אנציקלופדיה תלמודית:נכסי יתומים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך: דינים שבהם נתייחדו נכסי יתומים משאר ממון.

הערך שלפנינו עוסק בדינים שונים שבהם נתייחדו נכסי יתומים משאר ממון שברשות בעליו, כגון לענין פרעון חוב מהם, מכירתם ועוד.

גביה מהם בשבועה

נכסי יתומים, אפילו גדולים, מתקנת חכמים שהבא להיפרע מהם אינו נפרע אלא בשבועה[1]. בגדר התקנה, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שהיא משום שטוענים ליורש, והיינו שכיון שאילו היה התובע מוציא שטר חוב על האב, היה האב יכול לדרוש מהתובע להישבע[2], אך בלא דרישתו לא משביעים כיון שיש שטר, ביתומים אף שאינם דורשים שישבע, משביעים משום שטוענים להם[3]. לדעה זו, בטעם שאף במקום שהאב לא היה יכול להשביע - כגון שפטר את התובע משבועה - מכל מקום משביעים את הבא להיפרע מנכסי יתומים[4], נראה מדברי הראשונים שהוא משום שגם כשפטר האב את התובע מחיוב שבועה, לא פטרו אלא בשבועה כלפיו, ולא כלפי היתומים[5], ויש מן האחרונים שכתבו שלדעתם כח הטענה שטוענים ליתומים אינה תולדה מכח האב אלא יש להם כח טענה בפני עצמם, ולכן אף אם האב הפסיד את כח טענתו, ליתומים עדיין יש כח טענה[6].

ויש סוברים שהתקנה שאין נפרעים מנכסי יתומים אלא בשבועה היא תקנה בפני עצמה, ואינה משום ההלכה שהנתבע יכול להשביע את הבא להיפרע ממנו בשטר[7], ולכן לדעתם אף במקום שהאב לא היה יכול להשביע, מכל מקום הבא להיפרע מהיתומים חייב שבועה[8].

ויש סוברים שהיא מחלוקת תנאים, ולסוברים שהאב יכול לפטור את הגובה משבועה אף כלפי היתומים[9], הרי שהשבועה היא כשבועה שהנתבע יכול להשביע את התובע שלא פרעו, וכיון שהאב פטר משבועה בפירוש שוב אינו חייב שבועה, אבל לסוברים שאין האב יכול לפטור את הגובה משבועה כלפי היתומים[10], הרי שהשבועה היא תקנת חכמים חדשה ולא מטעם שהאב היה יכול להשביע שלא פרעו[11].

ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שהשבועה היא מחשש שהאב התפיס משכון וכיוצא בו לפרעון החוב קודם מיתה, ואף על פי שהבעל חוב מוציא שטר, היורשים יכולים לתבוע שבועה[12].

הבדל בין שבועת אלמנה לשבועת בעל חוב

שבועת האלמנה הבאה לגבות מנכסי יתומים, יש מן האחרונים שכתבו ששונה היא משבועת בעל חוב הבא להיפרע מנכסי יתומים, ששבועת האלמנה עיקרה הוא שלא תפסה מעצמה, ואילו שבועת בעל חוב עיקרה שלא פרע לו המלוה[13].

אופנים שונים, אמרו בהם שאינם בכלל של הבא להיפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, אלא נפרעים בהם שלא בשבועה:

כשיש חזקה שלא פרע

כאשר יש חזקה שלא פרע, כגון שקבע האב זמן לפרעון חובו, ומת בתוך הזמן, שיש חזקה שאין-אדם-פורע-תוך-זמנו*, נפרע מנכסי היתומים בלא שבועה[14].

כאשר כופרים בחוב

כאשר היתומים כופרים בחוב וטוענים שאביהם אמר להם שלא לוה כלל, נפרעים מנכסיהם בלא שבועה, שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי[15]. יש מן הגאונים שכתבו, וכן נראה מדברי ראשונים, שכאשר המלוה מוציא שטר, והלוה או יורשיו כופרים בשטר, והמלוה מקיימו, אף זה בכלל "כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי" ונפרעים מנכסי היתומים בלא שבועה[16]. ויש מן הראשונים סוברים שאמירת מזויף אינה כאמירת לא לויתי, שהרי לא כפר בהלואה אלא בשטר, ורוצה לומר שיקיימנו[17].

כאשר האב ציוה לפרוע למלוה

כאשר ציוה האב לפרוע למלוה חובו, אין היורשים נאמנים לומר שחזר האב ואמר פרעתי, ונפרעים מהם שלא בשבועה[18].

חייבוהו בבי"ד לפרוע ולא פרע ונידוהו

כאשר נתבע האב בבית דין לשלם החוב, וסירב לשלם, ונידוהו בית דין, ומת בנידויו, נפרע המלוה מן היתומים בלא שבועה[19].

כאשר האב פטר משבועה

כאשר האב נתן נאמנות לגובה - בעל חוב או כתובת אשה[20] - לגבות ללא שבועה גם מיורשיו, אם נאמנות זו מועילה אף לענין גביה מנכסי היתומים בלא שבועה, נחלקו תנאים ואמוראים בדעתם: לדעת חכמים במשנה ולדעת רבי זכאי, כאשר פטר האב את הגובה משבועה אף כלפי היורשים - על הלשון המועילה, עי' להלן - הרי זה מועיל לגבות מהיורשים בלא שבועה[21], וכן יש מן הראשונים שכתבו בדעת אבא שאול בן אמא מרים, והלכה כמותו[22]. והטעם, שכל המתנה על מה שכתוב בתורה בממון תנאו קיים, וכל שכן בתקנה מדבריהם, ואפילו לסוברים שעשו חכמים חיזוק לדבריהם, כאשר כתב תנאו מועיל לעקור התקנה[23].

ויש מן הגאונים והראשונים שכתבו בדעת אבא שאול בן אמא מרים, שהלכה כמותו, וכן בדעת אביי בדעת ר' שמעון[24], שאינו מועיל לגבות מן היורשים בלא שבועה[25], וכתבו אחרונים לדעה זו שאפילו פטר במפורש משבועת "הבא להיפרע מנכסי יתומים", אינו מועיל[26]. והטעם, שהשבועה שנשבעים ליתומים היא תקנת חכמים, ואין בכחו של האב לעוקרה[27], שהרי מעיקר הדין היה אפשר לגבות מנכסי היתומים שלא בשבועה שהרי אינם טוענים בברי שהיה פרעון, אלא שחכמים הפריזו על המדה לתקנת היתומים, וכיון שכן אף תנאו של האב לא יועיל להפקיעה[28]. ויש מן הראשונים שכתבו הטעם, שאין התנאי של האב מועיל אלא כל זמן שהנכסים ברשותו, ולכן במותו, שיוצאים הנכסים מרשותו, שוב אין מועיל התנאי שעשה[29].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים ואחרונים לחלק, שבכתובה אינה פטורה משבועה, שאנו אומרים שלא נתכוון האב לפטרה אלא משבועת האפוטרופסים, אבל בבעל חוב, אנו אומרים שנתכוון אף לשבועת הבא להיפרע מנכסי יתומים[30].

ויש מן הראשונים שכתבו בדעת אבא שאול בן אמא מרים, שדוקא באמירה אינו יכול לפטור, אבל כאשר כותב את הפטור, וכל שכן כשעושה קנין על כך, יכול לפטור משבועה כלפי היורשים[31].

להלכה, יש מן האחרונים שכתבו שכאשר האב פטר משבועה כלפי היורשים, הרי מועיל, בין בכתובה[32], בין בבעל חוב[33]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת אחרונים לחלק, שבבעל חוב הנאמנות שנתן האב למלוה מועילה לפטרו משבועה בגביה מן היורשים, אבל בכתובה אין הנאמנות שנתן האב לאשה מועילה לפטרה משבועה בגביה מן היתומים[34], והטעם, או משום שבאשה חוששים יותר להתפסת נכסים ("צררי")[35], או משום שבאשה אנו אומרים שנתכוין לפטרה רק משבועת האפוטרופוסים, אבל בבעל חוב נתכוין אף לשבועת הבא להיפרע מנכסי יתומים[36].

כאשר טוענים פרענו לך

פטר האב את הגובה משבועה, שמועיל לפטרו משבועה אף כלפי היתומים, לסוברים כן[37], אם מועיל הפטור אף כאשר היתומים טוענים "אנחנו פרענו לך", נחלקו: יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שפטור אפילו משבועה כנגד טענת אנחנו פרענו לך[38]. וכתבו אחרונים שאפילו לסוברים שאין הפטור שנתן האב מועיל להיפטר משבועת היורשים, מכל מקום מועיל הוא להיפטר משבועה כנגד טענת פרענו לך[39]. ויש מן האחרונים סוברים שאינו מועיל, וחייב להישבע שלא פרעו לו, שאין הפטור שנתן האב מועיל אלא לשבועה כאשר טוענים היתומים שמא אבינו פרע לך, ומצדדים לומר שאפילו פטר האב בפירוש משבועה כנגד טענת "פרענו לך", גם כן אינו מועיל, שכיון שהיתומים טוענים שפרעו, אין כח ביד האב לגרוע כחם ולהפקיע ממונם[40].

הלשון המועילה

הלשון המועילה לפטור את הגובה מהשבועה כלפי היורשים, לסוברים שהאב יכול לפטור אף כלפי היורשים[41], נחלקו בה: בדעת אבא שאול בן אמא מרים, שהלכה כמותו, כתבו ראשונים שאינו מועיל אלא כשכתב במפורש "בין ממני ובין מיורשי"[42]. ויש מן הראשונים שכתבו, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שדוקא כאשר כתב במפורש שפוטר משבועת הבא להיפרע מנכסי יתומים, מועיל הפטור[43].

אמר לשון שאינו מפורש בה לפטור משבועה לגבי היורשים, נחלקו בה:

אמר "דלא נדר ודלא שבועה", לדעת רבה ורב יוסף בדעת ר' חייא, אינו מועיל, ולדעת רבי זכאי אם הוסיף "מנכסים אלו" מועיל[44].

אמר "נקי נדר נקי שבועה", לדעת רבה בדעת ר' חייא מועיל, ולדעת רב יוסף בדעת ר' חייא אינו מועיל, ולדעת רבי זכאי אם הוסיף "מנכסים אלו" מועיל[45].

עשה קנין על הפטור

עשה האב קנין על הפטור משבועה כלפי היורשים, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שלדברי הכל מועיל לפטור משבועה[46]. ויש מן הראשונים שכתבו שלסוברים שאמירה לפטור אינה מועילה, כיון שאין הנכסים ברשותו אחר מותו, אף קנין אינו מועיל[47].

נפטר משבועה, ומת

פטר האב את הבעל חוב משבועה, ומת האב, ואחר כך מת גם הבעל חוב, יש מן הראשונים שכתבו שכיון שהבעל חוב היה חייב שבועה ליורשים, אלא שאין יכול להוריש לבניו את השבועה, וכן אין האב הלווה יכול לפטור משבועה כלפי יורשיו, לסוברים כן, ממילא השטר בטל ואין יורשי המלוה יכולים לגבותו[48]. ויש מן הראשונים שכתבו שכיון שהדין שאין אדם מוריש שבועה לבניו היא חומרא, והדין שאין האב יכול לפטור משבועה כלפי היורשים הינו חומרא, אין מצרפים שתי חומרות, ויכולים היורשים לגבות בלא שבועה[49].

ייחד מטלטלים לכתובה והינם בעין

ייחד האב מטלטלים לפרעון כתובת אשתו, והמטלטלים הינם בעין, גובה מהם האשה שלא בשבועה[50], שהטעם שבדרך כלל צריכה שבועה כשבאה לגבות כתובתה[51] הוא משום שחוששים שהתפיס לה האב נכסים כמשכון לפרעון, וכאן אין חוששים לכך, שהרי אלו הנכסים שייחד לכתובתה[52].

ייחד מטלטלים ואבדו ואין נכסים תחתיהם

ייחד האב מטלטלים לפרעון כתובת אשתו, ואבדו המטלטלים, ולא ייחד לה מטלטלים אחרים לפרעון, יש מן הראשונים שכתבו שנחלקו בזה בני פומבדיתא ובני מתא מחסיא, שלדעת בני פומבדיתא גובה בלא שבועה[53], שכיון שייחד לה נכסים ואבדו לא ייחד לה נכסים אחרים ואין חוששים שכבר התפיס לה נכסים בפרעון ולכן גובה בלא שבועה[54], ולדעת בני מתא מחסיא גובה בשבועה[55], שיש לחוש שהתפיס לה נכסים אחרים והרי היא ככל אשה הגובה כתובתה מנכסי יתומים שיש לחוש שהתפיס לה נכסים ואינה נפרעת אלא בשבועה[56], והלכה כבני פומבדיתא[57]. ויש מן הראשונים סוברים שבאופן זה שאבדו הנכסים שהתפיס לה ואין נכסים אחרים במקומם, לדברי הכל חוזר דינה להיות ככל אשה שאינה נפרעת אלא בשבועה[58].

ייחד מטלטלים ואבדו ויש אחרים תחתם

ייחד מטלטלים לפרעון הכתובה, ואבדו, וייחד לה אחרים תחתם - כגון שאחר שאבדו העמיד לה בעלה מטלטלים אחרים תחתיהם[59], או שייחד לה הבעל מטלטלים מעיסקא שעסק והיה נושא ונותן בהם ומכרם וקנה בדמיהם סחורה אחרת[60], יש מן הראשונים שכתבו שנחלקו בזה בני פומבדיתא ובני מתא מחסיא, שלדעת בני פומבדיתא גובה בלא שבועה, ולדעת בני מתא מחסיא אינה גובה אלא בשבועה[61], והטעם שלבני מתא מחסיא צריכה שבועה, ואין אומרים שכשם שאם היו קיימים המטלטלים שהתפיס לה, לא היתה נשבעת[62], הוא הדין כשיש מטלטלים אחרים שבאו מחמתם, שיש לחוש שכאשר הבעל בא למכור את אותם נכסים שייחד לה, אף על פי שבדעתו היה לקנות נכסים אחרים, האשה לא סמכה בדעתה על כך, ודרשה ממנו להתפיס לה נכסים אחרים שאינם קשורים כלל לנכסים שמכר וקנה תחתם, ולכן צריכה שבועה[63]. ויש מן הראשונים שכתבו שבאופן זה שיש מטלטלים אחרים תחת המטלטלים שהתפיס לה, לדברי הכל גובה מהם שלא בשבועה[64].

נכסים שהכניסה לו בכתובתה

נכסים שהכניסה לו האשה בכתובתה או שהבעל כתב לה, שנמצאים בעין, יש מן הראשונים שכתבו שכאשר באה להיפרע מהם, אינה צריכה שבועה[65].

ייחד מטלטלים לפרעון חוב

ייחד הלווה מטלטלים לבעל חובו, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאינו יכול לגבות מנכסי היתומים אלא בשבועה[66], שדוקא בכתובה שלא ניתנה ליגבות מחיים ויש רק חשש שהאב התפיס לה מטלטלים, אנו אומרים שאם ייחד מטלטלים והם בעין, שוב אין לחוש שפרע לה ממקום אחר, אבל בחוב רגיל שעומד לפרעון, אף שייחד לו מטלטלים, עדיין יש לחוש שפרע לו במעות, ולכן לא ייפרע אלא בשבועה[67]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף בבעל חוב שייחד לו האב מטלטלים בחובו, גובה בלי שבועה[68].

ייחוד קרקע לכתובה

ייחד האב קרקע לפרעון הכתובה, וסימן לה את הקרקע בארבע גבולותיה, גובה בלא שבועה[69], שכיון שיחד קרקע שוב אין לחוש שהתפיס לה נכסים אחרים בכתובתה[70]. סימן לה את הקרקע רק בגבול אחד, לדעת בני פומבדיתא גובה בלא שבועה, ולדעת בני מתא מחסיא גובה בשבועה[71], שכיון שלא סימן את כל הגבולות אינו סומך עליה ושוב יש לחוש שהתפיס לה נכסים אחרים בכתובתה[72], או שבסימון מיצר אחד אין ייחוד כלל שיש לומר שלא נתן לה בצד המיצר אלא כמלא אצבע בלבד, ולפיכך חוששים שמא פרע לה[73], וכתבו אחרונים שהוא הדין כשיחד בב' או בג' גבולות, שאינו נחשב ייחוד שדה עד שייחד לה בד' גבולותיה[74]. והלכה כבני פומבדיתא שאין צריכה שבועה[75].

ייחד לה קרקע בלא לציין גבולות כלל, אלא אמר שדה פלוני את גובה, יש מן הראשונים שכתבו שגובה בלא שבועה[76], ויש מן הראשונים שכתבו שגובה בשבועה עד שיגיד סימן[77].

עישור נכסים

עשור-נכסים*, היינו זכותה של הבת בנכסי אביה שלא מכח ירושה, אינה גובה מנכסי היתומים אלא מזיבורית*, ובשבועה[78], שחשובה הבת כבעלת חוב של האב, ובעל חוב אינו נפרע מהיתומים אלא מזיבורית ובשבועה[79], ואף על פי שהטעם שהנפרע מנכסי יתומים אינו נפרע אלא בשבועה, הוא משום שחוששים שהאב כבר פרע[80], ובעישור נכסים אינו נותן לה קודם שנשאת, וכיון שמת האב קודם שנשאת אין לחוש שפרע לה, שאין אדם פורע בתוך זמנו, כתבו ראשונים ואחרונים שמכל מקום כיון שדעת האחים קרובה אצל אחותם יש לחוש שהתפיסו לה נכסים בחובה[81], או שיש לחוש שנתן לה האב כבר בחייו קודם הנשואין[82].

גביה מהם

בעל חוב, אף על פי שדינו לגבות מהלוה מבינונית, אינו גובה מנכסי יתומים אלא מזיבורית[83].

גביה מעידית כשהאב עשה תנאי

שטר חוב של האב היוצא על היתומים, שהתנה בו האב לגבות מהעידית, אם יכול לגבות מהעידית שבנכסי היתומים, נחלקו אמוראים וראשונים בדעתם: לדעת מר זוטרא בנו של רב נחמן משמו של רב נחמן, וכן סובר אביי, אינו גובה מעידית, שהרי בעל חוב בדרך כלל דינו לגבות מבינונית, וכאשר גובה מיתומים אינו גובה אלא מזיבורית, ולכן אף כשהתנה לגבות מעידית, אינו מועיל[84], משום שלא חילקו חכמים בתקנתם[85]. ונחלקו ראשונים בדעתם: יש סוברים שלדעתם שיעבוד נכסים אינו מן התורה, ולכן מעיקר הדין אי אפשר לגבות מנכסי היתומים אף כשהתנה לגבות מעידית, ובכך שגובה רק מזיבורית אין הפקעה לדין תורה[86]. ויש סוברים שאף לדעתם שיעבוד נכסים הינו מן התורה, אלא שחכמים לא חילקו בתקנתם ולעולם אין גבייה מיתומים אלא מזיבורית[87].

ולדעת רבא גובה מעידית שבנכסי יתומים, שכך נתחייב לו האב[88]. ונחלקו בדעתו: יש מן הראשונים סוברים שלדעתו שעבוד נכסים הוא מן התורה, ומן התורה יכול המלוה לגבות מנכסי היתומים, ולכן מועילה ההתחיבות של האב לפרוע מהעידית גם לגבי היתומים[89]. ויש מן הראשונים סוברים שאפשר שלדעתו שעבוד נכסים אינו מן התורה, אולם מכל מקום אם שיעבד בשטר את נכסיו בפירוש, השעבוד חל[90].

להלכה, כתבו ראשונים ואחרונים שהלכה כמר זוטרא משמו של רב נחמן ואביי, שאינו גובה אלא מזיבורית[91]. ויש מן הראשונים שפסקו כרבא שמועיל לגבות מעידית[92].

תנאי מפורש לגבות מהעידית של היורשים

כאשר התנה האב בפירוש שהבעל חוב יוכל לגבות מעידית בין ממנו ובין מיורשיו, כתבו ראשונים ואחרונים שגובה מעידית מנכסי היתומים[93], ותנאי זה מועיל לחייב היתומים, כשם שאם התנה האב בכתובת אשתו שתוכל לגבות כתובתה מהיורשים בלי שבועה, התנאי מועיל, לדעתם[94], וכן לענין גביית כתובה - שדינה להיגבות מזיבורית, לדעת הרבה מן הראשונים[95] - שבזמן הזה שכותבים בכתובה שתוכל לגבות מ"שפר ארג נכסין וכו' דאית לי וכו' בחיי ובמותי" (שתוכל לגבות מהעידית שבנכסים)[96], יש מן האחרונים שכתבו שהתנאי מועיל וגובה מעידית שבנכסי יתומים[97]. ויש מן הראשונים סוברים שאין התנאי מועיל לגבות מעידית שבנכסי יתומים, כשם שאם התנה האב עם אשתו שתגבה מהיתומים בלא שבועה, אין התנאי מועיל, לדעתם[98], וכן לענין גביית כתובה מעידית שבנכסי היתומים כאשר התנה האב שתוכל לגבות "משפר ארג נכסין וכו'", יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין תנאי זה מועיל לגביה מעידית שבנכסי יתומים[99].

העמדת אפוטרופוס לצורך הגביה מהם

נכסי יתומים, כשנזקקים לגבות מהם חוב, כגון שכיב-מרע* שציוה ליתן מנה סתם או שדה סתם לפלוני בחובו[100], מעמידים להם אפוטרופוס על כך[101], שיהפוך בזכותם[102], לידע אם פרע לו אם לאו[103], או כדי שיברור להם חלק יפה ויגבה להבעל חוב מן הזיבורית[104]. וכן אף אם לא אמר המוריש "תנו", אלא שהיתה מלוה של עכו"ם ברבית, שנזקקין לנכסיהם, או כשמוכרים נכסיהם לצורך תשלומי כתובת אשה, מעמידים להם אפוטרופוס על כך[105], ויש אומרים שלכתובת אשה אין מעמידים אפוטרופוס[106].

אמר המוריש ליתן שדה זו או מנה זה, נחלקו אמוראים: רבא אמר אין מעמידים אפוטרופוס, ונהרדעי ורב אשי סוברים שמעמידים אפוטרופוס[107]. הלכה שמעמידים[108], ויש פוסקים שאין מעמידים[109], שלדבריהם לא נחלקו אמוראים בדבר[110].

על שאר דיני אפוטרופוס בנכסי יתומים, ע"ע אפוטרופוס.

דינם כהקדש

נכסי יתומים, מצינו שהשוו אותם להקדש לענין דינים מסוימים[111], וכתבו ראשונים, שלא לכל דבר הם שוים להקדש, שהרי לענין ריבית, אף על פי שהקדש מותר להלוות בריבית[112], נכסי יתומים אסור להלוותם בריבית[113], אלא הכלל הוא שלענין נטילה מהם בדינים שהדיוט מותר, אלא שיכול למחול כשנוטלים ממנו, אסור לקחת מהם, משום שאין היתומים בני מחילה, והרי הם כהקדש, אבל לתת ליתומים, הרי שמה שאסור לתת להדיוט, אסור לתת גם להם, ולכן אסור לתת להם ריבית[114].

דרך קנייתם

נכסי יתומים אינם נקנים אלא בכסף[115], והיינו שלסוברים שמן התורה אין ההדיוט קונה מטלטלים בכסף[116], השוו חכמים דין נכסי יתומים לדין הקדש שמן התורה קונה בכסף[117], ולסוברים שמן התורה הדיוט קונה מטלטלים בכסף שלא שמתקנת חכמים רק משיכה קונה[118], בנכסי יתומים העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שכסף קונה[119].

קנין נכסי יתומים בכסף, אינו אלא כדי לייפות כחם של היתומים[120], ולכן כאשר משך הלוקח את נכסי היתומים קודם שנתן מעות, והוזלו הנכסים, ורוצה הלוקח לחזור בו כיון שעדיין לא נתן המעות ואם כן לא נגמר המקח, מכל מקום אינו יכול לחזור בו, שלא יהיה חמור כח הדיוט מכח הקדש[121], שכיון שבהדיוט שקונה במשיכה אי אפשר לחזור אחרי המשיכה, אף ביתומים שלא תיקנו להם קנין כסף אלא לייפות כחם[122]. וכן אם נתנו יתומים כסף עבור נכסים ואחר כך הוזלו, יכולים היתומים לחזור בהם, ואין אומרים שנגמר הקנין בנתינת המעות, שלא יהיה כח הדיוט חמור מכח הקדש[123].

הכרזה לפני מכירתם

שום היתומים מכריזים[124], שבית דין - וכן שליח של היתומים ואפוטרופוס שלהם[125] - היורדים לנכסי יתומים למכרם, להגבות לבעל חוב, שמים את הקרקע ומכריזים עליה: כל הרוצה ליקח יבוא ויקח[126], כדי שישמעו בני אדם ויבואו ליקח ויוסיף כל אחד על חברו[127].

משך זמן ההכרזה

בזמני ההכרזה של יתומים נחלקו תנאים: חכמים ור' מאיר אומרים שלשים יום[128], ר' יהודה וחכמים אחרים אומרים ששים יום[129]. הלכה כר' מאיר[130]. שלשים יום שאמרו הם דוקא אם באו להכריז רצופים, אבל אם מכריזים בשני ובחמישי בלבד, צריך ששים יום[131], ואף על פי שאין בששים יום אלא שמנה עשר ימי הכרזה, מכל מקום כיון שנמשך הדבר זמן מרובה שומעים בני אדם[132], ויש קול לדבר כאילו הכריזו שלשים יום רצופים[133]. יש מן הראשונים שכתבו שטוב יותר להכריז ששים יום בשני וחמישי משלשים יום רצופים, שעל ידי שמתארך הזמן מתפרסם הדבר יותר[134]. ומכריזים בשני ובחמישי מפני שהם ימי כניסה, שהעם מתקבצים בבית הכנסת לקריאת התורה, ואף על פי שבשבת העם מתקבצים יותר, כתבו גאונים שאסור להכריז בשבת אפילו על נכסי יתומים, משום ממצוא חפצך ודבר דבר[135], ויש שלמדו זכות על הנוהגים להכריז בשבתות על מכירת בתים וקרקעות, ואפילו שלא בנכסי יתומים, מפני שההכרזות הן כצרכי רבים שהותרו בשבת[136].

שלשים יום שאמרו, הוא כדי לייפות כחם של יתומים - שבתוך כך יבואו המוסיפים על המקח[137] - אבל אין מכריזים יותר משלשים יום, לפי שמכאן ואילך אתה מרע כחם[138], שאם נמשכת ההכרזה יותר ואין אדם מוסיף, יש לחשוש שמא גם הראשון יחזור בו[139].

ביורשים גדולים

יורשים גדולים, יש סוברים שדינם כיתומים קטנים וצריכים הכרזת שלשים יום כשבי"ד מגבים מנכסיהם[140], ויש סוברים שלא אמרו אלא ביתומים קטנים - פחותים מבני שלש עשרה שנה[141] - אבל ליורשים גדולים אין בי"ד עושים הכרזה כי יטרחו בעצמם[142].

פעמיים ביום

מכריזים בבוקר ובערב[143], בשעת יציאת פועלים ובשעת כניסת פועלים[144], כדי שהרוצה לקנות יוכל לומר לפועלים לכו סיירוה בשבילי, ושיזכור בעל הבית מה שאמר להם ויוכל לילך ולשאלם אם יפה היא[145]. יש מפרשים יציאת פועלים היינו בבוקר כשיוצאים מבתיהם למלאכתם - והרוצה לקנות יאמר להם שיבקרו השדה בשבילו בדרך הליכתם למלאכתם[146] - וכניסת פועלים היינו בכניסתם לבתיהם בערב, כדי שיזכור בעל הבית מה שאמר להם בבוקר וילך וישאלם[147], ויש מפרשים יציאת פועלים היינו בערב ביציאתם ממלאכתם, וכניסת פועלים היא בבוקר בכניסתם למלאכתם[148], כדי שישמע בעל הבית הכרוז ויאמר לפועלים שנפטרים ממנו בערב שילכו לבקר את השדה, ובבוקר כשישמע את הכרוז יזכור מה שאמר לפועלים אמש וילך וישאלם[149].

נוסח ההכרזה

ההכרזה היא: שדה פלוני בסימניה ובמצריה כך היא יפה וכך היא שומה, כל הרוצה ליקח יבוא ויקח, על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב את חובו[150]. "כך היא יפה", יש מפרשים שכך וכך היא עושה תבואה, "וכך היא שומה" היינו בכך וכך שמאוה בי"ד[151], ויש מפרשים כך היא יפה, שכך רוצים בני אדם ליתן בה, וכך היא שומתה שעשו לה בי"ד[152] יותר על מה שפוסקים עליה הרוצים לקנותה, ומודיעים הכל כדי שיקפצו בני אדם עליה[153]. ומכריזים לאיזה צורך מוכרים - לכתובת אשה או לבעל חוב - לפי שיש מי שרוצה יותר לקנות בשביל פרעון בעל חוב, שאינו מדקדק במטבעות - ונוטל זוזים שבורים וכיוצא, שהסוחרים אינם מקפידים בכך[154], או שאין מניחים לו לבדוק כל כך במטבעות, שאומרים לו "מבעל חובך קבל אפילו סובים"[155] - ויש מי שרוצה יותר בכתובת אשה, שיוכל לפרוע לה על יד על יד[156], שאשה אינה יודעת להתעסק במעות ואינן צריכות לה אלא להוצאה[157].

על יתר דיני ההכרזה ופרטיה, ע"ע הכרזה א.

כתיבת אגרת על ההכרזה

נכסי יתומים, כשבאים בית דין למכרם, כגון לפרעון חוב אביהם, כותבים אגרת בקורת[158], וזוהי הכרזה[159]. לשון "בקורת" שעל ידי ההכרזה באים בני אדם לבקרה[160] ולשומה[161], או על שם החקירה והעיון[162], ודקדוק השומא וההכרזה[163], היינו שמדקדקים היטב במכירה זו שתהיה בשויה על ידי הכרזה ושומא*. ונחלקו ראשונים מתי כותבים אגרת זו: יש אומרים שכותבים אותה לפני המכירה, ופעולתה היא ההכרזה, שהאגרת מודיעה שהשדה עומדת לימכר בכך וכך ממון, וכל מי שירצה ליתן יותר יבוא ויתן[164]. ויש אומרים שאחר שהכריזו הבית דין, ונמצא לוקח שיקח אותם, עושין לו שטר הכרזה הנקרא אגרת בקורת ונותנין אותה ללוקח[165]. על נוסח השטר ע"ע אגרת בקורת.

נכסים שאין מכריזים עליהם

נכסים של יתומים, שאין מכריזים עליהם: עבדים - שמא ישמעו ויברחו[166] - ושטרות ומטלטלים - שמא יגנבו כאשר נאספים עליהם לראותם כדי לקנותם[167] - שמים אותם ומוכרים אותם - בבית דין[168] - לאלתר[169], שמא ירקיבו[170] או יגנבו[171] או יפחתו דמיהם[172]. וכתבו ראשונים ששמים את המטלטלים תחילה, כדי שלא יימכרו בפחות משווים, ואם נמצא להם קונה בשומתם או יתר עליה, מוכרים אותם מיד, ואם אין מוצאים אלא מי שרוצה ליתן פחות מן השומא ששית או יותר, אין מוכרים אותם כלל, שכן אמרו בשומת הדיינים, שאם טעו ופחתו שתות, מכרם בטל[173], ואם יש מי שרוצה לפחות משומתם פחות מששית, אם רואים בית דין שיש במכירת המטלטלים ריוח ליתומים ממקום אחר, כגון שיש להם קרקע לקנות או עיסקא אחרת שיש בה ריוח, וכיוצא, מוכרים[174].

היה השוק קרוב, מוכרים את המטלטלים של היתומים בשוק[175], יש מפרשים שהיה השוק קרוב לאותו מקום[176], ויש מפרשים שיום השוק היה קרוב[177], ולפי ראות עיני בית דין - או האפוטרופוס[178] - ההמתנה ליום השוק היא לתועלת היתומים[179], וכן רשאים להשהות את היין של היתומים עד החג, אף על פי שהיין מתקלקל מעט בשהייתו[180], אם עתה אינם יכולים למכור אלא באשראי, ובחג יקבלו מעות מזומנות[181], או אם נראה הדבר שאז יקפצו עליו קונים, וירויחו מזה יותר ממה שיפסידו בקלקול מועט של היין עד אותו זמן[182]. לאחר שמכרו את המטלטלים, יצרפו את דמיהם עם שאר המעות של היתומים[183], ויינתנו ביד אדם נאמן שיעסוק בהם לריוח של היתומים[184].

מכירתם למניעת הפסדם

נכסי יתומים, אין להוליכם למקום אחר אפילו כדי להרויח, כשיש לחוש שמא יארע להם אונס בדרך, שאסור להכניס את נכסיהם לבית הספק[185], ולכן אין שולחים מטלטלים או סחורה של היתומים בדרך ים[186].

היו הנכסים במקום שאף אם יישארו בו יש לחוש להפסד, כגון מי שהיו בידו יין או שיכר של יתומים, ואם יניחנו כאן עד שיימכר שמא יחמיץ, ואם יוליכנו לשוק שמא יארע לו אונס בדרך, הרי זה עושה בו כדרך שהיה עושה אילו היה שלו[187], שאינו מחוייב ליתום יותר משל עצמו[188], ובסכנה שהוא מכניס לה את ממונו, יכול הוא להכניס אף את הממון של היתומים לאותה סכנה[189], וכן כל כיוצא בזה[190].

ונחלקו ראשונים: יש סוברים שזה הבא לעשות במעות היתומים כדרך שהוא עושה בשלו אינו צריך ליטול לשם כך רשות מבית דין[191], ויש סוברים שקודם שיעשה מעשה בממון של היתומים צריך הוא לקבל רשות מבית דין, ואין לו לעשות בממונם מדעת עצמו כדרך שהוא עושה בשלו, ואם עשה כן מדעת עצמו אינו נפטר בכך מן האונס[192], אלא שאם עושה המעשה היה האפוטרופוס של היתומים, כתבו ראשונים שאינו צריך לקבל רשות[193], והרבה כתבו שאף האפוטרופוס צריך להימלך בבית דין תחילה[194].

רבית דרבנן

מעותיהם של היתומים, מותר להלוותן שיתעסק בהן הלווה "קרוב לשכר ורחוק להפסד"[195], דהיינו שאם יהיה ריוח יחלקוהו ביניהם, ואם יהיה הפסד יהיה הכל על המקבל[196] - אף על פי שהגדול אסור לו להלוות באופן זה, משום אבק* רבית*[197] - שתנאי זה אינו אסור בגדול אלא מדרבנן, וביתומים לא גזרו[198], שלא יכלו מעותיהם[199], היינו שאם לא ילוו אותן להרויח, יצטרכו להתפרנס מהקרן[200], ואפילו לבעל נפש מותר לקבל את המעות של היתומים קרוב לשכר, שאין כאן איסור כלל[201]. וכן כל רבית דרבנן[202] מותרת במעותיהם של היתומים[203].

ויש מן הראשונים שכתבו שלא כל רבית של דבריהם התירו לגבי היתומים, אלא דוקא רבית של קרוב לשכר ורחוק להפסד[204], אבל שאר איסורי רבית דרבנן לא התירו, שאיסור רבית של קרוב לשכר קל הוא יותר משאר רבית דרבנן, מפני שהקרן של היתומים מיוחדת היא, והריהי כפקדון ביד המקבל, ואין היתומים מקבלים ריוח אלא מן הנמצא ממש באותה הקרן עצמה, שהיא ממעותיהם, ולא מכיסו של המקבל[205] - אבל לא יוציא את המעות של הקרן לצרכו, ויפרע אחר כך, כי זו רבית גמורה[206] - וכתבו אחרונים שלדעה זו לא התירו קרוב לשכר במעותיהם של היתומים אלא כשהלווה מתעסק באותן המעות בפני עצמן, ואינו מערבן עם שאר מעותיו[207], ויש מן הראשונים שכתבו כעין זה, שלא התירו חכמים כלל אבק רבית במעותיהם של יתומים, וקרוב לשכר שהתירו, הרי זה מפני שאינו אבק רבית, לדעתם, אלא דומה לו, והתירוהו מפני שאין היתומים אוכלים אלא את ממונם ואת הריוח היוצא ממנו[208], ולדעתם אף הערמת-רבית* אסורה במעות של היתומים, שכיון שאסרוה "למיגדר מילתא"[209], אין מקום להתירה במעות של היתומים[210], ומן האחרונים יש שכתבו שאף אם לא התירו לגבי יתומים שאר רבית דרבנן, בהערמת רבית מותר להלוות את מעותיהם[211].

ויש מן הראשונים סוברים יותר מזה, שלא התירו חכמים קרוב לשכר באופן שאין על היתומים חלק בהפסד כלל - שלא התירו להם אבק רבית, ועוד שלדעתם באופן זה הוא רבית של תורה[212] - ולא התירו אלא רק באופן שהוא משנה לטובת היתומים מהשיעור שקצצו חכמים והתירו בעיסקא* - שלדעתם תיקנו חכמים בעיסקא, שאם בעל המעות נוטל שליש בריוח, יטול חצי בהפסד, ואם הוא נוטל חצי בריוח, יטול שני שלישים בהפסד, שבעל המעות צריך לקבל חלק קטן יותר בריוח מהחלק שהוא מקבל בהפסד, בשיעור זה, מפני טרחו ועמלו של המתעסק[213], וכיון שהוא מקבל עליו דבר זה, אין בו משום רבית[214] - שהתירו במעות של היתומים לשנות לטובתם, כגון שיטלו היתומים חצי בהפסד ויותר משליש בריוח, כל שהם נוטלים בריוח פחות מחצי, שאף על פי שבמעות של גדולים אסור, לדעתם, לעשות כן, אין בזה משום אבק רבית, ורק שהעושה כן נקרא רשע[215].

ריבית דאורייתא

ברבית קצוצה, אסור להלוות את מעותיהם של היתומים[216], שכן אף על פי שיתומים הם, אין לנו להאכילם איסור[217], ואף לסוברים שאין איסור תורה באותה הלואה, שהיתומים קטנים הם ואינם מצווים על הדבר, והאפוטרופוס אינו נוטל את הרבית לעצמו[218] - ואף אין איסור בדבר, לא משום "לא תאכילום", להזהיר גדולים על הקטנים[219], ולא משום שהם כקטן-אוכל-נבלות*, לסוברים שבית דין מוזהרים להפרישו[220], לפי שאין היתומים עושים איסור בידים[221] - מכל מקום אסרו חכמים, משום שהיתומים אוכלים ממון שאינו שלהם, שבא להם מחמת הקרן שלהם, ברבית שאסרה התורה[222].

הערות שוליים

  1. ↑ כתובות פז א: אמרו חכמים וכו' ובמשנה שם: מנכסי יתומים וכו' אלא בשבועה, ב"ב לג א: אמור רבנן וכו'; רמב"ם מלוה פי"ד ה"א; טוש"ע חו"מ קח יז.
  2. ↑ עי' שבועות מא א.
  3. ↑ ע"ע טוענים ליורש וללוקח. רש"י כתובות פז א ד"ה מנכסים, ועי' ר"ן שם (מז ב) שטעמו של רש"י שהרי השבועה בגמ' שבועות שם היא שבועת המשנה ובנקיטת חפץ, ולא רק שבועת היסת, ולא מצינו לה רמז במשנה, אלא ע"כ שלמדו זאת מכך שמשביעים הבא להיפרע מנכסי יתומים, משמע שהבא להיפרע מאביהם היה נשבע שבועת המשנה, ותקנת השבועה כלפי היתומים היתה על גבי חיוב שבועה זה. ועי' בד קודש ב"ב סי' ח עמ' לד שתמה, שלכאו' זכות הטענה של הנתבע היא לטעון פרעתי אבל אינו יכול לתבוע מבי"ד להשביע.
  4. ↑ עי' כתובות פו ב- פז א, ועי' להלן.
  5. ↑ עי' רש"י כתובות פו ב ד"ה אבל, ובד קודש ב"ב סי' ח עמ' לה, בדעתו. ועי' פנ"י שם במה שהקשה על רש"י, ועי' להלן.
  6. ↑ קוב"ש ח"ב סי' ג ס"ק ז. ועי' בית מאיר אהע"ז סי' צו א.
  7. ↑ תוס' שבועות מא א ד"ה וכי, ועי' תוס' הרא"ש שם ד"ה זיל.
  8. ↑ תוס' שם. ועי' קוב"ש שבציון 6 בד' תוס', שלדעתם הטענה שטוענים ליתומים היא בתולדה מכח האב, ולכן א"א לומר שהשבועה של הבא להיפרע מהיא מכח טענינן ליתומים.
  9. ↑ עי' ציון 21.
  10. ↑ עי' ציון 25.
  11. ↑ הפלאה כתובות פז א לרש"י ד"ה מנכסים
  12. ↑ עי' רש"י כתובות נה א ד"ה מטלטלי; פנ"י כתובות פז א ד"ה מנכסים, לענין כתובה. ועי"ש שר"ל לומר כן גם בדעת רש"י שבציון 5 ונשאר בצ"ע.
  13. ↑ בית יעקב כתובות פז א ד"ה ולתרץ, ועי"ש באריכות.
  14. ↑ ב"ב ה ב; רמב"ם מלוה פי"ד ה"א; טוש"ע עח א.
  15. ↑ כתובות פח א; משפטי שבועות לרב האי גאון ח"ב שער י; רמב"ם מלוה פי"ז ה"ו; טוש"ע קח טו.
  16. ↑ משפטי שבועות לרב האי גאון ח"ב שער י; עי' נמוק"י ב"ב (פב א מדפי הרי"ף) ד"ה גרסי', שהאומר מזוייף כאומר לא לויתי, ועי' רמ"א חו"מ סי' פב א בשם י"א הא', ועי' ש"ך סי' סט ס"ק י.
  17. ↑ שו"ת הרשב"א ח"ג סי' פו, הובא ברמ"א שם בשם יש חולקין ואומרים.
  18. ↑ ב"ב קעה א; משפטי שבועות לרב האי גאון ח"ב שער י; רמב"ם זכיה פ"י ה"ט; טוש"ע חו"מ רנה ה.
  19. ↑ ב"ב קעד ב; משפטי השבועות לרב האי גאון ח"ב שער י; רמב"ם מלוה פי"א ה"ו; טוש"ע חו"מ קח א.
  20. ↑ עי' גמ' כתובות להלן, ועי' ראשונים שבציון 93 ואילך שלמדו מדין זה לענין תנאי בגביית שאר חובות מנכסי יתומים ועי' שו"ת הרמ"ה סי' רמה, ועי' ש"ך חו"מ סי' עא ס"ק לח ועי' להלן.
  21. ↑ משנה כתובות פו ב וגמ' שם פז א.
  22. ↑ רב נחמן בגמ' שם. רי"ף שם (מז א); רמב"ם אישות פט"ז ה"כ, ובני אהובה שם בדעתו; רמב"ן שם; רשב"א שם; תומים סי' עא ס"ק י, בד' הרא"ש כתובות פ"ט סי' כ. והיינו שאבא שאול לא נחלק על הדין העקרוני שבמשנה שיכול לפטור משבועה כלפי היורשים כאשר מפרש זאת, ולא נחלק אלא על הלשון המועילה, עי' רמב"ן שם.
  23. ↑ רשב"א שם.
  24. ↑ עי' כתובות פח ב, ועי' רמב"ן שם פז א.
  25. ↑ ר"ח שם, הובא ברמב"ן ורשב"א ובפסקי רי"ד כתובות פז א; עי' רש"י ד"ה אבל מה: דלעולם וכו' וריטב"א שם בדעתו; עי' תוס' שם פח ב ד"ה לאפוקי; בעה"מ שבועות (לא ב מדפי הרי"ף); פסקי רי"ד כתובות פז א; רא"ש שם פ"ט סי' כ, וחי' רעק"א שם פו ב, בדעתו; ריטב"א שם בד' ר"י וחכמי נרבונא; נמוק"י כתובות (מז א מדפי הרי"ף) בשם הר"ח וכל חכמי נרבונא, ושם שבין בכתובה ובין בגביית מלוה, אין נאמנות שנתן האב מועילה לפטור משבועה.
  26. ↑ רעק"א שם, ודחה דברי התומים סי' עא ס"ק י בדעת הרא"ש.
  27. ↑ רמב"ן שם; תוס' רי"ד שם.
  28. ↑ ריטב"א שם.
  29. ↑ פסקי רי"ד שם.
  30. ↑ תומים סי' עא ס"ק י, בד' הר"ח המובא ברא"ש כתובות פ"ט סי' כט, ומיישב בזה הסתירה ברמ"א בין אהע"ז סי' צח לחו"מ סי' עא, ועי' להלן. ועי' בית יעקב כתובות פז א ד"ה ולתרץ.
  31. ↑ רשב"א כתובות פז ב בשם ר"ח, ועי' רבנו יונה בשטמ"ק ותוס' רי"ד שם.
  32. ↑ אהע"ז סי' צח ו, ועי' ט"ז שם ס"ק ט ובאה"ג שם.
  33. ↑ חו"מ סי' עא יז.
  34. ↑ ש"ך חו"מ סי' עא ותומים ס"ק י, בד' הרמ"א שם שסתם כד' השו"ע שבבע"ח מועיל הנאמנות, ואילו לגבי כתובה (עי' אהע"ז סי' צח ז) פסק שאין הנאמנות מועילה.
  35. ↑ ש"ך שם.
  36. ↑ תומים שם.
  37. ↑ עי' לעיל.
  38. ↑ עי' תרומות שער יד ח"ב ס"ח ועיטור סוף מאמר ה' (יב ד), הו"ד בש"ך חו"מ סי' עא ס"ק לט; ט"ז שם לשו"ע סעיף יז; ש"ך שם; תומים שם ס"ק יא.
  39. ↑ ש"ך שם.
  40. ↑ סמ"ע שם ס"ק לב. ועי' ש"ך שם שאין ספק שלא ראה הסמ"ע דברי התרומות והעיטור, ואילו היה רואם היה חוזר בו מדבריו. ועי' רעק"א כתובות פו בד"ה בהרא"ש שבתחילה ר"ל להיפך, שאף לסוברים שאין מועיל הפטור שנתן האב לענין שבועת הבא להיפרע, מ"מ מועיל הוא לענין שבועה כאשר היתומים יטענו פרענו, אולם סיים דבריו שלא מצאנו חילוק זה בפוסקים ואדרבה משמע שהוא כ"ש, שאם לשבועת הבא להיפרע אין הפטור מועיל, כ"ש לשבועת פרענו שאינו מועיל.
  41. ↑ עי' ציון 21 ואילך.
  42. ↑ רי"ף כתובות (מז א); עי' רמב"ם אישות פט"ז ה"כ; ריטב"א שם פז א ד"ה אבא שאול בד' הרי"ף הרמב"ם והגאונים.
  43. ↑ עי' שו"ת הריטב"א סי' רה ותומים סי' עא ס"ק י בד' הרא"ש כתובות פ"ט סי' כ, ועי' חי' רעק"א כתובות פו ב שדחה.
  44. ↑ גמ' כתובות פז ב.
  45. ↑ כתובות פז ב.
  46. ↑ ר"ח, עי' אוצה"ג כתובות עמ' 68, והו"ד בפסקי רי"ד וברשב"א כתובות פז א; שו"ת הריטב"א סי' רה; קצוה"ח סי' עא ס"ק ח.
  47. ↑ פסקי רי"ד שם.
  48. ↑ ריטב"א כתובות פז ב.
  49. ↑ בעה"מ שבועות (לא ב מדפי הרי"ף) בשם חכמי נרבונא.
  50. ↑ כתובות נה א: מטלטלי ואיתנהו בעינייהו וכו'; רמב"ם אישות פט"ז הי"ג; טוש"ע אהע"ז צו א. ועי' ציון 65.
  51. ↑ עי' ציון 1.
  52. ↑ רש"י שם ד"ה מטלטלי.
  53. ↑ כתובות נה א: ליתנהו בעינייהו וכו' ורש"י שם ורא"ש שם פ"ה סי' ב בדעתו; טור אהע"ז סי' צח, בד' הרא"ש שם שמכח קושייתו על דעת הרי"ף שאם מדובר שיש נכסים תחתיהם מה סברת בני מתא מחסיא, חזר לסבור כרש"י.
  54. ↑ רש"י שם.
  55. ↑ גמ' שם ורש"י וטור שם בדעת הרא"ש.
  56. ↑ רש"י שם במהדו"ק ד"ה מטלטלי.
  57. ↑ גמ' שם.
  58. ↑ עי' רי"ף שם (כב ב) ורא"ש שם פ"ה סי' ב בדעתו; עי' רמב"ם אישות פט"ז הי"ג ומ"מ שם בדעתו; ריטב"א ורא"ה ונמוק"י שם, בשם הראב"ד; שו"ע אהע"ז צו א.
  59. ↑ תוס' רי"ד כתובות נה א בשם ר"ח ור"מ גאון.
  60. ↑ רא"ש שם פ"ה סי' ב.
  61. ↑ גמ' שם וראשונים שבציון 58.
  62. ↑ עי' לעיל, ועי' רא"ש שם שכן הקשה על דעת הרי"ף, מה טעמם של בני מתא מחסיא שצריכה שבועה, מה לי אותם מטלטלים שהתפיס לה מה לי מטלטלים אחרים שבאו מחמתם.
  63. ↑ ב"י אהע"ז סי' צח.
  64. ↑ עי' רא"ש שם.
  65. ↑ תוס' רי"ד כתובות נה א בשם ר"ח ור"מ גאון, בביאור הגמ' שם: מטלטלי ואיתנהו בעינייהו, ועי' ציון 50.
  66. ↑ השגות הראב"ד על הרי"ף כתובות נה א (כב א); חי' רעק"א שם ד"ה מטלטלי (הב').
  67. ↑ רעק"א שם.
  68. ↑ עי' רא"ה שם שהק' שהרי אף כתובה היא בת גוביינא בשעת מיתה, וא"כ מדוע אין חוששים שהתפיס לה נכסים אחרים בכתובתה, ועי' ריטב"א שם ד"ה ליתנהו.
  69. ↑ כתובות נה א; רמב"ם אישות פט"ז הי"ג; עי' טוש"ע אהע"ז צו א.
  70. ↑ רש"י שם.
  71. ↑ גמ' שם.
  72. ↑ רש"י שם; ר"ן שם; ר"י מגאש שם.
  73. ↑ רש"י במהדו"ק בשטמ"ק שם.
  74. ↑ מגן גבורים (ר"א די אבילה) כתובות שם.
  75. ↑ גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  76. ↑ חכמי נרבונא במאירי כתובות נה א.
  77. ↑ מאירי שם.
  78. ↑ כתובות סט א.
  79. ↑ רש"י שם.
  80. ↑ עי' לעיל.
  81. ↑ רשב"א שם ד"ה ומבריה ולעיל שם; רעק"א בהדרן למסכת כתובות ס"ק ט; בית מאיר אהע"ז קיג ס"ק יג.
  82. ↑ עי' ישועות יעקב אהע"ז קיג ס"ק ג והפלאה כתובות שם לרש"י ד"ה רב אשי.
  83. ↑ גיטין נ ב; רמב"ם מלוה פי"ט ה"א; טושו"ע חו"מ סי' קח יח.
  84. ↑ גיטין נה א, .
  85. ↑ עי' תוס' שם מח ב ד"ה אין נפרעין ורא"ש שם פ"ה סי' ב ותומים סי' קח ס"ק יט בדעתם.
  86. ↑ תוס' ותוס' הרא"ש שם ד"ה כיון בפי' הא'.
  87. ↑ תוס' ותוס' רא"ש שם: אי נמי.
  88. ↑ גיטין נה א.
  89. ↑ תוס' ותוס' הרא"ש שם ד"ה כיון.
  90. ↑ רשב"א שם ד"ה אמר מר זוטרא.
  91. ↑ רי"ף גיטין נ א (כד ב): ואיכא למימר וכו', ועי' בראשית דבריו שם שכ' שהלכה כרבא, ועי' ס' התרומות שער ד ח"ג סי' ז שהעיד ה"ר יהונתן חזר בו הרי"ף ופסק כר"נ; מ"מ מלוה פט"ו ה"ז, בד' הרמב"ם שם, שדוקא כשכתב במפורש שיועיל מהיורשים, גובה מהם; שו"ע חו"מ סי' קח יח, ועי' בהגר"א שם.
  92. ↑ ב"י חו"מ סי' קח בד' ר"ח; פסקי רי"ד גיטין שם.
  93. ↑ רא"ש גיטין פ"ה סי' ב, בד' הרי"ף כתובות; רמב"ן גיטין נ א ד"ה שטר חוב, והו"ד ברא"ש שם פ"ה סי' ב וברשב"א שם; רא"ש שם; רשב"א שם ומ"מ מלוה פט"ו ה"ז, בד' הרמב"ם שם; רשב"א שם בשם רבנו יונה; טושו"ע חו"מ סי' קח יח.
  94. ↑ עי' כתובות פז א, ועי' להלן. רמב"ן שם. ועי' תפארת יעקב שם שהק', שבשלמא לענין השבועה, שהיא למנוע תשלום כפול, כשם שיכול למחול על התשלום הראשון ולשלם שוב, או שיודה שלא שילם כך יכול למחול על השבועה, אבל אינו ענין לגביה מעידית.
  95. ↑ ע"ע כתובה ציון 961 ושם ציון 963 שי"ס שנגבית מבינונית.
  96. ↑ ע"ע שטר כתובה.
  97. ↑ שו"ת יכין ובועז ח"א סי' קלו; שו"ת מהרי"ט ח"ב אהע"ז סי' ב, שכ"נ ע"פ ד' הרמב"ם הרא"ש והטור שבציון 93 שהתנאי המפורש של האב לבע"ח לגבות מעידית של היורשים, מועיל לגבות מהם; שו"ת בית דוד (שאלוניקי) אהע"ז סי' סה (דף נו א).
  98. ↑ עי' להלן. רא"ש גיטין פ"ה סי' ב בשם הר"ח ור"י, ועי' ק"נ לרא"ש שם אות ו.
  99. ↑ השג' הראב"ד על הרי"ף גיטין נ א (כד ב); תומים סי' קח ס"ק יט ואורים שם ס"ק סא; שו"ת אבני האפוד סי' א, ושכן כתבו עוד מהאחרונים.
  100. ↑ ע"ע שכיב מרע.
  101. ↑ ערכין כב ב.
  102. ↑ רמב"ם מלוה ולוה פי"ב ה"ה; טוש"ע חו"מ קי ד.
  103. ↑ תוס' ערכין שם.
  104. ↑ רש"י שם. וע"ע גביית חוב.
  105. ↑ רמב"ם מלוה ולוה שם ה"ג.
  106. ↑ שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקעד; שו"ע חו"מ קי י.
  107. ↑ ערכין שם.
  108. ↑ רי"ף כתובות (נט א); רא"ש כתובות פי"א סי' כד; מ"מ שם בשם הרשב"א; טור שם ודעה ראשונה בשו"ע שם ד.
  109. ↑ רמב"ם הלכות מלוה ולוה שם ה"ה.
  110. ↑ עי"ש במ"מ בשם הרשב"א.
  111. ↑ עי' גיטין נב א לענין קנין כסף, עי' ציון 101.
  112. ↑ ע"ע הקדש וע' רבית.
  113. ↑ עי' להלן.
  114. ↑ מיוחס לריטב"א ב"מ ע א ד"ה משום.
  115. ↑ רב חנילאי אמר רב אידי אמר שמואל גיטין נב א; רמב"ם מכירה פ"ט ה"ג; טוש"ע חו"מ קצט ד.
  116. ↑ ע"ע כסף (ב) ציון 679 ואילך דעת ר"ל, וציון 687 שיש שפסקו כן להלכה.
  117. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 693. מרדכי שם סי' שצד בד' רב חנילאי: נכסי יתומים הרי הם כהקדש.
  118. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 672 ואילך דעת ר' יוחנן ועוד אמוראים, וציון 686 שכן הלכה.
  119. ↑ מרדכי שם.
  120. ↑ עי' רש"י גיטין נב א ועי' להלן.
  121. ↑ גמ' גיטין נב א; רמב"ם מכירה פ"ט ה"ג; עי' טוש"ע חו"מ קצט ד.
  122. ↑ רש"י שם.
  123. ↑ גמ' שם.
  124. ↑ משנה ערכין כא ב; רמב"ם מלוה ולוה פי"ב ה"ח; טוש"ע חו"מ קט א ואהע"ז קד א.
  125. ↑ כתובות ק ב: אי מההיא הו"א שליח וכגי' הרי"ף והרא"ש שם קמ"ל אפילו בי"ד, וכ"כ במאירי שם עמ' 458 ואצ"ל בשליח של יתומים ר"ל אפוטרופוס שלהם כו'.
  126. ↑ רגמ"ה ורש"י ערכין שם; רמב"ם וטוש"ע שם.
  127. ↑ רגמ"ה שם.
  128. ↑ משנה ערכין כא ב וברייתא בגמ' שם כב א.
  129. ↑ ברייתא שם.
  130. ↑ גמ' שם; רמב"ם מלוה פי"ב ה"ח; טוש"ע חו"מ קט א.
  131. ↑ גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  132. ↑ גמ' שם.
  133. ↑ סמ"ע שם ס"ק א. ועי' רש"י מהדו"ק בשמ"ק כתובות ק ב שכ' שלשים יום מכריזים בכל שני וחמישי, ונ' שטס"ה.
  134. ↑ פהמ"ש לרמב"ם ערכין שם והרע"ב שם.
  135. ↑ ישעיה נח יג. תשו' ר"ה גאון מכת"י באוצה"ג כתובות סי' תשפה, ע"פ סוגיית ערכין שם שאין בס' יום אלא י"ח ימי הכרזה ולא יותר, ועי' תשוה"ג הקצרות סי' קמה.
  136. ↑ כנה"ג או"ח סי' שו הגב"י. ועי' שו"ת הריב"ש סי' שצ שכ"כ על הכרזה בדבר ערעורים על הקרקע, וע"ע הכרזה (ב): תקנת הכרזה.
  137. ↑ פנ"מ לירו' להלן.
  138. ↑ ירושלמי כתובות פי"א ה"ו.
  139. ↑ תשו' המיוחסות סי' נא; קה"ע ופ"מ שם.
  140. ↑ חלקת מחוקק סי' קד ס"ק א לד' הרמב"ם, וכ"נ משמ"ק ערכין כב א אות ח בשם הרא"ש, אלא שהרא"ש י"ל שאינו מחלק בין יתומים לשאר כל אדם וכמש"כ במלאכת שלמה שם בשמו.
  141. ↑ עי' רשב"ם ב"ב לג א ד"ה אמר ליה, וכ"ה בשו"ת מבי"ט בציון הבא, וע"ע נכסי יתומים.
  142. ↑ פסקי תוס' ערכין שם סי' סא; שו"ת מבי"ט ח"א סי' קכב, ועי"ש שצ"ב אם ר"ל כשהגדולים מוכרים ברצונם לפרוע החוב או אפילו כשבי"ד מגבים.
  143. ↑ משנה ערכין כא ב; רמב"ם מלוה פי"ב ה"ח; טוש"ע חו"מ קט א.
  144. ↑ ברייתא בגמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  145. ↑ רב יהודה אמר רב בגמ' שם.
  146. ↑ דרישה סי' קט וסמ"ע שם ס"ק ב.
  147. ↑ רש"י ערכין שם, וכ"כ הדרישה וסמ"ע שם בד' הטור שבבוקר יאמר לפועלים שיבקרו ובערב ישאלם, אף על פי שהוא מפרש יציאה וכניסה להיפך.
  148. ↑ רמב"ם ערכין פ"ד הכ"ז ומלוה ולוה פי"ב ה"ח; תוס' ערכין שם וגי' שמ"ק ברש"י שם; ר"ן כתובות ק ב.
  149. ↑ תוס' ושמ"ק ור"ן שם. וכ"כ הסמ"ע שם והתוי"ט ערכין שם בד' הרמב"ם, אף שהלשון ברמב"ם הוא בבוקר ובערב בשעת הכנסת כו' והוצאת כו'.
  150. ↑ ברייתא בערכין כא ב, וכ"ה בתוספתא שם רפ"ד בהכרזה על נכסי הקדש; רמב"ם מלוה ולוה פי"ב ה"ח; טוש"ע חו"מ קט א ואהע"ז קד א.
  151. ↑ רש"י ערכין שם.
  152. ↑ ס' המקח לרה"ג שער ו; רמב"ן בשמו בתשובתו שבבעה"ת שער ג ח"ב ס"ד; מ"מ מלוה ולוה שם.
  153. ↑ רמב"ן שם.
  154. ↑ רש"י שם.
  155. ↑ רגמ"ה שם, ועי' ב"ק מו ב.
  156. ↑ גמ' שם ורש"י.
  157. ↑ ר"ן כתובות ק ב.
  158. ↑ משנה כתובות צט ב, ותוספתא שם פי"א, ועי' רש"י שם ק ב.
  159. ↑ ירושלמי כתובות פי"א ה"ו.
  160. ↑ רש"י במשנה שם.
  161. ↑ שטמ"ק שם.
  162. ↑ פהמ"ש לרמב"ם שם.
  163. ↑ רמב"ם מלוה ולוה פי"ב הי"א.
  164. ↑ ערוך ע' אגרת בקורת.
  165. ↑ בעל התרומות שער ג, הובא בב"י חו"מ סי' קג. וכ"מ ברמב"ם בפיהמ"ש שם ובהל' מלוה ולוה שם.
  166. ↑ כתובות ק ב
  167. ↑ כתובות ק ב ורש"י שם.
  168. ↑ רמב"ם ושו"ע דלהלן.
  169. ↑ רב יהודה אמר שמואל בכתובות ק ב; רמב"ם מלוה שם ונחלות פי"א ה"ב; שו"ע חו"מ רצ ט. ועי' רש"י שם ש"לאלתר" היינו סמוך למיתת אביהם, אבל מסתימת שא"ר מ' שפירשו את כוונת הגמ' כפשוטה שא"צ הכרזה, (ואף בנכסי היתומים עצמם, שקנאום לאחר מיתת אביהם), וכ"מ ברמ"ה דלהלן.
  170. ↑ רש"י כתובות שם.
  171. ↑ שמ"ק שם בשם רש"י במהדו"ק; מאירי שם.
  172. ↑ שמ"ק שם בשם רש"י.
  173. ↑ ע"ע אונאה ציון 230, אבל עי"ש שאין הדברים אמורים אלא כשטעו (ועי' קדושין מב ב וכתובות ק א, וע"ע חלוקת שותפות ציון 899), וע"ע אונאה ציון 234א, שאם דקדקו בשומא מכרם קיים אף על פי שטעו.
  174. ↑ שמ"ק שם בשם הרמ"ה.
  175. ↑ רב חסדא אמר אבימי בכתובות שם, וגמ' שם, לבאר שאינו חולק על רב יהודה דלעיל; רמב"ם נחלות שם, ומלוה שם אף בעבדים ושטרות; שו"ע חו"מ שם, ובקצרה בטור.
  176. ↑ רמב"ם שם ושם; שמ"ק כתובות שם בשם הרמ"ה; פסקי הריא"ז שם; שו"ע שם.
  177. ↑ רש"י כתובות שם; פסקי הרי"ד שם. ועי' ציון 171.
  178. ↑ מאירי שם: או האפוטרופוס או הנפקד; טור שם, ועי' ציון 178.
  179. ↑ רא"ש שם; מאירי שם; טור שם.
  180. ↑ עי' בדברי רב כהנא בכתובות שם.
  181. ↑ רש"י ופסקי הרי"ד שם.
  182. ↑ מאירי שם, וכעי"ז בשמ"ק שם בשם רש"י במהדו"ק.
  183. ↑ רמב"ם נחלות שם; שו"ע שם. ועי' ציון 159.
  184. ↑ ע"ע אפוטרופוס, שכך עושים במעות של היתומים. סמ"ע חו"מ סי' רצ ס"ק כה.
  185. ↑ מ"מ נחלות פי"א ה"ג, ע"פ גמ' דלהלן, וע"פ גמ' שבציון 160, שלא התירו למכור מטלטלים שלהם בשוק, אלא כשהיה השוק קרוב. ועי' שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' רטו, ע"פ ב"מ ע א, שרב יוסף סבר שאין ליתן את מעותיהם של היתומים בעיסקא, שאפשר שמקבל העיסקא יאבד אותן, ועדיף יותר שיכלה הקרן בהוצאותיהם במשך הזמן, ממה שנעשה פעולה או מעשה בידים שאפשר שיימשך מזה נזק שיפסידו היתומים את מעותיהם, ועי"ש בדעת שאר האמוראים בב"מ שם.
  186. ↑ שו"ת הרשב"א סי' אלף צד; מ"מ נחלות שם. ועי' שו"ת מהריב"ל ח"ב סי' כז. ועי' רש"י כתובות ק ב ד"ה מהו, ועי' ריטב"א שם בדעת רש"י שבציון 162, שאין למכור את המטלטלים של היתומים אלא בשוק שבאותה העיר.
  187. ↑ כתובות שם, לגי' הרי"ף והרא"ש ומאירי, ועי' דק"ס השלם שם, ושם מכמה גאונים וראשונים; רמב"ם נחלות שם; שו"ע חו"מ רצ ט. ועי' שמ"ק שם בשם הרמ"ה, שנראה מדבריו שמפרש שצריך להוליך בפועל עם מטלטלים שלו, (אבל א"צ שיהיו דוקא מאותו מין של המטלטלים של היתומים), ועי' מאירי שם, שמשמע קצת שצריך שבפועל יהיה בידו ממין אותה הסחורה, וכשהוא מוליכה למקום אחר מוליך עמה משל היתומים, ועי' סמ"ע חו"מ סי' רצ ס"ק כה בדעת הלבוש, שבהבאת המעות חזרה ליתומים, יש להניחם יחד עם המעות של המוכרים. לגירסא שלפנינו ובכמה כת"י ודפו"י (עי' דק"ס שם), בגמ' שם, לא נזכר שיש חשש הפסד אם יישאר היין כאן, ועי' ראב"ן ח"ג סי' סז ושמ"ק כתובות שם בשם הרמ"ה, שמשמע שכך הוא אף בלא חשש הפסד.
  188. ↑ כתובות שם: לא עדיף מדידך, ומאירי שם.
  189. ↑ שמ"ק שם בשם רש"י מהדו"ק.
  190. ↑ רמב"ם שם.
  191. ↑ רי"ו מישרים נכ"ו ח"א וב"י חו"מ שם ושו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' מו וסי' שג וש"ך חו"מ שם ס"ק י, בדעת הרמב"ם שם שסתם.
  192. ↑ רא"ש כתובות שם; טור שם.
  193. ↑ טור שם: ונראה; רמ"א בשו"ע שם.
  194. ↑ עי' רי"ו שם, שהביא את דברי הרא"ש לענין אפוטרופוס; ב"י חו"מ שם: יש לדחות, שכל שיש בידו ממון של היתומים דינו כאפוטרופוס, ע"ע אפוטרופוס: אפוטרופוס מאליו; שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' תלד; שו"ת באר שבע סי' לט התשובה השביעית. ועי' שו"ת דרכי נעם אהע"ז סי' יח
  195. ↑ ר' מנא ור' חייא בר אדא בירושלמי שקלים פ"ד ה"ב; רבה בר שילא בשם רב חסדא, או רבה בר יוסף בר חמא בשם רב ששת, ורבה, בב"מ ע א; רמב"ם מלוה פ"ד הי"ד; טור יו"ד סי' קס, (ועי' שו"ע שם יח), וטוש"ע חו"מ רצ ח. ועי' או"ז ב"מ סי' פ בשם ר' ברוך מארץ יוון, שאסר ליתן מעות של היתומים קרוב לשכר ורחוק להפסד, ועי' או"ז שם שתמה. על נוסח שטר העיסקא במעות של היתומים, עי' חכמ"א סוף הל' רבית, וע"ע עיסקא.
  196. ↑ רש"י ב"מ שם; רמב"ם שם; רמב"ן ורשב"א וחי' הר"ן ונ"י ב"מ שם, ע"פ ירושלמי שם; טור יו"ד שם. ועי' רמב"ם נחלות פי"א ה"א, וטוש"ע חו"מ שם, שבי"ד קובעים את חלקם של היתומים בשכר כפי מה שיראו לתועלת היתומים, אם חצי או שליש או רביע, ועי' פרישה שם סוף סי"ג וסמ"ע שם ס"ק יט וב"ח שם. ועי' רמב"ן ושא"ר שם, שני פירושים במהות התנאי הזה, או שהוא מלוה גמורה, ואינה רבית דאורייתא כיון שאינו נותן לו רבית אא"כ הרויח, או שהמעות הן פקדון ולא מלוה, אלא שהוא מקבל עליו להיות כשואל ולהתחייב באונסים, ועי' מיוחס לריטב"א שם נ"מ בין הטעמים, ושם שהטעם הראשון אינו נהיר, (וצ"ב אם ר"ל שתנאי כזה לא הותר כיון שהוא אסור מה"ת, או שאבק כזה לא התירו, ועי' רמב"ן וריטב"א שם), וע"ע רבית.
  197. ↑ רש"י ב"מ שם, ועי' רמב"ן שם, וע"ע הנ"ל.
  198. ↑ רש"י שם; רמב"ם שם.
  199. ↑ רש"י שם.
  200. ↑ עי' גמ' ורש"י שם.
  201. ↑ או"ז ב"מ סי' פ. וע"ע הנ"ל, שהרבה סוברים שבריבית דרבנן אין האיסור אלא על המלוה ולא על הלווה.
  202. ↑ ע"ע הנ"ל.
  203. ↑ שו"ת הרמב"ם סי' קצ, וכ"כ ב"י יו"ד סי' קס בד' הרמב"ם מלוה סופ"ד; רשב"א וחי' הר"ן ונ"י ב"מ שם, ושכן הסכימו הגאונים; רא"ש ב"מ שם סי' נ בשם הגאונים ושו"ת הרא"ש כלל יג אות יז; שו"ת הריב"ש סי' תסה; טוש"ע יו"ד קס יח. ועי' שו"ת מהרי"ל סי' לז, שרבית במתנה מותרת ליתום כשם שהיא מותרת לת"ח, "וכל שכן שאין זה ריבית אלא מיחזי כריבית", ועי' שו"ת מים עמוקים ח"א סי' כג, בקנס אם לא יפרע בזמן.
  204. ↑ שו"ת הרמב"ם שם: יש מי שאינו מתיר אלא זה האופן לבדו. וכן מצדד בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' רלב, (וסותר לשיטתו דלעיל, עי' חקרי לב הל' רבית סי' יז ד"ה וגם מדברי, שתמה). ועי' להלן.
  205. ↑ שו"ת הרשב"א שם. ועי' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קמד ד"ה ודברים, שסובר שאף הגאונים לא התירו כל רבית דרבנן, אלא בכמה אופנים שמפרט שם, עי"ש, ואינם חלוקים עם הרשב"א, וחולק על הב"י יו"ד סי' קס שכ' שהיא מחלוקת, ועי' רשב"א שם ושם ושא"ר שם שמ' כב"י, ועי' מל"מ מלוה שם ד"ה עוד (הא') ושו"ת רעק"א סוס"י נג.
  206. ↑ שו"ת הרשב"א שם. ועי' שו"ת מהריב"ל ח"ג סי' סה, ומל"מ שם ד"ה כתב (הב') בדרך א' בכוונתו, שנראה כרבית גמורה, ואסור אף לדעה ראשונה, ועי"ש בדרך ב'.
  207. ↑ שו"ת מהריב"ל שם.
  208. ↑ שו"ת ר"א בן הרמב"ם סי' סו, (ועי"ש שאם יימצא דבר הדומה לקרוב לשכר, יש להתירו). ועי"ש שכ"כ בד' הרמב"ם מלוה פ"ד הי"ד, ע"פ גירסתו: שזה כאבק רבית, וצ"ב.
  209. ↑ ע"ע הערמת רבית.
  210. ↑ שו"ת ר"א בן הרמב"ם שם.
  211. ↑ שו"ת מהריב"ל שם, ועי' מל"מ שם ד"ה כתב מהריב"ל.
  212. ↑ . ע"ע רבית, מחלוקת בדבר. ריטב"א ב"מ ע א.
  213. ↑ ע"ע עיסקא, ושם ששא"ר סוברים שמותר לפסוק אף בהפרש קטן מזה.
  214. ↑ ע"ע הנ"ל וע' רבית.
  215. ↑ ע"ע עיסקא. ריטב"א שם, ועי"ש שהירושלמי שבציון 198 אינו כבבלי, או שיש לפרשו בע"א.
  216. ↑ עי' בדברי רב נחמן בב"מ ע א, ועי"ש שרב ענן התיר ברבית, ונדחו דבריו, ורמב"ן ורשב"א ורא"ש וריטב"א שם ושו"ת הרשב"א ח"ד סי' קמז וח"ה סי' רמט, שלדעתו מותר אף ברבית קצוצה, וכ"מ בתוס' שם ד"ה מעות, (ומשמע שהטעם הוא מפני שהקטן אינו מוזהר, עי' להלן), אבל בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' רלב כתב שאף רב ענן לא התיר אלא רבית דרבנן, (לשיטתו בציון 207, שלמסקנא לא כל רבית דרבנן הותרה); טור יו"ד סוס"י קס; רמ"א בשו"ע שם יח. והרמב"ם ושו"ע השמיטו, וסמכו על סתימת דבריהם שבציון 205. ועי' שו"ת מהרי"ל סי' לז, שהיה המנהג שם להלוות את מעותיהם של היתומים ברבית קצוצה, (ויצא נגד מנהג זה, והובא ברמ"א שם), וצידד שמקור המנהג הוא מפני שכל ענייני היתומים חשובים דבר מצוה, כי הם נעזבים ושפלים מאד, ונכסיהם מתמוטטים וכלים, והרי מותר להלוות לצדקה ולשאר מצוות ברבית, ואפילו ברבית קצוצה, ע"ע רבית, (ושם שיש אוסרים לגמרי, וי"ס שלא התירו לצורך מצוה אלא רבית דרבנן, וגם למתירים אפילו רבית מה"ת לצורך מצוה, י"ס בטעם ההיתר מפני שהמעות אינן של אדם מסויים, וטעם זה אינו שייך במעות של היתומים), ועי' כנה"ג יו"ד שם אות נד בטעם המנהג, ושאין נכון לעשות כן, ועי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' קלד, שמצדד ללמד זכות על המלוים את המעות של היתומים ברבית קצוצה, אך מסיק שחלילה לסמוך על זה אפילו לסניף.
  217. ↑ עי' בדברי רב נחמן שם.
  218. ↑ עי' רשב"א ב"מ שם ושו"ת הרשב"א שם ושם, ועי' ריטב"א שם ואבנ"ז יו"ד סי' קנט, וע"ע רבית, ושם שי"ס שאסור מה"ת, ושם על הטעם שאין איסור אף על הגדול הלווה מהם, ושי"ח.
  219. ↑ ע"ע חנוך: באיסורים.
  220. ↑ ע"ע הנ"ל, שם, ועי' קטן אוכל נבלות, ושם ושם אם יש הבדל בין קטן שהגיע לחינוך לבין קטן שלא הגיע.
  221. ↑ רשב"א ב"מ שם. ועי' ריטב"א שם וע"ע רבית.
  222. ↑ שו"ת הרשב"א ח"ה שם. ועי' רשב"א וריטב"א ב"מ שם.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:נכסי_יתומים&oldid=159873"