אנציקלופדיה תלמודית:סכין של שחיטה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - דיני הסכין ששוחטים בה להתיר את הבשר באכילה.

המין הכשר לסכין

הכלל

הדבר ששוחטים בו, צריך שיהיה מדברים החותכים, ופיו יהיה חד ולא יהיה בו פגם[1], כגון סכין של מתכת[2], וצור[3] - אבן חדה מאד[4] - וזכוכית[5], וקרומית - צלע[6] - של קנה[7] - עשב הגדל באגם[8] - ושן וצפורן[9] - על מהותם של כל אלו, ועל חילוקי דיניהם, עי' להלן[10].

כלי

הדבר ששוחטים בו, כתבו ראשונים ואחרונים שאין צריך שיהיה לו שם "כלי"[11], ואפילו לכתחילה יכול לשחוט בדבר שאינו כלי, כצור וקרומית וכיוצא[12], ודוקא בשחיטת קדשים צריך כלי, כשאר עבודות שצריכות כלי-שרת*[13]. ובדעת ראשונים ואחרונים הסוברים שלכתחילה אין שוחטים אלא בסכין, ולא בצור או קרומים וכיוצא[14], יש מן האחרונים שכתבו הטעם שלדעתם לכתחילה צריך לשחוט בכלי דוקא[15], שכיון שבקדשים כלי מעכב, לכן אף בחולין צריך כלי לכתחילה[16]. על הסוברים שמטעם אחר לכתחילה יש לשחוט בסכין דוקא, עי' להלן[17].

לכתחילה

הדבר ששוחטים בו, כתבו ראשונים ואחרונים שלכתחילה צריך שיהיה סכין[18] של מתכת[19], ואותה ששנינו בבריתא ששוחטים בין בצור בין בזכוכית ובין בקנה, ואמרו בתלמוד שאף לכתחילה שוחטים בהם[20], היינו במקום שאין סכין[21], מותר לכתחילה לשחוט בהם[22]. והטעם שלכתחילה יש לקחת סכין דוקא, יש שכתבו שהוא משום שבשאר דברים מלבד סכין אין הפגימות ניכרות כל כך[23], ויש שכתבו שהוא משום שלכתחילה יש לשחוט דוקא בכלי[24]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף לכתחילה אין צריך סכין של מתכת דוקא[25].

יש מן האחרונים שכתבו בסדר העדיפות של הדבר ששוחטים בו, שצור עדיף מזכוכית, וזכוכית על קרומית של קנה[26]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין עדיפות לחומר אחד על פני חבירו[27].

המנהג

כתבו אחרונים שבזמן הזה המנהג לשחוט דוקא בסכין של מתכת[28].

המתכת

המתכת ממנה עושים הסכין, כתבו אחרונים שתהיה מהטוב ביותר שמצוי, כי בדוק ומנוסה שכל מה שתהיה המתכת טובה יותר, כך הסכין תהיה טובה יותר וחלקה יותר, שלא תתקלקל בשחיטה ויוכל לשחוט בה כמה בהמות בלי תיקון[29].

סכין מיוחדת לשחיטה

השוחט צריך שתהיה לו סכין מיוחדת לשחיטה ולא יחתוך בה דבר אחר[30]. בטעם הדבר נחלקו ראשונים: יש שכתבו, משום שעל ידי כך אין אנו חוששים שהיא פגומה, ואף אם ישכח וישחט בה בלא בדיקה ותאבד הסכין תהא השחיטה כשרה[31], ומהם שהוסיפו שצריך גם להצניעה במקום מיוחד[32]. ויש שכתבו, משום הדם שיש עליה[33].

מחובר

שחיטה בדבר המחובר לקרקע מעיקרו, כגון בצור היוצא מן הכותל או בקנה העולה מן הארץ, נחלקו: לדעת רבי, היא פסולה אף בדיעבד[34] מן התורה[35], שנאמר בעקידת יצחק: ויקח את המאכלת לשחוט וגו'[36], והיינו שמכך שכתוב "ויקח" ולא "ויכין" דורשים שצריך שיהיה תלוש[37], או שהלימוד הוא מכך שהיה צריך לומר "וישלח אברהם את ידו אל המאכלת" ומכך שכתוב "ויקח" משמע שצריך תלוש דוקא[38]. וביארו אחרונים שלדעת רבי כיון שכבר נאמר "ויקח בידו את האש ואת המאכלת"[39], שיש לומר שמלמד על זריזותו של אברהם, יש לומר שהכתוב הנוסף "ויקח את המאכלת לשחוט" מיותר הוא ללמד על הצורך בתלוש דוקא[40]. ויש מן האחרונים שכתבו שהלימוד הוא מהכתוב "ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו וגו'"[41], שכיון שכתוב שהלכו עמה, על כרחך תלושה היתה[42]. ויש מן האחרונים שכתבו שהלימוד הוא מהמילים "וישלח ידו" שבכתוב "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת"[43]. ויש מן האחרונים שכתבו שצריך שהשחיטה תהיה בדבר הדומה ל"מאכלת" שהיא דבר שניקח מיד ליד[44]. ויש מן האחרונים שכתבו שהלימוד הוא מ"ויקח את המאכלת" שהלקיחה מתיחסת למאכלת, ובדבר המחובר אין הלקיחה מתיחסת למאכלת[45]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת רבא -שנסתפק לענין שחיטה בתלוש ולבסוף חיברו אם כשרה או פסולה[46] - שספק הוא אם פסול שחיטה במחובר נלמד מהכתוב "ויקח את המאכלת" או שהוא הלכה למשה מסיני[47]. ויש מן הראשונים שכתבו שהכתוב "ויקח את המאכלת" אינו אלא אסמכתא[48].

ולדעת רבי חייא, אף לכתחילה אפשר לשחוט במחובר[49], ואין ללמוד מהכתוב בעקידת יצחק, שלא בא אלא ללמד על זריזותו של אברהם אבינו[50], שחשש שלא ימצא אפילו דבר מחובר לשחוט בו והביא עמו מאכלת[51]. ויש מן הראשונים שכתב שאף לדעת רבי חייא, שחיטה במחובר מעיקרו פסולה אף בדיעבד[52]. ויש מן הראשונים שכתבו שלדעת רבא - שנסתפק בתלוש ולבסוף חיברו אם פסול לשחיטה[53] - בדעת רבי חייא, אין לשחוט לכתחילה במחובר מעיקרו, גזירה שמא ישחט בדבר שאינו בא מכח האדם, אבל בדיעבד כשר[54].

להלכה, שחיטה במחובר מעיקרו פסולה אף בדיעבד[55].

גדר פסול מחובר

בגדר פסול מחובר לקרקע בסכין של שחיטה, יש מן האחרונים שכתבו שאינו משום שמחובר לקרקע, אלא הוא דין בכל דבר שאינו ניקח, שיהיה תלוש ולא מחובר לדבר אחר, שלמדים מהכתוב "ויקח את המאכלת" שהסכין צריך שתהיה דבר הניקח, ולכן שן או ציפורן המחוברים לבהמה פסולים לשחיטה אף שבהמה אינה כקרקע[56], ולדעתם אין ההקפדה אלא על דבר שהוא מחובר מעיקרו שלא היה מעולם בכלל "לקיחה", אבל כל שהיה תלוש פעם אחת, שוב לא גורע אם הוא מחובר, ולכן תלוש ולבסוף חיברו כשר בדיעבד[57]. וכן יש מן האחרונים שכתבו, שהסכין קרויה "מאכלת" וצריך שתהיה לא מחוברת לדבר שאינו קרוי מאכלת[58]. וכתבו אחרונים שלדעה זו, אף בציפורן העומדת להיגזז ושוב אינה משביחה בעודה מחוברת, שלענין חשיבותה כמחוברת לגוף, חשובה כתלושה[59], מכל מקום לענין פסול שחיטה במחובר, חשובה מחוברת ופסולה[60].

ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שפסול מחובר הוא משום שהוא מחובר לקרקע, שצידדו לומר שאותה שאמרו שציפורן המחוברת פסולה לשחיטה[61], היינו דוקא בציפורן של אדם - וכגון ששוחט בציפורן של עצמו או שאוחז אדם בציפורן חבירו ושוחט[62] - שאדם הוקש לקרקעות[63], אבל ציפורן המחוברת לבהמה, כשרה, שבהמה לא הוקשה לקרקע[64], וכתבו אחרונים לדעה זו, שבציפורן העומדת להיגזז ושוב אינה משביחה בחיבורה, חשובה תלושה לענין שחיטה[65].

תלוש שחיברו ולא ביטלו

שחיטה בדבר תלוש שחיברו לקרקע ולא ביטלו, כגון בסכין הנעוצה בקרקע, בדיעבד היא כשרה[66], אף לסוברים ששחיטה במחובר פסולה בדיעבד[67], אבל לכתחילה לא ישחט בתלוש שחיברו ולא ביטלו, גזירה משום שחיטה במחובר[68].

ובדבר התלוש שחיברו ולא ביטלו ונשרש בארץ, השחיטה פסולה אף בדיעבד[69].

תלוש שחיברו וביטלו

שחיטה בדבר תלוש מעיקרו שחיברו לקרקע וביטלו שם, אמרו בתלמוד שלדעת רבי הפוסל שחיטה במחובר אף בדיעבד[70], בתלוש שחיברו מכשיר בדיעבד, והמשנה שהתירה שחיטה בצור וכיוצא רק בדיעבד, הדברים אמורים בתלוש שחיברו[71]. ורבא נסתפק אם השחיטה כשרה או פסולה[72], ויש מן הראשונים שכתבו שספיקו הוא אף בדעת רבי, הפוסל שחיטה במחובר אף בדיעבד, שיש לומר שאף בתלוש שחיברו פסול אף בדיעבד[73].

להלכה, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שבדיעבד השחיטה כשרה[74], שאף על פי שרבא נסתפק בזה, דברי התלמוד שלרבי כשר בדיעבד, עדיפים[75], או שספיקו של רבא הוא ספק בדין דרבנן, שתלוש ולבסוף חיברו אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן גזירה משום מחובר מעיקרו[76]. ויש סוברים שבדיעבד השחיטה פסולה, שכיון שרבא נסתפק בדבר, יש להחמיר[77], ככל ספק דאוריתא[78].

כשחיברו בסתם

דבר שחיברו בסתם ולא היתה דעתו אם לבטלו שם או שלא לבטלו, יש מן האחרונים שכתבו שתלוי בדרך העולם, שאם הוא דבר שדרך העולם שלא לבטלו, כגון סכין, אזי בסתם אינו בטל עד שיבטלנו בדעתו, ואם הוא דבר שדרך העולם להניחו שם ולבטלו, כגון ששתל קנה בארץ או נעץ צור בכותל, אזי בסתם בטל אלא אם כן כיון בדעתו שלא לבטלו[79].

דבר המחובר לגוף

דבר המחובר לגוף, כגון שן וציפורן, השחיטה בו פסולה[80], בין שמחובר לגוף האדם ובין כשמחובר לגוף הבהמה[81]. ויש מן האחרונים שצידדו לומר שדוקא כשמחובר לגוף האדם פסול, שאדם הוקש לקרקע והרי זה פסול מדין מחובר לקרקע, אבל במחובר לגוף הבהמה כשר, שבהמה לא הוקשה לקרקע[82].

החשוב מחובר לגוף

דבר שלא נתלש ממקום בריאתו, כגון שן המחוברת ללחי, אך הלחי תלושה מן הגוף - או ציפורן הקבועה ביד התלושה מן הגוף[83] - יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאינה חשובה מחוברת, כיון שהלחי - או היד - עצמה תלושה מן הגוף, ולכן לדעת ראשונים אלו מותר לשחוט בה לכתחילה[84]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחשובה מחוברת, ולכן לדעת ראשונים אלו השחיטה בה פסולה[85].

שן הקבועה בלחי והלחי עדיין חלק מהראש בעודו שלם, או מחוברת הלחי לחלק גדול מהגוף, ואפילו מת, יש מן האחרונים שצידדו לומר שלדעת כולם חשוב מחובר ופסול מן התורה[86].

שן תלושה

שן התלושה מהגוף, כשהיא יחידה, שוחטים בה[87], ואף על פי שאין בה רוחב, שהלכה היא שאפילו סכין בגדול כל שהוא כשרה[88]. ויש מן האחרונים שצידדו לומר בדעת ראשונים שלכתחילה אין שוחטים בשן, שסתם שן יש לה עוקץ בראשה ודומה לאיזמל שפסול לשחיטה לכתחילה[89]. כאשר היא מחוברת ללחי, והלחי מנותקת מהגוף, יש מן הראשונים סוברים שכשרה לשחוט בה אף לכתחילה[90], לפי שהלחי אינה אלא כבית יד וקת של השן[91], ואין נחשב מחובר אלא המחובר לגוף ולא המחובר ללחי או ליד, שהם עצמם תלושים מהגוף[92]. ויש מן הראשונים סוברים שאין שוחטים בה[93], ונחלקו אחרונים: יש שנראה מדבריהם שלדעתם השחיטה פסולה אף בדיעבד, לפי שאף המחובר ללחי נחשב מחובר[94]. ויש שכתבו שאף לדעתם אין שוחטים בהם אלא לכתחילה[95], לפי שהם דומים למחובר מאחר שהם מחוברים למקום שגדלו בו[96], אבל אם עבר ושחט, השחיטה כשרה[97].

שחיטה בשתי שיניים - ויותר - כשמחוברות בלחי, אף לסוברים שחיבור ללחי אינו חשוב מחובר[98], השחיטה בהן פסולה[99], משום שחונקות[100], שכיון שיש הפרש בין אחת לשניה הרי הן כסכין פגומה[101], והשחיטה פסולה אף בדיעבד[102]. עקר ב' שיניים מהלחי וצירפן, יש מן האחרונים שצידדו לומר שאין לשחוט בהן[103].

ציפורן

ציפורן שאינה מחוברת, שוחטים בה[104]. על ציפורן מחוברת ליד תלושה, עי' לעיל[105].

בדבר ששורה עליו רוח רעה

דבר ששורה עליו רוח רעה, יש מן הראשונים שכתבו שאין לשחוט בו לכתחילה, ובדיעבד אם שחט שחיטתו כשרה[106], ולדעתם זהו שאמר רבי יוסי בי ר' בון בשם רב הונא בירושלמי, שאחד מהדברים שנאמרו בקרומית של קנה, שאין שוחטים בו, ונתן טעם לדבריו מפני שרוח רעה שורה עליה[107]. ויש שכתבו שנחלקו בזה, ולדעת התנא בבריתא ששוחטים בקרומית של קנה[108], אין לאסור משום רוח רעה[109].

קרומית הכשרה לשחוט בה

הקנה ששוחטים בקרומית שלו[110], היינו עשב הגדל באגם[111], לאחר שהתייבש, שהוא חד וחותך ואין קיסמים נבדלים ממנו[112]. אבל קרומיות של שאר קנים אין שוחטים בהן[113], ובטעם הדבר נחלקו ראשונים: יש שכתבו, שקרומיות של שאר קנים בשעה שדוחקים אותם נושרים מהם קיסמים ויש חשש שהם ינקבו את הסימנים[114]. לטעם זה, כשעבר ושחט בקרומית של שאר קנים אם פסול אף בדיעבד, עי' להלן. ויש שהוסיפו שעל ידי הקיסמים הפורשים עלולה השחיטה להיפסל משום חלדה*[115], היינו שהסכין מכוסה על ידי הסימנים[116]. ויש שכתבו הטעם, שקרומית של שאר קנים נוחה היא ליפגם[117]. ויש שכתבו הטעם שאין לשחוט בקרומית של שאר קנים, בדעת רבי יוסי בר בון בשם רב הונא בירושלמי, שהוא משום רוח רעה השורה על הקנים[118].

וכתבו אחרונים, שבזמן הזה אפילו שחט בקרומית של קנה הגדל באגם, פסולה, שאין אנו בקיאים בדבר[119].

שחט בקרומית של שאר קנים

עבר ושחט בקרומיות של שאר קנים, כתבו ראשונים שלטעם שאין לשחוט בהן משום שרוח רעה שורה עליהן[120], השחיטה כשירה[121]. לטעם משום החשש לנשירת קיסמים[122], נחלקו ראשונים ואחרונים: יש שכתבו שאפילו בדק את הקנה ונמצא חלק, השחיטה פסולה[123], שיש לחוש שנעקר ממנו קיסם באורך כל הקנה בשעת החיתוך, באופן שהקנה נשאר חלק[124]. ויש שכתבו שבדיעבד אם שחט ונמצא הקנה יפה, אין לחוש שקיסמים נשרו ממנו, וכשר[125], ואינה פסולה אלא כשלא בדקו אחרי השחיטה[126], כגון שנאבד[127]. ויש שכתבו שאף אם אבד הקנה ואי אפשר לבדקו, השחיטה כשרה, משום ספק ספיקא: ספק אין קיסמים נבדלים ממנו, ספק נבדלו אחר השחיטה, ספק נבדלו קודם השחיטה ונקבו הסימנים[128].

זכוכית

זכוכית שאמרו ששוחטים בה[129], יש מן האחרונים שכתבו שהיינו בזכוכית קשה, אבל זכוכית רכה אין שוחטים בה, לפי שקסמים יוצאים ממנה[130]. ורבים מהאחרונים חולקים וסוברים שאין לחלק בדבר[131].

סכין מחומר שאינו חותך

סכין העשויה מחומר שאינו חותך, כגון מבדיל או מעופרת, אחרונים שאין שוחטים בה, לפי שהם אינם חותכים[132].

סכין מלובנת

ליבן סכין באור ושחט בה, לדעת רבי זירא בשם שמואל השחיטה כשרה, שחידודה קודם לליבונה[133], היינו שאין אומרים שזו שריפה ולא שחיטה, שהסכין מקדימה וממהרת לחתוך קודם שתכוה הבהמה מן האור[134], ואין לחוש לשריפת הסימנים על ידי צידי הסכין, קודם שחיטת רובם, שבית השחיטה מתרחב ואין נוגע בסימנים אלא חוד הסכין בלבד[135]. ואף בדעת רב פפא, וכן הלכה, שצריך לבדוק את הסכין משלוש רוחותיה, על החוד ובשני צידיה[136], יש מן הראשונים שכתבו שלדעת שאר אמוראים מלבד רב יימר, אינו חולק על ר' זירא ומודה הוא שבית השחיטה מתרחב ואין לחוש לשריפה מחמת צידי הסכין, ורק לענין סכין פגומה חושש שיצא עוקץ ויפגע בסימנים[137].

ויש מן הראשונים שסוברים שלמסקנת התלמוד בדעת רב פפא, אין אומרים שבית השחיטה מתרחב - ולכן מצריך בדיקה אף של צידי הסכין - וממילא חולק הוא על רבי זירא, ולדעתו אסור לשחוט בסכין מלובנת, משום שצידי הסכין שורפים הסימנים קודם חיתוך רובם[138].

ויש מן הראשונים סוברים שאף ר' זירא לא התיר אלא בדיעבד[139].

להלכה, כתבו ראשונים ואחרונים ששחיטה בסכין מלובנת פסולה[140], שאף על פי שחידודו של סכין הוא קודם לליבונו ונמצא שנשחט בהיתר, יש לחוש לצידי הסכין ששורפים הושט קודם שנשחט תחילה רובו של סימן[141], ויש שכתבו שאף בהפסד מרובה פסול[142]. ויש שהתירו בהפסד מרובה[143]. ויש מן האחרונים שכתבו להכשיר[144], אם ידע שהיא מלובנת ונזהר שלא נגע הצדדים[145], וכתבו אחרונים שאף שמותר בדיעבד, צריך לקלוף בית השחיטה, שקודם גמר השחיטה בלעה הסכין המלובנת מאבר מן החי ובגמר השחיטה בלעו הסימנים מהסכין[146].

שיעור הליבון שאוסר, לסוברים כן[147], יש מן האחרונים שכתבו שהוא בכדי שהיד-סולדת*, בשני צידי הסכין[148], ואף על פי שלענין הכשר כלים, שיעור חום של ליבון* הוא בכדי שיהיו ניצוצות ניתזים[149], לשריפת הסימנים די בחום שהיד סולדת[150]. ויש מן האחרונים שכתבו שהוא בכדי שהקש שיגע בסכין יישרף מהחום, ובפחות מכאן יש לסמוך על המקלים[151].

בשחיטת עוף, כשתפס הקנה לבדו באופן שכלל לא נגע בושט, יש מן האחרונים שכתב שכיון שפסיקת הגרגרת ברובו וחידודו קודם לליבונו, על כרך נשחט רובו בהיתר וכשר לכל הדעות[152]. ואחרונים רבים חלקו עליו, שאין לחלק בין עוף לבמה, ולסוברים ששחיטה בסכין מלובנת פסולה, כן הוא הדין אף בעוף[153].

סכין שיש רישומים בצידיה

סכין שיש רישומים בצידיה, שרחוקים הרבה מן החוד, יש מן האחרונים שכתבו שאין לחוש שיעשו טריפות בחלק הנשחט[154]. ויש מן האחרונים שכתב לפסול[155].

ואם הרישום קרוב לחוד, יש לחוש ולאסור לשחוט בו[156], וכן אם הרושם בולט אפילו הוא רחוק מן החוד יש לאסור אף בדיעבד[157].

וכתבו אחרונים שלכתחילה יש להיזהר כמה שאפשר שלא ישחוט בסכין שיש בו רושם וכן בכל דבר שאינו חלק היטב[158].

על שחיטה בסכין של משמשי-עבודה-זרה*, ע"ע. על שחיטה בסכין טריפה, ע"ע אידי דטריד למפלט לא בלע[159]

סכין מלוכלכת בדם

סכין מלוכלכת בדם, ששחט בה בהמה כשרה קודם לכן, כתבו ראשונים ואחרונים שמותר לשחוט בה[160], בלא הדחה כלל או קינוח[161], שכיון שטרודים הסימנים לפלוט דם, ויש הרבה דם בבית השחיטה, אינם בולעים ("אידי-דטריד-למפלט-לא-בלע*")[162], ואפילו אם יבלעו מהסכין, כשם שיפלטו את הדם הבלוע בהם על ידי המליחה, כך יפלטו את מה שבלעו מהסכין[163]. וכתבו אחרונים, שראוי לאדם להזהיר לבני ביתו להדיח היטב את בית השחיטה אפילו לצלי, שידעו באומד הדעת שסר מעליו כל הדבוק בין דם בין שמנונית, וכל שכן בעוף שלא נהגו השוחטים להדיח הסכין בין שחיטה לשחיטה[164].

שחט בסכין מלוכלכת בדם, ולא יצא דם בשחיטה, כתבו אחרונים שיש לחוש לדם שעל הסכין שנבלע בבית השחיטה, כיון שלא טרוד בפליטת דם ולכתחילה יש לקלוף את בית השחיטה[165].

שימוש בסכין של שחיטה

סכין של שחיטה, אפילו היא נקיה, אסור לחתוך בה רותח[166] - על אופן הכשרת הסכין, ע"ע סכין - שכיון שבית השחיטה רותח, בולע הסכין מן הדם, וחוזר ופולט מן הדם לתוך הדבר הרותח הנחתך[167]. וכתבו אחרונים שהוא אפילו כששחט בה רק פעם אחת[168], ויש מן הראשונים שכתבו שהוא דוקא כששחט בה פעמים רבות, אבל כששחט בה רק פעם אחת, מותר לחתוך בה רותח[169]. בדיעבד אם חתך בה רותח בלי להכשירה, יסיר מן הדבר הנחתך כדי קליפה[170], ויש שכתבו שצריך להסיר כדי נטילה[171].

חיתוך צונן בסכין של שחיטה, ללשון אחד בתלמוד מותר רק אחרי הדחה, וללשון אחר מותר אפילו בלי הדחה[172], והלכה שצריך הדחה[173], וכתבו אחרונים שהדחה מועילה לחתוך בה צונן אפילו שחט בה הרבה פעמים[174]. ואף לחיתוך של דבר-חריף* צונן, כתבו אחרונים שדי בהדחת הסכין[175]. ואם חתך בלי הדחה, אזי דבר צונן צריך הדחה[176], ודבר חריף צריך קליפה[177].

כאשר צריך הדחה, כתבו אחרונים שאין די בקינוח בבגד קשה או בשיער הבהמה[178], ואם אינו יכול להדיחו בקל, יכול לקנח היטב בבגד קשה או בשיער הבהמה תיכף אחר השחיטה כשעדיין לא נתייבש הדם שעל הסכין, ואם נתייבש צריך הדחה או נעיצה בקרקע[179].

סכין ששחט בה טריפה

סכין ששחט בה טריפה, ללשון ראשון בתלמוד אסור להשתמש בה ללא הגעלה, וללשון שני מותר על ידי הדחה בצונן, והלכה שמותר בצונן או על ידי קינוח סכין בבגד ישן קשה[180], ואין אומרים בזה שכיון שהסימנים טרודים לפלוט הדם אינם בולעים - שמטעם זה התירו לשחוט בסכין מלוכלכת בדם[181] - שעל הסכין דבוקה שמנונית של הטריפה והיא נבלעת בבית השחיטה, שטירדת הסימנים לפלוט דם אינה מונעת בליעת השמנונית[182]. וכתבו ראשונים ואחרונים שנוהגים עתה לקנח יפה בשיער הבהמה בין כל שחיטה ושחיטה[183], שחוששים שמא תימצא אחת הבהמות טריפה[184], ויש שכתבו שחשש טריפה הוא דוקא בבהמה אבל בעופות אינו מצוי, אלא שמשום איסור אבר מן החי יש לקנח גם בעופות[185]. וכתבו אחרונים שטוב שיהיה אצל השוחט סמרטוט מזומן לקנח בו תמיד, וגם שיוכל על ידי כך לבדוק הסכין בין כל שחיטה ושחיטה[186]. ויש שכתבו שבמקום שבקיאים בבדיקת העופות קודם השחיטה שאין בהם טריפויות וכיוצא, לא נהגו לקנח הסכין בין שחיטת עוף לעוף[187].

קינוח בנוצות העוף, כתבו אחרונים שאינו מועיל, שהן רכות[188].

הקינוח, כתבו אחרונים שצריך להיות תיכף אחר השחיטה בעוד הלכלוך שעל הסכין עדיין לח, וצריך לקנח יפה שישער בדעתו שנתקנח וסר ממנו הלכלוך לגמרי[189].

סכין שרגיל לשחוט בה טריפות, כתבו ראשונים ואחרונים שצריך נעיצה עשר פעמים בקרקע קשה[190], ושיעור "רגיל" היינו כאשר שחט ג' שחיטות טריפות ברצף בלי שקינח ביניהן[191]. ואינם מועילים הדחה או קינוח, הואיל ונדבקה שמנונית רבה על הסכין[192]. אבל אם שחט שחיטות כשירות בינתיים ובכל פעם ופעם אחר ששחט קינח הסכין יפה בשיער הבהמה, אף על פי ששחט גם כן הרבה טריפות, כתבו אחרונים שאין צריך נעיצה או הדחה, שאין שמנונית הטריפה נדבק בסכין[193], ועל פי זה נהגו השוחטים שלא נועצים הסכינים[194].

שיעורה וחידודה

אורך הסכין

שיעור אורך הסכין, אפילו כל שהוא[195], ובלבד שיהיה בו כדי להוליך ולהביא[196], וצריך להיזהר ולשער לפי אומד דעתו שיהיה בה שיעור שיוליך ויביא ולא ידרוס[197]. ויש מן הראשונים שכתבו שדוקא בעוף שצוארו דק די בסכין כל שהוא, אבל בבהמה אין די בכך[198], וכתבו אחרונים שהמנהג לפסול בבהמה אפילו הוליך והביא, כשאין בסכין כמלוא צואר וחוץ לצואר משהו[199].

וכתבו ראשונים ואחרונים, שמי שלא יכול לשער שיעור שיש בו כדי להוליך ולהביא, יקח סכין כמלוא אורך פעמיים כצואר בעל החיים הנשחט[200], ששיעור זה מועיל אפילו רק הוליך או רק הביא[201]. ויש מן האחרונים שכתבו שלכתחילה בין בבהמה ובין בעוף יש לקחת סכין בשיעור ב' צוארים[202]. ויש שכתבו שיש לשער בשיעור י"ד אצבעות[203], וכתבו אחרונים שאין זה אלא להידור מצוה בשחיטת בהמות, אבל לכתחילה יכול לשחוט בסכין בשיעור שני צוארים[204].

כתבו אחרונים שיש להיזהר לכתחילה שלא לשחוט עוף בסכין גדול ששוחט בו בהמה גסה, שמפני כובדו עלול לגרום לפסול דרסה*[205].

עובי הסכין

עובי הסכין, צריך שלא יהיה דבר דק שנוקב ואינו שוחט[206], ולכן אין לשחוט במחט ואפילו מחט עבה כמחט הרצענים[207], שהיא רחבה קצת[208], והטעם, שהוא קורע ונוקב ואין זו שחיטה[209].

וכתבו ראשונים שמטעם זה, שלא יהיה הסכין נוקב הסימנים, צריך שלא יהיה עוקץ בראש הסכין[210], וכתבו אחרונים בדעתם שהיינו דוקא בסכין קטנה, שמתוך שהיא קטנה נשמטת ונוקבת בראש הסכין[211], אלא שנהגו שלא יהיה עוקץ אפילו בראש סכין גדולה[212].

על שחיטה בסכין הקבועה בגלגל, ומסובב את הגלגל בכוחו או שמים מסובבים אותו, ונשחטה בהמה בסכין זו, ע"ע כחו[213] וע' שחיטה.

סכין שיש בה פגימות

סכין שיש בה פגימות, אין שוחטים בה[214], כגון מגל קציר ומגירה ומסור, וכן שינים - המחוברות ללחי הבהמה, והרווח שביניהן הרי הוא כפגימה[215] - אין שוחטים בהם[216], לפי שחונקים[217], שאין חותכים הסימנים אלא קורעים אותם מחמת הפגימות[218]. בגדר הפסול של סכין פגומה שקורעת הסימנים, יש מן הגאונים שכתבו שהוא משום פסול דרסה*[219], שנקיבת הסימנים אינה באה מחמת המשיכה בסכין אלא מחמת העוקץ - שבפגימה - שהוא נוקב בדחיקה והרי זה בכלל דרוסה[220]. ויש מן הראשונים שכתבו שהוא משום שנאמר "וזבחת"[221], והיינו ולא "וקרעת"[222], או שמשמעות "וזבחת" היא מה שאתה זובח אתה אוכל, שצריך שתהיה שחיטה בכח האדם[223], וכשיש פגם הוא קורע מעצמו ולא נעשה בכח האדם[224]. ויש מן הראשונים שכתבו שקריעת הסימנים פוסלת משום עיקור*, שהוא אחד מחמישה דברים הפוסלים בשחיטה מהלכה למשה מסיני[225]. ויש מן הראשונים שכתבו בטעם שאין לשחוט בסכין פגומה, משום שהיא נוקבת הסימנים, והרי זה בכלל טריפה של נקובה*[226]. ויש מן הראשונים שכתבו בשם המדרש שפסול סכין פגומה נלמד מהכתוב בשמואל "ושחטתם בזה ואכלתם"[227] שסכין בדוק בלא פגימה מסר להם, וכן דרשו על הכתוב "לא תשחט על חמץ דם זבחי"[228] ש"שחמץ" בגימטריה "פגימה", וכן הכתוב "ויקח את המאכלת לשחוט"[229] בגימטריה שאין בה פגם[230], וראשונים אחרים דחו דבריהם[231].

בדוקה ונמצאת פגומה

השוחט בסכין בדוקה ונמצאה פגומה- היינו שידוע שקודם השחיטה בדק הסכין ונמצאה יפה, אבל לא בדק אחר השחיטה מיד[232] - לדעת רב הונא אפילו שיבר בה עצמות, בין השחיטה לבדיקה אחרונה, פסולה, שחוששים שמא בעור השחיטה נפגמה ונמצא שלא נשחטו הסימנים אלא נקרעו[233], ולדעת רב חסדא כשרה, שמא בעצם נפגמה, היינו באותה ששיבר בה, וכיון שעצם ודאי פוגם ועור ספק אם פוגם, הרי שאומרים כאן אין-ספק-מוציא-מידי-ודאי*[234].

הלכה: כאשר לא שיבר עצם

להלכה, כאשר לא שיבר עצם בסכין אחר השחיטה, הלכה כרב הונא שהשחיטה פסולה[235], ואפילו נגע בעצם המפרקת, אין תולים שנפגמה בו אחר השחיטה אלא חוששים שמא בעור השחיטה נפגמה ונמצא שוחט הסימנים בסכין פגומה[236]. ומכל מקום כתבו ראשונים ואחרונים שאינה אלא ספק נבילה[237]. ויש מן האחרונים שכתבו שהיא נבילה ודאית[238].

וכן הוא הדין אפילו שחט עוף, שהוא ספק טריפה[239], ואף על פי שיש יותר צדדים להקל בעוף, שעורו רך וגם נגע בעצם המפרקת[240].

שחט רק הקנה, ויש כאן כמה צדדים להתיר, כתבו אחרונים שמכל מקום אסורה[241].

בדקו את הסכין רק כעבור שעות אחר השחיטה ומצאוה פגומה, כתבו אחרונים שמכל מקום השחיטה פסולה[242].

להלכה: שיבר עצם

כאשר שיבר עצם אחר השחיטה, ובדקו את הסכין ונמצאת פגומה, הלכה כרב חסדא שהשחיטה כשרה[243], וכתבו ראשונים ואחרונים שדוקא כאשר שבר העצם דרך שבירה שלא בדרך הולכה והבאה, תולים הפגימה בשבירת העצם[244].

שיבר בה את עצם המפרקת, יש מן האחרונים שכתבו שאין תולים הפגימה בשבירה, שעצם המפרקת רכה היא[245], ויש מן האחרונים שכתבו שתולים את הפגימה בשבירה[246]. ויש שכתבו להקל לתלות הפגימה בשבירה רק במקום הפסד מרובה[247], ואם יש ספק אם הכה במפרקת, הרי זה ספק ספיק לאיסור ואין להתיר אפילו בהפסד מרובה[248]. כאשר בשעת השחיטה נשמע קול כשנגעה במפרקת ויש רגלים לדבר שנפגמה בשבירת המפרקת, יש מן האחרונים שכתבו הכל מודים שתולים שנפגמה אחר השחיטה בשעת חיתוך המפרקת[249], ויש מן האחרונים שהסתפקו בדבר, שלדעת הסוברים שאין תולים בשבירה במפרקת אף כאן אין תולים[250].

סכין שנפלה

סכין שבדקוה קודם שחיטה, ואחר השחיטה ראינוה שנפלה על חודה על גבי קרקע קשה ואחר כך נמצאה פגומה, השחיטה כשרה, שתולים הפגימה במכה בקרקע, ודוקא כשראינו שנפלה אבל כשלא ראינו, מספק אין לתלות בנפילה[251].

עשה פגימות בסכין אחר השחיטה

שוחט שהזיד ועשה פגימות בסכין אחר השחיטה קודם שבדקה, כתבו אחרונים ששחיטתו כשרה, אך אם הוא רגיל בכך, קונסים אותו ומעבירים אותו מתפקידו[252].

כשאין ודאות שמקום הצואר היה נקי

סכין בדוקה ששחטו בה ואחר נמצאה פגומה, ואין ידוע בבירור שמקום הצואר שם שחט היה נקי, כתבו אחרונים שאף כאשר שבר עצמות בסכין אחר השחיטה, יש לחוש שנפגמה בלכלוך קודם השחיטה, ולא התירו בסכין ששברה עצמו לתלות שנפגמה בשבירה שאחר השחיטה אלא כאשר היה ידוע בבירור שמקום השחיטה היה נקי[253].

שיעור הפגימה הפוסל

שיעור הפגימה הפוסל, כתבו ראשונים ואחרונים שאפילו הוא קטן ביותר[254], שמצינו שהאמוראים בדקו את הסכין כנגד השמש, או על ידי הנחתה במים[255], והיינו שחששו אף לפגימה הקטנה ביותר אפילו פחות מחגירת הצפורן[256], ובלבד שתאגור - היינו שתאסוף בין שני עוקציה[257] - בה כלשהו ואפילו חוט השערה[258]. והיינו כשנמצאה פגומה כל שהוא פסולה, אבל לכתחילה אין חוששים לפגימה כלשהי[259]. ויש מן האחרונים שכתב שאף בדיעבד, כל שלא נפגמה בשיעור חגירת הצפורן, כשרה[260]. וכתבו אחרונים שהמנהג לאסור פגימה בשיעור אפילו הרגשה בעלמא אף כשאינה מעכבת חוט השערה וגם אינו נראה לעין השמש, ונכון לראות לכתחילה על ידי ראיית השמש על חוד הסכין ולדקדק שלא יימצא שם אפילו קצת לבנונית, ומכל מקום הראיה אינה רק להחמיר ולא להקל[261].

פגימות הרבה

סכין שיש בה פגימות הרבה, פסולה לשחיטה[262], וכתב ראשונים ואחרונים שאין הבדל בצורת הפגימות, ואפילו מסוכסכות - שבפגימה אחת כשרה[263] - הסכין פסולה[264], ואפילו שחט בה, בדיעבד השחיטה פסולה[265], שמתוך שפגימותיה מרובות חוששים שמא השיב ידו מעט ולא הרגיש[266]. ויש מן הראשונים שכתב שאף בפגימות הרבה אינה פסולה אלא כשהפגימה אוגרת[267].

בשיעור הפגימות שבכלל "פגימות הרבה", כתבו אחרונים שאפילו שתים פוסלות[268].

כשיש שני עוקצים בפגימה

סכין שיש בה פגימה, אפילו אחת, והיא אוגרת, והיינו שיש עוקץ משני צידי הפגם, אחד לראש הפגם ואחד לסופו, ונקראת אוגרת מלשון אסיפה שאוגרת את הצפורן לתוכה בין ב' עוקציה[269], פסולה[270], בין אם העוקצים שלה זקופים ובין אם הם כפופים[271], לפי שהעוקץ הראשון חותך את העור והבשר והעוקץ השני פוגע בסימנים וקורע אותם[272].

כשיש רק עוקץ אחד

צורת הפגימה הפוסלת, כשיש רק עוקץ אחד בשפת הפגימה, נחלקו בה ראשונים:

יש מן הראשונים סוברים שהעוקץ קורע הסימן בין כשפוגע בסימן ובין כשהוא יורד מהסימן, ולכן בכל אופן שיש עוקץ בפגימה, אפילו רק בשפה אחת שלה - בין כשחוד העוקץ נמצא בשפת הפגימה הקרובה לראש הסכין ושפת הפגימה שכנגדה הוחלקה במשחזת ואין בה עוקץ, ובין כשחוד העוקץ נמצא בשפת הפגימה הקרובה לקת הסכין ושפת הפגימה שכנגדה הוחלקה ואין בה עוקץ[273] - הרי זו פגימה הפוסלת, ולדעתם, אותה ששנינו בבריתא שפגימה אחת שהיא מסוכסכת כשרה[274], ואמרו בתלמוד שמדובר שהפגימה בראש הסכין והוליך ולא הביא[275], היינו שיש עוקץ רק ברוח אחת של הפגימה, ולא התירו לשחוט בסכין כזו אלא בשני תנאים: שהפגימה נמצאת בראש הסכין, ושחט רק בדרך הולכה, שדוחף את הסכין ממנו והלאה, שבאופן זה לא היה בחלק הסכין שעד העוקץ כח להחליש העור והבשר כך שאין לחוש שהעוקץ פגע בסימנים[276]. לדעה זו, עוקץ שהוא כפוף מאוד, אינו קורע דרך הליכתו, היינו כאשר העוקץ פוגע בסימן רק כשיורד ממנו, אלא רק כאשר פוגע העוקץ בסימן בדרך הבאה, וזהו ששנינו שהשוחט במגל קציר דרך הליכתה לדעת בית הלל כשר[277], היינו שבמגל קציר העוקץ כפוף מאוד מאוד ופונה לכיוון קת הסכין, וכששוחט רק בדרך הולכת הסכין אין העוקץ פוגע בסימן[278].

ויש מן הראשונים סוברים שעוקץ של פגימה אינו קורע את הסימן אלא כאשר הוא פוגע בו בדרך עליה, אבל לא כאשר פוגע בו בירידתו מן הסימן, ולדעתם אותה שהתירו שחיטה בסכין שיש בה פגימה מסוכסכת בראש הסכין בדרך הולכה, היינו ששפת הפגימה שיש בה עוקץ, עומדת לצד ראש הסכין והחוד עצמו פונה לכיוון קת הסכין, ושוחט דרך הולכה, כך שהעוקץ פוגע בסימן רק בדרך ירידה, ולא קורע אותו, ובאופן זה אפילו הפגימה נמצאת באמצע הסכין, מותר, ולדעה זו כל פגימה שאין העוקץ שבה פוגע בסכין בדרך עליה מן הפגימה, מותרת[279], ואותה שאסרו סכין שיש בה הרבה פגימות ואפילו מסוכסכות[280], היינו אף כאשר העוקצים פונים לקת הסכין ושוחט דרך הולכה כך שהעוקץ פוגע בסימן דרך ירידה, ומכל מקום אסרו מחשש שמא החזיר ידו מעט ופגע בעוקץ אחד בדרך עליה, ואפילו יאמר השוחט שברור לו שלא השיב ידו, פסול, שאנו אומרים שלא שם ליבו לכך שהחזיר ידו, אך בפגימה אחת יכול להישמר ושחיטתו כשרה[281]. ואותה ששנינו במגל קציר שהשוחט דרך הליכתו לדעת בית הלל כשר, הוא משום שהעוקצים כפופים מאוד ולא יקרעו הסימנים לרוב כפיפותם[282].

ויש מן הראשונים סוברים שבכל פגימה שיש באחת משפתיה עוקץ זקוף, פסולה, ואותה שהתירו פגימה המסוכסכת כששוחט בדרך הולכה, היינו בשני תנאים: שחוד הפגימה כפוף מאוד, וחודו לכיוון הקת הסכין, וכן ששוחט בדרך הולכה, שאופן זה אין העוקץ נוגע בסימן, אבל אין צריך שתהיה הפגימה בראש הסכין דוקא[283]. ולדעה זו אותה שאסרו בפגימות הרבה ואפילו מסוכסכות[284], היינו שאפילו כשהעוקצים כפופים מאוד, ואפילו כששוחט בדרך הולכה, שיש לחוש שמא יחזיר ידו בדרך הבאה, שאז העוקץ פוגע בסימן, ולא ישים לב לכך, ואותה שהתירו במגל קציר בדרך הולכה[285], היינו דוקא לטהרה מידי נבילה אך באכילה אסרו שמא החזיר ידו[286].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שכל פגימה שהירידה שלה מורגשת באצבע, פסולה, ואותה שהתירו מסוכסכת כששוחט בדרך הולכה, היינו שכאשר בדרך הולכה אין הפגימה נרגשת כלל[287].

על דעות נוספות בראשונים ראה בהערה[288].

להלכה, כתבו אחרונים שסכין שיש בה פגימה שאינה מורגשת בהולכה - היינו שמוליכים חוד הסכין על האצבע, כדרך ההולכה בשחיטה[289] - ובהבאה הפגימה מורגשת, היא הנקראת מסוכסכת, והדין הוא שאם בדק את הסכין והרגיש בפגימה קודם השחיטה, ואחר שחט בה דרך הולכה, כשרה[290], אבל אם שחט בה דרך הבאה, או שלא הרגיש בפגימה קודם השחיטה, פסולה[291]. ויש מן האחרונים שכתבו שכל שיש עוקץ בשפת הפגימה פסול, ואינו כשר אלא כשנמצא העוקץ בראש הסכין ושחט דרך הולכה, או כשנמצא לצד קת הסכין ושחט בדרך הבאה[292], וכתבו שלפי שאין אנו בקיאים היכן הוא המקום הקרוי ראש הסכין, יש להטריףה הכל, וכך נהגו[293], וכן יש שכתבו שמשום שרבו הפירושים ומחלוקות רבות בגדר "מסוכסכת", וגם איננו בקיאים, אין לנו היתר של מסוכסכת, אלא כל מקום שתרגיש היד בפגימה בין בהולכה בין בהבאה היא פסולה ויש להטריף, ומי שיקל בזה הרי הוא מאכיל טריפות לישראל[294].

מצאה מסוכסכת אחר השחיטה

השוחט שבדק את הסכין קודם שחיטה ומצאה יפה ולאחר שחיטה מצא בה פגימה מסוכסכת, אף אם אמר ברי לי ששחטתי בהולכה - שיש סוברים להלכה שבאופן זה שחיטתו כשרה[295] - שחיטתו פסולה, שמאחר ולא ידע שהיא מסוכסכת אין דעתו לשחוט באופן המועיל ("מלתא-דלא-רמיא-עליה-דאניש לאו אדעתיה") ואנו חוששים שהשיב ידו ושחט בדרך הבאה[296]. ואם יש ב' עדים שאומרים שראו ששחט רק בהולכה ולא בהבאה, כתבו אחרונים ששחיטתו כשרה[297], ואם יש רק עד אחד על כך, נסתפקו אחרונים[298].

סדק

כאשר יש סדק בחוד הסכין, בעומק קצת יותר מחוט השערה, כתבו אחרונים שאף על פי שהעוקצים כמעט צמודים זה לזה ואין נכנס חוט שערה בתוך הסדק, וגם אין הבשר והצפורן מסתבכים שם, מכל מקום יש לחוש שבדחיקתו על הסימנים יפתח הסדק קצת ויסתבך בסימן ואסורה אפילו בדיעבד[299].

מגעה כראש השיבולת

סכין שאין בה פגם אבל פיה אינו חלק, אלא הוא כזקן השיבולת - היינו ענפים דקים כעין מחטים ארוכים היוצאים מראש השיבולת, ואינם חלקים אלא יש בהם כעין שיניים[300] - הואיל ואין בה פגם, שוחטים בה[301]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין נוהגים לשחוט בסכין כזו לפי שאין בקיאים בדבר[302] לדעת מה בכלל פגימה[303].

שאין חידודה יפה

סכין רעה, שאין חידודה יפה, אך אין בה פגם, שוחטים בה, ואף על פי שהוליך והביא בה כל היום עד ששחטה, שחיטתו כשרה[304]. וכתבו אחרונים שאין לשחוט בה לכתחילה[305]. על שהיה בשחיטה שפוסלת, ע"ע שהיה.

עולה ויורד

סכין שהחוד שלה עולה ויורד - שנפגמה פגם גדול והוחלקו העוקצים במשחזת ופי הסכין נמוך שם[306], ונראה כנחש[307] ששדרתו היא עקומה כשמגביה ראשו וזנבו וביניהם כמו גומא[308] - כשרה לכתחילה[309]. וכן יש בה כמה גבהים ומעליהם גבהים נוספים, כתבו אחרונים שכל שאין בו עוקץ שוחטים בו לכתחילה[310]. וכתבו אחרונים שאפילו עולה ויורדת ב' וג' פעמים כשרה[311]. ויש מן האחרונים שכתב שאינה כשרה אלא בירידה בפעם אחת, אבל ביותר מזה פסולה[312].

ויש מן האחרונים שכתבו שראוי ונכון לגדור שלא לשחוט בסכין שעולה ויורדת כי בעוונותינו נתמעטה ההרגשה[313].

גזירה שמא ישחט בפגום

סכין שצדה האחד חד ויפה, וצדה השני עם פגימות, כגון מגל יד, אף בצדה היפה אין שוחטים לכתחילה, שמא ישחט בצדה הפגום[314]. וכתבו ראשונים ואחרונים, שהוא הדין בסכין ארוכה שיש בה פגם, אך נשאר בה שיעור שחיטה בלא פגימה, שאסור לשחוט בה אפילו במקום היפה, שמא ישחט במקום הפגם[315]. וכן סכין שיש לו שתי פיות, כתבו ראשונים ואחרונים שאין לשחוט בה עד שיבדקנה משני צידיה[316], שמא יטעה ויבוא לשחוט אף בצדה שאינו בדוק[317].

עבר ושחט בצד היפה, שחיטתו כשרה[318], כשאומר ברי לי שלא שחטתי במקום הפגם[319], ואפילו לא אחז הפגימה בידו[320], או שלא כיסה במטלית[321]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין מועיל שיאמר "ברי לי" אלא רק כשאוחז הפגימה בידו, אבל לא אחז הפגימה בידו, פסולה אפילו בדיעבד[322].

שחיטה לכתחילה בצד היפה על ידי כיסוי הצד הפגום במטלית, כתבו ראשונים ואחרונים שאסורה[323], שהרי יכול להשחיזה[324]. מהם שכתבו להתיר ביום טוב, שאי אפשר להשחיז, שיכול לשחוט על ידי קשירת מטלית על הפגימה[325], ומהם שאסרו אפילו ביום טוב[326]. ויש מן הראשונים שמתירים לכתחילה לשחוט בצד היפה כאשר כיסה את הצד הפגום, ואף בחול[327]. וכתבו אחרונים שבשעת הדחק אף ביום חול אפשר לסמוך על המתירים, לשחוט בצד היפה על ידי כיסוי של הצד הפגום[328]. וכן סכין שיש בראשה עוקץ חד, אף אם יתחוב קיסם במקום העוקץ, אינו מועיל אלא ביום טוב, או בשעת הדחק[329].

המטלית שקושר על הצד הפגום, יש מן האחרונים שכתבו שאין צריך שיהיה עב באופן שיכסה את כל הצד הפגום, אלא אפילו הוא דק, ואפילו חוט, רק שיהיה ניכר אותו מקום לנגד עיניו[330].

הוחלק הצד הפגום שבסכין, כתבו אחרונים ששוחט באותו מקום לכתחילה, אף על פי שמתחילה היה פגום, ולא גוזרים שמא יטעו וישחטו אף כשלא הוחלק[331].

דבר בולט הדבוק על הסכין

סכין שדבר הבולט דבוק עליה, יש מן האחרונים שכתב שהיא פסולה אף שאין חסרון בגוף הסכין, שהרי אף באופן זה המקום ההוא אינו חותך את הסימנים אלא קורע אותם[332]. וכן חלודה שעל גבי הסכין שמרגישים בה על ידי בדיקה, יש מן האחרונים שכתב שהיא פוסלת את הסכין אף שחוד הסכין לא נפגם[333].

הערות שוליים

  1. ↑ עי' משנה וברייתא חולין טו ב: בכל שוחטין וכו', ועי' משנה שם: שהם חונקין וכו', ורש"י ור"י הכהן שם; רמב"ם שחיטה פ"א הי"ד; טוש"ע יו"ד ו א. בטעם שפגימה פוסלת, עי' להלן.
  2. ↑ עי' גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  3. ↑ משנה וברייתא חולין שם; רמב"ם שם; טור ושו"ע שם. ועי' בה"ג הל' שחיטת חולין שהמקור לכך שהכשירו חכמים שחיטה בצור, הוא מכך שמצינו (יהושע ה ג) שיהושע מל את באי הארץ בצור.
  4. ↑ רע"ב חולין פ"א מ"ב. ועי' רש"י יהושע ה ב וישעיה נא א ותהלים פט מד ורשב"ם שמות ד כו, שמ' שהמילה צור משמעותה חריפות הדבר וחידודו.
  5. ↑ ברייתא שם; רמב"ם שם.
  6. ↑ רש"י שם טו ב ד"ה קרומית, ועי' חזון יחזקאל על התוספתא חולין פ"א ה"ב שהצלע נקרם על חלל הקנה.
  7. ↑ עי' משנה שם: בקנה, ועי' פרישה שם ס"ק א; ברייתא שם; רמב"ם שם.
  8. ↑ גמ' חולין טז ב. על שחיטה בקרומית של שאר קנים, עי' ציון 113 ואילך.
  9. ↑ גמ' שם יח א; רמב"ם שם הי"ט; טור שם; רמ"א שם.
  10. ↑ ועי' חזו"י לתוספ' חולין פ"א ה"ג שכל הדברים הנ"ל שנמנו במשנה חולין טו ב, רשאי לשחוט בהם לכתחי' ואין לחוש שמא אי אפשר לעשותם חדים וחלקים.
  11. ↑ ר"ת בתוס' חולין טז א ד"ה מנין (וזבחים צז ב ד"ה והתם ומנחות פב ב ד"ה ויקח), שא"צ כלי שרת אלא בשחיטת קדשים שכל עבודתם נעשית בכלי שרת, ע"ע כלי שרת ציון 643, וע"ש בתוס', שלפיכך אין לומדים מהכתוב (בראשית כב י) ויקח את המאכלת, ששחיטה אינה כשרה אלא בסכין שהוא כלי, אף שלומדים משם ששחיטה אינה אלא בתלוש, עי' ציון 34 ואילך; תוס' ב"ק מא ב ד"ה היכא; פר"ח יו"ד ו א; תבו"ש שם; פר"ת שם.
  12. ↑ תוס' ב"ק שם; פר"ח שם; תבו"ש שם; פר"ת שם.
  13. ↑ ע"ע עבודה. תוס' חולין שם.
  14. ↑ עי' ראשונים שבציון 18.
  15. ↑ ב"ח יו"ד סי ו.
  16. ↑ עי' ב"ח יו"ד סי' ו, ועי' רמב"ם מעשה הקרבנות פ"ד ה"ז ששחיטת קדשים אינה טעונה סכין אלא לכתחילה, אבל בדיעבד כשרה בכל דבר ששחיטת חולין כשרה בו, וצ"ב. וע"ע כלי שרת ציון 523 ואילך, שרבים סוברים שאף קרומית של קנה שתיקנה ועשאה כלי כשרה לכתחילה לשחיטת קדשים, וצ"ב.
  17. ↑ ציון 23.
  18. ↑ ספר הפרדס (לרש"י) הל' שחיטה סי' רו; שבלי הלקט הל' שחיטה סי' ב; ב"ח יו"ד סי' ו בד' הרמב"ם שחיטה פ"א הי"ד; כנה"ג שם הגהות הטור אות א; כרתי שם ס"ק א; פמ"ג שם ש"ד ס"ק ב; חכמ"א כלל ג ס"א; מחזיק ברכה שם ס"ק א; זבחי צדק שם ס"ק א.
  19. ↑ רמב"ם שם; ב"ח שם; מחז"ב שם.
  20. ↑ בריתא וגמ' חולין טו ב.
  21. ↑ הפרדס שם; שבלי הלקט שם
  22. ↑ שו"ת ערוגת הבושם (גרינואלד) יו"ד סי' כג, והיינו שיש ב' אופנים של "לכתחילה".
  23. ↑ כרתי שם; חכמת אדם שם; מחזיק ברכה שם.
  24. ↑ ב"ח שם.
  25. ↑ פר"ח שם ס"ק א; תבו"ש שם; פר"ת שם. ועי' ציון 12.
  26. ↑ ב"ח יו"ד ו, שהיינו שהסדר בבריתא חולין טו ב וברמב"ם שחיטה פ"א הי"ד הוא בדוקא וכל הקודם עדיף על חבירו.
  27. ↑ פר"ח שם ס"ק א; תבו"ש שם א.
  28. ↑ בית הלל שם ס"א, ע"ש שהביא ראיות לכך מגמרא ומהמדרש, ועי' תבו"ש שם ס"ק א שדחה ראיותיו; חכמת אדם שם; ערוה"ש שם ס"ג,; זבחי צדק שם ס"ק א; בית דוד סי' יח ס"א, וע"ש יסוד הבית ס"ק א. ועי' בפתיחה השלישית לספר מנחת הזבח, סימני הסכין שאין ראוי לשחוט בו.
  29. ↑ בית אברהם (אברהמס) יו"ד סי' ו אדני זהב ס"ק ב, הו"ד בכה"ח שם ג. ועי' ערוה"ש שם ג שבימינו אין שוחטים אלא בסכינים העשויים מברזל עשת שנקרא סטאל שהם חדים וחלקים, ובאהל יצחק סי' יא זבחי תמים אות יב: ענגלישע"ן שטא"ל (והיינו פלדה).
  30. ↑ גמ' חולין ח ב; טור יו"ד סי' ו; רמ"א שם סי' יח סי"ד.
  31. ↑ ע"ע בדיקת סכין ציון 87 ואילך. עי' רש"י שם; רשב"א שם; מאירי שם בל' ראשון.
  32. ↑ עי' רשב"א שם ובתוה"ב הארוך ב"א ש"ב (דף יז ע"א); רמ"א שם.
  33. ↑ רא"ה שם; ר""ן שם (ב ב מדפי הרי"ף); פסקי הרי"ד שם; מאירי שם בל' שני.
  34. ↑ גמ' חולין טו ב-טז א ורש"י.
  35. ↑ פמ"ג יו"ד סי' ו מ"ז ס"ק ד.
  36. ↑ בראשית כב י. גמ' שם טז א.
  37. ↑ תוס' שם ד"ה מנין, ועי' מהר"ם שהתוס' לא נקטו שהלימוד הוא מ"מאכלת", משום שלדעתם בא ללמד על שחיטת קדשים שטעונה כלי, ולא לומדים גם על חולין, ולא מסתבר ללמוד מתיבה זו לקדשים בענין אחד ולחולין בענין אחר; מאירי חולין טו ב.
  38. ↑ תפארת יעקב חולין שם ד"ה יתיב, עי"ש שדחה ד' התוס' שבציון 37 שהלימוד הוא מכך שלא כתוב "ויכין", שכיון שלקח מיד, לא שייך לומר ויכין.
  39. ↑ בראשית שם ו.
  40. ↑ אמתחת בנימין (חשין) חולין שם.
  41. ↑ בראשית שם ו.
  42. ↑ רש"ש לתוס' שם, שדוחק לומר שהלימוד הוא מכך שכתוב ויקח ולא ויכין, עי"ש, ולכן צ"ל שט"ס בגמ' והלימוד מהפס' הקודם לו, אולם ציין שבב"ר מפורש שהלימוד מהכתוב שבציון 36.
  43. ↑ בראשית שם י. חת"ס חולין שם.
  44. ↑ עי' ט"ז שם ס"ק ד, וכעי"ז במעשה רקח שחיטה פ"א ה"כ ובשו"ת לחם שערים יו"ד סי' לד ובערוה"ש יו"ד שם ס"ז ובאבן האזל אישות פ"ג ה"א אות ג, ועי' ט"ז אהע"ז סי' קכד ס"ק ט, שהדרשה היא ממה שנאמר "ויקח" ולא נאמר "והכין" כדברי התוס' שבציון 37, וצ"ב.
  45. ↑ חזו"י לתוספ' חולין פ"א ה"ג, ועי' או"ש שבציון 58.
  46. ↑ חולין טז ב.
  47. ↑ חי' הר"ן שם ד"ה תלוש.
  48. ↑ פסקי ריא"ז (בשיטת הקדמונים) חולין טז ב ד"ה השוחט.
  49. ↑ גמ' חולין טו ב-טז א.
  50. ↑ גמ' שם טז א.
  51. ↑ רש"י ד"ה קרא.
  52. ↑ רשב"א חולין טו ב, ועי' תפארת יעקב שם שהק' שהרי בגמ' שם טז א מ' שר"ח חלק על כל דין שחיטה במחובר, ואף במחובר מעיקרו מתיר.
  53. ↑ עי' ???
  54. ↑ רמב"ן שם טז ב ד"ה תלוש ולבסוף חיברו; חי' הר"ן שם ד"ה תלוש.
  55. ↑ רמב"ם שחיטה פ"א ה"כ; טוש"ע יו"ד ו א.
  56. ↑ עי' ציון 81. תפארת יעקב חולין טו ב ד"ה השוחט במחובר; ערך ש"י יו"ד שם; עי' שו"ת משיב דבר חי' ליו"ד סי' יד ס"ה; ערוה"ש יו"ד סי' ו ס"ז; עי' שו"ת ערוגת הבושם (גרינואלד) יו"ד סי' כג; עי' שו"ת לחם שערים סי' לד; עי' אהא"ז אישות פ"ג ה"א אות ג; חזו"י לתוספ' חולין פ"א ה"ג, בד' השו"ע יו"ד סי' ב שפסל ציפורן המחוברת לבהמה, ועי' ציון 61 ואילך.
  57. ↑ עי' ציון ????. תפארת יעקב שם.
  58. ↑ או"ש גירושין פ"א ה"ו, ועי' חזו"י שבציון 45.
  59. ↑ ע"ע כל העומד ל... ציון 337.
  60. ↑ חזו"י לתוספ' חולין פ"א ה"ג.
  61. ↑ עי' ציון ???
  62. ↑ רעק"א להלן.
  63. ↑ ע"ע אדם פ"י: אדם כקרקע (ציון 67 ואילך).
  64. ↑ הג' רעק"א לשו"ע יו"ד סי' ו ב ובשו"ת רעק"א מהדו"ק סי' נא.
  65. ↑ חזו"י לתוספ' חולין פ"א ה"ג.
  66. ↑ רבא חולין טז ב: שאני סכין וכו', ועי' פסקי ריא"ז שם: שחיטתו כשרה בדיעבד; עי' רי"ף שם (ד ב); בעה"מ שם; רא"ש חולין פ"א סי' כב; רמב"ם שחיטה פ"ב ה"ח ולח"מ שם; עי' טוש"ע יו"ד סי' ו ב וט"ז ס"ק ה וש"ך ס"ק ו, שבלא ביטלו הסכמת הראשונים שהשחיטה כשרה בדיעבד, ועי' טוש"ע שם ד; פר"ח שם ס"ק ח.
  67. ↑ עי' תוס' ושא"ר שם, שספיקו של רבא לענין תלוש ולבסוף חבירו היא בדעת רבי הפוסל שחיטה במחובר אף בדיעבד.
  68. ↑ בעה"מ שם.
  69. ↑ ט"ז יו"ד סי' ו ס"ק ו.
  70. ↑ עי' ציון 34.
  71. ↑ חולין טו ב.
  72. ↑ חולין טז א-ב: בעי רבא וכו', ועי' ראשונים בביאור צדדי הספק.
  73. ↑ תוס' שם ב ד"ה תלוש; רשב"א שם ד"ה לענין.
  74. ↑ עי' רי"ף שם (ד ב) ורא"ש פ"א סי' כ בד', שלא חילק בין ביטלו ללא ביטלו; רמב"ם שחיטה פ"א הי"ט ומפרשים שם; רשב"א בתורת הבית ב"א ש"ב (יד א); טוש"ע יו"ד סי' ו ב.
  75. ↑ רשב"א שם; לח"מ שם, ועי' רדב"ז וכס"מ שם.
  76. ↑ עי' ב"ח יו"ד סי' ו בקו"א ד"ה בד"א, ועי' תבו"ש להלן, שדחה.
  77. ↑ בעה"מ שם; רא"ש שם; רא"ה בבדק הבית שם; רבנו ירוחם תא"ו נט"ו אות ה (קטז ב); יש"ש חולין פ"א סי' לד; ט"ז שם ס"ק ה; ש"ך שם ס"ק ו; תבו"ש שם ס"ק יא.
  78. ↑ יש"ש שם. ועי' תבו"ש שם שכ"מ מהראשונים שהק' מדוע הרי"ף פסק לקולא, ולא תירצו שהוא משום ספק דרבנן לקולא.
  79. ↑ תבו"ש שמלה חדשה סי' ו ה.
  80. ↑ משנה וגמ' חולין טו ב וגמ' שם יח א; רמב"ם שחיטה פ"א ה"כ; טוש"ע יו"ד ו ב.
  81. ↑ טוש"ע שם. ועי' אחרונים שבציון 56.
  82. ↑ הג' רעק"א לשו"ע שם ובשו"ת מהדו"ק סי' נא.
  83. ↑ ב"י להלן.
  84. ↑ ב"י יו"ד סי' ו, בד' הרמב"ם שחיטה פ"א הכ"א, ועי' ציון 90.
  85. ↑ עי' ב"י שם ותבו"ש שם ס"ק יד, בד' הטור שם, ועי' ציון 93 ואילך. ועי' תבו"ש שם שהיינו בבע"ח מת, ועי' חוסן ישועות חולין טו ב שדוקא בבע"ח חי שן המחוברת ללחי חשובה מחוברת.
  86. ↑ תבו"ש סי' ו ס"ק יד.
  87. ↑ רבה בר רב הונא חולין יח א; רמב"ם שחיטה פ"א הכ"א; טוש"ע יו"ד סי' ו א.
  88. ↑ עי' ציון ???. רש"י שם ד"ה בחדא.
  89. ↑ כרתי סי' ו ס"ק יא, בד' הטור שם, ועי' להלן. ועי' חוסן ישועות חולין טו ב שמפרש כן אף בד' הרי"ף שהשמיט דברי רבה בר רב הונא שם שאפשר לשחוט שן וציפורן תלושים, שלכתחי' אין לשחוט בהן משום שיש לחוש שאינן חדות מספיק, אלא שכיון שפשט הגמ' שהלכה כדברי רבה הנ"ל, בדיעבד השחיטה בהן כשרה.
  90. ↑ עי' רש"י חולין שם ד"ה שן תלושה ושם ד"ה הא בתרתי, ומ"מ שחיטה שם ודברי חמודות לרא"ש שם פ"א סי' כד אות עד ותו"ח חולין שם בדעתו; רמב"ם שחיטה שם; שו"ע יו"ד סי' ו ג.
  91. ↑ כס"מ שם: בית יד, ובב"י יו"ד ו: קת; מ"מ שם: קת.
  92. ↑ ב"י שם.
  93. ↑ טור שם. ועי' ב"ח שם בדעתו.
  94. ↑ עי' ב"י שם; עי' תבו"ש שם ס"ק יד.
  95. ↑ מ"מ (לר"י כלץ) שם; לבוש שם ס"ג; פרישה שם ס"ק ז.
  96. ↑ לבוש שם.
  97. ↑ לבוש שם; פרישה שם; כרתי שם.
  98. ↑ עי' ציונים 84, 92.
  99. ↑ חולין יח א; רמב"ם שחיטה פ"א הכ"א; טוש"ע יו"ד סי' ו ג.
  100. ↑ גמ' שם.
  101. ↑ רש"י שם; רמב"ם וטוש"ע: כמגל.
  102. ↑ כנה"ג שם הג' הב"י אות יט.
  103. ↑ שפ"ד יו"ד סי' ו ס"ק א, בביאור הרמ"א שם א והש"ך ס"ק א, שהביאו דין שן וציפורן בסעיף א, אע"פ שהשו"ע כתבו בסעיף ג.
  104. ↑ משנה חולין טו ב ורבה בר רב הונא בגמ' שם יח א; רמב"ם שחיטה פ"א הי"ט-כ; עי' טוש"ע יו"ד סי' ו ב ורמ"א שם א.
  105. ↑ ציון 83 ואילך.
  106. ↑ העיטור שחיטה (כג טור ד), והו"ד בב"י יו"ד סי' ו; ט"ז יו"ד סי' ו ס"ק ב, בד' התוס' חולין טו ב ד"ה ורמינהי, שמ' שתפסו כד' העיטור בירו' שפסול שאר קנים הוא משום רו"ר (ועי' משב"ז שם), ועי' הג' חת"ס שדחה, שלא מסתבר שתוס' נקטו כירו' נגד ש"ס ערוך.
  107. ↑ ירו' שבת פ"ח ה"ו והעיטור שם בביאורה, שהטעם "מפני שרוח רעה שורה עליו" מוסב אף על "אין שוחטים בה", ועי' קה"ע ושי"ק ופנ"מ לירו' שם שהטעם משום רו"ר אינו מוסב על אין שוחטים בה, ועי' עלי תמר שם שמ' הירו' כעיטור, ועי"ש עוד שי"ל שהירו' מדבר בקנה שאין קיסמים ניתזים ממנו, שא"כ אסור משום הקיסמים.
  108. ↑ בריתא חולין טו ב.
  109. ↑ עלי תמר לירו' שם.
  110. ↑ עי' ציון 7.
  111. ↑ רב פפא חולין טז ב: בסימונא דאגא; רמב"ם שחיטה פ"א הי"ד; טוש"ע יו"ד ו א. ועי' רע"ב חולין פ"א מ"ב ופרישה יו"ד סי' ו ס"ק א שבקנה עצמו אף אותו הגדל באגם אי אפשר לשחוט בו.
  112. ↑ רש"י שם ד"ה בסימונא.
  113. ↑ עי' ברייתא שם, וגמ' שם בביאורה; טוש"ע שם
  114. ↑ רש"י שם ד"ה ה' דברים; עיטור שחיטה (כג ד) בשם י"מ; רע"ב חולין פ"א ה"ב, ועי' להלן.
  115. ↑ רע"ב חולין פ"א מ"ב, לענין שחיטה בקנה עצמו אפילו אותו הגדל באגם, ונ' שהוא הטעם גם לכך שאין שוחטים בקרומית של שאר קנים. ועי' רש"ש שם טז ב, הטעם שהוצרך הרע"ב לטעם זה.
  116. ↑ ע"ע חלדה ציון 15.
  117. ↑ עי' ערוך ע' סמניא; הלכות שחיטה לרז"ה (נדפס בספר חוט המשולש השני) אות א; מאירי חולין טז א. ועי' ט"ז שם ס"ק א, שאף הראשונים שבציון 114 מודים לטעם זה, ולא הוצרכו לטעם אחר אלא באופן שלאחר ששחט בקרומית היא נשארה חלקה בלא פגימה, שמ"מ יש לחוש שנעקר ממנה קיסם באורכה.
  118. ↑ העיטור שחיטה (כג ד), ועי' ציון 106. ועי' דמש"א חולין טו ב (דף לט א) שמ' מהבבלי שחולק על טעם זה, והאיסור הוא משום הטעם שבציון 114.
  119. ↑ תבו"ש סי' ו אות ב; פרי תאר שם סוף אות ד.
  120. ↑ עי' ציון 118.
  121. ↑ העיטור הל' שחיטה (כג ע"ד) והובא בב"י יו"ד סי' ו.
  122. ↑ עי' ציון 114.
  123. ↑ ב"ח שם וט"ז שם ס"ק א בדעת בעל העיטור שם, וט"ז שם בדעת רש"י שם טז ב ד"ה ה' דברים, ועי' תבו"ש שם שמלה חדשה ס"ק א שדחה; פר"ח שם ס"ק ד בדעת הרמב"ם שחיטה פ"א הי"ד; כרתי שם ס"ק ד.
  124. ↑ ט"ז שם; פר"ח שם.
  125. ↑ עי' רבנו ירוחם תא"ו נט"ו אות ה (קיז א) וב"ח שם בדעתו, ובב"ח שם: וכן עיקר; יש"ש חולין פ"א סי' לד: אם ברור לו וכו'; ש"ך שם ס"ק ג, ושכ"נ אף בד' העיטור שם.
  126. ↑ אחרונים הנ"ל.
  127. ↑ ש"ך שם.
  128. ↑ דמש"א חולין טו ב (דף לט א), ועי' כנה"ג שם הג' הב"י אות ב שדחה, שאין זה ס"ס, ששאר קנים ודאי קיסמים נבדלים מהם ונוקבים הסימנים קודם השחיטה.
  129. ↑ עי' ציון 5.
  130. ↑ כרתי יו"ד סי' ו ס"ק ג ופרי תואר שם ס"ק ג. ועי' אחרונים הנ"ל, שביארו כן ד' הרמ"א שם ס"א: ואסור לשחוט בשאר קנים או זכוכית שקסמים נבדלים מהם.
  131. ↑ ט"ז שם ס"ק א; ש"ך שם ס"ק ב; באר הגולה שם אחרי אות ד; בהגר"א שם ס"ק ח. ועי' ט"ז וש"ך ובאה"ג שם, שט"ס נפלה בדברי הרמ"א הנ"ל.
  132. ↑ מגיד משנה שחיטה פ"א הי"ד.
  133. ↑ גמ' חולין ח א.
  134. ↑ רש"י שם.
  135. ↑ גמ' שם ורש"י.
  136. ↑ ע"ע בדיקת סכין ציון 21, ושם ציון 29 שכן הלכה. חולין יז ב.
  137. ↑ רבנו יונה, הובא ברשב"א חולין ח א ובכס"מ שחיטה פ"א הכ"ב; חי' הרמב"ן שם: ואע"פ שיש אומרים וכו'; ראבי"ה חולין עמ' כב.
  138. ↑ עי' גמ' שם יז ב ד' רב יימר, שר' זירא שהתיר שחיטה בסכין מלובנת ולא חושש לצדיה משום שבית השחיטה מתרווח, חולק על רב פפא שהצריך בדיקה בצידיה, ועי' רמב"ן שם ח א שמ' שהגמ' קיבלה דברי רב יימר למסקנה. בעה"מ חולין (ב א) ורמב"ן שם ח א ד"ה הא דאמר ורא"ש שם פ"א סי' ח, בד' הרי"ף שהשמיט ד' ר"ז מהלכה.
  139. ↑ מאירי חולין ח א בשם גדולי המפרשים (בראב"ד), ועי' ר"ן ונמוק"י שם בשמו; עיטור שחיטה (כד ב); ראב"ן סי' רו. ועי' רעק"א שבציון 146.
  140. ↑ בעה"מ חולין (ב א) ורמב"ן שם ח א, בד' הרי"ף שהשמיט דב' ר"ז; רמב"ן שם; רשב"א בתוה"ב ב"א ש"ב (יד א); רא"ש חולין פ"א סי' ח וטור יו"ד סי' ט והג' מיימוניות ומ"מ (כלץ) שחיטה פ"א הכ"ב, בד' הרמב"ם שם, לגירסה בדבריו: פסולה; יש"ש חולין פ"א סי' י; שו"ע שם דעה א בסתם; ב"ח שם; ט"ז שם; ש"ך שם ס"ק ב; כה"ח שם ג, ועי"ש שציין לפסוקים נוספים שאסרו.
  141. ↑ ט"ז שם ס"ק א.
  142. ↑ פמ"ג משב"ז שם א; מחזיק ברכה שם ב, שכן הסכמת האחרונים.
  143. ↑ פר"ח שם; ערך השלחן שם.
  144. ↑ עי' ראשונים שבציון 137. שו"ע שם: ויש מכשירים.
  145. ↑ רמ"א שם.
  146. ↑ הג' רעק"א שם, ועי"ש שזה הטעם שר' זירא אינו מכשיר אלא בדיעבד, עי' ציון 139, שכיון שצריך קליפה יש לחוש שמא ישכח לקלוף.
  147. ↑ עי' ציון 140.
  148. ↑ תבו"ש שמלה חדשה סי' ט אות א
  149. ↑ ע"ע ליבון ציון 30.
  150. ↑ תבו"ש שם אות ג.
  151. ↑ כרתי שם ס"ק ד; מחזיק ברכה שם ס"ק ג.
  152. ↑ פר"ח יו"ד ט א.
  153. ↑ תבו"ש שם א; כרתי שם ס"ק ב; פמ"ג שפ"ד שם ב; מחזיק ברכה שם א.
  154. ↑ רש"ל בהגהותיו לשחיטות מהר"י וייל, הו"ד בט"ז יו"ד סי' ט; כנה"ג שם הג' הב"י אות ט; פר"ח שם סוף ס"ק ב; כרתי סי' י ס"ק ו; בית לחם יהודה סי' ט ס"ק א; תבו"ש שמלה חדשה שם ב; פמ"ג מש"ז שם ס"ק א.
  155. ↑ בית הלל סי' ט.
  156. ↑ זבחי צדק סי' ט ס"ק ה.
  157. ↑ שמלה חדשה שם; מש"ז שם.
  158. ↑ תבו"ש שמלה חדשה סי' ט אות ב; הארוך מש"ך סי' יח; מש"ז שם א;.
  159. ↑ ציון 1 ואילך.
  160. ↑ תוס' חולין ח ב ד"ה סכין; רשב"א שם ד"ה סכין טריפה; רא"ש שם פ"א סי' ח; יש"ש שם סו"ס יב; טוש"ע יו"ד סי' י ב.
  161. ↑ יש"ש שם; ט"ז שם ס"ק י; ש"ך שם ס"ק יב.
  162. ↑ ראשונים שם; ט"ז וש"ך שם ושם.
  163. ↑ רשב"א שם.
  164. ↑ תבו"ש שם שמלה חדשה יד.
  165. ↑ תבו"ש סי' י שמלה חדשה אות טו, ועי' כה"ח שם לג שמ' שבדיעבד אין לחוש.
  166. ↑ רב נחמן אמר שמואל חולין קיא ב; רמב"ם מאכ"א פ"ו ה"כ; טוש"ע יו"ד י ב.
  167. ↑ רש"י שם.
  168. ↑ דרכי משה יו"ד סי' י, בד' התוס' חולין ח ב ד"ה סכין והרא"ש שם פ"א סי' י ובד' הטור סי' י; יש"ש שם סי' יב; ש"ך שם ס"ק יג; פר"ח ס"ק יט ועוד אחרונים.
  169. ↑ מרדכי חולין פ"ח רמז תשג.
  170. ↑ ש"ך שם ס"ק יד; פר"ח שם יג; כרתי שם ס"ק טו.
  171. ↑ תבו"ש שמלה חדשה טז.
  172. ↑ גמ' חולין קיא ב.
  173. ↑ רמב"ם מאכ"א פ"ו ה"כ; טוש"ע יו"ד י ב.
  174. ↑ ש"ך שם ס"ק טו, וכן הסכמת אחרונים נוספים.
  175. ↑ פר"ח שם ס"ק טו; כרתי שם ס"ק טז; תבו"ש שמלה חדשה ס"ק יט.
  176. ↑ ט"ז ס"ק יא.
  177. ↑ שמלה חדשה שם.
  178. ↑ ש"ך יו"ד סי' י ס"ק טז; תבו"ש שמלה חדשה שם יח.
  179. ↑ שמלה חדשה שם.
  180. ↑ גמ' חולין ח ב ורש"י שם; רמב"ם מאכ"א פי"ז ה"ח; טוש"ע יו"ד י ג.
  181. ↑ עי' ציון 162.
  182. ↑ ט"ז שם ס"ק יד; ש"ך שם ס"ק יז.
  183. ↑ רא"ש חולין פ"א סי' י; טוש"ע יו"ד סי' י ג.
  184. ↑ ש"ך שם ס"ק יח.
  185. ↑ ב"ח שם, והובא בש"ך שם.
  186. ↑ מנחת הזבח כלל ד קומץ אות ה.
  187. ↑ זבחי צדק סי' י אות יד.
  188. ↑ ב"ח יו"ד י והובא בש"ך שם ס"ק יח; כנה"ג שם הג' הטור אות כד.
  189. ↑ תבו"ש שמלה חדשה סי' י אות יא.
  190. ↑ תוס' חולין ח ב ד"ה והלכתא; רא"ש שם פ"א סי' י; רמ"א יו"ד י ג.
  191. ↑ ט"ז שם ס"ק יד ועוד אחרונים.
  192. ↑ שמלה חדשה אות יג.
  193. ↑ ב"ח יו"ד י.
  194. ↑ פר"ח שם ס"ק כא; חכמ"א כלל ג אות ט. ועי' כה"ח שם אות נח.
  195. ↑ משנה חולין ל ב; רמב"ם שחיטה פ"א הכ"ז; טוש"ע יו"ד ח א.
  196. ↑ משנה שם; רמב"ם שם פ"ב ה"ט; טוש"ע שם כד ב; ש"ך שם ח א.
  197. ↑ ר"ן חולין (ז א); שו"ע שם ח א.
  198. ↑ רי"ף חולין (ז א) בשם איכא מ"ד, הובא בעיטור שחיטה (כג ג), ועי' ר"ן שם שאלו דברי ר"ח ואין להם עיקר בגמ'; רשב"א תוה"ב ב"א סוף ש"ב שיש לחוש לכך לכתחי'; ב"י יו"ד ח.
  199. ↑ רמ"א יו"ד כד ב.
  200. ↑ מרדכי חולין פ"א רמז תריד בשם ר"ח; רמ"א שם.
  201. ↑ בהגר"א שם, ע"פ משנה חולין ל ב.
  202. ↑ יש"ש חולין פ"ב סי' יא; ב"ח יו"ד ח; ש"ך שם ב.
  203. ↑ מרדכי שם; רמ"א שם ח, ועי"ש הרמז לזה, ועי' בהגר"א, וע"ע גימטריא ציון 27.
  204. ↑ כה"ח שם יב.
  205. ↑ כף החיים יו"ד סי' ח ס"ק ז.
  206. ↑ חולין לא א; רמב"ם שחיטה פ"א הכ"ז; טוש"ע יו"ד ח א.
  207. ↑ גמ' שם; טוש"ע שם.
  208. ↑ עי' רש"י שם; טוש"ע שם.
  209. ↑ רשב"א בתוה"ב ב"א ש"ב; ב"ח שם.
  210. ↑ טור יו"ד ח.
  211. ↑ ט"ז שם ס"ק א.
  212. ↑ ט"ז שם, בשם היש"ש חולין פ"א סי' לד.
  213. ↑ ציונים 132 ואילך, 200 ואילך, במסובב בכוחו, וציון 315 במים המסובבים.
  214. ↑ עי' משנה חולין להלן; רמב"ם שחיטה פ"א הי"ד; טוש"ע יו"ד ו א. על שיעור הפגימה וצורתה הפוסלים, עי' להלן.
  215. ↑ גמ' חולין יח א ורש"י שם.
  216. ↑ משנה חולין טו ב; רמב"ם
  217. ↑ משנה שם.
  218. ↑ רש"י שם.
  219. ↑ ע"ע, ושם ציון 10 ואילך במקור הדין. שאילתות שאיל' קכה.
  220. ↑ העמ"ש שם.
  221. ↑ דברים יב כא.
  222. ↑ לבוש יו"ד סי' יג א, ועי' העמק שאלה שם (מהד' מוה"ק עמ' לא).
  223. ↑ עי' משנה חולין לא א; עי' רמב"ם שחיטה פ"ב ה"א וכס"מ שם.
  224. ↑ העמק שאלה שאיל' קכה (מהד' מוה"ק עמ' לא).
  225. ↑ ע"ע עיקור וע' שחיטה. תוס' חולין ט ב ד"ה ואם ורא"ש שם פ"א סי' יג, בד' רש"י שם, ע"פ המשנה שם טו ב, ועי' העמק שאלה שם.
  226. ↑ יבין שמועה לרשב"ץ הל' שחיטה פ"ו.
  227. ↑ שמו"א יד לג.
  228. ↑ שמות לד כו.
  229. ↑ בראשית כב י.
  230. ↑ אורחות חיים שחיטה סי' כו ב.
  231. ↑ יבין שמועה שם: ויש משתגעין וכו', ועי"ש עוד שי"ס שהאוכל משחיטה בסכין פגומה חייב כרת כאוכל חמץ בפסח, שנלמד מהכתוב "לא תשחט על חמץ".
  232. ↑ רש"י חולין להלן.
  233. ↑ חולין י א ורש"י שם.
  234. ↑ ע"ע ציון 16. גמ' שם ורש"י.
  235. ↑ מסקנת הגמ' חולין י ב; רמב"ם שחיטה פ"א הכ"ד; טוש"ע יו"ד יח א.
  236. ↑ טוש"ע שם.
  237. ↑ עי' רמב"ם שם; כלבו סי' קז פ"א (פ ב); סמ"ג עשין קמ; סמ"ק סי' קסז; טוש"ע שם וש"ל ס"ק א בדעתו.
  238. ↑ כנה"ג שם הג' הטור אות ג; פמ"ג שפ"ד שם אות א.
  239. ↑ טוש"ע שם.
  240. ↑ ש"ך שם ג.
  241. ↑ כרתי סי' יח ס"ק ג, ועי"ש בצדדים להתיר.
  242. ↑ כה"ח יו"ד סי' יח אות ח בשם יד אליהו, ועי"ש שאינו אפילו ס"ס.
  243. ↑ גמ' חולין י ב; רמב"ם שחיטה פ"א הכ"ה; טוש"ע יו"ד יח טו.
  244. ↑ רשב"א תוה"ב ב"א ש"ב (טז ב) ובחי' חולין שם; רבנו ירוחם תא"ו נט"ו אות ה (קטז ג); טוש"ע שם.
  245. ↑ שו"ע יו"ד יח טו, ועי' ט"ז שם ס"ק יב וש"ך שם ס"ק כו, שלמד כן בד' הר"ן חולין (ג א מדפי הרי"ף) בשם המחמירים, וחלקו על הבנה זו.
  246. ↑ ט"ז שם; ש"ך שם; פר"ח שם ס"ק כו; כרתי שם ס"ק כב.
  247. ↑ תבו"ש שמלה חדשה שם אות יח; פמ"ג שם מש"ז ס"ק יב; פרי תואר שם ס"ק כז.
  248. ↑ שפ"ד ס"ק כו.
  249. ↑ שבו"י ח"ב סי' נג.
  250. ↑ פמ"ג יו"ד סי' יח שפ"ד בסוף הסי'; בית לחם יהודה שם ס"ק יד.
  251. ↑ רשב"א בתוה"ב ב"א ש"ב (טז א); רא"ש חולין פ"א סי' טו; טוש"ע יו"ד יח טו.
  252. ↑ בינת אדם שער או"ה אות ג; זבחי צדק סי' יח אות עה.
  253. ↑ מנחת הזבח כלל י קומץ אות יז.
  254. ↑ רמב"ם שחיטה פ"א הי"ד; תוה"ב ב"א ש"ב (יג א) ושכן ד' הרי"ף חולין (ה א); טוש"ע יו"ד יח ב; ש"ך שם ס"ק ד, ועי"ש שהביא שכ"ה ד' הרבה ראשונים ואחרונים.
  255. ↑ חולין יז ב.
  256. ↑ כס"מ שם.
  257. ↑ באר הגולה יו"ד יח אחרי ציון ד.
  258. ↑ רשב"א שם; טוש"ע שם.
  259. ↑ ש"ך שם ס"ק ד.
  260. ↑ ב"ח שם, ועי"ש שכ"מ מד' התוס' חולין יז ב ד"ה אבישרא, ועי' ש"ך שם שדחה.
  261. ↑ כה"ח שם אות יב בשם אחרונים.
  262. ↑ בריתא חולין יז ב: נידונית כמגירה.
  263. ↑ עי' להלן.
  264. ↑ רש"י שם; רמב"ן שם; רא"ש שם פ"א סי' כד; רשב"א בתוה"ב ב"א ש"ב (יא ב) ובחי' חולין שם; נמוק"י שם; טוש"ע יו"ד יח ה.
  265. ↑ טוש"ע שם.
  266. ↑ רשב"א שם ושם; טוש"ע שם.
  267. ↑ על מהות אוגרת עי' להלן. העיטור שחיטה (כד א), הו"ד בטור שם, ועי' ט"ז שם ס"ק ד בדעתו.
  268. ↑ רש"ש חולין יח ב.
  269. ↑ גמ' שם: היכי דמי אוגרת וכו' ורש"י שם.
  270. ↑ בריתא חולין יז ב; עי' רמב"ם שחיטה פ"א הי"ד; עי' טוש"ע יו"ד יח ב.
  271. ↑ לבוש יו"ד סי' יח ס"ד.
  272. ↑ עי' גמ' שם ורש"י ד"ה מורשא בפירושה.
  273. ↑ רש"י להלן.
  274. ↑ חולין יז ב.
  275. ↑ גמ' שם.
  276. ↑ עי' גמ' שם ורש"י שם בביאורה; רא"ש שם פ"א סי' כד. ועי' ח'י הר"ן שם שכ' כעי"ז, אלא שלדעתו רק כאשר העוקץ נמצא בקצה הסכין ממש ומשם מתחילה הפגימה, איו העוקץ קורע הסימן, אבל אם אינו ממש בקצה הסכין, קורע הסימן.
  277. ↑ משנה חולין יח א.
  278. ↑ רש"י שם.
  279. ↑ רשב"א בתוה"ב ב"א ש"ב (יא ב) ובחי' חולין יז ב ורא"ש שם פ"א סי' כד, בד' הרי"ף שם (ד ב).
  280. ↑ גמ' שם, ועי' ציון 262 ואילך.
  281. ↑ רשב"א שם
  282. ↑ רשב"א שם.
  283. ↑ רמב"ן חולין יז ב ור"ן בד' הרי"ף חולין (ד ב), ועי"ש ושם שבתי' הגמ' "כגון שהוליך ולא הביא" חזרה בה הגמ' מהתי' הקודם "דקאים ארישא דסכינא" והיינו שאין קפידא שתהיה דוקא בראש הסכין.
  284. ↑ עי' ציון 262 ואילך.
  285. ↑ משנה חולין יח א.
  286. ↑ רמב"ן שם.
  287. ↑ ב"י יו"ד יח, בד' הרמב"ם שחיטה פ"א הט"ז. ולכאו' זהו כדעת הר"ן והרמב"ן שבציון 283, אך תימה שהב"י לא הזכיר את ד' הר"ן.
  288. ↑ עי' ד' הרא"ה בבדק הבית ב"א ש"ב (מהד' מוה"ק טור קיג) שמסוכסכת היינו שיש לה עוקץ אחד זקוף ומורגש בשני צדדים בין בהולכה ובין בהבאה, ועי' משמרת הבית שם מה שהשיג עליו, ועי' בהגר"א שד' הרא"ה כרש"י שבציון 273 ואילך.
  289. ↑ עי' ט"ז יו"ד יח ס"ק ג.
  290. ↑ שו"ע שם ד, ועי' בהגר"א שם ס"ק ח הוא כד' הרשב"א שבציון 279 ואילך, שאין העוקץ קורע הסימן בדרך ירידה, ולכן אם העוקץ נמצא בצד הקרוב לראש הסכין (וחודו פונה לקת), ושוחט בדרך הולכה, אין העוקץ קורע הסימן.
  291. ↑ שו"ע שם.
  292. ↑ רמ"א שם, ועי' בהגר"א ס"ק י שהוא כד' רש"י שבציון 273 ואילך, ועי' ציונים לרמ"א שם ב.
  293. ↑ רמ"א שם.
  294. ↑ זבחי צדק סי' יח אות יד, הו"ד בכה"ח שם אות כד, ועי' כה"ח שם שהמנהג להטריף הוא בין אצל האשכנזים בין הספרדים.
  295. ↑ עי' ציון 290.
  296. ↑ מרדכי חולין פ"א סי' תקצט בשם ר"פ (בהג' סמ"ק סי' קצז אות ח); כלבו סי' קז פ"א; הג' מיימוניות שחיטה פ"א הט"ו; אגודה חולין פ"א אות כב; שו"ע יו"ד יח ח. ועי' פמ"ג שם שפ"ד ס"ק ח שנסתפק אם הוא דין תורה ודאי או מספק, או שמא רק מדרבנן.
  297. ↑ פרי תואר שם ס"ק ו.
  298. ↑ פמ"ג שפ"ד שם.
  299. ↑ תבו"ש סי' יח שמלה חדשה ס"ק ב; מנחת הזבח כלל י קומץ אות ד. ועי' חכמ"א כלל ג אות יא שאסר מטעם אחר.
  300. ↑ ערוך ע' ססא.
  301. ↑ רב אשי חולין יז ב; רמב"ם שחיטה פ"א הי"ח; טוש"ע יו"ד יח ו. ועי' בדק הבית בתוה"ב ב"א ש"ב (יב ב) ומשמרת הבית שם.
  302. ↑ האגור סי' אלף עז; יש"ש חולין פ"א סי' לז; רמ"א שם. ועי' כה"ח שם אות כו שכן הסכמת בין האשכנזים ובין הספרדים.
  303. ↑ עי' כרתי שם ס"ק ו.
  304. ↑ רבא חולין לב א ורש"י שם; רמב"ם שחיטה פ"א הי"ז; טוש"ע יו"ד יח ז. ועי' כה"ח שם אות כח באריכות על התקנה שתיקנו בירושלים שלא לשחוט בסכין חדה ביותר.
  305. ↑ ש"ך שם ס"ק יז.
  306. ↑ רש"י חולין יז ב.
  307. ↑ רמב"ם שחיטה פ"א הי"ז; טוש"ע יו"ד יח ח.
  308. ↑ ט"ז שם ס"ק ה.
  309. ↑ רבא חולין יז ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  310. ↑ תבו"ש שם שמלה חדשה אות ד.
  311. ↑ ט"ז שם ס"ק ה; ש"ך שם ס"ק יג, ושם, שאם נאמר שבב' פגימות פסולה, א"כ אפי' באחת יש לפסול, שחורפא דסכינא מחליש והפגם קורע הסימן; פר"ח שם ס"ק יג, ועי' כה"ח שם ס"ק לד שכ"ד הרבה מהאחרונים.
  312. ↑ ב"ח שם, ועי' ט"ז וש"ך שם ושם שדחו דבריו.
  313. ↑ ספר שחיטות מכתב מאליהו, הובא בפת"ש יו"ד יח ס"ק ג.
  314. ↑ משנה וגמ' חולין טו ב ורש"י שם; רמב"ם שחיטה פ"א הכ"ב; טוש"ע יו"ד ו א.
  315. ↑ מרדכי חולין פ"א רמז תקצט; רא"ש חולין פ"א סי' כא; רבנו ירוחם תא"ו נט"ו אות ה (קטז ד); דרכי משה שם א ורמ"א שם.
  316. ↑ טור יו"ד סי' ו; רמ"א שם סי' יח י; אחרונים להלן.
  317. ↑ תבו"ש סי' ו שמ"ח אות ג; פרי תאר שם ס"ק ב; חכמ"א כלל ג אות א.
  318. ↑ משנה וגמ' חולין טו ב; רמב"ם שחיטה פ"א הכ"ב; טוש"ע ורמ"א יו"ד ו א.
  319. ↑ מרדכי חולין פ"א רמז תקצט; רמ"א שם.
  320. ↑ דרכ"מ שם א, ועי' רמ"א שם; ב"ח שם. ועי' כנה"ג שם הג' הב"י אות ז.
  321. ↑ רמ"א שם.
  322. ↑ כנה"ג שם הג' הב"י אות ז; פמ"ג משב"ז שם ג.
  323. ↑ מרדכי חולין פ"א רמז תקצט; רא"ש חולין פ"א סי' כא; רבנו ירוחם תא"ו נט"ו אות ה (קטז ד); רמ"א שם. .
  324. ↑ רא"ש שם.
  325. ↑ מרדכי שם; רא"ש שם; טור שם; ב"י שם; רמ"א שם. ועי'
  326. ↑ כנה"ג שם.
  327. ↑ העיטור שחיטה (כג ג); התרומה סי' ב; סמ"ג עשין סב (קמ א); הג' מיימוניות שחיטה שם אות ז; הר"ן חולין (ד ב).
  328. ↑ ב"י שם; רמ"א שם.
  329. ↑ יש"ש חולין פ"א סי' לד; ש"ך יו"ד ו ד.
  330. ↑ תבו"ש סי' ו ס"ק ה, ועי' כח שור שם ס"ק טז שציין למקורות נוספים.
  331. ↑ תבו"ש סי' ו שמ"ח ב; זבחי צדק שם אות ד.
  332. ↑ שו"ת חת"ס יו"ד סי' טו, ע"ש שהיינו דוקא כשאי אפשר להסירו בנקל, שבאופן זה קורע את הסימנים או משהה את השחיטה.
  333. ↑ פרי תואר סי' יח ס"ק כד.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:סכין_של_שחיטה&oldid=157274"