אנציקלופדיה תלמודית:נטירה

הגדרת הערך: האיסור לנטור איבה למי שנמנע מלעשות לו טוב.

הדין וגדרו

האיסור

המזכיר לחברו, לאחר שקודם לכן נמנע חברו מלהיטיב עמו, שאינו נוהג כמותו, אלא מיטיב עמו, הרי הוא עובר באיסור נטירה^[1], וכן אמרו: איזו היא נטירה, אמר לו: השאילני קרדומך, אמר ליה: לא. למחר אמרו לו השאילני חלוקך, אמר לו: הילך, איני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה^[2]. על הנוטר איבה בלבו, ואינו מזכיר למי שהרע לו את איבתו כלפיו, שנחלקו בו אם אף הוא עובר באיסור נטירה, עי' להלן^[3].

טעם האיסור

בטעם איסור נטירה, יש מן הראשונים שכתבו, שהוא בכדי שיתקיים בה יישוב הארץ, ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה^[4]. ויש מן הראשונים שכתבו, שהוא בכדי שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב ועד רע הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא^[5]. ויש מן הראשונים שכתבו, שהוא בכדי שלא יבוא לידי איסור נקימה*^[6]. ומן האחרונים יש שכתבו בדעת ראשונים, שהוא בכדי שלא יקבע האדם בלבו את מידת האכזריות^[7].

על עשיית רעה

הנוטר לחברו רעה על רעה שעשה לו חברו, יש מן האחרונים שכתבו, שאינו עובר באיסור נטירה, ולדעתם לא נאמר איסור נטירה אלא בנוטר מחמת מניעת טובה^[8]. אבל מדברי ראשונים נראה, שבכלל איסור נטירה אף נטירה הבאה על רעה שעשה לו חברו^[9].

בתביעת חוב

העושה רעה אשר על ידה הוא מתחייב כלפי חברו – כגון המזיק את ממון חברו^[10] – יש מן הראשונים שכתבו שאף לסוברים שנטירה הבאה על רעה שעשה לו חברו בכלל איסור נטירה היא^[11], מכל מקום אין בתביעת חובו משום נטירה^[12], שהמזיק מעצמו מתחייב לשלם^[13], וכן יש מן הראשונים שכתבו, שאף גואל הדם הרי הוא נוטר עד שיגאל דמי אחיו מידו, על פי בית דין המורים במשפט, ואין הוא עובר בנטירה^[14].

במונע טובה שרגילים למונעה

דברים שמצוי שאדם מונע אותם מחברו – כגון מתנה או הלוואה שאין אדם בטוח בפרעונה^[15] – ואין במניעתם בכדי ללמד על רוע לב נגד חברו, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שהנוטר איבה לחברו על מניעתן לא עובר באיסור נטירה, שנטירתו היא מן השפה ולחוץ ואינם אלא פטפוטי דברים, ולדעתם איסור נטירה אינו אלא במונע מחברו חפץ בשאלה או בשכירות החוזרת בעינה, שרגילים בני אדם להאמין זה בזה, להשאיל ולהשכיר להם, והמונע מחברו הרי זה מחמת רוע לבב^[16]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף בדברים שמצוי שאדם מונע אותם מחברו, הנוטר איבה על מניעתן עובר באיסור נטירה^[17], וכן כתבו שהנוטר איבה לחברו מחמת שלא עשה עמו צדקה, הרי הוא עובר באיסור נטירה^[18].

במקום שלא הרעו לו

הנוטר איבה לאדם שלא הרע לו או מנע טובה ממנו, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאף הוא עובר על איסור נטירה^[19].

מחמת צער הגוף

נטירת איבה למי שגרם לו צער הגוף – כגון שביישו או קללו או הכהו^[20] - אם בכלל איסור נטירה היא, נחלקו בדבר ראשונים: א) יש סוברים, שנטירת איבה הבאה מחמת צער הגוף אינה בכלל איסור נטירה, ולא נאמר איסור נטירה אלא בזו הבאה מחמת דבר שבממון^[21], שמכיון שהכתוב: ולא תטר, נמצא בפרשה העוסקת ברובה באיסורי ממון – כגון באיסור גזל, ואיסור הלנת שכיר, וכיוצא בזה – דבר-הלמד-מענינו* הוא, שאף הכתוב עוסק בנטירת איבה מחמת דבר שבממון, ולא בנטירת איבה הבאה מחמת צער הגוף^[22]. ויש מן האחרונים שכתבו בטעם הדבר, לפי שמן הכתוב: בני עמך^[23], למדים שאיסור נטירה אינו אלא כלפי עושה מעשה עמך, והמחרפו ומגדפו, אינו בכלל בני עמך^[24]. ב) ויש סוברים שאף צער הגוף בכלל איסור נטירה^[25].

אף לסוברים שנטירה מחמת צער הגוף מותרת^[26], כתבו ראשונים שמכל מקום כשפייסו ראוי למחול לו בלב שלם^[27], וגדול שכרו, שכל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו^[28]. לא פייסו, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שרשאי הוא לנטור איבה בלבו, אלא שאם רצה למחול מכל וכל ולהעבירה מלבו, תבוא עליו ברכה^[29]. על תלמיד חכם שכשלא פייסהו צריך לנטור איבה בלבו ואסור לו למחול, ע"ע תלמיד חכם. מטעם זה יש מן הראשונים שכתבו, שראוי לכל אדם לומר קודם שכבו על מיטתו: הריני מוחל לכל מי שציער אותי היום^[30].

בפגיעה בענינים הנוגעים לכבוד שמים

נטירת איבה לאדם שפגע בו בענינים הנוגעים לכבוד התורה ולכבוד שמים, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם – לגירסתם בגמרא – שאינה בכלל איסור נטירה, ולא נאסרה אלא נטירת איבה על עניני חולין^[31]. אבל מהרבה ראשונים נראה – לגירסתם בגמרא – שנאסרה נטירת איבה, על כל פגיעה, הן בעניני חולין והן בענינים הנוגעים לכבוד התורה ולכבוד שמים^[32].

באינו מזכיר את האיבה

הנוטר איבה בלבו, ואינו מזכיר למי שהרע לו את איבתו כלפיו, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאינו עובר על איסור נטירה, ולא נאמר איסור נטירה אלא במזכיר איבתו למי שהרע לו^[33], ולדעתם זו היא שאמרו: אמר לו, הא לך, איני כמותך שלא השאלת לי קרדומך^[34]. ויש מן הראשונים סוברים, שאפילו הנוטר איבה בלבו בלבד, הרי הוא עובר על איסור נטירה^[35], ואותה שאמרו: אמר לו, הא לך, איני כמותך שלא השאלת לי קרדומך^[36], לאו דוקא, ואפילו נטירה בלב בכלל^[37].

נטירה בלא איבה

גדר הנטירה בלב – לסוברים שאף נטירה בלב, בכלל איסור נטירה היא^[38] – יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאינו אלא שלא ינטור אדם איבה לחברו^[39], וכן יש מן הראשונים שכתבו, כי אף שהזהיר הכתוב את האדם שלא יטור לחברו, מכל מקום אין צריך למחול לו^[40]. ויש מן הראשונים סוברים, שאף מי שאינו שונא את חברו, אלא שהוא זוכר ונוטר חטאתו, הרי הוא עובר באיסור נטירה^[41], וצריך למחול לחברו^[42], ולמחות פשעו מלבו^[43], וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאדם שהיתה לו אהבה יתירה לחברו, ולאחר שעשה לו רעה שוב אינו אוהבו אהבה יתירה, אף על פי שעתה הוא אוהבו כשאר בני אדם, הרי הוא עובר באיסור נטירה^[44].

זכירת עצם המעשה

זכירת עצם המעשה, כשמוחל האדם בלב שלם – כגון שמזכיר לחברו את רעתו דרך תוכחה, ולא דרך שנאה^[45], או כגון שמתרחק מחברו כדי שלא ילמד ממעשיו^[46] – אף לסוברים שנטירה בלב בכלל איסור נטירה היא^[47], אינה בכלל איסור נטירה^[48].

בגומר בדעתו שלא לנקום

הנוטר איבה לחברו, אולם גומר בדעתו שלא לנקום בו, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאינו בכלל איסור נטירה^[49]. ויש מן הראשונים סוברים, שאף הוא בכלל איסור נטירה^[50].

בהטבה רבה

הנוטר איבה לאדם שמנע ממנו טובה, אולם מיטיב עמו יותר מן הטובה שזה מנע ממנו – כגון שלא הסכים להשאילו לו כלי שאינו חשוב כל כך, ואילו הוא משאיל לו כלי חשוב יותר^[51] - אף הוא עובר באיסור נטירה^[52].

בתוך המריבה

נטירת איבה תוך כדי שמצערים אותו צער הגוף – לסוברים שאף צער הגוף בכלל איסור נטירה הוא^[53] – יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאינה בכלל איסור נטירה, ומותר להשיב לחורפיו דבר, ולא נאסרה הנטירה אלא לאחר שנח מרוגזו, שאי אפשר בטבע האדם להיות כאבן שאין לה הופכים^[54], ומכל מקום אף לדעתם ראוי לאדם להשיב דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, ומידת חסידות היא שלא יענה אדם לחורפיו דבר אפילו בשעה שמבזים אותם, שמא יגבר עליו הכעס יותר מן המותר^[55].

בנוקם

העובר על איסור נקימה, יש מן האחרונים שכתבו, שעבר אף על איסור נטירה, שהרי מלבד מה שנוקם הוא בחברו הרי הוא נוטר את הרעה שעשה לו^[56]. ויש מן האחרונים מצדדים, שאינו עובר על איסור נטירה, לפי שכנוקם הרי כבר שלם לחברו כגמולו, ונמחה העוון מלבו ואינו נוטר^[57].

בתלמיד חכם

תלמיד-חכם*, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שלא נוהג בו איסור נטירה^[58], ולדעתם זו היא שאמרו: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם^[59], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאין הדברים אמורים אלא בתלמיד חכם שביזוהו בפרהסיא, שביזיון התורה הוא^[60]. ויש מן הראשונים סוברים, שאף בתלמיד חכם נוהג איסור נטירה^[61], ואותה שאמרו: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם^[62], היינו בנטירה על צער הגוף, שמותרת היא אף למי שאינו תלמיד חכם, לסוברים כן^[63]. על חיובו של תלמיד חכם – באופנים מסוימים – לנטור כשאין איסור בנטירה, ועל גדרו של תלמיד חכם, ע"ע תלמיד חכם.

על נשים, שנחלקו בהם אם הן מצוות בלאו-שאין-בו-מעשה*, ע"ע אשה^[64].

בין אדם לחברו או בין אדם למקום

האיסור לנטור, יש מן הראשונים סוברים, שהוא ממצוות שבין אדם לחברו^[65], וכן נראה מדברי ראשונים שכתבו בטעם האיסור, שהוא כדי שיתקיים בה יישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה^[66]. ויש מן הראשונים סוברים, שהוא ממצוות שבין אדם למקום^[67].

ענשו

איסור נטירה, אין בו עונש מלקות^[68], לפי שהוא לאו-שאין-בו-מעשה*, שלהלכה אין לוקים עליו^[69]. על לאו שאין בו מעשה, שנחלקו אם לוקים עליו מכת-מרדות*, ע"ע. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאין בו עונש מלקות אף משום שהוא לאו-הניתק-לעשה* שאין לוקים עליו^[70], לפי שלאו של נטירה ניתק לעשה להעביר השנאה מלבו^[71]. על לאו הניתק לעשה, שנחלקו בו אם לוקים עליו מכת מרדות, ע"ע.

שכלפיהם נוהג האיסור

כלפי עכו"ם

נטירת איבה לא נאסרה אלא כלפי ישראל, אולם נטירת איבה לגוי מותרת^[72], וכן שנינו בספרא: לא תקום ולא תטור את בני עמך, נוקם אתה ונוטר לאחרים^[73], והיינו לעובדי כוכבים^[74].

כלפי גר

איסור נטירה, יש מן האחרונים שכתב בדעת ראשונים, שאינו נוהג כלפי גר^[75]. אבל מדברי הרבה ראשונים ואחרונים נראה שאיסור נטירה נוהג גם כלפי גר^[76].

כלפי עבד

איסור נטירה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאינו נוהג כלפי עבד^[77], שלשון הכתוב: לא תטור בני עמך^[78], ועבד אינו בכלל עמך, לסוברים כן^[79]. ויש מן האחרונים שכתבו בטעם הדבר, לפי שלשון הכתוב: לא תטר בני עמך^[80], היינו בני עושי מעשה עמך, והעבד הוא בנם של מי שאינם עושי מעשה עמך^[81]. אבל מדברי הרבה ראשונים ואחרונים נראה שאיסור נטירה נוהג גם כלפי עבד^[82].

כלפי אדם רשע

הנוטר איבה לאדם רשע ובעל עבירות שהרע לו, יש מן האחרונים סוברים שאינו עובר באיסור נטירה^[83], שיש ללמוד מלשון הכתוב: ולא תטר וגו' את בני עמך^[84], שאין האיסור אלא לעושים מעשי "עמך"^[85], וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף על פי שאף בצער הגוף נאמר איסור נטירה, לסוברים כן^[86], מכל מקום מותר לאדם נטור איבה למבזהו בפרהסיא, לפי שהמלבין פני חברו ברבים הרי הוא רשע^[87]. ויש מן האחרונים סוברים, שאסור לנטור איבה לכל אדם מישראל, ואפילו לרשעים^[88], שלדעתם אף על פי שנתמעטו הרשעים מכלל "עמך"^[89], מכל מקום לא נתמעטו מכלל "בני עמך", שאף הם בכלל בני עם ישראל^[90]. בטעם הדבר שציותה התורה שלא לנטור איבה אף על הרשעים, יש מן האחרונים שכתבו שהוא לפי שטעם איסור נטירה הוא כדי שלא לקבוע בלבנו את מידת האכזריות, לסוברים כן^[91], ויש שכתבו, שהוא לפי שטעם איסור נטירה הוא כדי שיתקיים בה ישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה, ולכך שייכת מצוה זו לכל בני העם^[92].

כלפי המרע לחברו

האיסור לנטור איבה, נראה מדברי ראשונים שכשם שהוא נוהג כלפי מי שהרע לו, כך הוא נוהג כלפי מי שהרע לחברו^[93].

הערות שוליים