], ומהם שכתבו, שלפי שנטילת לולב מצות עשה מן התורה ביום טוב ראשון^[190], קודמת לתפילה^[191].

קודם הנץ החמה

נטלו משעלה עמוד השחר – בין שהיה אנוס בדבר, כגון שהיה צריך לילך בדרך ואינו יכול להמתין^[192], ובין בלא אונס^[193] - יצא^[194], שאף הוא בכלל יום בלשון בני אדם וכן משמעות מקצת פסוקים^[195], וכן שנינו: וכולם – קריאת מגילה מילה וכדומה שזמנן ביום^[196] - שעשו משעלה עמוד השחר, כשר^[197].

בין השמשות

לא נטלו עד בין השמשות, ביום ראשון של חג – שמצותו מן התורה בגבולים^[198] – נוטלו בין השמשות מספק, שספק דאורייתא להחמיר^[199]. ונחלקו אחרונים אם מברך על נטילתו: יש סוברים, שמברך על הנטילה^[200], שלדעתם כל שמחויב לקיים גוף המצוה מספק מקיימה בברכותיה^[201], ויש סוברים, שאינו מברך^[202], שספק ברכות להקל^[203], שלדעתם לא אמרו שמברך מספק אלא בקריאת-שמע*, שכך היתה התקנה שכל שצריך לקרוא קוראה בברכותיה^[204]. ויש מן האחרונים שנסתפקו לומר, שאין נמשך זמנה אלא עד שקיעת החמה^[205]. ובשאר ימות החג – שמצותו מדרבנן^[206] – פטור^[207], שספק דרבנן להקל^[208], ומן האחרונים שכתבו שנכון ליטלו בלא ברכה^[209] - לפי שפטור מן הנטילה מן הדין^[210] - שהרי אין טורח בדבר^[211].

במקדש

מצות נטילת לולב במקדש, נמשך זמנה כל היום כבגבולים^[212]. ויש מן האחרונים שנסתפקו, אם נמשך זמנה כל היום כבגבולים, או שסוף זמנה בשקיעת החמה, שלעניין קדשים חשוב לילה משקיעת החמה^[213].

בשבת

לולב, ניטל מן התורה – ביום טוב ראשון של חג הסוכות בגבולים^[214], ובשאר ימי החג בבית המקדש^[215] - אפילו בשבת^[216]. שבת שבתוך ימי חג הסוכות, גזרו חכמים שאין לולב ניטל בה – מלבד יום ראשון של חג^[217] – בין בבית המקדש^[218] ובין בגבולים^[219], שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד – סדרי נטילתו^[220], נענועו^[221] וברכותיו^[222] - ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים^[223], או שיוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים^[224]. ואף שבמקדש מצוה מן התורה ליטול לולב כל שבעת ימי החג^[225], יש-כח-ביד-חכמים-לעקור-דבר-מן-התורה* בשב ואל תעשה^[226], ואף לסוברים שאין חכמים גוזרים לעקור מצות התורה לגמרי^[227], אין הדבר חשוב שעקרו מצות נטילה במקדש שבעה ימים, שהרי מתקיימת המצוה כאשר חל יום טוב ראשון בשבת^[228]. על הטעם שלא גזרו חכמים על מילה* שחלה בשבת לדחותה לאחר השבת מפני חשש הוצאה, ע"ע יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה^[229] וע' מילה.

יום ראשון של חג שחל בשבת

יום טוב הראשון של חג שחל בשבת, היה לולב ניטל בו בבית המקדש^[230], וכן בגבולים^[231] - בזמן שבית המקדש קיים^[232] - במקומות שידעו בודאי שיום זה הוא יום החג בארץ ישראל^[233], וזוהי ששנינו: כל העם מוליכים את לולביהם לבית הכנסת^[234], ואמרו בגמרא, שהוא בזמן שבית המקדש קיים ובגבולים^[235], ואף על פי שהלולב מוקצה* בשבת לפי שאינו כלי^[236], נדחה איסור טלטול מפני מצות נטילת לולב^[237]. ובטעם שלא גזרו על הנטילה משום החשש שמא יעבירנו ברשות הרבים^[238], אמרו בגמרא, שלא גזרו ביום ראשון של חג לפי שנוטלים בו לולב מן התורה אף בגבולים^[239], וחשובה נטילתו משאר הימים^[240]. על מצות תקיעת-שופר* שגזרו חכמים שלא לתקוע בראש השנה שחל בשבת אף בזמן שבית המקדש היה קיים, ועל הטעם שחלוקה בזה מנטילת לולב, ע"ע תקיעת שופר. אבל, מקומות הרחוקים, שלא היו יודעים בקביעת ראש חדש, לא היה ניטל בהם הלולב ביום טוב ראשון שחל בשבת, מספק^[241], שמא אין יום טוב עד למחר^[242], ולא חששו חכמים להשוות המקומות הקרובים והרחוקים זה לזה שלא יהיה לולב ניטל בכולם^[243], שבין כך וכך היה לולב ניטל במקדש^[244], ואף משום איסור לא-תתגודדו* לא חששו בזה^[245], שכיוון שכולם תולים במקדש אינו נראה כשתי תורות^[246].

סדר נטילתו במקדש

סדר נטילת לולב ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כך היה, כל העם מוליכים את לולביהם להר הבית מערב שבת^[247], והחזנים – השמשים שעוסקים בצרכי הציבור^[248] - מקבלים מהם וסודרים אותם על גבי איצטבא^[249] – ספסלים שהיו ברחבת הר הבית^[250], שהיו של אבן וקרים מאד ומעמידים הלולבים בלחותם^[251] - והזקנים מניחים את שלהם בלשכה^[252], כדי שלא ידחפום למחר בשעה שלוקח כל איש לולבו^[253]. ומלמדים בית דין את כולם לומר, כל מי שמגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה^[254], כדי שלא יהיה אצלו שאול או גזול^[255]. למחר משכימים ובאים, והחזנים זורקים אותם לפניהם והם מחטפים ומכים איש את חבירו, וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו^[256].

משחרב בית המקדש

משחרב בית המקדש, אסרו חכמים ליטול את הלולב ביום ראשון של חג שחל בשבת בכל מקום^[257], שבני המקומות הרחוקים אינם נוטלים מספק, לפי שאינם יודעים בקביעת ראש חדש^[258], ושמא היה אלול מעובר ואין יום טוב עד למחר^[259], ולפיכך אף בני ארץ ישראל שיודעים בקביעת ראש חדש^[260] – לפי שמקדשים על פי הראיה^[261] – אין נוטלים בו לולב^[262], כדי שיהיו הכל שווים בדבר זה ולא יהיו אלו נוטלים בשבת ואלו אין נוטלים^[263]. ובטעם שתקנו להשוות המקומות זה לזה, יש מן הראשונים שכתבו, שלא לעשות ישראל אגודות אגודות ונראה כשתי תורות^[264], ואף על פי ששני בתי דין בשתי עיירות אין בו משום לא-תתגודדו* - לסוברים כן^[265] - יש מן האחרונים שכתבו, שמכל מקום מצוה מן המובחר שינהגו כל ישראל באופן אחד במצוה הנוהגת בכל ישראל^[266], ויש שכתבו, שלחכמים המחלקים בתקנתם בין בני בבל לבני ארץ ישראל יש משום לא תתגודדו^[267], ויש שכתבו, שהוא משום בני חוץ לארץ שעולים לרגל ומצויים עם בני ארץ ישראל יחד בעיר אחת, שהוא כשני בתי דין בעיר אחת – לסוברים שאסור משום לא תתגודדו^[268] - שאם יראו אותם נוטלים לולב ביום ראשון והם עצמם אינם נוטלים יבואו לידי מחלוקת^[269], ויש שכתבו, שמשום חומרת שבת חשוב כמקום אחד^[270]. ומן האחרונים שכתבו שתקנו להשוות המקומות מטעמים אחרים^[271], יש שכתבו, שלאחר שחרב בית המקדש היה עיקר ישוב ישראל בחוץ לארץ ונגררים בני ארץ ישראל אחר מנהגם^[272]. ואף בזמן הזה שהכל קובעים ראש חדש על פי החשבון נשאר הדבר כמות שהיה שלא ינטל לולב בשבת כלל לא במקומות הרחוקים ולא בקרובים ואפילו ביום ראשון^[273], ובטעמו, כתבו ראשונים, שהוא משום הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, שמא יבוא הדבר לידי קלקול^[274]. על מצות תקיעת-שופר* שהקלו חכמים לתקוע בראש השנה שחל בשבת במקום שיש בית דין אף משחרב בית המקדש, ועל הטעם שחלוקה בזה מנטילת לולב, ע"ע תקיעת שופר.

עיקר זמנה ומנהג המדקדקים

עיקר מצוות נטילת לולב, הוא בשעת קריאת ההלל^[275], כדי לנענע בפסוקי הודו ואנא ה' הושיעה נא^[276]. ואם היה צריך ללכת בדרך ואינו יכול להמתין, נוטלו משעלה עמוד-השחר*^[277], וקורא ההלל בלא לולב^[278], וכן שנינו: השכים לצאת לדרך מביאים לו וכו' לולב ומנענע^[279]. וכתבו ראשונים, שהמדקדק במעשיו^[280] יאחוז הלולב בידו כשנכנס מביתו לבית הכנסת וכן בשעת התפלה וכן יחזירו לביתו^[281], כדי לחבב המצוות^[282], וכן שנינו שנהגו אנשי ירושלים: רבי אלעזר בר צדוק אומר, כך היה מנהגם של אנשי ירושלים^[283] – שהיו זריזים במצוות^[284] - אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו וכו' הולך לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו^[285], ובזמן שאינו יכול לאחוז הלולב בידו, כגון הקורא בתורה - שגולל את ספר התורה ופותחו^[286], ויש שכתבו, שצריך לאחוז בידו עמודי התורה בשעת קריאה וברכה^[287] - ונושא את כפיו, מניחו על גבי קרקע^[288], ובירושלמי אמרו: נותנו לחבירו^[289], וכן הנכנס לבית המדרש - לעיין בהלכה^[290] - משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו^[291], שכיוון שטרוד בשמועתו יפול הלולב מידו^[292]. ויש מן האחרונים שכתבו, שלא אמרו שהקורא בתורה מניח הלולב אלא בזמן הראשון שהיו נוהגים שכל אחד ואחד פותח וקורא וחוזר וגולל^[293], ויש בו טורח מרובה, אך בזמן הזה שספר התורה נשאר פתוח אלא שמכסים אותו במפה^[294], ואינו צריך אלא לאחוז בעמוד לשעה קלה בשעת ברכה – לסוברים כן^[295] - יכול לעלות ולולב בידו^[296]. ומן האחרונים שכתבו, שלא יחמיר על עצמו כאנשי ירושלים אלא מי שמדקדק תמיד בשאר מעשיו, אבל אם אינו מפורסם במעשיו נראה הדבר כיוהרא^[297], ומטעם זה, לא נהגו כן בזמננו^[298], ויש מן האחרונים שכתבו, שלא אמרו כן אלא בשעת התפילה^[299], שנראה כיוהרא שבטוח שהמצוה לא תטרידנו^[300], אבל נוהגים שמוליך הלולב לבית הכנסת ומחזירו לביתו^[301], וכן יש שנהגו להחזיק הלולב בשעה שאומרים קדיש אחר הלל ואחר הושענות*, שבזה אינו נראה כיוהרא, וגם כדי שלא ידמה הלולב עליו כמשאוי להשליכו מידו מיד אחר גמר מצותו^[302]. על ההיתר להתפלל ולולב בידו, עי' לעיל^[303]. על ניחום-אבלים* שנוהג ביום טוב, ע"ע ניחום אבלים.

ברכותיה.

הנוטל לולב – עם שאר מיניו יחד^[304] - ביום טוב ראשון של חג הסוכות, צריך לברך ברכת-המצות*^[305]: אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב^[306]. בטעם שלא תקנו הברכה בלשון "ליטול", ע"ע ברכת המצוות^[307]. ויש מן הראשונים סוברים, שלא אמרו שמברך בלשון "על" אלא במברך לאחר הנטילה, שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו^[308], שלדעתם כל שמברך אחר שעשה מברך על העשייה^[309], אבל אם בירך קודם שיטול מברך "ליטול" לולב^[310]. ובדעתם, יש שכתבו, שלכתחילה יברך "על", שלדעתם מברכים אחר שנטל את הלולב קודם שנוטל האתרוג כדי שתהיה הברכה עובר לעשייתה^[311], ולפי שאינו עובר לעשייתה גמור אינו מברך "ליטול", אבל בדיעבד שהתחיל לברך בשם ומלכות קודם שנטל הלולב יסיים הברכה "ליטול"^[312]. ויש שכתבו, שלכתחילה יברך "ליטול" קודם הנטילה^[313], ובדיעבד אחר שנטל יברך "על"^[314]. על כך שמברך מעומד, עי' להלן; הנטילה^[315].

לשון הברכה

בטעם שנתקנה הברכה בלשון "נטילה" - שהוא לשון חכמים^[316] - ולא בלשון "לקיחה" כלשון הכתוב^[317], יש מן הראשונים שכתבו, שתקנו לשון "נטילה", שמשמעו הרמה^[318], על שם שמעלה ומוריד את הלולב^[319], ואילו לשון "לקיחה" יש במשמעו לשון קניין, ומשמע שדי בכך שקונהו על ידי אחד מן הקנינים שבידו אף שאינו אוחזו בידו^[320]. ויש שכתבו, שתקנו כן כדי להודיע שחייב ליטלו דרך גדילתו^[321]. ויש שכתבו, שלא תקנו הברכה בלשון "לקיחה" כדי שלא לערב את האותיות, שבתיבות "על לקיחת" יש שתי אותיות למ"ד סמוכות^[322]. וכתבו ראשונים, שלפי שהברכות נאמרות בכל לשון, אין מקפידים בהן על הלשון אלא על העניין^[323], ולדעתם זה הטעם זה שתקנו לשון "לולב" ולא לשון "כפות תמרים"^[324]. ובטעם שאין מזכירים בברכה את שאר המינים אלא הלולב לבדו, אמרו בגמרא, הואיל ומינו גבוה מכולם^[325], יש שפירשו, שאילנו גבוה משלושתם^[326], ויש שפירשו, שאין בשאר המינים שיהיה לו ענף אחד לבדו שאין בו בדים יוצאים מצדיו גבוה כלולב^[327], ויש שפירשו, שמפני גובהו ותוקפו, נשענים עליו שאר המינים, שכוחו חזק לסובלם באגדו^[328]. ואף על פי שלענין ברכות-הנהנין* מקדימים את החביב^[329], הרי זה לפי שברכתם באה על ההנאה ומן החביב נהנים יותר, אבל לענין ברכת-המצות* אינו כך^[330]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים, שמפני שהוא גבוה מכולם חשוב הוא, ונקרא האגד על שמו^[331], והוא כמי שפירש כל אחד בשמו^[332]. ויש סוברים, שהוא עיקר ושאר מינים טפלים לו, ומברך על העיקר ופוטר את הטפל^[333], ולדעה זו, הנוטל ארבעה מינים בזה אחר זה - לסוברים כן^[334] - וסח ביניהם, חוזר ומברך - אף לסוברים שהסח בין חלקי מצוה אחת אין חוזר ומברך^[335] - שבאופן זה אין בטלים שאר המינים ללולב^[336]. ויש מן הראשונים שסוברים, שלא אמרו הטעם הואיל ומינו גבוה, אלא לעניין שאין מברכים על ההדס והערבה שבאגד, אבל מה שאין מברכים על האתרוג הוא מטעם אחר, שאף על פי שהאתרוג נזכר בכתוב קודם ללולב^[337] וכל המוקדם בכתוב מוקדם לברכה^[338], הלולב קודם לברכה, כיוון שיש בו שלוש מצוות^[339]. ויש שכתבו, שלא נאמר הטעם הואיל ומינו גבוה, אלא לסוברים שאין הלולב ניטל בימין^[340], שלדעתם אין ריבוי המצוות שבלולב מחשיבו עיקר, אבל לסוברים שלולב ניטל בימין משום ריבוי מצוות שבו^[341], אף קודם לברכה מטעם זה, ומה שאין מברכים על ההדס והערבה שבאגד הוא מפני שנאגדים אל הלולב וסמוכים עליו^[342].

עובר לעשייתה

זמן הברכה, נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים, שיברך קודם שיטלנו בידו^[343], כדי שיברך קודם לעשייתו כדין ברכת המצוות^[344]. ב) ויש סוברים, שקודם שנטלו לא יברך עליו, לפי שאין מברכים על המצוה אלא בשעה שהיא מזומנת בידו לעשותה^[345], אלא מברך אחר שנטל הלולב קודם שיטול האתרוג, כדי שיברך עובר לעשייתו, שאילו יטול ארבעתם קודם שיברך נמצא שכבר יצא בהגבהתו^[346], ואף לסוברים שיכול ליטול המינים בזה אחר זה^[347], חשוב עובר לעשייתו, שאינו יוצא אלא למפרע אחר שנטל כולם^[348], כיוון שכולם מצוה אחת הם^[349] ועיקר המצוה עדיין לפניו חשוב עובר לעשייתן^[350]. או שיהפוך הלולב או האתרוג עד שיברך, ונמצא שלא יצא, כיון שלא נטלו דרך גדילתו^[351]. או שיכוון שלא לצאת עד אחר הברכה^[352], שאף לסוברים מצוות אינן צריכות כוונה^[353], אם כיוון שלא לצאת אינו יוצא לדעתם בעל כרחו^[354]. ומהם שכתבו, שנוטל הלולב בשמאל והאתרוג בימין^[355], או שניהם בשמאל^[356], שאף על פי שיצא בדיעבד – לסוברים כן^[357] - כיוון שלא נטלם כדין חשוב עובר לעשייתם^[358]. ג) ויש סוברים, שמברך אחר שנטלו ויצא בו^[359]. ובטעם הדבר, מהם שכתבו, שלא נגמרה מצותו עד אחר נענוע^[360], שהוא שירי מצוה^[361], ועוד שמנהג אנשי ירושלים להמשיך לאוחזו אחר גמר המצוה^[362], ואף על פי שאין דברים אלו מעכבים, הואיל ויש בדבר מצוה מן המובחר, חשוב כקודם עשייתו^[363]. ומהם שכתבו, שלא תקנו חכמים במצוה זו לברך קודם עשייתה^[364], לפי שאינו יכול לעשות כן, שהרי משהגביה יצא, וכטבילת גר שמברך לאחריה^[365], או מפני שאם יברך קודם לכך יהא סבור שמצוותו בנטילה בלבד ולא ינענע^[366], או שמא לא תזדמן לו הנטילה^[367], כגון שיקדמנו אחר ויטלנו לעצמו^[368]. או שכיוון שהלולב כבר בידם^[369], לא הצריכו חכמים להניחם ולחזור וליטלם^[370]. ברך על הלולב קודם שנטלו – לסוברים שאין לעשות כן^[371] - יש מן האחרונים שכתבו, שיצא^[372].

שכח לברך קודם נטילה

שכח ולא ברך על הלולב עד אחר שנטלו כראוי, כתבו אחרונים, שמברך אחר הנטילה, לפי שמצותו עדיין נמשכת^[373]. ובטעמו, יש שכתבו, לפי שהנענועים מן המצוה^[374], ולדעתם אם כבר נענע, אף שאוחז הלולב בידו, שוב אין יכול לברך^[375]. ויש שכתבו, שאפילו מנהג שנהגו לעשות בלולב חשוב המשך המצוה^[376], ולפי שמנהגנו לומר הושענא בלולב^[377] יכול לברך כל עוד שלא אמר הושענות*^[378], אבל אם כבר נענע ואמר הלל והושענות* לא יברך עוד^[379], ולדעתם, הנוטל לולב של חברו שאינו רגיל להתפלל בו ושכח לברך, כיוון שגמר הנטילה והנענוע נשלמה מצותו ואינו מברך עוד^[380]. ויש שכתבו, שכל זמן שהם בידו נמשכת המצוה^[381].

בנוטל המינים בזה אחר זה

הנוטל ארבעת המינים בזה אחר זה – לסוברים שיצא ידי חובתו^[382] - נחלקו ראשונים אם מברך על כל אחד ואחד: יש סוברים, שאינו מברך אלא ברכה אחת על כולם^[383], לפי שארבעתם מצוה אחת הם, ואין מברכים על כל חלק וחלק של מצוה אחת ברכה בפני עצמה^[384]. ויטול הלולב תחילה^[385], שמזכירים אותו בברכה^[386], ויברך על הלולב ודעתו גם על האחרים^[387]. ב) ויש סוברים, שמברך על כל אחד ואחד מן המינים לעצמו, שמאחר שאין אגודים יחד אין ברכת הלולב פוטרת את כולם^[388].

בשאר ימי החג

שאר ימי החג, נחלקו אמוראים אם מברך על הנטילה: א) רב יהודה אמר שמואל ורבין בשם ר' יוחנן סוברים, שמברך על הלולב שבעה ימים^[389], וכן אמרו בירושלמי^[390]. ואף לסוברים שעל ישיבת-סוכה* אין מברכים אלא יום אחד^[391], בלולב, שהלילות מפסיקים בזמן המצוה – שאין זמנו אלא ביום^[392] - חשוב כל יום מצוה בפני עצמה^[393], ואינו יוצא בברכה שברך ביום הקודם^[394], ויש מן האחרונים שכתבו, שזה הטעם שמברך "על נטילת" – בשונה מישיבת סוכה שמברך "לישב"^[395] - לפי שכל נטילה ונטילה מצוה בפני עצמה^[396]. ואף שבשאר ימי החג חיוב הנטילה מדרבנן^[397], לדעתם - וכן הלכה - מברכים אף על מצוה-דרבנן*^[398]. ב) ורבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן סובר, שאין מברכים על הלולב אלא יום אחד^[399], ואף שלדעתו על ישיבת סוכה מברכים בכל יום יום^[400], בלולב, שחיובו בשאר ימים אינו אלא מדרבנן, די לברך ביום טוב ראשון שהוא מן התורה^[401]. ובטעמו, יש מן הראשונים שכתבו, שלדעתו אין מברכים על מצוות דרבנן^[402], ויש מן האחרונים שכתבו, שאף שמברכים על מצוות דרבנן, אין מברכים על כל יום בפני עצמו^[403]. הלכה, שמברך על הלולב שבעה ימים^[404], ואף על פי ששמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן^[405], כיוון שאמוראים מאוחרים סוברים כשמואל שמברכים על מצוה דרבנן^[406], הלכה כבתראי^[407]. על הנוטל כמה פעמים ביום, שאינו מברך, עי' לעיל: המצוה וגדרה^[408].

ברכת שהחיינו

העושה – היינו, שמתקנו ואוגדו^[409] - לולב לעצמו – והוא תוך שלושים יום קודם יום טוב^[410] - אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה^[411], ככל המצוות הבאות מזמן לזמן שמברכים עליהן שהחיינו^[412]. וכתבו ראשונים, שלא אמרו אלא בעושה לעצמו, אבל העושה לאחרים אינו מברך^[413]. ואם לא ברך בשעת עשייה מברך בשעה שיצא ידי חובתו^[414]. ויש מן הראשונים שכתבו, שעתה לא נהגו לברך שהחיינו בשעת עשיה, אלא בשעת נטילה^[415], ביום טוב ראשון של סוכות^[416]. ובטעמו, מהם שכתבו, שמפני שאין כל אדם עושה לולב לעצמו לכך תקנו ברכת הזמן על הנטילה^[417], אין נראה שיברך העושה, והשאר לא יברכו^[418]. ואם ברך בשעת עשייה יצא, ואינו חוזר ומברך עוד בשעת נטילה^[419]. על הסוברים שאין מברך שהחיינו על נטילת לולב ביום טוב ראשון, לפי שברכת הזמן שעל החג שברכו בלילה הראשון על הכוס פטרה גם את הלולב, ע"ע ברכת הזמן^[420]. על הנוטל ביום טוב שני, שנחלקו בו אם מברך שהחיינו, ע"ע יום טוב שני של גליות^[421].

שכח לברך שהחיינו

שכח לברך שהחיינו ביום טוב ראשון, כתבו אחרונים, שמברך כל זמן שיזכור^[422], בשעת נטילה^[423], ואפילו ביום השביעי^[424], כדין מי שלא ברך שהחיינו על יום טוב עצמו שמברך אותה באחד משאר ימי החג^[425], ואף על פי שמצות נטילה של תורה הלכה לה, מברך בשאר ימים כדין כל מצוה דרבנן שמברכים עליה שהחיינו^[426].

זמנה

ברכת שהחיינו שבשעת נטילה, מברכה מיד אחר ברכת המצוות קודם הנטילה^[427], ואינה חשובה הפסק בין ברכת המצוות לנטילה, לפי שהיא מענין הדבר שמברך עליו, שאין בו משום הפסק^[428]. ויש שכתבו, שמברך אחר הנטילה קודם הנענוע^[429], ולדעתם זהו שאמרו בירושלמי: נתפלל בו אומר ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה^[430], שהנענועים שהוא עושה בשעת תפילה בקריאת ההלל הם שיירי מצוה^[431] ומברך זמן עליהם^[432]. ויש שכתבו, שמברך אחר הנטילה והנענוע^[433], שלדעתם אין הנענוע הפסק בין ברכת המצוות לברכת הזמן^[434]. ויש שכתבו, שמברך בשעת הנענוע^[435].

הנטילה.

נטילה ממקומו

נטילת לולב, היינו הגבהת ארבעת המינים ממקומם^[436]. ומן האחרונים שכתבו, שלמדים כן מלשון הכתוב: ולקחתם^[437], שצריך לקיחה תמה^[438] שמגביהו ואוחזו בידו, ולדעתם זה הטעם שתקנו לברך על "נטילת" לולב, שלשון נטילה משמעה שאוחזו בידו ומגביהו ועומסו עליו כמשא, כלשון הכתוב: וינטלם וינשאם^[439]. וכתבו אחרונים, שיגביה שלושה טפחים, ולכל הפחות טפח^[440]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף באחיזתם במקומם בלא להגביה, כגון שמונחים על השולחן, יצא^[441].

גדרה

נטילת לולב – לסוברים שהיינו הגבהתם ממקומם^[442] – נחלקו אחרונים בגדרה: א) יש סוברים, שגדר המצוה הוא במעשה הנטילה^[443]. ובטעמו, מהם שכתבו, שלשון "ולקחתם"^[444], משמע שלא יהיה לקוח מתחילה^[445], ומהם שכתבו, שלשון לקיחה, משמעה עקירה ממקומו^[446]. מהם שכתבו, שמטעם זה, הנוטל לולב בלילה קודם עלות השחר ועדיין הוא בידו עד אחר הנץ החמה, צריך להניחו וליטלו שנית, לפי שבעת הנטילה לא הגיע זמן חיובו^[447], וכן מטעם זה אם נטל הלולב בעודו מחובר ובא אחר וחתכו ועודנו ביד הנוטל, לא יצא, שנטילתו במחובר אינו יוצא בה, לסוברים כן^[448]. ומהם סוברים, שאין אומרים שבלא מעשה לא יצא ידי חובתו, אלא בנוטל קודם זמן חיובו שאין נטילתו ראויה למצוה, אבל נטלו בזמן חיוב המצוה קודם לקיום המצוה, כגון שחשב בשעת נטילתו שהוא לילה או שאינו מין הכשר לנטילה, ולאחר מכן בעודו בידו נודע לו שהוא יום, או שכשר למצוה, יצא ואין צריך להניחו וליטלו, שכיוון שמתחילה בא לידו על ידי מעשה חשוב כעושה עתה מעשה הנטילה^[449]. ולדעתם זהו שאמרו בגמרא: הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו וכו'^[450], שאף שקודם שהגביהו אינו של הנוטל ואחר שקנאו אינו מגביהו עוד, יוצא ידי חובתו לפי שמתחילה בא לידו על ידי מעשה^[451]. על הסוברים שאף לדעה זו במקדש עיקר המצוה באחיזתו, עי' לעיל^[452]. ב) ויש סוברים, שעיקר המצוה הוא שיהיה הלולב בידו^[453], ולדעתם זהו שאמרו בגמרא: הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו וכו'^[454], שיוצא ידי חובתו אף שבשעת הגבהה אינו של הנוטל^[455]. ולדעתם נטלו קודם עלות השחר והוא בידו אחר הנץ החמה, יצא ידי חובתו, שהרי הוא בידו בזמן החיוב^[456].

נתן חברו אל תוך ידו

נתן חברו הלולב אל תוך ידו – לסוברים שעיקר המצוה במעשה הנטילה^[457] - נחלקו אחרונים אם יצא ידי חובתו: יש סוברים, שאם צריך לפתוח ידו ולסוגרה כדי לקבלו, חשוב מעשה נטילה, אבל אם היתה ידו פתוחה קצת ותחב חברו הלולב אל תוך ידו, לא יצא, שלא עשה מעשה כלל^[458]. ויש סוברים, שכל שאוחז הלולב בכח ידו, באופן שלולא אחיזתו היה נופל, אף שלא עשה מעשה כלל, חשוב מעשה נטילה^[459], ולדעתם זהו שאמרו בגמרא: הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו וכו'^[460], שאף שקודם שהגביהו אינו של הנוטל ואחר שקנאו אינו מגביהו עוד, יוצא ידי חובתו לפי שאוחז בו בכח ידו^[461], ולדעתם, הנוטל לולב קודם עלות השחר ועדיין הוא בידו אחר הנץ החמה, יצא ידי חובתו, לפי שאוחז בו בכח ידו לאחר זמן החיוב^[462]. אבל אם אינו אוחז בלולב בכח ידו, אלא שנותנים הלולב

אופן הנטילה

הלולב, נוטלו – בין בשעת ברכה, ובין אחר שיצא בו, כגון בשעת אמירת ההושענות^[463] - בידו הימנית והאתרוג בשמאלית^[464], שבלולב אגודים שלושה חלקים מן המצוה, ואילו האתרוג אינו אלא חלק אחד ממנה^[465], וכל שיש בו רוב חלקי המצוה ראוי ליטלו בימין^[466], ויש שכתבו טעם נוסף, שאתרוג דומה ללב^[467] ולבו של אדם בשמאל^[468], ויש שכתבו טעם נוסף, שכיוון שמברכים על הלולב^[469] צריך שיהיה בימין^[470]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שנחלקו אמוראים בדבר זה^[471]. ומכל מקום, כתבו ראשונים, שצריך לחבר את האתרוג ללולב בשעת נטילה^[472], וכן בשעת הנענועים^[473].

איטר

אטר*, שעושה מלאכתו ביד שמאל – או שנקל לו יותר לעשות בשמאלו מאשר בימין^[474] - נחלקו ראשונים כיצד נוטל את הלולב: א) יש סוברים, שנוטל לולב בימין כל אדם ואתרוג בשמאל כל אדם^[475], שלפי שדין נטילת הלולב בימין אינו אלא מדרבנן – בשונה מתפילין*, שדין הנחתם בשמאל הוא מן התורה^[476] - ומשום חשיבות, הולכים אחר רוב בני אדם^[477]. ב) ויש סוברים, שנוטל הלולב בימין שלו שהוא שמאל כל אדם, ואת האתרוג בשמאל שלו שהוא ימין כל אדם^[478]. ומהם שכתבו בטעמו, שנטילת הלולב בימין אינה אלא כדי שתהיה נטילה חשובה ולא כלאחר יד, ולא הקפידו בזה על ימין אלא על היד ששולט בה יותר^[479]. ואף לדעתם, אם שולט בשתי ידיו – היינו שעושה המלאכות בשתיהן שוה בשוה^[480] - נוטל הלולב בימין^[481], לפי שהיא ימין שלו ושל כל אדם^[482]. על מי שנקל לו לעשות מלאכה בשמאל וכותב בימין, עי' להלן^[483].

איטר הכותב בימין

איטר שעושה כל המלאכות בשמאל אלא שכותב בימין, יש מן האחרונים שכתבו - לסוברים שאיטר נוטל הלולב בשמאל שלו^[484] - שנוטל הלולב בשמאלו, שאין הולכים אחר יד שכותב בה אלא לעניין תפילין* – לסוברים כן^[485] – שהוקשה קשירה לכתיבה^[486], אבל לעניין לולב הולכים אחר היד שבה עושה שאר מלאכות^[487]. ומן האחרונים שכתבו, שאם שולט בשתי ידיו אף שנקל לו יותר בשמאל, הולכים אחר יד שכותב בה, שהרי אף שאר מלאכות עושה בה^[488].

בנוטל בזה אחר זה

הנוטל ארבעה מינים בזה אחר זה – לסוברים שיוצא ידי חובתו^[489] – נוטל את האתרוג בימינו^[490].

החליף שמאל בימין

החליף ונטל לולב בשמאל ואתרוג בימין, נחלקו ראשונים אם יצא ידי חובתו: א) יש סוברים, ששאר אדם – מלבד איטר^[491] - לא יצא ידי חובה^[492]. ובטעמם, יש מן האחרונים שכתבו, שהואיל ותקנו חכמים ליטול באופן זה אין יוצא ידי חובתו מדרבנן^[493], ויש שצידדו, שכיוון שעבר על גזרת חכמים אף מן התורה אינו יוצא^[494]. ויש שכתבו טעם אחר, שכיוון שהפכם מראה שכוונתו שלא לצאת ידי חובה, שאינו יוצא אף לסוברים מצוות אינן צריכות כוונה^[495]. ומהם שכתבו, שאיטר – לסוברים שהולכים בו אחר ימין ושמאל של רוב בני אדם^[496] – שהחליף ונטל לולב בשמאל כל אדם ואתרוג בימין כל אדם, יצא^[497], שלא גרע מתפילין*^[498], שדין תורה להניחם בשמאל, ולגבי איטר ימין של כל אדם היא שמאלו^[499]. ב) ויש סוברים, שיצא^[500], אלא שאינו מצוה מן המובחר^[501].

נטל כולם ביד אחת

נטלם כולם ביד אחת, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שלא יצא – אפילו נטלם בימין^[502] - מפני שאין לחבר האתרוג עם שאר המינים, שנאמר: כפות תמרים^[503], ולא וכפות, ומשמע שצריכים האתרוג והלולב להיות נפרדים לעצמם^[504]. ומן האחרונים שכתבו, שזוהי שדרש ר' אליעזר, שאין אתרוג נאגד עם שאר מינים באגודה אחת^[505], היינו שאם אגדו עמהם לא יצא^[506]. ב) ויש סוברים, שיצא^[507], ומהם שכתבו, שעדיף ליטלם ביד אחת^[508].

גידם

היה גידם – לסוברים שנוטל בזרועותיו^[509] - באחת מידיו, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים, שנוטל הלולב בידו והאתרוג בזרועו^[510], ואפילו היה גידם בידו הימנית, נוטל הלולב בידו השמאלית שהיא כעת חשובה יד ימינו, והאתרוג בזרוע ימין^[511]. ב) ויש סוברים, שאינו נוטלם בזרועו, אלא בידו^[512], מהם שכתבו, שנוטלם יחד בידו האחת^[513], וכן בדעת הסוברים שיכול ליטול המינים בזה אחר זה^[514], מהם שצדדו, שנוטלם בידו בזה אחר זה^[515], שלדעתם טוב יותר ליטול שניהם בידו מאשר בזרועו^[516]. ג) ויש שנראה מדבריהם, שמחלקים בין גידם בידו השמאלית, שנוטל הלולב בידו הימנית והאתרוג בזרוע שמאל לבין גידם בידו הימנית, שנוטל את הכל בשמאל^[517].

סדר נטילת המינים והנחתם

סדר הנטילה, יש מן הראשונים שכתבו, שמגביה הלולב תחילה, שמזכירים אותו בברכה^[518], ומן האחרונים שכתבו, שלדעה זו, שאחר גמר הנטילה יש להניח מידו האתרוג תחילה^[519]. ויש שכתבו, שיטול תחילה האתרוג, לפי שנזכר תחילה בכתוב^[520], כשם שמצינו בתפילין*, שמניחים של יד תחילה לפי שנזכרו תחילה בכתוב^[521], וכשמניח המינים מניח הלולב תחילה, כשם שמצינו בתפילין שחולץ של יד לבסוף^[522], ולכן אם נותן לולב לחברו, צריך להניח תחילה הלולב ולאחריו האתרוג באיזה מקום, ומשם יטלנו חברו, שאם יושיט מידו לידו הלולב הרי שנטל הלולב קודם האתרוג, ואם יושיט האתרוג הרי שהראשון לא הניח הלולב קודם לאתרוג כראוי^[523]. ויש מן האחרונים שכתבו, שיכול לנהוג כשתי הדעות^[524].

מקום האחיזה

הלולב, יש לאוחזו במקום שבו אגודים בו ההדס והערבה^[525], שהרי צריכה הלקיחה להיות בכל אחד מארבעת המינים^[526].

דרך גדילתם

הלולב ומיניו צריכים שיעמדו כדרך גדילתם^[527], כמו שגדלים באילן, אותו צד שמחובר באילן יהיה למטה^[528], ראשיהם למעלה ועיקריהם למטה^[529], ואם הפכם לא יצא^[530], שכל המצות כולם אין אדם יוצא בהם אלא דרך גדילתם, שנאמר: עצי שטים עמדים^[531], שפירוש "עומדים" היינו כמו שעומדים בגידולם^[532]. ומן הראשונים שכתבו, שזה הטעם שתקנו את ברכת המצוות בלשון "נטילה" ולא בלשון לקיחה, להודיע שצריך ליטלו דרך גדילתו^[533]. אף האתרוג צריך שיטלנו דרך גדילתו^[534], וכתבו ראשונים, שניטל כאשר עוקצו למטה ופיטמו למעלה, שאף על פי שהוא תלוי באילן ועוקצו למעלה, בתחילת גידולו היה העוקץ למטה והפיטם למעלה, אלא שמחמת כובדו נתהפך^[535]. היה ראשם של המינים כפוף לצד, אינו חשוב כדרך גדילתם^[536], ויש שכתבו, שחשוב כדרך גדילתם^[537]. אם צריך שיהיו הלולב ומיניו דרך גדילתם בשעת הנענועים, עי' להלן^[538].

כיוון עמידת הלולב

כיוון עמידת הלולב, נחלקו בו אחרונים: יש שכתבו, שפני הלולב כלפי הנוטל, ושדרתו כלפי חוץ^[539], כאדם שעומד עם חברו פנים בפנים^[540]. ויש שכתבו, שנוטל שדרת הלולב כנגד פניו, ופני הלולב כלפי חוץ^[541], וכן המנהג^[542].

בידו כעין כלי, לא יצא^[543].

בעמידה

נוטל הלולב - ומברך עליו^[544] - מעומד^[545], ובדיעבד אם נטל ובירך מיושב יצא^[546]. וכמה טעמים נאמרו בדבר: יש שכתבו, שלמדים לכם לכם מספירת-העומר*, נאמר כאן: ולקחתם לכם^[547], ונאמר שם: וספרתם לכם^[548], וספירת העומר בעמידה^[549]. ויש שכתבו, שלמדים קיחה קיחה מלקיחת אגודת אזוב שבפסח מצרים, נאמר כאן: ולקחתם לכם^[550], ונאמר שם: ולקחתם אגודת אזוב^[551], מה להלן בעמידה אף כאן בעמידה^[552]. ויש שכתבו, שלפי שארבעת המינים הללו הם סניגורים הבאים לרצות על המים שנידונים עליהם בחג^[553], על כן מצות בעל דין בעמידה^[554]. ויש שכתבו, שלפי שצריכים לנענע בו בהלל^[555], ומצות ההלל בעמידה, לא חילקו בין סופו לתחילתו^[556]. ברך ונטל בישיבה, יצא^[557].

נטלם בזה אחר זה

הנוטל ארבעת המינים בזה אחר זה – לסוברים לולב אין צריך אגד^[558] - נחלקו ראשונים אם יצא: א) יש סוברים, שאם נטלם בזה אחר זה יצא^[559]. מהם סוברים, שאף שאין כל ארבעת המינים ברשותו יחד, כל שנטלם כולם יצא^[560], ולדעתם זהו שאמר רב חנן בר רבא לעניין ארבעה מינים המעכבים זה את זה משום לקיחה תמה^[561]: לא שנו אלא שאין לו, אבל יש לו אין מעכבים^[562], היינו שאין מעכב משום לקיחה תמה אלא שלא נטל אחד מן המינים כלל, אבל כל שבאו כולם לידו אפילו בזה אחר זה יצא^[563]. ולדעתם, אין ראוי לברך על הלולב אלא אם יודע בבירור שיבואו כולם לידו, שמא לא יבואו ונמצא שבירך לבטלה^[564]. ומהם סוברים, שאינו יוצא בזה אחר זה אלא באופן שכל המינים ברשותו בשעת הנטילה^[565], אבל אם לא היה לו אלא מין אחד או שחסרו מין אחד לא יטול עד שימצא השאר^[566], ולדעתם זהו שאמרו בגמרא: לא שנו אלא שאין לו, אבל יש לו אין מעכבים^[567], היינו שאינו מעכב משום לקיחה תמה אלא שאין כל המינים ברשותו, אבל ישנם ברשותו נוטלם בזה אחר זה^[568]. ובטעמם, יש מן האחרונים שכתבו, שלפי שאינם ברשותו, אין המין שבידו חשוב ראוי לנטילה וכל-שאינו-ראוי-לבלה-בלה-מעכבת-בו*^[569]. ויש שכתבו, שנטילה בזה אחר זה מועילה מטעם שמצרפים הנטילות זו לזו, ואין הנטילות מצטרפות אלא כאשר מצויים כל המינים אצלו בעת הנטילה הראשונה^[570]. ולדעה זו, יש שכתבו, שלכתחילה צריכים כל ארבעת המינים להיות סמוכים לו כדי שלא יצטרך להפסיק במיניהם^[571]. ומהם סוברים, שאינו יוצא בזה אחר זה אלא באופן שכל המינים מונחים לפניו בשעת הנטילה^[572], ולדעתם זהו שאמרו בגמרא: לא שנו אלא שאין לו, אבל יש לו אין מעכבים^[573], היינו שאינו מעכב משום לקיחה תמה אלא כאשר אין כל המינים לפניו, אבל ישנם לפניו נוטלם בזה אחר זה^[574]. ולדעתם יש להגביה הלולב תחילה לפי שאותו מזכירים בברכה^[575]. ב) ויש סוברים, שאין יוצא ידי חובתו אלא אם נטלם בידו בבת אחת^[576], ומהם שכתבו בטעמו, שכיוון שכולם מצוה אחת לא מסתבר שיועילו בזה אחר זה^[577]. ולדעתם זהו שדרשו: ולקחתם^[578], לקיחה תמה^[579], היינו שיטול ארבעתם כאחד^[580]. ולדעתם מה שאמרו בגמרא: לא שנו אלא שאין לו, אבל יש לו אין מעכבים^[581], היינו שאין מעכב משום לקיחה תמה אלא שאין אוחז המינים כאחד בידו, אבל ישנם בידו חשוב לקיחה תמה אף שלא חיברם באגודה^[582].

קנייתו ונטילתו כאחד

נטל את הלולב ביום טוב לקנותו לקיים בו מצות נטילה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שיוצא באותה נטילה של קנין ידי חובת המצוה^[583], ומכל מקום לא יברך על הנטילה קודם שקנה הלולב, שהרי אין המצוה מזומנת בידו ואינו חשוב עובר לעשייתה^[584]. ויש שנסתפקו – לסוברים שגדר המצוה הוא במעשה נטילה^[585] - אם יוצא בנטילה זו ידי חובתו, שקנייתו ונטילתו באים-כאחד*^[586] - או שאינו יוצא בה, שהרי אינו שלו קודם הנטילה^[587].

על לקיחה שאמרה תורה, שנחלקו אם צריכה להיעשות דווקא ביד, או שיכולה להיעשות בזרועו, או ברגלו או בשיניו וכדומה, ועל גידם בשתי ידיו, שאף לסוברים שלקיחה צריכה להיעשות ביד, יש סוברים, שנוטל בזרועותיו, ע"ע לקיחה^[588]. וכן על לקיחה דרך בזיון שאינה לקיחה, ע"ע הנ"ל^[589].

על לקיחה-על-ידי-דבר-אחר*, שנחלקו אם היא חשובה לקיחה, ואם חשובה לקיחה תמה, ועל טעמי השיטות, ע"ע לקיחה על ידי דבר אחר.

על חציצה בין יד הנוטל ללולב, שמעכבת במצות הנטילה, על טעמי הדין ופרטיו, ועל חציצה באגד הלולב, ע"ע חציצה: בשאר דינים^[590].

הלולב ומיניו.

ארבעה-מינים* שציותה תורה ליטלם^[591] הם אתרוג*, והוא הנקרא בכתוב: פרי עץ הדר^[592], לולב*, והוא הנקרא בכתוב: כפת תמרים^[593], הדס*, והוא הנקרא בכתוב: ענף עץ עבת^[594], וערבה*, והיא הנקראת הכתוב: וערבי נחל^[595]. על כשרותם ופסלותם של כל אחד מן המינים ועל פרטי דיניהם, עי' ערכיהם.

מעכבים זה את זה

ארבעה מינים שבלולב מעכבים זה את זה^[596], ואם לא נטל כולם, לא יצא אף ידי מקצת שנטל^[597], לפי שמצוה אחת הם, וכולם נקראים מצות לולב^[598], ואין מצוה מתחלקת לחצאין^[599], שנאמר: ולקחתם^[600], שתהא לקיחה תמה^[601], היינו שצריך ליטול ארבעתם^[602]. ויש מן הראשונים שכתבו, שזהו שדרשו בספרא: ולקחתם לכם כל אחד ואחד^[603], היינו שתהא לקיחה לכל אחד ואחד מן המינים שצריך ליקח כולם שיהיה לקיחה תמה^[604]. ומן הראשונים שכתבו, שזוהי ששנינו בארבעת המינים: אין פוחתים מהם וכו'^[605]. על הסוברים שמעכבים זה את זה אף לעניין הנענועים, עי' להלן^[606]. ובמקום שאין מצויים לו אלא מקצת מן המינים, נחלקו ראשונים אם נוטל המקצת שבידו: א) יש סוברים, שמצוה ליטול המינים שבידו לזכרון – וצריך ליזהר שלא יכוון לשם מצוה, שלא לעבור על בל-תוסיף*^[607] - כדי שלא תשתכח תורת אותם מינים^[608], שבאופן זה אין לחוש לקלקול, שיימשך ולא יביאם אף במקום שמצויים, שכיוון שארבעת המינים מפורשים בתורה לא יבוא לטעות^[609]. מהם שכתבו, שמברך על נטילתם^[610], ומהם שכתבו, שאינו מברך^[611]. ולדעה זו, יש שכתבו, שמנענע את הלולב כדרכו^[612], ויש שצדדו, שאינו מנענע^[613]. ב) ויש סוברים, שאין נוטל אלא שליח הציבור^[614], שלפי שאין נטילה זו אלא משום שלא תשתכח תורת לולב די בזה, ועוד שיש לחוש – לסוברים שאינו מברך על נטילה זו^[615] - שבמקום שאינם בני תורה יבואו לברך על נטילה כזו לשנה אחרת^[616]. ולדעתם, מנענע שליח הציבור את הלולב קודם הלל כדרך שמנענע בעת הברכה, כדי שלא יטעו הצבור לשנה אחרת^[617], וכן מנענע בהלל כדרכו, כדי שלא תשכח תורת נענועי הלולב, ועוד שלעניין נענועים שהם לשבח ושמחה די במקצת המינים^[618]. ג) ויש סוברים, שאין נוטלים מקצת מן המינים שבידו^[619], שמא יימשך ויבוא ליטול כך בשנים אחרות^[620].

בשאר ימי החג

ארבעה מינים, נחלקו ראשונים אם מעכבים זה את זה בשאר ימי החג: א) יש סוברים, שאינם מעכבים זה את זה אלא ביום טוב ראשון של חג, אבל בשאר ימי החג נוטל מקצת המינים שבידו ומברך, שהרי דורשים את הכתוב: ולקחתם, לקיחה תמה, הן לפסול חסר והן ללמד שמעכבים זה את זה, כשם שלקיחה תמה הפוסלת אתרוג חסר דוקא ביום טוב ראשון, כך לקיחה תמה המעכבת בארבעה מינים דוקא ביום ראשון^[621]. ב) ויש סוברים, שמעכבים זה את זה אף בשאר ימי החג^[622], שלדעתם לא הכשירו חסר בשאר ימי החג, אלא משום שישנם ארבעה מינים בידו^[623], ובטעם הדבר, מהם שכתבו, שדבר התלוי בעיקר הלקיחה תיקנו חכמים כל ימי החג כעין של תורה^[624], ומן האחרונים שכתבו, שלפי שעיקר מצות נטילת לולב בשאר ימי החג נתקנה משום זכר למקדש^[625], בפחות מארבעה מינים אין כאן זכר כלל^[626]. ולדעה זו, יש שכתבו – לסוברים שאינו נוטלם כלל ביום טוב ראשון^[627] - שמכל מקום נוטל המינים שבידו בלא ברכה, ואפילו ביום טוב שני של סוכות, שאין בזה משום זלזול ביום טוב, שלא אמרו כן אלא בשמיני-עצרת*, שלא תקנו בו נטילת לולב משום ספק שביעי, לפי שאם יום טוב הוא אין בו מצות נטילה ואסור לטלטל הלולב משום מוקצה וניכר שנוהג בו מנהג חול^[628], אבל ביום טוב שני אינו מוקצה שמצות היום בארבעה מינים^[629].

שני אתרוגים או לולבים

הנוטל שני אתרוגים, כתבו ראשונים, שאין יוצא ידי חובתו, שלפי שכתבה תורה לשון יחיד: פרי עץ הדר^[630], שנים פסולים^[631], ולדעתם זהו שאמרו בגמרא: פרי אחד אמרה תורה, ולא שנים ושלושה פירות^[632]. ובדעתם, יש שכתבו, שלא אמרו כן אלא בכיוון לצאת דווקא בשני האתרוגים^[633]. ולדעה זו, יש מן האחרונים שכתבו, שאף הנוטל שני לולבים לא יצא, שנכתב בתורה לשון יחיד: כפת^[634]. ואף לדעה זו, כתבו אחרונים, שאם אחד האתרוגים או הלולבים היה פסול, יצא^[635]. ויש מן הראשונים שסוברים, שיצא ידי חובתו בשני אתרוגים ובשני לולבים^[636], ולדעתם אותה שאמרו בגמרא: פרי אחד וכו' ואל שנים ושלושה פירות^[637], היינו שלא חייבה תורה ליקח יותר מאחד^[638]. על המוסיף באותו המין, כגון שני לולבים או שני אתרוגים, שנחלקו ראשונים, אם יש בו משום בל תוסיף, ואם גורמת ההוספה לפסול את המצוה, ע"ע בל תוסיף^[639].

מחובר

אחד מארבעה המינים שהיה מחובר לקרקע או לאילן, יש מן האחרונים שכתבו, שיוצא בו חובת נטילה, שחשוב "לקיחה" שהרי לקחו בידו^[640], ויש שנסתפקו – במנענעו ממקומו - בדבר^[641].

מין אחר

לא מצא אתרוג - או אחד משאר המינים^[642] - לא יביא לא פריש – פרי החבוש^[643] - ולא רימון ולא דבר אחר^[644], ואין אומרים שיביא כדי שלא תשתכח תורת אתרוג, שפעמים עלול להימשך ולבוא לידי קלקול^[645]. ונחלקו ראשונים ואחרונים במהות הקלקול: יש סוברים, שיביא דבר אחר במקום האתרוג אף כאשר אתרוג מצוי^[646], לפי שיאמר זה פוטר וזה פוטר^[647]. ויש סוברים, שיביא רימון או פריש יחד עם האתרוג ויעבור בבל-תוסיף*, שיסבור שגם הוא מן המצוה^[648]. ויש סוברים, שלא ידע הרואה שאין מברכים על הרימון, ויבוא לברך עליו^[649]. ומן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שמותר ליטול מין אחר בלא ברכה^[650]. על המוסיף מין אחר על ארבעת המינים, אם עובר בבל תוסיף או באיסור אחר, ובאלו אופנים, ע"ע בל תוסיף^[651].

פסול מאותו מין

לא מצא אחד מארבעת המינים הכשר למצוה, יש מן הראשונים סוברים, שבשעת הדחק מביא פסול מאותו המין ואינו מברך על הנטילה^[652], ולדעתם אותה ששנינו: מעשה בבני כרכים שהיו מורישים את לולביהם לבני בניהם – ומשם ראיה שלולב יבש כשר כדברי ר' יהודה^[653] - אמרו לו, משם ראיה, אין שעת הדחק ראיה^[654], שמשמע שבשעת הדחק יוצאים בלולב פסול, היינו שנוטלים אותו בידים לזכרון בלבד כדי שלא תשתכח תורת לולב ואתרוג^[655]. ויש סוברים, שבשעת הדחק מביא פסול מאותו המין ומברך על הנטילה^[656], ולדעה זו, נחלקו ראשונים באלו פסולים מברך: א) יש סוברים, שלא אמרו כן אלא במינים הפסולים מטעם "הדר"^[657], שבשעת הדחק יש לסמוך על דעת ר' יהודה, שסובר שארבעת המינים שאינם "הדר" כשרים^[658], ועוד, שאף לדעת חכמים, שסוברים שארבעת המינים שאינם "הדר" פסולים^[659], יוצאים בהם בשעת הדחק, וזוהי ששנינו: מעשה בבני כרכים וכו' שאין שעת הדחק ראיה^[660], שמשמע שבשעת הדחק יוצאים בלולב יבש^[661] - הפסול מטעם "הדר", לסוברים כן^[662] - שלדעתם אין לחלק בין יבש לשאר הפסולים מטעם "הדר"^[663], אבל הפסול מחמת מיעוט שיעורו, או שאין שמו עליו, או שיש בנטילתו מצוה-הבאה-בעבירה*, אין יוצאים בו אפילו בשעת הדחק^[664]. ובטעם החילוק בין פסולי "הדר" לשאר פסולים, מהם שכתבו, שפסול הדר אינו אלא מדרבנן, ועל כן בשעת הדחק נוטלים אותו שכבר נתקיימה בו מצות התורה^[665]. ומהם שכתבו, שפסולי "הדר" מסרן-הכתוב-לחכמים* לומר מה נקרא הדר, שענין הידור ויופי הוא מן המוסכמות^[666], והם אמרו שלא בשעת הדחק אפילו בדיעבד לא יצא כדי שיזהרו ישראל במצוות, אבל במקום הדחק הכשירום כיון שאי אפשר בענין אחר ומברכים עליהם^[667]. יש מן האחרונים שכתבו בדעתם, שיוצא מן התורה^[668], ויש שכתבו, שאינו יוצא אלא מדרבנן^[669], ולדעה זו, יש שצידדו, שאינו מברך אלא בשאר ימי החג, אבל ביום ראשון של חג – שחיובו מן התורה^[670] - אינו מברך^[671]. ולדעה זו, יש מן הראשונים שכתבו, שלא התירו ליטול מין שאינו "הדר" בשעת הדחק אלא בשאר מינים שאין דין הדר מפורש בהם, אבל אתרוג שנתפרש בו דין זה, אין יוצאים בו אפילו בשעת הדחק^[672]. ב) ויש סוברים, שנוטל כל הפסולים ומברך עליהם^[673], ובטעמם יש מן הראשונים שכתבו, שהוא כדי שלא תשתכח תורת לולב ואתרוג^[674], שלדעתם אין חשש שיבוא להימשך ולהביא פסול אף שלא בשעת הדחק^[675], אלא במין אחר^[676]. ולדעתם זוהי ששנינו: מעשה בבני כרכים וכו' אין שעת הדחק ראיה^[677]. ולדעה זו שייך לברך על כך "וציונו", שמצוה לעשות זכר שלא תשתכח המצוה^[678]. ג) ויש שמחלקים בין פסול לולב היבש – לסוברים שפסול^[679] - לשאר הפסולים, שלולב היבש כשר בשעת הדחק^[680], וזוהי ששנינו: מעשה בבני כרכים וכו' אין שעת הדחק ראיה^[681], ואילו שאר המינים – וכן שאר פסולי ארבעת המינים^[682] - פסולים^[683]. וכתבו ראשונים ואחרונים בדעתם, ששאר הפסולים אינו נוטלם כלל, שלדעתם יש בהם כדי לטעות ושמא ימשך^[684]. ומהם שמכשירים בשעת הדחק אף בהדס היבש^[685]. על נטילת לולב היבש בשעת הדחק טעם ההיתר ופרטי דיניו, ועל טעמי החולקים בהדס היבש, ע"ע לולב: בשעת הדחק, וע' הדס^[686].

שאינם מינם

פסולים מפני שאינם מינם, כגון הדס* שוטה^[687], וצפצפה^[688], כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שאין נוטלים אותם אפילו בשעת הדחק, כדי שלא יבואו לטעות ולהכשירם, כשם שאין נוטלים רימון ופריש^[689]. ויש מן האחרונים שכתבו, שבשעת הדחק נוטלים אף פסולים שאינם מינם בלא ברכה^[690].

מחמת איסור

פסולים מחמת איסור, כגון של ערלה או של עבודה זרה^[691], נחלקו אחרונים אם נוטלים אותם בשעת הדחק: יש סוברים, שלא התירו בשעת הדחק אלא פסולים מחמת מום, שמומם ניכר ואין לחוש שיטעו בהם ליטלם אף שלא בשעת הדחק, אבל פסולים מחמת איסור וכדומה שאין הפסול ניכר, אין נוטלים אותם כלל כדי שלא יבואו לטעות בזה^[692]. ויש סוברים, שאף פסולים מחמת איסור נוטלים בלא ברכה^[693].

גדר שעת הדחק

שעת הדחק שהתירו ליטול בה מינים פסולים, יש מן הראשונים שכתבו, שאין לחלק בין דוחק קטן לדוחק גדול, אלא כיון שאי אפשר לו קרוי שעת הדחק^[694], ובלבד שלא נתעצל במצוה בפשיעתו^[695].

נזדמן לידו כשר

נטל בשעת הדחק פסול מאותו המין בלא ברכה – לסוברים כן^[696] – ואחר כן נזדמן לידו מין כשר, מברך על המין הכשר, שהראשון שנטל היה ודאי פסול^[697], ולפיכך אם ידע מתחילה שיזדמן מין כשר לידו, כגון שיש לחברו מין כשר ועתיד ליתנו לו אחר הלל, יכול ליטול תחילה את הפסול בלא ברכה^[698]. אבל נטל ספק פסול ואחר כן נזדמן לידו מין כשר, אינו מברך עליו, שאפשר שיצא בנטילה ראשונה וספק ברכות להקל^[699], לפיכך אם ידע מתחילה שעתיד להזדמן לידו מין כשר, לא יטול הספק בלא ברכה כדי שלא יפסיד הברכה על נטילת הכשר^[700].

על נטילת לולב פחות מכשיעור בשעת הדחק, ע"ע לולב^[701].

הבעלות.

לולב של חברו

אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון – שחיוב הנטילה בו מן התורה^[702] - בלולבו – בכל אחד מארבעת המינים^[703] - של חבירו^[704], אלא אם כן נתנו לו במתנה^[705], שנאמר: ולקחתם לכם ביום הראשון^[706] - ומוסב על כל המינים שבכתוב^[707] - ודרשו חכמים: משלכם^[708], להוציא את השאול ואת הגזול^[709]. וזוהי ששנינו: לולב הגזול פסול^[710], וכן שנינו: הדס הגזול פסול^[711], וכן שנינו: ערבה גזולה פסולה^[712], וכן שנינו: אתרוג הגזול פסול^[713]. וכתבו ראשונים, שמאחר שלולב השאול פסול ביום ראשון אין ראוי לומר השאילני לולבך, אלא צריך לומר לו תן לי לולבך^[714]. אבל שאר ימי החג, אדם יוצא ידי חובתו בלולבו – השאול^[715] - של חבירו^[716]. על אחד מארבעת המינים שהיה גזול, שנחלקו אמוראים אם יוצא בו בשאר ימי החג, עי' להלן^[717]. על קטן, שנחלקו אחרונים אם מקיים בו אביו מצות חינוך בלולב שאול, ע"ע חנוך^[718].

במקדש כל שבעה

אחד מארבעת המינים שהוא שאול מחברו, נחלקו ראשונים האם יוצא בו בנטילת לולב שבמקדש כל שבעת ימי החג: א) יש סוברים, שלא אמרו שיוצא בלולבו של חברו בשאר ימי החג^[719], אלא בגבולים, שלפי שאין חיובם אלא מדרבנן זכר למקדש^[720], לא תיקנו חכמים לפסול בהם כעין של תורה, אלא דברים שבעיקר הלקיחה, כגון הפוחת מארבעה מינים או לקיחה לכל אחד ואחד^[721], אבל לולב שאינו שלו לא תיקנו לפוסלו^[722], שאין פסולו נראה לעינים^[723], אבל במקדש שחיוב הנטילה בו בשאר ימי החג מן התורה^[724], אינו יוצא בלולבו של חברו אף בשאר ימי החג^[725]. ב) ויש סוברים, שאפילו במקדש יוצא בלולבו של חברו בשאר ימי החג^[726]. ובטעם שחלוק יום ראשון של חג שאינו יוצא בלולבו של חברו משאר ימי החג, מהם שכתבו, שתיבת "לכם" לא נאמרה אלא ביום ראשון של חג^[727], ומהם שכתבו, שלפי שאין דין "לכם" חומרה בגוף ארבעת המינים, אין לנו להחמיר אלא ביום ראשון של חג, שחמור משאר הימים שהרי נוהג אף בגבולים^[728].

שאל על מנת לצאת בו

שאל מחברו ארבעת המינים על מנת לצאת בהם ידי חובתו ביום טוב ראשון, נחלקו אחרונים אם יוצא בהם: א) יש סוברים, שיוצא בהם ידי חובה, שכיוון שיודע הבעלים שאי אפשר לצאת בהם אלא אם נתנם לו במתנה על מנת להחזיר, ודאי לכך נתכוון^[729]. ומן האחרונים שכתבו, שיוצא בהם אפילו לא פירש השואל שכוונתו לצאת ידי חובתו, שודאי לא שאלו אלא לשם כך^[730]. ב) ויש סוברים, שאינו יוצא בהם ידי חובה^[731], ומהם שכתבו בטעמו, שכיוון שנתנו לו בלשון שאלה אין לסתור דבריו המפורשים משום אומדנה^[732]. על הטעם שאף לדעתם השואל טבעת לצורך קידושין אומדים דעת הבעלים שנתכוון להקנותה, ע"ע קידושין. ויש מן האחרונים שתלו דין זה המחלוקת הראשונים בדין ארבעת המינים של הקהל: שלסוברים שצריכים הקהל לפרש שמקנים חלקם זה לזה^[733], אין השואל מחברו יוצא ידי חובתו. ולסוברים שאין צריכים לפרש לפי שדעתם לכך^[734], אף השואל מחברו אין המשאיל צריך לפרש^[735].

שואל שלא מדעת

השואל ארבעת המינים מחברו שלא מדעתו – ואינו יודע בו שמקפיד^[736] - בשאר ימי החג יוצא בהם ידי חובה, לפי שניחא-ליה-לאינש-למעבד-מצוה-בממוניה*^[737], לפי שאין חשש קלקול במה שנוטלו ומנענע^[738]. ומן האחרונים שכתבו, שאינו מותר ליטלו אלא פעם אחת ולא בכל שבעת הימים^[739]. על כך שאין להוציא את החפץ ממקום שהניחו בעליו, ע"ע ניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה. אבל ביום טוב ראשון – לסוברים שהשואל מדעתו יוצא בו ידי חובה, לפי שנתכוון להקנותם לו^[740] – אינו יוצא בהם ידי חובה^[741], שאין אומרים שנוח לו להקנות במתנה על מנת להחזיר כדי לקיים מצוה בממונו^[742]. יש שצדדו בטעם הדבר, שביום טוב ראשון שחיובו מן התורה אדם מקפיד ביותר שלא להשאיל, כדי שלא יתקלקל האתרוג^[743]. ויש שכתבו בטעמו, שמה שנוח לאדם לקיים מצוה אינו מועיל אלא לעניין שאינו נחשב גזלן, אבל אינו חשוב דעת להקנותו^[744]. על הסוברים שלעניין טלית אומרים שנוח לאדם להקנותה כדי לקיים מצוה בממונו, ע"ע ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו וע' ציצית.

ארבעת המינים של הקהל

ארבעת המינים שלקחו השותפים לצאת בהם ידי חובה, כגון ארבעת המינים של הקהל – שדבר שיש בו שותפות אינו בכלל "לכם"^[745] - נחלקו גאונים וראשונים באיזה אופן יוצא בהם ביום טוב ראשון של חג: א) יש סוברים, שצריך כל אחד להקנות חלקו לחברו כדי שיצא בהם ידי חובתו^[746]. ב) ויש סוברים, שאין הקהל צריכים לפרש שמקנים זה לזה^[747], מהם שכתבו בטעמו, לפי שדעתם להקנות כל אחד חלקו לחברו כשהוא יוצא בו ידי חובתו על מנת להחזיר, שבשביל שנשתתפו בו לא גרע ממתנה-על-מנת-להחזיר* ששמה מתנה^[748], ואף שלא פירשו, סתמו של דבר הרי הוא כאילו פירשו^[749], שהרי בעניין אחר אין יכולים לצאת בו^[750]. ומהם שכתבו הטעם, שכיוון שלקחו המינים לצורך מצוה ואינו ראוי ליחלק - שמפני שהוא פסול כשהוא חסר אינו ראוי לחלוקה, לסוברים כן^[751] - הוברר הדבר כשנוטלו זה ששלו הוא נוטל, שעל מנת כן נשתתפו^[752], ולדבריהם לא גרע אף אם יש זכות לקטנים שבקהל בארבעת המינים^[753]. ומהם שכתבו הטעם, לפי שלב-בית-דין-מתנה* עליהם שיתנו במתנה על מנת להחזיר לכל אחד ואחד^[754], ואפילו יש בהם יתומים קטנים הפקר בית דין הפקר וכולם תלויים בדעת גדוליהם וחכמיהם^[755]. וכן נהגו באשכנז ובצרפת^[756]. וכתבו ראשונים, שמכל מקום ישתדל כל אדם ויהא זריז במצוה לקנות לו אתרוג ולולב לבד כדי לקיים המצוה כתקנה^[757], כי רוב העולם אינם יודעים להקנות לחביריהם, ועוד כדי לעשות הנענועים כהלכתם^[758]. ג) ויש סוברים, שצריך להקנותם לאחד מן הקהל והוא יתנהו במתנה לאחר עד שיבוא ליד כולם^[759], שמא יש אחד מהם שאין בדעתו להקנות חלקו לחברו כראוי^[760]. ומן האחרונים שכתבו, שלא נחלקו ראשונים אלו בדין, שלא אמרו שצריך להקנות לאחד מן הקהל אלא כשגבו מעות מכל אחד וקנו בשותפות, שאין כולם יודעים להקנות על מנת להחזיר, ומה שנהגו לצאת בארבעת המינים של הקהל, היינו במקום שהמעות נתונים בידי ראש הקהל ויכול לעשות בהם כפי דעתו, ולפיכך קונה ונותן לכל אחד במתנה על מנת להחזיר^[761].

הקנאה לקטן

קטן, אמרו בגמרא, שלא יקנה לו אדם לולבו ביום טוב ראשון של סוכות – שדין "לכם" מעכב בו^[762] - עד שלא יצא בו הוא, לפי שהקטן קונה^[763] ואינו מקנה, ונמצא שיוצא בלולב שאינו שלו^[764]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים, שלא אמרו כן אלא בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות, שזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים^[765], אבל בהגיע לעונת הפעוטות, שזוכה לאחרים מדרבנן^[766], יכול להקנות לו לולבו^[767], שכשם שקונה מדבריהם כך מקנה מדבריהם^[768]. ויש שכתבו בטעמם, שכיוון שזוכה לאחרים מדרבנן מועילה הקנאתו לצאת בו ידי חובה מן התורה, שלדעתם קנין-דרבנן* מועיל לדאורייתא^[769]. ב) ויש סוברים, שאף קטן שהגיע לעונת הפעוטות לא יקנה לו לולבו, לפי שאין הקנאה דרבנן מועילה לצאת באותו לולב^[770]. ובטעם הדבר, מהם שכתבו, שקטן הקונה על ידי דעת-אחרת-מקנה* זוכה מן התורה, ואין בכוחו להקנותו בחזרה אלא מדרבנן^[771], שלדעתם אין קנין דרבנן מועיל לדאורייתא^[772]. ומהם שכתבו, שזכיית קטן על ידי דעת אחרת מקנה, אף שלדעתם אינו זוכה אלא מדרבנן^[773], הואיל ויש בה דעת מקנה מועיל קנין זה לדאורייתא – לסוברים כן^[774] - ואילו הקנאת הקטן שאינו חשוב בר דעת, אין קניינו מועיל לדאורייתא^[775]. ג) ויש סוברים, שקטן שהגיע לעונת הפעוטות, יוצא המקנה בלולב זה מן התורה, שלדעתם מן התורה עודנו של בעליו הראשונים^[776], אלא שאסור להקנותו לו מדרבנן לפי שתיקנו לו זכיה^[777].

על הנותן אחד מארבעת המינים לחברו במתנה על מנת להחזיר, שחשוב "לכם" ויוצא בו ידי חובה ביום טוב ראשון, ע"ע לכם^[778]. על הנותן אתרוג לחברו ואמר "ואחריך לפלוני" אם חשוב "לכם" כלפי הראשון ויוצא בו ידי חובתו, ע"ע הנ"ל^[779]. על אחד מארבעת המינים שיש בו שותפות שאינו בכלל "לכם", ע"ע הנ"ל^[780]. על אתרוג של דמאי, שנחלקו תנאים אם הוא בכלל "לכם", ע"ע דמאי^[781], וע' לכם^[782]. על אתרוג של טבל, שנחלקו ראשונים אם הוא בכלל "לכם", ע"ע טבל^[783]. על אתרוג של מעשר-שני בירושלים, שאין ליטלו ואם נטל יצא, ע"ע מעשר שני.

הפסולים.

הדר

אחד מארבעת המינים שאינו "הדר" - לסוברים שפוסל באתרוג*^[784] - כגון שהיה יבש, אינו יוצא בו ביום טוב ראשון של חג^[785]. ונחלקו ראשונים בטעמו: יש סוברים, שהוקשו כל המינים לאתרוג, שנאמר בו: פרי עץ הדר^[786]. ויש סוברים, שלמדים מן הכתוב: ואנוהו^[787], שצריכה המצוה להיות מהודרת^[788], ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: יש שכתבו, שאין למדים בהיקש מאתרוג^[789]. ויש שכתבו, שמכח הכתוב: ואנוהו, דורשים להקיש שאר המינים לאתרוג, ואין אומרים שחילק הכתוב האתרוג משאר מינים לפי שכתוב בלא ו' החיבור^[790]. ויש שכתבו, שעיקר דין "הדר" אינו דין מיוחד בארבעת המינים, כפסול "חסר" ו"לכם" וכדומה, אלא בכל התורה, ונלמד מן הכתוב: ואנוהו, ומה שלמדים בהיקש הוא שיעור הפסול, שלפי שהטילה התורה על האתרוג שם "הדר", למדים שכל שאינו "הדר" חשוב בעל מום ופסול למצוה בדיעבד^[791], ולדעתם זה הטעם שפסול מין שאינו "הדר" – לסוברים כן^[792] – אף בשאר ימי החג לפי שהוא בעל מום ופסול בכל המצוות^[793].

בשאר ימי החג

אחד מארבעת המינים שאינו "הדר", נחלקו אמוראים וראשונים בדעתם, אם יוצא בו בשאר ימי החג בגבולים: א) יש סוברים, שמין שאינו "הדר" פסול אף בשאר ימי החג בגבולים^[794]. וכן בדעת רב, שסובר שאתרוג שנקבוהו עכברים אין זה הדר, ופסול לפי שנמאס^[795], יש מן הראשונים שכתבו, שמין שאינו "הדר" פסול אף בשאר ימי החג בגבולים^[796]. ומהם שכתבו, שזהו שאמרו בגמרא, שלולב היבש פסול בין ביום טוב ראשון ובין ביום טוב שני^[797], היינו בגבולים^[798]. וכן בדעת הסוברים שאתרוג שנקבוהו עכברים כשר בשאר ימי החג^[799], יש מן הראשונים שכתבו, שאף בשאר ימי החג פסול מין שאינו "הדר" בגבולים, אלא שמתקיים "הדר" במה שנשאר ממנו^[800] - שלא כלולב היבש שניטל כל הדרו^[801] - ואף על פי שביום טוב ראשון אין מין זה קרוי הדר, לדעתם דין "הדר" מסרו הכתוב לחכמים והחמירו בו ביום טוב ראשון יותר מבשאר ימי החג^[802]. ובטעם שתקנו לפסול שאינו "הדר" בשאר ימי החג, מהם שכתבו, שכיוון שמצות הנטילה בגבולים היא זכר למקדש^[803], שייך בה הידור מצוה^[804], או שכיוון שמזכיר שם שמים עליו ראוי שתהיה מצוה הדורה^[805]. ומהם שכתבו, שכל שתקנו חכמים כעין של תורה תקנו^[806]. ב) ויש סוברים, שמין שאינו "הדר" – מלבד יבש, לסוברים כן^[807] - כשר בשאר ימי החג בגבולים^[808]. וכן בדעת רבי חנינא שהיה מטבל האתרוג בשאר ימי החג ואוכל מקצתו^[809], וכן בדעת רב שסובר שאתרוג שנקבוהו עכברים הרי זה "הדר"^[810], יש מן הראשונים שכתבו, שלולב שאינו "הדר" כשר בשאר ימי החג בגבולים^[811], שהרי לדעתם לא נשנו פסולי המשנה^[812] אלא ביום טוב ראשון^[813]. וכן בדעת רב שסובר, שאתרוג שנקבוהו עכברים אין זה הדר ופסול^[814], יש מן הראשונים שפירשו, שלא פסל האתרוג אלא משום שנמאס, ושוב אינו ראוי לעשות בו מצוה^[815], אבל מין שאינו "הדר" כשר בשאר ימי החג^[816]. וכן בדעת ר' יצחק בר נחמני בשם שמואל, שסובר שכשם שיוצא בשאול ביום טוב שני כך יוצא בגזול^[817], כתבו ראשונים, שמכשיר כל הפסולים, ואפילו מין שאינו "הדר", בשאר ימי החג בגבולים, שהרי לדעתו לא נשנו פסולי המשנה אלא ביום טוב ראשון^[818]. וכן בדעת רבי יצחק בר נחמן בשם שמואל בירושלמי, שכל הפסולים אינם פוסלים אלא ביום טוב ראשון בלבד^[819], יש מן הראשונים שכתבו, שמין שאינו "הדר" כשר בשאר ימי החג^[820]. להלכה, נחלקו ראשונים: יש סוברים, שהלכה שכל שאינו "הדר" פסול כל ימי החג בגבולים^[821]. ויש סוברים, שהלכה שאינו פסול בגבולים אלא ביום טוב ראשון^[822].

במקדש

אחד מארבעת המינים שאינו "הדר", נחלקו בו אמוראים וראשונים בדעתם, אם יוצא בו במקדש בשאר ימי החג: לסוברים שאין יוצאים במין שאינו "הדר" בגבולים^[823], כתבו אחרונים, שלנטילת לולב במקדש בשאר ימי החג, פסול מין שאינו "הדר" מן התורה^[824]. ולסוברים שיוצאים בו בגבולים^[825], יש שכתבו, שכשר אף לנטילה במקדש בשאר ימי החג^[826], שלדעתם לא הקפיד הכתוב על דין "הדר" אלא ביום ראשון של חג^[827]. ויש שכתבו, שבמקדש פסול מין שאינו "הדר" אף בשאר ימי החג, שפסול "הדר" הוא חסרון בעצם שם המין^[828], ולא הכשירו בשאר ימי החג אלא בגבולים, שלא החמירו במצות נטילה דרבנן^[829], ולדעתם זהו שאמרו בגמרא, שלולב היבש פסול בין ביום טוב ראשון ובין ביום טוב שני^[830], היינו נטילת לולב במקדש בשאר ימי החג^[831]. להלכה, יש סוברים, שכשר מין שאינו "הדר" אף במקדש בשאר ימי החג^[832].

חסר

אתרוג* חסר, אינו יוצא בו ידי חובה ביום טוב ראשון של חג^[833], שנאמר: ולקחתם^[834], שתהא לקיחה תמה^[835], והחסר אינה לקיחה תמה^[836]. אבל בשאר ימי החג – שחיוב הנטילה מדרבנן^[837] - יוצא אף באתרוג חסר^[838]. ויש מן האחרונים שכתבו, שפסול זה שייך אף בשאר המינים^[839], ולדעתם זה הטעם שלולב והדס וערבה קטומים אינו יוצא בהם ידי חובתו^[840]. על פרטי דיני אתרוג החסר, ע"ע אתרוג: שלימותו.

גזול בשאר ימי החג

אחד מארבעת המינים שהיה גזול – שאין יוצאים בו ביום טוב ראשון של חג^[841] - נחלקו אמוראים וראשונים בדעתם אם יוצא בו בגבולים בשאר ימי החג: א) בדעת ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי ורב אמי, שסוברים שלולב הגזול פסול למצוה ביום טוב שני לפי שהיא מצוה-הבאה-בעברה*^[842], יש מן הראשונים שכתבו, שהיינו נטילת לולב בגבולים שהיא מדרבנן^[843], שלדעתם תקנו חכמים לפסול גזול כעין דאורייתא משום מצוה הבאה בעבירה^[844]. ואף לסוברים שאין גזול פסול אלא בנטילת לולב במקדש שהיא מן התורה^[845], יש שכתבו שאף נטילת לולב בגבולים פסול בה לולב הגזול משום מצוה הבאה בעברה^[846]. ב) ובדעת ר' יצחק בר נחמני בשם שמואל ורבא^[847] שסוברים, שאין לולב הגזול פסול אלא ביום טוב ראשון, אבל ביום טוב שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול^[848], יש מן הראשונים שכתבו, שהיינו נטילת לולב בגבולים^[849], וכן בדעת רבי יצחק בר נחמן בשם שמואל בירושלמי, שסובר שכל הפסולים אינם פוסלים אלא ביום טוב ראשון בלבד^[850], כתבו ראשונים, שהיינו להכשיר כל הפסולים, ואפילו הגזול, בגבולים^[851]. ובטעמו, מהם שכתבו, שאין פסול זה שייך אלא במצוות מן התורה ולא בדרבנן^[852]. ומהם שכתבו, שסובר שאף מצוות מן התורה אין בהן פסול מצוה הבאה בעברה^[853]. ומהם שכתבו, שסובר שלא נפסל משום מצוה הבאה בעברה אלא במקום שאי אפשר למצוה שתעשה אלא על ידי קנין הגזילה, ולפי שבשאר ימי החג יוצא בשאול ואינו צריך לקנות הלולב, הרי שאין המצוה באה על ידי קנין הגזילה^[854]. וכן בדעת ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי ורב אמי, שסוברים שלולב הגזול פסול למצוה ביום טוב שני לפי שהיא מצוה-הבאה-בעברה*^[855], יש מן הראשונים שכתבו, שכשר לולב הגזול לנטילה בגבולים בשאר ימי החג, שלדעתם לא אמרו שלולב הגזול פסול לנטילה אלא במקדש בשאר ימי החג שהיא מן התורה^[856]. להלכה, נחלקו ראשונים: יש סוברים, שהלכה שיוצא בגזול בשאר ימי החג בגבולים^[857]. ויש סוברים, שהלכה שאינו יוצא בו^[858].

במקדש

אחד מארבעת המינים שהיה גזול, נחלקו אמוראים וראשונים בדעתם אם יוצא בו במקדש בשאר ימי החג, שמצות נטילתו מן התורה^[859]: א) בדעת ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי ורב אמי, שסוברים שלולב הגזול פסול למצוה ביום טוב שני לפי שהיא מצוה-הבאה-בעברה*^[860], יש מן הראשונים שכתבו, שהיינו נטילת לולב במקדש^[861]. וכן בדעת ר' יצחק בר נחמני בשם שמואל שסובר, שכשם שיוצא בשאול ביום טוב שני כך יוצא בגזול^[862], יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלולב הגזול פסול לנטילה במקדש בשאר ימי החג משום מצוה הבאה בעבירה, שלדעתם לא אמרו שכשר לנטילה ביום טוב שני אלא בגבולים, שמצותו מדרבנן^[863]. ב) ובדעת ר' יצחק בר נחמני בשם שמואל שסובר, שכשם שיוצא בשאול ביום טוב שני כך יוצא בגזול^[864], יש מן הראשונים שכתבו, שכשר לולב הגזול בשאר ימי החג אף במקדש, שלדעה זו אף מצוות מן התורה אין בהן פסול מצוה הבאה בעברה^[865]. להלכה, יש סוברים, שיוצאים בלולב גזול במקדש בשאר ימי החג^[866].

שאין בו היתר אכילה

אתרוג הכשר לנטילת לולב, צריך שיהיה מותר באכילה^[867], וזהו שאמרו בגמרא בטעם הדין שאתרוג של ערלה* ושל תרומה-טמאה* פסול^[868], שאין בהם היתר אכילה^[869]. וכן אתרוג של טבל* שאסור באכילה ומותר בהנאה^[870], יש מן הראשונים שכתבו, שפסול לנטילת לולב מטעם זה^[871]. ובטעם הדבר, מהם שכתבו, שמשמעות המילה "לכם" – ביחס לאתרוג שעיקרו לאכילה^[872], מלבד בעלות^[873], ודין ממון, לסוברים כן^[874] - היא הראוי לכם בכל דרכי הנאתו^[875], ולדעה זו, אינו פסול אלא ביום טוב ראשון של חג^[876], כיוון שנתמעט מתיבת "לכם", שלא נאמרה אלא ביום טוב ראשון^[877]. ומהם שכתבו, שהרי אמר ה' "פרי" ואלה אינם ראויים לאכילה^[878], ולדעה זו, כתבו אחרונים, שפסול אף בשאר ימי החג^[879]. על הסוברים שאתרוג של טבל פסול מפני שדומה לאתרוג השותפים – שאינו בכלל "לכם"^[880] - מפני חלק הכהן והלוי שבו, ע"ע טבל^[881]. ויש מן הראשונים שכתבו, שאין צריך שיהיה האתרוג מותר באכילה^[882], ולדעתם זהו שאמרו שאתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה פסול מפני שאין בו היתר אכילה^[883], היינו שדינו לשריפה^[884] ואינו יכול להנות ממנו לעולם, וכתותי-מכתת-שיעוריה*^[885]. על אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה, שיש סוברים שאין אומרים בו כתותי מכתת שיעוריה, ולדעתם כשר בשאר ימי החג, ע"ע כתותי מכתת שיעוריה^[886].

אתרוג של תרומה טהורה

אתרוג של תרומה* טהורה, לא יטול^[887]. ונחלקו רבי אמי ורבי אסי בטעם הדבר: א) יש סוברים, מפני שמכשירה^[888], לקבל טומאה, שהיו שורים האגודה בשבת במים כדי שלא ייבשו, וכשנוגעים באתרוג הוכשר לטומאה^[889], ואסור לגרום טומאה לתרומה^[890], ואף להכשירה לכך^[891], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שחששו שמא יכשירו ויגע בו בידים טמאות, שלדעתם אין איסור להכשיר תרומה, אלא לטמאה^[892]. ולדעה זו, אפילו קרא על האתרוג שם תרומה חוץ מקליפתו החיצונה, אין ליטלו^[893], שכאשר נוגעים המים בקליפה הוכשר האתרוג כולו לפי שאי אפשר שיבואו המים בפנימיות הפרי^[894]. וכן לדעה זו, כתבו ראשונים, שאם כבר הוכשר האתרוג לקבל טומאה מותר ליטלו^[895]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאסור ליטלו^[896]. ובטעם הדבר, מהם שכתבו, שאם יתירו באתרוג שכבר הוכשר, פעמים יטול אתרוג שלא הוכשר^[897], ומהם שכתבו, שיש לחוש שמא יגע בו בידים טמאות, שלדעתם זהו טעם האיסור^[898]. ויש מן הראשונים שפירש טעם האיסור באופן אחר, מפני שמכשירה להיות כלי^[899]. ב) ויש סוברים, מפני שמפסידה^[900], שקליפתה החיצונה נמאסת במשמוש הידים, ואסור להפסיד תרומה^[901], ומן האחרונים שכתבו בטעמם, שאי אפשר להמנע ממשמוש הידים על ידי כריכת הלולב בסודר, שלדעתם לקיחה-על-ידי-דבר-אחר* לא חשובה לקיחה^[902]. ולדעתם, אם קרא על האתרוג שם חוץ מקליפתו החיצונה, מותר ליטלו^[903], שהקליפה שנפסדת אינה תרומה^[904]. עבר ונטל אתרוג של תרומה טהורה, כשר^[905], לסוברים שצריך שיהיה בו דין ממון^[906], יש סוברים, שאין נוטלו אלא כהן שהוא שלו^[907], ויש שכתבו שאף ישראל יכול ליטלו אם נתנו לו כהן, שהרי מקדש בו את האישה ויכול למוכרו לכהנים והדמים שלו^[908]. ולסוברים שאין צריך שיהיה בו דין ממון, אלא שיהיה מותר באכילה^[909], יש מן הראשונים סוברים, שאין נוטלו אלא כהן שמותר לו באכילה^[910], ויש סוברים, שאף ישראל יכול ליטלו אם לקחו מכהן, שלפי שיכול להאכילו לבן בתו כהן חשוב שיש לו בו היתר אכילה^[911], ואף שלדעתם מעשר שני בגבולים אין יוצאים בו ידי נטילה, אף על פי שיכול לאכלו בירושלים^[912], תרומה שיכול להאכילה לבן בתו באותו מקום שנמצא בו חשובה יותר שיש לו בה היתר אכילה^[913]. ויש סוברים, שישראל נוטלו בכל עניין, שלפי שמותר באכילה לכהן, קרוי "לכם" אף אצל ישראל^[914].

מעשר שני בגבולים

אתרוג של מעשר-שני* בגבולים – לסוברים שאין צריך שיהיה בו דין ממון אלא שיהיה מותר באכילה^[915] – נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם אם יוצאים בו ידי נטילת לולב: א) יש סוברים, שאף על פי שבגבולים אסור מעשר שני באכילה^[916], יוצאים בו ידי נטילת לולב^[917]. ובטעמו, מהם שכתבו, לפי שראוי הוא לאכילה בירושלים^[918], ואף שהוא בריחוק מקום, מחוסר קריבה אינו כמחוסר מעשה^[919]. ומהם שכתבו, שכיוון שאפשר לפדותו ולאוכלו חשוב שיש בו היתר אכילה^[920]. ב) ויש סוברים, שאין יוצאים בו ידי נטילה^[921], שאף שיש לו היתר אכילה על ידי פדיון, קודם שנפדה אסור באכילה^[922].

שאין בו דין ממון

אחד מארבעת המינים – מלבד אתרוג^[923] - שאין בו דין ממון, היינו שאינו יכול להנות ממנו הנאת ממון, כגון למכרו, מלבד מה שגופו שייך לבעליו^[924], כתבו ראשונים שאינו יוצא בו ידי חובתו ביום טוב ראשון, לפי שאינו חשוב "לכם"^[925]. ונחלקו אמוראים באתרוג: ר' אסי סובר, שאף באתרוג צריך שיהיה בו דין ממון^[926], ולכן אתרוג של מעשר-שני* בירושלים^[927] - שמותר באכילה^[928] - לדעת ר' מאיר הסובר שהוא ממון גבוה^[929], אין אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב^[930]. ור' חייא בר אבין^[931] סובר, שאין צריך שיהיה בו דין ממון, שלדעתו אין גדר "לכם" באתרוג, אלא שיהיה מותר באכילה^[932], ולכן יוצא באתרוג של מעשר שני^[933]. הלכה, שאין צריך שיהיה בו דין ממון^[934]. על אתרוג של אסורי-הנאה*, שנחלקו ראשונים אם הוא בכלל דבר שאין בו דין ממון, ע"ע לכם^[935].

דין ממון לאחרים

דבר שיש בו דין ממון לאחרים ולא לבעליו, נחלקו בו אחרונים: יש סוברים, שצריך שיהיה בו דין ממון לנוטל עצמו^[936], ולכן הנותן לחברו ארבעת המינים במתנה-על מנת-להחזיר* ומקפיד שלא יתננו לשום אדם, לא יצא בו המקבל ידי חובה^[937]. ויש סוברים, שאם יש בו דין ממון לאחרים אף על פי שאין בו דין ממון לבעליו יוצא בו ידי חובתו, שלדעתם דין ממון הוא פסול בגוף ארבעת המינים, ולא מטעם חסרון בעלות, וכל שיש בו דין ממון לשום אדם אין הפסול בעצמו של המין^[938], ולדעתם מועילה מתנה-על-מנת-להחזיר* בארבעת המינים, על אף שאין המקבל יכול למוכרו^[939].

אסורי הנאה

אסורי-הנאה* - לסוברים שחשוב דבר שיש בו ממון^[940] - יש מן האחרונים שכתבו, שאין יוצאים בהם ידי נטילת לולב, לפי שאסורי-הנאה* אין בהם שווה פרוטה, וכשם שאין נתינה פחות משוה פרוטה חשובה נתינה כך אין לקיחתם חשובה לקיחה^[941].

על אחד מארבעת המינים של עבודה–זרה* ושל אשרה* ושל עיר-הנדחת*, שפסולים לנטילת לולב בין ביום טוב ראשון ובין בשאר ימי החג, לפי שכתותי מכתת שיעורם, שהרי לשריפה הם עומדים, ע"ע כתותי מכתת שיעוריה^[942].

על קטן, שאין אביו מקיים בו מצות חינוך בלולב ומיניו הפסולים, ע"ע חנוך^[943].

האגד.

אם צריך אגד

הלולב ומיניו - מלבד האתרוג^[944] - צריך לאגדם^[945]. ונחלקו תנאים, אם איגוד המינים מעכב בנטילה: א) יש סוברים, שלולב אין צריך אגד^[946], וכן אמרו חכמים, לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר^[947]. וכן בדעת חכמים, שסוברים שהדס שענביו מרובות מעליו - שפסול^[948] - ועבר ולקטם ביום טוב – שעובר באיסור מדרבנן^[949] - כשר^[950], יש מן האמוראים סוברים, שלולב אינו צריך אגד, ולפי שאין שייכת בו עשייה אין ההדס פסול משום תעשה-ולא-מן-העשוי*^[951]. וכן בדעת ר' מאיר, שסובר שאוגדים את הלולב אפילו במשיחה^[952], יש שכתבו, שלולב אין צריך אגד, ולפיכך אין בו משום בל-תוסיף*^[953]. וכן בדעת תנא בברייתא, שסובר שאם הותר אגדו ביום טוב אוגדו כאגודה של ירק^[954], אמרו בגמרא, שלולב אין צריך אגד, ולכן יכול לאוגדו שלא על ידי קשר, אלא בכריכה^[955]. ובטעם שאין למדים לקיחה לקיחה מאגודת אזוב של פסח מצרים^[956], יש מן הראשונים שכתבו, שלא למדו כן מרבם ואין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו^[957]. ויש מן האחרונים שכתבו, שאין לקיחה שבלולב דומה ללקיחה שבאגודת אזוב, שלולב אין בכלל האגד אלא שלושה מינים^[958], ואילו אגודת אזוב, האזוב כולו בכלל האגד^[959]. ואף לדעה זו, מצוה לאוגדו^[960] - מדרבנן^[961] - משום שנאמר: זה אלי ואנוהו^[962], התנאה לפניו במצוות^[963], וכשהוא אגוד הוא נאה ומהודר יותר^[964]. ב) ויש סוברים, שלולב צריך אגד^[965], וכן אמר ר' יהודה, אגוד כשר, שאינו אגוד פסול^[966]. ובטעמו, אמרו בגמרא שלמדים לקיחה לקיחה מאגודת אזוב של פסח מצרים, בלולב נאמר: ולקחתם לכם ביום הראשון^[967], ובאזוב נאמר: ולקחתם אגדת אזוב^[968], מה להלן אגודה אף כאן אגודה^[969]. וכן אמרו בברייתא: ארבעה מינים שבלולב, שנים מהן עושים פירות – אתרוג ולולב הבא מעץ התמר^[970] - ושנים מהם אין עושים פירות, העושים פירות יהיו זקוקים – כלומר, כולם יהיו כאחד^[971] - לשאין עושים, ושאין עושים פירות יהיו זקוקים לעושים פירות, ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה אחת^[972]. וכן בדעת ר' יהודה, שסובר שאין אוגדים את הלולב אלא במינו^[973], אמרו בגמרא, שלולב צריך אגד, ולפי שהאגד מן המצוה אם אגד שלא במינו עובר משום בל-תוסיף*^[974]. וכן בדעת ר' שמעון בן יהוצדק^[975], שסובר שהדס שענביו מרובות מעליו ועבר ולקטם ביום טוב פסול^[976], יש מן האמוראים סוברים, שלולב צריך אגד, ולפי ששייכת בו עשייה פסול משום תעשה ולא מן העשוי, שעל כרחך בערב יום טוב אגדו עם ענביו, וכאשר לקטם ביום טוב חשוב מן העשוי^[977]. וכן בדעת ר' אליעזר שסובר, שאין אתרוג נאגד עם שאר מינים באגודה אחת^[978], יש מן הראשונים שכתבו, שלולב צריך אגד^[979]. וכן בדעת רבי שסובר, שכורכן לעץ ארז ואזוב של פרה אדומה בלשון של זהורית – שהוא שני תולעת^[980] - כדי שיהיו כולם באגודה אחת^[981], יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלולב צריך אגד, שלמדים לקיחה לקיחה מאגודת אזוב של פסח מצרים^[982]. וכן בדעת ר' אליעזר שסובר, שאין אתרוג נאגד עם שאר מינים באגודה אחת^[983], יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלולב אין צריך אגד^[984]. הלכה שאין לולב צריך אגד^[985].

המינים שבאגד

אגד הלולב, אין אוגדים בו אלא שלושת המינים לולב הדס וערבה, אבל האתרוג אינו נאגד עמהם^[986], וכן אמרו בברייתא: אמר ר' אליעזר, יכול יהא אתרוג עמהם באגודה אחת^[987], אמרת: וכי נאמר פרי עץ הדר וכפת תמרים – שמשמע שהוי"ו מוסיפה על ענין ראשון לצרפו עם פרי עץ הדר^[988] - והלא לא נאמר אלא כפת^[989], שמשמע בפני עצמם^[990]. וכן אמר ר' יוסה בירושלמי: אין כתוב אלא: כפות תמרים, אפילו זה בידו אחת וזה בידו אחת^[991]. אגד האתרוג עמהם, יש מן האחרונים שכתבו, שלא יצא ידי חובתו^[992], ויש שכתבו, שיצא^[993]. על המוסיף מין אחר בלולב ואגדו בתוך האגד, אם עובר משום בל תוסיף, ע"ע בל תוסיף^[994].

סדר המינים באגד

סדר המינים באגד כך הוא, ערבה בשמאל והדס בימין – ואפילו באיטר^[995] - ולולב באמצע^[996]. ויש שכתבו, לאגוד שלושה הדסים, אחד מימין הלולב ואחד משמאלו ואחד באמצע, ושתי ערבות אחד בימין הלולב ואחת בשמאלו^[997], וכתבו אחרונים, שאין לנהוג כן אלא מי שמוחזק בחסידות ובצנעה^[998]. ויש לקשור ההדס גבוה יותר מן הערבה^[999], ובטעמו, יש מן האחרונים שכתבו, שלפי שהוזכר ההדס תחילה בכתוב^[1000], ועוד כדי שיראוהו כשהוא מברך ולא יאמרו שמברך בלא הדס^[1001].

אופן האיגוד

אגד הלולב שנחלקו אם מעכב בנטילתו^[1002], הוא איגוד המינים על ידי דבר אחר, כגון חוט^[1003]. יש סוברים, שאוגד בקשירה^[1004], היינו שקושר שני ראשי האגד בקשר גמור^[1005], היינו שני קשרים זה על זה^[1006], או בעניבה, לסוברים שהיא כקשירה^[1007]. ויש שנראה מדבריהם, שאף על ידי כריכה, חשוב אגד^[1008]. ויש מן הראשונים שכתב, שאגד הלולב, היינו איגודם יחד בידו^[1009], ולדעה זו, לסוברים שלולב אין צריך אגד^[1010], נטלם בזה אחר זה - מלבד כאשר יודע שלא יהו לו כל המינים בו ביום^[1011] - יצא^[1012], אלא שמצוה לאגדם ביד או בקשר לנוי^[1013].

מין האגד

אגד הלולב, נחלקו תנאים ממה נעשה: א) ר' יהודה סובר, שאין אוגדים את הלולב אלא במינו^[1014] - היינו באחד מן המינים שבאגד^[1015] - שלדעתו לולב צריך אגד^[1016], ולפי שאף האגד מן המצוה, אם מביא מין אחר הרי כאן חמישה מינים ועובר משום בל-תוסיף*^[1017], ואף שאינו נתון כדרך גדילתו יש לו להיחשב כמוסיף באגודתו שכל אגודה אינה כדרך גדילתו^[1018]. ולדעה זו, לא היו אנשי ירושלים אוגדים לולביהם בגימוניות של זהב^[1019] אלא לשם נוי, ולפיכך אינו תוספת לעבור על בל תוסיף, ולשם מצות אגד היו אוגדים אותו במינו מלמטה^[1020]. ולדעה זו, יכול לאגוד אפילו בסיב – כעין חבל שגדל סביב הדקל ונכרך סביבו כלולבי גפנים^[1021] – ובעיקר הדקל – נצרים שחותך מן הדקל וקלפם עד שראויים לאגד^[1022] – שהם מין לולב^[1023], אף על פי שאין מראיהם דומה למראה הלולב^[1024]. ומן האחרונים שכתבו, שיכול לאגדו אף בשאר המינים, כגון הדס וערבה^[1025]. ב) ור' מאיר סובר, שאוגדים אפילו במשיחה^[1026], וכן מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדים לולביהם בגימוניות – חוטים^[1027] - של זהב^[1028], שלדעתו אין לולב צריך אגד^[1029], ואין בו משום בל תוסיף^[1030]. ובטעמו, יש מן הראשונים שכתבו, לפי שאינו נתון כדרך גדילתם^[1031], ויש שכתבו, לפי שאינו מחובר עם השאר, אלא זה עומד לעצמו וזה עומד לעצמו^[1032]. הלכה, שיכול לאוגדו במין אחר^[1033], שהרי להלכה אין לולב צריך אגד^[1034]. ומן הראשונים שכתבו, שהמנהג לאגדם בעלי לולב^[1035].

אגד יד

איגוד המינים בידו - לסוברים לולב אין צריך אגד^[1036], ואגד היינו קשירה בדבר אחר^[1037] - נחלקו ראשונים אם מעכב בנטילה: יש סוברים, שמעכב^[1038]. ויש סוברים, שאינו מעכב^[1039]. ובדעתם, יש מן האחרונים שכתבו, שאף שאין איגודם ביד מעכב, אם אינם ראויים לאגדם ביד, מעכב, ונלמד כן מן הכתוב: כפת תמרים וענף עץ אבות וערבי נחל, שחיבורם בוי"ו ללמד בא ששלושה מינים אלו צריכים לקיחה ביד אחת^[1040], ולדעתם זה הטעם שחציצה* בין המינים מעכבת^[1041], לפי שאינו ראוי לאגד יד^[1042].

המצוה לאגוד לנוי

המצוה לאגוד הלולב לשם נוי^[1043] - לסוברים שלולב אין צריך אגד^[1044] - נחלקו אחרונים, באופן האיגוד: א) יש סוברים, שמצוה לאגוד הלולב על ידי חוט בקשר גמור^[1045], היינו שני קשרים זה על זה^[1046]. ולדעה זו, אין נכון מה שנהגו לעשות טבעות מעלי לולב להכניס בהן את הלולב ומיניו בלא קשירה^[1047], שאף שמצוה לאגוד משום נוי מצוה^[1048], וטבעות אלו נאות ומהודרות, אין קרוי "ואנוהו" אלא מה שהתורה מייפה עלינו ולא מה שאנו ממציאים יפויים והדורים, על כן עיקר המצוה לעשותו שני קשרים^[1049]. ב) ויש סוברים, שקושר האגד פעם אחת ואחר כך מתעגל וכורכו סביב, ומתוך כך מהודק יפה כאילו קשרו שתי פעמים^[1050], שלדעתם אף באופן זה חשובה קשירה לענין שבת^[1051]. ג) ויש סוברים, שאפשר לאגוד בלא קשירה^[1052], כגון לכרוך האגד סביב שלושת המינים ולתחוב ראש האגד תוך העיגול הכרוך^[1053], או לתחוב המינים בטבעות מעלי לולב הסמוכות לקשר^[1054]. ובטעמם, יש שכתבו, שכיוון שלדעה זו אין אוגדים אלא משום נוי מצוה^[1055], די בקשר כלשהו^[1056]. ויש שכתבו, שמשום נוי יש לעשות באופן היותר נאה^[1057].

הותר ביום טוב

הותר האגד ביום טוב - או שלא אגדו מבעוד יום^[1058] - לסוברים לולב צריך אגד^[1059], אין לאוגדו ביום טוב^[1060]. ונחלקו ראשונים, בטעם הדבר: יש שכתבו, שלדעתם יש לאגוד הלולב בקשר גמור^[1061], ואסור לקשרו בשבת ויום טוב^[1062], שקשר של קיימא הוא^[1063] שאינו חושש להתירו עולמית^[1064]. ויש שכתבו, שכיוון שאינו כשר לנטילה בלא אגד, הרי שאסור לאוגדו משום תיקון כלי^[1065]. ולסוברים לולב אין צריך אגד^[1066] - וכן הלכה^[1067] - אוגדו כאגודה של ירק^[1068], היינו שאינו קושר, אלא כורך האגד סביב ותוחב ראשו בתוך הכרך^[1069], או בעניבה^[1070] - לסוברים שמותרת בשבת^[1071] - שלדעתם אין צריך לאגדו אלא לנוי^[1072], ודי לו בכריכה כלשהו^[1073]. ואין בכריכה זו משום תיקון כלי, שלדעתם אין האגד מעכב בהכשרו^[1074]. יש מן הראשונים שכתבו – לגרסתם^[1075] – שאינו אוגד אלא בירק, שראוי לאכילה ואינו מוקצה*^[1076]. ויש שכתבו, שאוגד אף בחוט ומשיחה, לסוברים כן^[1077]. ומן האחרונים שכתבו, שמותר אף לקשרו בעלי לולב, שלדעתם לא שייך קשר ועניבה בעלים^[1078]. ויש שכתבו, שאסור לקשור בעלי לולב, שדוקא הראוי למאכל בהמה אין בו משום קשירה^[1079], ואילו עלי לולב אינם ראויים למאכל בהמה^[1080]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שמותר לאגוד הלולב ביום טוב בקשר גמור^[1081]. ובטעמם, מהם שכתבו, שלפי שאינו עשוי אלא ליום טוב, אינו קשר של קיימא לדעתם ומותר^[1082], ולדעתם לא אמרו בברייתא שאוגדו כאגודה של ירק, אלא במורישים הלולב לבניהם שדעתם להשאיר האגד לזמן רב^[1083]. ומהם שכתבו, שקשר שאינו של אומן אינו אסור לדעתם אלא מדרבנן^[1084], ובמקום מצוה התירו^[1085], ולדעתם התנא שבברייתא חולק בזה, וסובר שאף קשר שאינו של אומן אסור מן התורה, או שלא התירו במקום מצוה, ואין הלכה כמותו^[1086].

קשירת הלולב

הלולב, יש מן הראשונים שכתבו, שנוהגים שיהיו עליו קשורים – מלבד ביום הושענא-רבה* - בשעת נטילה^[1087], שנאמר: כפת^[1088], חסר וא"ו, שששה ימים קשור ודומה לכף אחת, וביום הושענא רבה מתירים אותו^[1089], ומהם שנהגו, שבששת הימים פתוח הלולב בצדו העליון רק טפח, וביום השביעי מתירו עד חציו^[1090].

מנין הקשרים

מנין הקשרים שבלולב, נוהגים לעשותם שלושה קשרים^[1091], כנגד שלושה אבות^[1092], ומן האחרונים שכתבו טעם אחר, כדי שיהיו עליו כפותים יפה^[1093]. ונחלקו אחרונים: יש סוברים, שהקשר האוגד את שלושת המינים יחד הוא בכלל מנין קשרי הלולב, ומלבדו יעשה בלולב עצמו שני קשרים נוספים, כדי שיוכל לכסכס בו, לסוברים כן^[1094]. ויש סוברים, שצריך לעשות שלושה קשרים בלולב עצמו^[1095], שלדעתם די בכך שטפח העליון של הלולב פתוח בכדי לכסכס^[1096]. ויש שנהגו, לעשות בו ארבעה קשרים, כנגד שלושה אבות ויוסף הצדיק^[1097].

על האוגד את הלולב בעוד אחד המינים דחוי, והכשירו לאחר מכן, שאינו נדחה מן המצוה עד שיקדש היום, ע"ע דחוי: דיחוי במצות^[1098].

הנענועים.

מצותם

הנוטל את הלולב, צריך לנענעו^[1099], וכך היא מצות נטילה כהלכתה^[1100]. וכתבו ראשונים, שסמך לנענועי הלולב מן הכתוב: אז ירננו עצי היער - כלומר, בעצי היער^[1101] - מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ^[1102], וירננו הוא שמנענעים את הלולב ומשבחים^[1103], כאשר יצאו מלפני ה' זכאים כשבא לשפוט את הארץ^[1104]. נענועים אלו מצוה מדרבנן הם^[1105], ויש מן האחרונים שכתבו, שהלכה-למשה-מסיני* שיהיה הלולב והאיש ראויים לנענועים, וכל שאינו ראוי לנענע אין מצות נטילה מתקיימת, שכל- שאינו-ראוי-לבלה-בלה-מעכבת-בו*^[1106], ולדעתם זה הטעם שקטן שאינו יודע לנענע אין אביו חייב לחנכו בנטילת לולב^[1107], שלפי שאינו ראוי לנענוע אינו בכלל המצוה^[1108], וכן לדעתם שיעור ארבעה טפחים של אורך הלולב שהוא שלושה טפחים וטפח יותר כדי לנענע בו^[1109], הוא מן התורה^[1110], ולכן אם אין לו אלא לולב של שלושה טפחים אינו נוטלו^[1111]. ומהם שכתבו, שאף מצוה לנענע מהלכה למשה מסיני^[1112]. הנענועים אינם מעכבים את המצוה^[1113], שהרי הנטילה עיקרה של מצוה, ויצא בה בלא שום נענוע^[1114], ולכן נקראים "שיירי מצוה"^[1115], ואף על פי כן חשובים לעכב את הפורענות^[1116]. וכתבו אחרונים, שאם לא נענע טוב לחזור וליטלו ולנענע^[1117]. אין מברכים על הנענועים, לפי שהנטילה היא עיקר המצוה^[1118]. על הסוברים שבנטילת לולב במקדש הנענועים מעכבים את המצוה, עי' לעיל: במקדש^[1119].

גדר המצוה

בגדר מצות הנענועים, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים, שכל הנענועים, בין אלו שבשעת נטילה – לסוברים כן^[1120] - ובין אלו שבשעת קריאת ההלל^[1121], הם חלק ממצות נטילת לולב^[1122], ולדעתם יש לסמוך את קריאת ההלל מיד אחר נטילת הלולב^[1123]. וכן לדעתם, ביום טוב ראשון של חג יש לנענע בהלל בלולב שלו, שיוצא בו ידי חובת נטילה^[1124]. ב) ויש שמחלקים בין הנענועים שבשעת הנטילה שהם חלק ממצות הנטילה, לבין הנענועים שבהלל, שהם מצוה בפני עצמה מן הכתוב: אז ירננו^[1125]. ולדעתם אין צורך לסמוך את הנטילה לאמירת ההלל, וכן לדעתם יוצא בנענועים שבהלל בלולב שאינו שלו^[1126]. ג) ויש סוברים, שכל הנענועים הם מצוה לעצמם^[1127].

זמנם

הזמן שבו מנענעים, הוא בשעת קריאת ההלל* - שחובה לגומרו בשמונת ימים של חג^[1128] - בפסוקים הודו לה' כי טוב, ובפסוקים אנא ה' הושיעה נא^[1129], וכן שנינו: והיכן היו מנענעים, בהודו לה' תחילה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא^[1130]. על מנינם וסדרם של הנענועים, עי' להלן^[1131]. ובטעם שמנענעים במקומות אלו כתבו ראשונים, משום שנאמר: אז ירננו עצי היער – היינו, שמנענעים בעצי היער ומשבחים^[1132] - מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ^[1133], ולהלן נאמר: הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו^[1134], ולהלן נאמר: ואמרו הושיענו אלהי ישענו וכו'^[1135], והיינו שמנענעים את הלולב בהודו ובאנא ה' הושיעה נא^[1136]. ובדעת רבן גמליאל ורבי יהושע, שכל העם היו מנענעים^[1137] את לולביהם והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא^[1138], יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאין מנענעים בהודו^[1139]. ונחלקו תנאים, אם מנענעים אף בפסוקים אנא ה' הצליחה נא: בית הלל סוברים, שאין מנענעים בפסוקים אלו^[1140], וכן בדעת רבן גמליאל ורבי יהושע, שכל העם היו מנענעים את לולביהם והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא^[1141], יש מן הראשונים שכתבו, שסוברים כדעת בית הלל^[1142]. ובית שמאי סוברים, שמנענעים אף באנא ה' הצליחה נא^[1143]. ובטעמם, יש מן האחרונים שכתבו, שאף שלא נזכר בכתוב אז ירננו וכו' אלא ואמרו הושיענו וכו' שרומז לאנא ה' הושיעה נא, לא נקט אלא תחילתו של מקרא, וכן הדין לסופו: אנא ה' הצליחה נא^[1144]. ובדעת רבן גמליאל ורבי יהושע, שכל העם היו מנענעים את לולביהם והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא^[1145], יש מן הראשונים שכתבו, שלא נחלקו בית הלל ובית שמאי בדבר זה, ולכל הדעות אין מנענעים באנא ה' הצליחה נא^[1146]. הלכה, שמנענעים בהודו ובאנא ה' הושיעה נא^[1147]. ונחלקו ראשונים, אם מנענעים בשעת נטילת הלולב: א) יש סוברים, שמנענעים בו בשעת נטילה וברכה^[1148], אף שיחזור ויטול בשעת קריאת הלל^[1149], ששעת נטילה הוא עיקר מצותו^[1150], ולדעתם זוהי ששנינו: מי שהשכים לצאת לדרך מביאים לו וכו' לולב ומנענע^[1151]. ולדעה זו, יש סוברים, שהנענוע שבשעת נטילה הוא עיקר הנענועים^[1152], מהם שכתבו, שלא אמרו שמוליך ומביא הלולב אלא בנענוע זה, אבל בשעת קריאת ההלל מנענע נענוע בלבד^[1153], ומהם שכתבו, שהנענועים שבהלל אינם אלא מנהג, ולכן נהגו להקל שלא לנענע בהלל, ולסמוך על נענוע שבשעת הברכה^[1154]. ויש סוברים, שאף הנענוע שבשעת קריאת ההלל הוא נענוע גמור^[1155], וכן המנהג הפשוט^[1156]. ב) ויש סוברים, שעיקר הנענועים אינו אלא בשעת קריאת ההלל, אלא שמי שאין לו לולב בשעת הלל מנענע בשעת ברכה, ולדעתם זוהי ששנינו: מי שהשכים לצאת לדרך מביאים לו וכו' לולב ומנענע^[1157]. ג) ויש סוברים, שאם נוטל הלולב שלא בשעת תפילה מברך עליו ומנענעו ומחזירו למקומו, ואם בשעת תפילה נוטלו אינו מנענע אלא בשעת קריאת ההלל^[1158]. הלכה, שמנענע אף בשעת נטילה^[1159].

מניינם וסדרם

בפסוקי הודו שבהלל^[1160], מנענעים בהודו הראשון, הסמוך להללו את ה' כל גוים, ובהודו האחרון, הסמוך לאלי אתה ואודך^[1161], וזוהי ששנינו: והיכן היו מנענעים, בהודו לה' תחילה וסוף^[1162], היינו תחילת הפרק וסוף הפרק, שמהודו ועד סוף ההלל פרשה אחת היא במנין פרשיות של ספר תהילים^[1163]. ואינו מנענע אלא פעם אחת בכל פסוק^[1164]. ויש מן הראשונים שכתבו, שבכל הודו מנענע שתי פעמים, בתחילת הפסוק ובסוף הפסוק^[1165], ולדעתם זוהי ששנינו: והיכן היו מנענעים, בהודו לה' תחילה וסוף^[1166]. בהודו הראשון, יש סוברים, שאחר שנהגו שעונים הצבור הודו וכו' על כל פסוק שאומר שליח הצבור^[1167], מנענעים הקהל על כל הודו והודו שעונים^[1168]. מהם שכתבו, ששליח הצבור לא ינענע אלא פעם אחת^[1169], ומהם שכתבו, שמנענע אגב הצבור ביאמר נא וכו' וביאמרו נא וכו'^[1170], ומהם שכתבו, שמנענע בהודו וביאמר נא בלבד^[1171], ובטעמם יש שכתבו, שלמדים ממה שנאמר בעניין הנענועים: ואמרו הושיענו וכו'^[1172], שאינו מנענע אלא בפסוקים הכוללים כל ישראל, כגון יאמר נא ישראל וכו', ולא ביאמרו נא בית אהרן וכו' וביאמרו נא יראי ה' וכו' שאינם כוללים כל ישראל^[1173], ויש שכתבו, שאינו מנענע אלא ביאמר נא ישראל שהוא כעין הזכרה לצבור לומר הודו, ולא בשאר פסוקים שאינם כוללים כל ישראל^[1174]. ויש סוברים, שאף שנהגו הצבור לענות הודו, אין מנענעים בהודו ראשון אלא פעם אחת^[1175], לפי ששאר פסוקי הודו שכופלים הקהל באותו מקום אינם עולים אלא במקום קריאת ההלל, וכשם שאין הקריאה צריכה נענוע כך אין ענייתם צריכה נענוע^[1176]. ובהודו אחרון, שכופלים אותו שליח הצבור והצבור, יש סוברים, שמנענעים שתי פעמים^[1177], ואף לסוברים שבהודו ראשון מנענע פעם אחת^[1178], באחרון שכפל הפסוקים אינו דרך עניה אלא דרך קריאה מנענע פעמיים^[1179], ויש סוברים, שאינו מנענע אלא בפסוק אחד^[1180]. באנא ה' הושיעה נא^[1181], מנענעים שתי פעמים, לפי שכופלים אותו^[1182]. ובסדר הנענועים, יש מן הגאונים שכתבו, שנהגו לכוון כשאומר הודו שיהיה מוליך ומביא, וכשיאמר לה' מעלה ומוריד, וכן באנא ה', כשהוא אומר אנא שיהיה מוליך ומביא וכשהוא אומר ה' מעלה ומוריד^[1183]. ויש מן הראשונים שכתבו, שלא ינענע בשעה שאומר שם ה'^[1184], ובטעמו יש שכתבו, משום שבעת שיאמר השם צריך לכוון יותר, וכשמנענע הוא טרוד ואינו יכול לכוון כל כך, ועוד שהרי נאמר: אז ירננו עצי היער לפני ה', שהרינון יהא לה' ולא בשעה שאומר השם^[1185]. ויחלק הנענועים בכל הפסוק, מקצתם בהודו לה' כי טוב, ומקצתם בכי לעולם חסדו^[1186], וכן באנא ה' וכו'^[1187], ואם כן, בהודו יעשה בכל תיבה נענוע אחד – לסוברים שמנענע לארבע רוחות^[1188] - ובאנא בכל תיבה שני נענועים^[1189].

מהותם

נענועי הלולב, הוא שמוליך ומביא את הלולב - לצדדים^[1190] - ומעלה ומוריד^[1191], היינו שמוליך ידו מכנגדו והלאה^[1192], כל מה שיכול^[1193], וחוזר ומביא עיקרו של לולב נגד החזה^[1194]. ובטעם הדבר, יש שאמרו, מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו^[1195]. ויש שאמרו, מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים^[1196]. ומן האמוראים שהיו מוליכים ומביאים את הלולב ואומרים "הרי זה לחץ בעיניו של שטן"^[1197], שרואה בעיניו שאין בו כח לנתק מעלינו עול מצוות^[1198], ואמרו בגמרא, שאינו נכון לומר כן מפני שיתגרה בו השטן^[1199], שהוא יצר הרע וישיאנו לתעות מעל קונו, וימסור עצמו על הדבר^[1200].

אופן אחיזת הלולב

אופן אחיזת הלולב בעת הנענועים, נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים, שמטה ראש הלולב לכל צד שמנענע כנגדו^[1201], ראשו לפניו וזנבו לאחוריו, ותופס הלולב כתופש מקל מוטה בידו^[1202]. מהם סוברים, שכאשר מוריד הלולב, אין הופכים ראשו כלפי מטה שאין זה דרך גדילתו – ואינו יוצא ידי נטילה אלא בעומד כדרך גידולו^[1203] - אלא משפיל ידו כלפי מטה וראש הלולב למעלה^[1204], ולדעתם אף שלשאר רוחות מטה ראש הלולב, חשוב דרך גדילתו לפי שאינו מהפך כל כך את הלולב^[1205], ועוד שפעמים נוטים הלולבים כך באילן^[1206]. ולדעה זו, יש מן האחרונים שכתבו, שצריך להטות הלולב באלכסון^[1207]. ומהם סוברים, שאף בהורדת הלולב מהפכים ראשו כלפי מטה^[1208]. ובטעמם, יש שכתבו, שלדעתם אין מקפידים על הנענועים שיהיה הלולב דרך גדילתו, כיוון שנטילתו היתה דרך גדילתו^[1209]. ויש שכתבו, שאין מקפידים אלא שיאחזם בידו כדרך גדילתם, אבל מה שמטה אותם אינו כלום^[1210]. ב) ויש סוברים, שאינו מטה הלולב כלל^[1211], שהרי אין יוצאים בארבעת המינים אלא בעומדים דרך גידולם^[1212], ולפי שבנטילתו שלא כדרך גדילתו לא יצא, כך כל נענועיו צריך לעשותן כדרך גדילתו^[1213].

מניינם ואופן עשייתם

מנין ההולכות וההבאות ואופן עשייתם, נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים, שמוליך ומביא שלוש פעמים, ומלבד הולכות והבאות אינו מנענע את הלולב^[1214], וכן נהגו באשכנז^[1215]. ולדעה זו, אותה ששנינו בירושלמי: צריך לנענע שלוש פעמים על כל דבר ודבר^[1216], היינו שמוליך ומביא את הלולב שלוש פעמים בכל מקום שמנענעים בו בהלל ובשעת הנטילה^[1217]. מהם סוברים, שמוליך ומביא ומעלה ומוריד יחד חשובים שלושה נענועים, שלפי שאינו יכול להעלות בלא להוריד חשוב מעלה ומוריד נענוע אחד^[1218]. ולדעתם נסתפקו בירושלמי במוליך ומביא, אם חשובים כשני נענועים, ומוליך ומביא ומעלה ומוריד ודיו, או שחשובים נענוע אחד ומוליך ומביא שתי פעמים ומעלה ומוריד^[1219]. ומהם סוברים, שכל הולכה והבאה כופלים שלוש פעמים^[1220] ולדעתם נסתפקו בירושלמי במוליך ומביא, אם חשובים כשני נענועים ואינו צריך אלא להוליך ולהביא ולהוליך, או שחשובים נענוע אחד וצריך לעשות בין ההולכה ובין ההבאה שלוש פעמים^[1221]. ונחלקו ראשונים לעניין הלכה: יש שכתבו, שהלכה שחשובים כשני נענועים, שהולכים להקל בדרבנן^[1222], ועוד שכן משמע בבבלי^[1223]. ויש שכתבו, שהלכה שחשובים נענוע אחד, שמספק הולכים להחמיר^[1224], ואף שהוא דין דרבנן מחמירים בו לפי שהוא דבר קל שאין בו טרחה^[1225], או מפני חביבות המצוה^[1226]. ולדעה זו, יש מן הראשונים שכתבו, שלא אמרו שכופלים שלוש פעמים אלא בהולכה והבאה, אבל העלאה והורדה אינו עושה אלא פעם אחת^[1227]. ויש שכתבו, שאף העלאה והורדה עושה שלוש פעמים, שהם שלושים וששה בין הכל, לסוברים שמוליך ומביא לכל רוח^[1228]. ב) ויש סוברים, שמוליך ומביא ומעלה ומוריד שלוש פעמים, ובשעת הולכה והבאה טורף ומכסכס^[1229] בעליו של הלולב, ואין מנין לנענועים אלו^[1230], ולדעתם זוהי ששנינו בירושלמי: צריך לנענע שלוש פעמים על כל דבר ודבר^[1231], היינו שמוליך ומביא שלוש פעמים ובשעת הולכה והבאה מנענע, וכך הוא עושה בכל מקום שמנענעים בשעת נטילה ובהלל^[1232]. ולדעה זו, יש מן האחרונים שכתבו, שאין כסכוס העלים מן הדין אלא מנהג^[1233]. ולדעתם נסתפקו בירושלמי במוליך ומביא, אם חשובים כשני נענועים, ומוליך ומביא ומעלה ומוריד ודיו, או שחשובים נענוע אחד ומוליך ומביא שתי פעמים ומעלה ומוריד^[1234], ומן האחרונים שכתבו, שהלכה שחשובים כשני נענועים להקל^[1235]. ג) ויש סוברים, שמוליך ומביא ומעלה ומוריד - פעם אחת^[1236] - וטורף ומכסכס – מעט, ולא בכח^[1237] - בעליו של הלולב שלוש פעמים על כל הולכה והבאה והורדה והעלאה^[1238] - היינו, שמכסכס תוך כדי הולכה^[1239] - להוסיף בהערה ושמחה^[1240]. ולדעתם זוהי ששנינו בירושלמי: צריך לנענע שלוש פעמים על כל דבר ודבר^[1241]. ומן האחרונים שכתבו בטעמם, שלפי שלמדים עניין הנענועים מן הכתוב: אז ירננו^[1242], משמע שצריך לנענע שדרה ועלים כדי להשמיע קולם, שזהו השיר והרינון של העצים^[1243]. ולדעה זו נסתפקו בירושלמי במוליך ומביא, אם חשובים דבר אחד ומנענע שלוש פעמים על הולכה והבאה יחד, או שחשובים שני דברים ומנענע שלוש פעמים על כל אחד מהם^[1244], ומספק מחמירים לנענע בין להולכה ובין להבאה^[1245]. ד) ויש סוברים, שמוליך ומביא ומעלה ומוריד - פעם אחת^[1246] - בהולכות גדולות, וחוזר ומנענע את הלולב שלוש הולכות והבאות קטנות^[1247]. מהם סוברים, שמנענע על כל הולכה והבאה והורדה והעלאה גדולות, ולדעתם זוהי ששנינו בירושלמי: צריך לנענע שלוש פעמים על כל דבר ודבר^[1248]. ומהם סוברים, שמנענע פעם אחת בכל מקום שמנענעים בו בשעת הנטילה ובהלל^[1249], היינו שאחר שמוליך ומביא ומעלה ומוריד בהולכות גדולות, חוזר ומנענע פעם אחת שלוש הולכות והבאות קטנות^[1250], ולדעתם זוהי ששנינו בירושלמי: צריך לנענע שלוש פעמים על כל דבר ודבר^[1251]. ובדעתם, יש שכתבו, שמנענע שלוש פעמים במקום אחד^[1252], ויש שכתבו, שמנענע כך לכל צד^[1253]. ונחלקו ראשונים אם מנענע בהורדה והעלאה: יש שכתבו, שמנענע אף בהורדה והעלאה^[1254], ויש שכתבו, שאינו מנענע אלא בהולכה והבאה^[1255]. ולדעה זו שמנענע בהולכות והבאות קטנות, נסתפקו בירושלמי בהולכות והבאות אלו, אם חשובות דבר אחד ומנענע שלושה זוגות של תנועות קטנות, או שחשובות שני דברים ואינו מנענע אלא הולכה והבאה והולכה קטנות^[1256], ומספק מחמירים לנענע שלושה זוגות הולכה והבאה קטנות^[1257]. ה) ויש שנהגו שמוליך פעם אחת ומחלק הולכתו לשלוש תנועות, ומביא פעם אחת ומחלק הבאתו לשלוש תנועות^[1258]. ולדעתם זוהי ששנינו בירושלמי: צריך לנענע שלוש פעמים על כל דבר ודבר^[1259]. ויש מן הראשונים ומן האחרונים שכתבו, שבכל אחת מן הדרכים יצא^[1260] בדיעבד^[1261], ואין צריך לחזור ולנענע^[1262]. וכתבו אחרונים, שהמחמיר לצאת ידי חובת כל הדעות, ועושה שלוש הולכות והבאות גדולות, ובהולכה והבאה ראשונה^[1263] מוסיף ומנענע שלוש הולכות והבאות קטנות לכל צד, הרי זה משובח^[1264], והיינו בעושה כן בפני עצמו, אבל בבית הכנסת אין לשנות מן המנהג^[1265].

על הנוהגים בהנהגות חלוקות בנענועים, שנחלקו אחרונים אם יש בזה משום לא-תתגודדו*, ע"ע הנ"ל^[1266].

הרוחות

ההולכות וההבאות, נחלקו ראשונים לאלו רוחות נעשים: א) יש סוברים, שמוליך ומביא לרוח אחת בלבד - היינו מוליך למזרח ומביא למערב^[1267] - ומעלה ומוריד^[1268], שלדעתם מה שאמרו, מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו – לסוברים כן^[1269] - היינו במחשבה, והמושל בשתים מושל הוא בארבע רוחות^[1270]. ובטעם שאינו מוליך לארבע רוחות, יש מן הראשונים שכתבו, שנראה כשתי וערב^[1271]. ב) ויש סוברים, שמוליך ומביא לשתי רוחות, היינו שמוליך למזרח ומביא למערב, ומוליך לדרום ומביא לצפון ומעלה ומוריד^[1272]. ג) ויש סוברים, שמוליך ומביא לשלוש רוחות, היינו שמוליך למזרח ומביא למערב, ומוליך לצפון ומביא לדרום, ומוליך לדרום ומביא לצפון, ומעלה ומוריד ומוריד ומעלה, אבל אינו מוליך למערב כלל^[1273]. ד) ויש סוברים, שמוליך ומביא לכל אחת מארבע רוחות^[1274], ומעלה ומוריד ומוריד ומעלה^[1275], ולדעתם, אין בזה משום שתי וערב, שכיוון שמעלה ומוריד ששה קצוות יש לו, ואדרבא אם מוליך ומביא לשתי רוחות נראה כשתי וערב שיש לו ארבעה קצוות^[1276].

סדר הנענועים

הנוטל עומד ופניו למזרח^[1277], יש סוברים, שנשאר עומד במקומו ופניו למזרח בכל הנענועים, אלא שהופך ידיו כנגד הרוחות, ולצד מערב מרים את הלולב על כתיפו מאחוריו^[1278]. ויש סוברים, שיהפוך פניו לכל רוח שמנענע^[1279]. ונחלקו אחרונים בסדר הפניה לרוחות, לסוברים שמנענע לארבע רוחות^[1280]: א) יש סוברים, שמקיף דרך ימין, מזרח דרום מערב צפון מעלה מטה^[1281], שכל-פנות-שאתה-פונה-לא-יהו-אלא-דרך-ימין*^[1282]. על אטר*, שלעניין פניה דרך ימין דינו ככל אדם, ע"ע הנ"ל^[1283]. ב) ויש סוברים שמקיף מזרח צפון מערב דרום מעלה מטה^[1284]. על טעם הסוברים כן, שלדעתם הכלל כל פינות וכו' היינו שצריך להתחיל מימין אף אם פונה לשמאל, ע"ע הנ"ל^[1285]. ג) ויש סוברים שמנענע מזרח צפון דרום מערב מעלה מטה^[1286], ובטעמם יש שכתבו, שפונה לצפון תחילה מפני ששמאל האדם הוא ימינו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך דרום שהיא מוקדמת וקרובה יותר אל האדם מצד מערב, ועוד שהיא ימין האדם^[1287]. ויש שחילקו בין המזיז גופו ממקומו לבין מי שאינו מטה אלא את ידיו: שהמזיז גופו ומסבב פניו ורגליו לרוח שרוצה לנענע, מקיף דרך ימין, ואילו מי שאינו מטה אלא את ידיו, אין לגעור בו אף אם אינו מקיף דרך ימין^[1288]. ד) ויש סוברים, שמנענע דרום צפון מזרח מעלה מטה מערב^[1289]. ומן האחרונים שכתבו, שלא ינענע כן אלא כאשר הוא לבדו, אבל בבית הכנסת לא ישנה מפני המחלוקת^[1290].

על כך שצריך לחבר האתרוג ללולב בשעת הנענועים, עי' לעיל^[1291].

אם מעכבים זה את זה

אין בידו אחד מן המינים, יש מן האחרונים שכתבו, שמעכבים זה את זה לעניין הנענועים לפי שכולם מרצים על המים^[1292]. על כך שמעכבים זה את זה לעניין מצות נטילה, עי' לעיל^[1293].

שלא יגע הלולב בכותל

בשעת הנענועים, כתבו אחרונים, שיש להזהר שלא יגע ראש הלולב בכותל^[1294].

הערות שוליים