אנציקלופדיה תלמודית:ספר תורה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - ספר שהתורה שבכתב כתובה בו, שמצוה על כל אחד מישראל לכתבו לעצמו[1], ושקוראים בו בציבור[2].

הספר.

העור שעליו כותבים

על העור שכותבים עליו ספר תורה, מאלו בעלי חיים לוקחים אותו, צבעו, עיבודו, עיבודו לשמה, הצד שכותבים עליו, ויתר דיניו, והדין כשנכתב על חומרים אחרים, ע"ע כתיבת סת"ם[3], וע"ע גויל וע' קלף.

שרטוט

ספר תורה צריך שרטוט*[4] מהלכה-למשה-מסיני*[5], והנכתב בלא שרטוט פסול[6]. על פרטי הדין ע"ע כתיבת סת"ם[7] וע' שרטוט.

מנין השורות בדף

מנין השורות בדף של ספר תורה לא נקבע בגמרא, אבל נהגו בו הסופרים מנהגים, שהם קבלה בידם איש מפי איש[8], ובמסכת סופרים כתוב שעושים אותן ארבעים ושתים, או שישים, או שבעים ושתים, או תשעים ושמונה, הכל לפי הכתב[9], ונתנו טעם לכל אחד מן המספרים: ארבעים ושתים, כמנין המסעות של בני ישראל במדבר, שמצינו בהם לשון כתיבה, שנאמר: ויכתוב משה את מוצאיהם[10], ושישים כמנין הרבבות שנמנו בהם ישראל[11], שנאמר: כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל[12], ודרשו: מה ישראל בשישים ריבוא, אף שיטיה של התורה בשישים[13], או שבעים ושתים, כמנין הזקנים במדבר, שנאמר: אספה לי שבעים איש וגו' וישארו שני אנשים במחנה – הרי שבעים ושנים – ונאמר בהם לשון כתיבה: והמה בכתובים[14], או תשעים ושמונה, כמנין התוכחות של משנה תורה[15], שנאמר בהם: אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה[16].

ויש ראשונים שכתבו שיהיה מנין השיטות לא פחות משמונה וארבעים ולא יתר על שישים[17], וכתבו שדבר זה אינו אלא למצוה מן המובחר, ואם שינה לא פסל[18].

רוחב הדפים

לא ירבה בדפים ביריעה אחת, שנמצא כל דף צר, לפי שדפים צרים נראים כאגרת, וכן לא ימעט בדפים ביריעה, שנמצא כל דף רחב, מפני שכשהדפים רחבים עיני הקורא משוטטות, והוא טועה בראשי השורות, אלא יעשה רוחב כל דף כשלשים אותיות, שיהא בכל שורה כדי לכתוב למשפחותיכם למשפחותיכם למשפחותיכם שלש פעמים[19]. ודברים אלו אינם אלא מצוה מן המובחר, אבל אם שינה והאריך את השורות או קצרן, הספר כשר[20].

מה ששנינו שאין להרחיב את הדפים יותר מדי, כדי שלא ישוטטו עיני הקורא, כתבו ראשונים שאינו אלא בכתיבה דקה, אבל בכתיבה גסה, שבה אין העינים משוטטות, ניתן לעשות שיטות ארוכות יותר, הכל לפי הנוי[21].

האותיות שבראשי העמודים

יש סופרים שנהגו להקפיד בשש אותיות מספר התורה, שיהיו בראש הדף, והן אותיות בי"ה שמ"ו[22], היינו ב' של בראשית[23], י' של יודוך אחיך[24], ה' של הבאים אחריהם[25], ש' של שמר לך[26] – ויש נוהגים ש' של שפטים ושטרים[27] – מ' של מה טובו אהליך[28], ו' של ואעידה[29]. ויש שכתבו שאין לעשות כן, משום שלפי כללי הלכות פרשיות פתוחות-וסתומות, אין לכתוב יודוך אחיך ושופטים ושוטרים בראשי עמדים[30], וכן להלכה כתבו אחרונים שאין לדקדק לעשות כן, וכתבו שהרוצה לעשות כן, צריך להזהר שלא ימעט או ירחיב את הכתב לשם כך, לפי שזהו דבר שאין לו שורש[31].

יש סופרים שנהגו להתחיל כל עמוד באות ו', וקוראים לזה: ווי העמודים[32], ויש ראשונים שכתבו שהסופרים העושים כן הם בורים, ואיסור גמור יש בדבר, לפי שהם מרחיבים ומקצרים את העמודים, ועושים אותיות משונות וארוכות, כדי שיגיע ו' לראש כל עמוד, והרי אסור לשנות חלק מן הכתב[33], וכן להלכה כתבו אחרונים שאין לדקדק לעשות כן, וכתבו שהרוצה לעשות כן, צריך להזהר שלא ימעט או ירחיב את הכתב לשם כך, לפי שהוא דבר שאין לו שורש[34].

גליונות ורווחים

המקומות החלקים בספר התורה, שבהם אין כותבים, נקראים גליון[35]. על שיעור הגליונות שבספר תורה למעלה בראשי הדפים, ולמטה תחת הדפים, ובין דף לדף, ועל דיני הגליונות, ע"ע גליונות.

בין שיטה לשיטה צריך להניח כמלא שיטה[36], ובין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה, ובין אות לאות כמלא חוט השערה[37].

בין חומש לחומש בספר תורה צריך להניח ארבע שיטות פנויות בלא כתיבה[38], לא פחות ולא יותר[39], ולהתחיל בראש השיטה החמישית[40], ואפילו כשחומש מסתיים בסוף עמוד, צריך להניח ארבע שיטות פנויות[41].

בתחילת ובסוף הספר צריך להניח חלק כדי לגול על העמוד[42], ועוד שתי אצבעות שישארו בין העמוד והדף[43].

כל שיעורי הרווחים והגליונות אינם מעכבים, ואם הותיר או חסר – והמשמעות לא השתנתה[44] - הספר כשר[45]. הרחיק אות מאות עד שהתיבה נראית - לתינוק שאינו רגיל[46] - כשתי תיבות, פסול[47], עד שיתקן[48], וכן אם קירב שתי תיבות עד שהן נראות כתיבה אחת, הספר פסול[49].

מנין הדפים ביריעה

עושה אדם יריעה מבת שלשה דפים ועד בת שמנה דפים, אבל פחות מיכן ויתר על כן לא יעשה[50], לפי שהתפרים של חיבורי היריעות יפים בה כשאינם קרובים זה לזה יותר מדאי ואינם מרוחקים זה מזה יותר מדאי, וכשיש ביריעה דפים רבים, הרי היא ארוכה, והתפרים מרוחקים זה מזה, וכשיש בה דפים מועטים, הרי היא קצרה, והתפרים קרובים זה לזה[51]. נזדמנה יריעה בת תשעה דפים, שצריך לקצרה, לא יחלוק שלשה לכאן וששה לכאן, אלא יחלוק ארבעה לכאן וחמשה לכאן[52], לפי שעיקר הנוי הוא בשל ארבעה וחמשה[53].

במה דברים אמורים, שאין עושים פחות משלשה דפים ביריעה, בכל היריעות שבספר חוץ מן האחרונה, אבל באחרונה כותבים אפילו פסוק אחד בדף אחד[54].

תפירת היריעות

ספר תורה שתפרו את יריעותיו בחוטי פשתן, נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר בדינו, אחד אמר שהוא פסול[55], שנאמר בתפילין: למען תהיה תורת ה' בפיך[56], הוקשה כל התורה כולה לתפילין*, מה תפילין, הלכה-למשה-מסיני* שתופרים אותם בגידים דוקא[57], אף תורה תופרים אותה בגידים[58], וכן סתמו בגמרא במקום אחר, שספר תורה שתפרוהו בחוטי פשתן פסול[59], וכן אמרו בירושלמי ובמסכת סופרים, שהלכה למשה מסיני שתורה נתפרת בגידים[60]. ותנא אחד אמר שאף ספר שתפרוהו בפשתן כשר[61], לפי שלענין זה לא הוקשה התורה לתפילין[62], וכן סבר רבי חייא, שתופרים ספר תורה אף בפשתן[63]. להלכה אין תופרים אלא בגידים[64], ואם תפר שלא בגידים, הספר פסול, עד שיתיר ויחזור ויתפור כהלכה[65]. יש ראשונים שכתבו שבשעת הדחק, כשאין ספר אחר, קוראים בציבור אף בספר שיריעותיו תפורות במשי, כשבתחילת תיקונו נעשה כך, וכשאי אפשר לתקנו קודם הקריאה, משום עת-לעשות-לה'*[66].

לסוברים שתופרים דוקא בגידים, אין תופרים אלא בגידים של בהמה או חיה טהורה, ואפילו מנבילות וטרפות שלהם, אבל לא משל טמאות[67], ודבר זה הוא הלכה למשה מסיני[68], ואם תפר בשל טמאה, פסול עד שיתיר ויחזור ויתפור בשל טהורה[69].

ספר תורה שאין כל יריעותיו מחוברות, ואפילו כולן מחוברות חוץ מאחת, ואפילו אותה שאינה מחוברת מונחת לידו, אין קוראים בו, עד שיהא כולו מחובר[70].

ספר תורה שהיה תפור כראוי, ובין שתי יריעות ממנו נקרעה רוב התפירה, אבל עדיין היריעות מחוברות זו לזו בחמש או שש תפירות של קיימא, כתבו ראשונים שהוא כשר[71].

להדביק יריעות בדבק במטלית, ולכתוב אחר כך במקום המטלית, נחלקו במסכת סופרים אם מותר, תנא קמא סובר שאסור, ורבי מאיר אומר שמותר[72].

תפירה שנקרעה, חוזר ותופר אותה, אף על פי שעל ידי זה מתמעט קצת הגליון שבין העמודים, חזרה ונקרעה, חוזר ותופר, אבל אם נקרעה פעם שלישית, לא יחזור ויתפור, לפי שהגליון מתמעט הרבה[73].

מקום התפר

את יריעות ספר התורה תופרים זו לזו מבחוץ[74], לפי שכך התפירה יפה יותר, שהחוטים אינם נראים מבפנים ונראה הכל כקלף אחד[75]. ויש נוהגים שאין תופרים מבחוץ לגמרי, אלא מניחים שתי היריעות זו על גב זו ותופרים בכפל מבית ומחוץ, לפי שכך התפירה חזקה ומתקיימת יותר, ומפרשים שמה שאמרו שצריך לתפור מבחוץ, אין הכוונה מבחוץ לגמרי, אלא שלא יעשה בפנים כדרך תפירת חוץ, שזה מכוער ביותר[76].

אין תופרים לכל אורך היריעה מלמטה עד למעלה, אלא מניחים מעט בראשה ובסופה בלא תפירה[77], כדי שהתפר לא יקרע[78], כשגוללים את הספר ומהדקים אותו[79]. לא עשה כן, אלא תפר הכל מלמעלה עד למטה, הספר כשר[80].

חוץ משיור התפר שלמעלה ושלמטה, צריך לתפור לאורך כל החיבור שבין היריעות[81], ואין די בשלש תפירות - כבמגילה[82] - אלא צריך לתפור יותר[83]. ואם רוב היריעה לא נתפר, או שהרוב נתפר שלא בגידים, אלא בחוטים שאינם כשרים, הספר פסול[84].

החלפת יריעות

ספר תורה שבלו ממנו יריעות, ובא להחליפן, לא יחליף יריעה אחת או שתים, אלא יחליף לפחות שלש[85], לפי שאי אפשר שהחדשות יהיו דומות לגמרי לישנות, ולפיכך צריך שיהיו לפחות שלש דומות[86], שאז אין כל כך גנאי בשינויין[87].

האורך וההיקף

אין עושים ספר תורה לא ארכו יותר על היקפו ולא היקפו יותר על ארכו[88], אלא צריך לצמצם הכתב לפי עובי הקלף, עד שהחוט המקיף את עוביו יהיה כמידת ארכו מלמעלה למטה[89], והאמוראים התקשו בעשיית ספר כזה[90], ויש חכמים ששיערו שבגויל, שהוא עב, והיקפו גדול, כשכותב בכתב בינוני, יהיה ההיקף ששה טפחים, ולפיכך אף האורך צריך שיהיה ששה טפחים[91], ואם הכתיבה גסה יתרבה השיעור, ואם היא דקה יתמעט השיעור, שכל שארכו כהיקפו הרי זה כמצותו[92].

העמודים שעושים בתחילת ובסוף ספר התורה[93], יש ראשונים שסוברים שהם נחשבים בכלל העובי לענין ההיקף[94], ולפיכך אם אין שיעור לעובי העמוד – עי' להלן, שיש שצדדו לומר שיש שיעור לעובי העמודים[95] - בקל ניתן לכוין שיהא עוביו כהיקפו, שהרי ניתן לכוין את עובי העמוד כפי הצורך[96]. ויש ראשונים שנראה מדבריהם שהעמודים אינם בכלל העובי[97]. ויש שנראה מדבריהם שנסתפקו בזה[98].

עמודים בתחילתו ובסופו

ספר תורה, עושים לו שני עמודים – של עץ[99] - אחד בתחילתו ואחד בסופו[100], ותופרים עליהם את העור ששייר בתחילה ובסוף הספר[101], וגוללים את הספר עליהם[102], וצריך להרחיק בין העמודים ובין הכתב שבדף[103].

את העמודים מחברים ליריעות על ידי תפירה בגידים דוקא[104], אבל אין מדביקים אותם בדבק[105]. ויש שכתבו לענין ספר שעמודיו נתפרו בחוטי משי, שבשעת הדחק, כשאין מי שיתקן, מותר לקרא בו, אבל אם אפשר לתקנו, צריך לתקן קודם שיקראו בו[106]. ויש אחרונים שכתבו שאפילו אם לא חברו את העמודים כלל ליריעות, הספר כשר[107].

העמודים, צדדו ראשונים לומר שיש להם שיעור עובי מסוים, שהיה ידוע לחכמי הגמרא[108].

פרשות פתוחות וסתומות

ספר התורה מחולק לפרשיות, ובין פרשה לפרשה מניחים מקום כשיעור כמה אותיות חלק, שאין כותבים בו, ושני מיני פרשיות יש, פרשיות פתוחות ופרשיות סתומות, וחילוק יש ביניהן בצורת הריוח שלפניהן. על הפרשיות הפתוחות והסתומות, פרטי דיניהן, והדין כשטעה ועשה מפתוחה סתומה או להפך, ע"ע פתוחות וסתומות.

הרווח בין פרשה לפרשה

שעור הרווח בין פרשה לפרשה לא נאמר בגמרא, אבל נהגו בו הסופרים, וקבלה הוא בידם איש מפי איש, שיהיה כמו תשע אותיות, כשיעור כתיבת: אשר אשר אשר, שלש פעמים[109]. ודבר זה אינו אלא למצוה מן המובחר, ואם שינה לא פסל[110].

כתיבה מחוץ לדף

נזדמנה בסוף שיטה תיבה בת חמש אותיות, ואין מקום לכולן, כותב שלש בתוך הדף ושתים חוץ לדף, אבל לא יכתוב שתים בתוך הדף ושלש חוץ לדף[111], ואם לא נשאר מן השיטה כדי לכתוב שלש אותיות, מניח המקום פנוי ומתחיל מתחילת השיטה הבאה[112].

היתה התיבה בת יותר מחמש אותיות, נחלקו ראשונים כמה אותיות מותר לכתוב מחוץ לדף: יש סוברים שמותר לכתוב בחוץ אפילו הרבה אותיות, כל שאינן רוב התיבה, ולפיכך אם נזדמנה לו תיבה של עשר אותיות, מותר לכתוב חציה בדף וחציה חוץ לדף[113]. ויש חולקים וסוברים שלעולם אין כותבים יותר משתי אותיות בחוץ, אפילו מתוך תיבה ארוכה, לפי שהוא דבר מגונה שיש הרבה אותיות מחוץ לדף[114].

היתה התיבה בת שלש אותיות, כתבו ראשונים שמותר לכתוב שתים מהן מחוץ לדף, אף על פי שרובה מבחוץ[115].

תיבה שלמה, אפילו היא בת שתי אותיות בלבד, לא יזרקנה לבין הדפים, אלא חוזר וכותב בתחילת השיטה[116], שאף על פי שהתירו לכתוב חלק מתיבה מחוץ לדף[117], לא התירו לכתוב שם תיבה שלמה[118]. וכתבו ראשונים שאפילו שתי אותיות מתוך תיבה גדולה, אם הן נראות כמו תיבה בפני עצמה, אין כותבים אותן חוץ לדף[119].

דינים אלו אינם אלא למצוה מן המובחר, אבל בדיעבד אינם פוסלים[120].

שם השם, צריך שיהיה כולו בתוך הדף, ואין כותבים אותיות ממנו מחוץ לדף כלל[121].

תליית תיבה

שכח תיבה, תולה אותה בין השיטות[122], ומותר אפילו לכתוב מקצת תיבה בשיטה ומקצתה למעלה בין השיטות[123].

על תליית השם ע"ע אזכרות.

סוף הספר

הכותב ספר תורה ובא לו לגמור, לא יגמור באמצע הדף, אלא בסופו[124]. ויש ראשונים שמפרשים שאמוראים נחלקו בדבר: חכמים סוברים שניתן לסיים אף באמצע הדף[125], ורב אשי סובר שצריך לסיים דוקא בסוף הדף[126], ואף לדעתם להלכה צריך לסיים דוקא בסוף הדף[127]. בא לו לגמור, ונשארו מן הדף שיטות הרבה, יקצר בכתיבתו וילך עד שיגיע לסוף הדף[128], היינו שיקצר את השורות, שכל שורה תהיה קצרה מקודמתה, ויכוין עד שהתיבה האחרונת תהיה בסוף הדף[129], ומותר אפילו לכתוב תיבה אחת בכל שיטה, כדי לגמור בסוף הדף[130]. לא נותרו תיבות אפילו כמנין השיטות, כתבו ראשונים שיעשה אותיות ארוכות מלמעלה למטה, עד שתחזיק תיבה אחת כמה שיטות[131].

המילים האחרונות בתורה: לעיני כל ישראל, אמר רב שכותבים אותם באמצע שורה[132], ויש ראשונים שמפרשים שאמוראים נחלקו בדבר: חכמים סוברים שניתן לסיים אף בסוף שורה[133], ורב אשי סבר שצריך לסיים דוקא באמצע שורה, ולא בסופה[134], וכן הלכה[135].

דינים אלו אינם אלא למצוה מן המובחר, אבל בדיעבד אינם פוסלים את הספר[136].

צורת שירת הים

שירת הים נכתבת אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח[137], ופרשו ראשונים ששורה אחת, מניחים ריוח אחד באמצעה, ובכך מחלקים אותה לשתים, ובשורה שלאחריה מניחים ריוח בשני מקומות באמצעה, עד שתימצא חלוקה לשלש, ובשורה הבאה שוב עושים ריוח אחד באמצע, ונמצא ריוח כנגד הכתב וכתב כנגד הריוח[138]. וכתבו ראשונים שכותבים אותה בשלשים שיטות, את השיטה העליונה כותבים כדרכה, בלא רווחים, ומהשורה השניה ואילך מתחילים צורה של אריח ולבינה[139].

כתבו ראשונים שיש קבלה בידי הסופרים איש מפי איש, שבראש חמשת השיטות שלמעלה משירת הים יהיו התיבות: הבאים[140], ביבשה[141], השם[142], מת[143], במצרים[144], ובראש חמשת השיטות שתחת השירה יהיו התיבות: ותקח[145], אחריה[146], סוס[147], ויצאו[148], ויבאו[149]. ודברים אלו אינם אלא מצוה מן המובחר, ואם שינה לא פסל[150].

צורת שירת האזינו

שירת האזינו נכתבת לבינה על גבי לבינה, וכל השורות שבה ארכן שוה[151] - שלא כשירת הים, שיש בה שורות קצרות ושורות ארוכות[152] - וכל שיטה ושיטה יש באמצעה ריוח אחד, עד שנמצאת חלוקה לשתים[153], ושיעור הרווח, כתבו ראשונים שהוא כשיעור הרווח שבפרשה סתומה[154].

שירת האזינו, כותבים אותה בשבעים שיטות[155], ואלו הן התיבות שבראש כל שיטה ושיטה: האזינו, יערף, כשעירם, כי, הצור, אל, שחת, הלה', הלוא, זכר, שאל, בהנחל, יצב, כי, ימצאהו, יסבבנהו, כנשר, יפרש, ה', ירכבהו, וינקהו, חמאת[156], ואילים[157] – ויש ראשונים שכתבו במקום ואילים: בני[158] - ודם, שמנת, וינבל, בתועבת, אלהים, לא, ותשכח, מכעס, אראה, בנים, כעסוני, בגוי, ותיקד, ותלהט, חצי, וקטב, עם, ומחדרים, יונק, אשביתה, פן, ולא, ואין, יבינו, ושנים, וה', ואיבינו, ומשדמת, אשכלת, וראש, חתום, לעת, וחש, ועל, ואפס, צור, ישתו, יהי, ואין, מחצתי, כי, אם, אשיב, אשכיר, מדם, הרנינו, ונקם[159].

והתיבות שבראש כל חצי שיטה אחרונה, שהן באמצע הדף, כתבו ראשונים שאלו הן: ותשמע, תזל, וכרביבים, הבו, כי, צדיק, דור, עם, הוא, בינו, זקניך, בהפרידו, למספר, יעקב, ובתהו, יצרנהו, על, ישאהו, ואין, ויאכל, ושמן, עם, עם, וישמן, ויטש, יקנאהו, יזבחו, חדשים, צור, וירא, ויאמר, כי, הם, ואני, כי, ותאכל, אספה, מזי, ושן, מחוץ, גם, אמרתי, לולי, פן, כי, לו, איכה, אם, כי, כי, ענבמו, חמת, הלא, לי, כי, כי, כי, ואמר, אשר, יקומו, ראו, אני, ואין, ואמרתי, ותאחז, ולמשנאי, וחרבי, מראש, כי, וכפר[160].

כתבו ראשונים שיש קבלה בידי הסופרים איש מפי איש, שבראשי שש השיטות שלמעלה משירת האזינו נוהגים לכתוב את התיבות: ואעידה[161], אחרי[162], הדרך[163], באחרית[164], להכעיסו[165], קהל[166], ובראשי חמשת השורות שמתחת לשירת האזינו נהגו לכתוב את התיבות: ויבא[167], לדבר[168], אשר[169], הזאת[170], אשר[171], ויש שכתבו שבראשי ששת השורות שמתחת לשירת האזינו כותבים את התיבות: ויבא[172], העם[173], הדברים[174], לבבכם[175], אשר[176], התורה[177]. והדברים הללו אינם אלא למצוה מן המובחר, ואם שינה לא פסל[178].

כתב שירה כשאר התורה

כתב את השירות כשאר התורה, בלא רווחים באמצע השורות, הספר פסול, ואין בו קדושת ספר תורה כלל[179], ודוקא כשכתב כשאר הכתב בלא פיזור, אבל אם שינה בפיזור ממה שנהגו לא פסל, ובלבד שיהא – בשירת הים - אריח על גבי לבינה[180].

כתב שאר התורה כשירה

כתב פרשיה משאר התורה כשירה, היינו עם רווחים באמצע השורות, הספר פסול, ואין בו קדושת ספר תורה כלל[181].

הכתיבה והכתב

מעשה הכתיבה

על מעשה כתיבת ספר תורה, הזהירות והדקדוק בה, הכתיבה מתוך הכתב, הוצאת התיבות בפה קודם הכתיבה, דין כתיבה בדפוס, הכתיבה סמוך לשרטוט, ויתר דיני הכתיבה, ע"ע כתיבת סת"ם.

על דין כתיבה לשמה ע"ע כתיבת סת"ם[182] וע' לשמה[183].

על כתיבה על ידי מעשה שאינו בגוף האותיות ע"ע חק תוכות.

כלי הכתיבה

על כלי הכתיבה ע"ע כתיבת סת"ם[184].

כתיבה ביד ימין

ספר תורה, צריך לכתבו ביד ימין*[185]. על פרטי הדין ע"ע כתיבת סת"ם[186].

על הדין באטר* ע"ע אטר[187].

הדיו

ספר תורה, צריך לכתבו בדיו*[188], מהלכה למשה מסיני[189], ואם כתבו שלא בדיו יגנז[190].

על מהות הדיו ודיניו ע"ע דיו; על הכתיבה בדיו ע"ע כתיבת סת"ם[191].

הכותב

על האדם הכשר לכתיבת ספר תורה, ועל עבד* וקטן* ואשה* ומסור* ומומר* ורשע* וכותי* וממזר*, אם הם כשרים, ע"ע כתיבת סת"ם[192].

על האופנים שספר תורה שנכתב ביד מי שהוא פסול לכתיבה, או שנמצא בידו, הוא טעון גניזה*, ע"ע גניזה.

הכתב והלשון

ספרי תורה, נחלקו תנאים באלו לשונות ניתן לכתבם: תנא קמא סובר שהם נכתבים בכל לשון[193], וכן בכל כתב[194]. ורבן שמעון בן גמליאל אומר שלא התירו - מלבד בלשון הקדש וכתב אשורי - אלא ביונית[195], והטעם שהתירו ביונית יותר משאר לשונות אמר רבי יוחנן שהוא משום שנאמר: יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם[196], יפיותו של יפת, היינו לשון יון, שהיא יפה משל כל בני יפת, תשכון באהלי שם, היינו בתורה[197]. וכן סובר רבי יהודה, שלא התירו אלא יונית, וטעמו משום המעשה שהיה בתלמי המלך, שחכמים תרגמו לו את התורה ליונית[198]. להלכה אין כותבים אלא בלשון הקדש ובכתב אשורי, וכן ביונית[199], אלא שכתבו ראשונים שהיונית כבר נשתקעה מן העולם ואבדה, ולפיכך היום אין כותבים אלא בלשון הקדש ובכתב אשורי[200], והנכתב בשאר לשונות פסול[201].

על פרטי דיני הלשון והכתב של ספר תורה ע"ע כתב אשורי וע' כתיבת ספר תורה[202] וע' לשון[203] וע' לשון הקודש וע' עת לעשות לה' וע' תורה שבכתב.

על דיני התרגום* שבתורה ע"ע תרגום.

דקדוק צורת האותיות

על צורת האותיות* המדויקת עי' כל אות בערכה; על הזהירות שאות לא תתקלקל ולא תדמה לחברתה, והדין בדיעבד, ע"ע אותיות.

שינויים בגודל הכתב

אל ימעט אדם את הכתב[204], כלומר שלא יכתוב חלק מן השיטות באותיות קטנות יותר משאר הספר[205], לא מפני הריוח שלמעלה או שלמטה[206], כדי שיישארו שם גליונות* בשיעור הראוי[207], ולא מפני הרווח שבין שיטה לשיטה[208], כגון כששרטטו באמצע הדף שיטות שאין ריוח כדי שיעור ביניהן[209], ולא מפני הריוח שבין פרשה לפרשה[210], כגון כשצריך לסיים ולהתחיל פרשה באותה שורה, ולהפסיק ביניהן, ואין בה אלא רווח מועט[211]. בטעם הדבר כתבו ראשונים שאם יהיו מקצת השיטות בכתיבה גסה ומקצתן בדקה אין זה הדר[212]. וכשם שאין לכתוב חלק מן הספר באותיות קטנות יותר, כך אין לכתוב חלק באותיות גדולות יותר[213]. ודינים אלו אינם אלא למצוה מן המובחר, אבל בדיעבד הספר כשר[214], ובמקום שאי אפשר לתקן את הספר בלא לשנות את גודל הכתב, מותר אף לכתחלה לשנותו[215].

ובירושלמי ובמסכת סופרים אמרו בספר שהשמיטו ממנו פסוק, שמותר למחוק שורה או שתים, ולכתוב במקומן שלש שורות בכתב קטן יותר, אבל אין כותבים ארבע שורות בכתב קטן יותר[216].

דיבוק אותיות

צריך להזהר בכתיבה שלא תדבק אות באות[217], שכל אות שאין העור מקיפה מארבע רוחותיה פסולה[218]. על פרטי הדין ע"ע אותיות: הקף גויל.

נקב בקלף

על נקב בקלף, אם כותבים עליו, ודינו כשנעשה אחר הכתיבה, ע"ע אותיות.

אותיות משונות

על האותיות המשונות שבספר תורה ע"ע אותיות[219].

אותיות גדולות וקטנות

על האותיות הגדולות והקטנות שבספר תורה ע"ע אותיות[220].

אותיות נקודות

על עשר תיבות בתורה יש נקודות[221], על האותיות הנקודות, ועל פרטי דין הנקוד ע"ע נקוד; על דרשות שנדרשות מן הנקודות ע"ע מדות שהתורה נדרשת בהן[222].

תגין

על האותיות שצריך לעשות עליהן תגין*, ע"ע תגין.

חסרות ויתרות

על המילים בספר התורה שדינן להיות חסרות או מלאות, והדין כששינה וכתב את המלא חסר ואת החסר מלא, או שהותיר או חסר אות אחת בספר, ע"ע חסרות ויתרות.

קרי וכתיב

תיבה שיש בה קרי-וכתיב* - ע"ע - וכתבה כקריאתה, כגון שכתב ישכבנה במקום ישגלנה[223], ובטחורים במקום ובעפולים[224], וכיוצא בהן, הרי זה ספר פסול, ואין בו קדושת ספר תורה, אלא הוא כחומש מן החומשים[225].

שמות נחלקים ושאינם נחלקים

אלו השמות שבתורה שנחלקים לשני מילים: בית אל[226], צפנת פענח[227], פוטי פרע[228], בן אוני[229] באר שבע[230].

ואלו השמות שאינם נחלקים: עמיאל[231], צוריאל[232], צורישדי[233], עמישדי[234], גמליאל[235], פדהצור[236], פדהאל[237], עמינדב[238], ראובן[239], געתם[240], פוטיפר[241].

קדושתו וכבודו

קדושתו וכבודו

ספר תורה כשר, נוהגים בו קדושה יתירה וכבוד גדול[242], וצריך לשבת לפניו בכובד ראש, באימה ופחד, לפי שהוא העד הנאמן לכל באי עולם שנאמר: והיה שם בך לעד[243], וצריך לכבדו כפי כחו[244], שכן אמרו חכמים הראשונים שכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות[245], ומצוה לייחד לספר תורה מקום, ולכבד ולהדר את המקום ההוא יותר מדאי, ולא ירוק אדם כנגד ספר תורה, ולא יגלה ערותו כנגדו, ולא יפשיט רגליו כנגדו, ולא יניחנו על ראשו כמשאוי, ולא יחזיר אחוריו לספר תורה, אלא אם כן היה גבוה ממנו עשרה טפחים[246].

לא יניח אדם את הספר על ארכובותיו ויניח אצילי ידיו עליו ויהא קורא בו, וכן לא יתננו על גבי הכסא ויהיה תלוי וקורא בו, כדרך שעושים בשטרות, לפי שאין נוהגים בזיון בספרים, אלא אוחז בידיו באימה וקורא בו[247].

על האיסור לעזוב את ספר התורה פתוח ולצאת מבית הכנסת ע"ע קריאת התורה.

הנחתו על ספרים, והנחת ספרים עליו

מותר להניח ספר תורה על גבי ספר תורה ועל גבי חומשים ונביאים וכתובים, אבל אין מניחים נביאים וכתובים וחומשים על גבי ספר תורה[248].

אחיזתו בלי כיסוי

אסור לאחוז ספר תורה שהוא ערום, בלא מטפחת[249], והאוחזו ערום נקבר ערום[250], כלומר ערום מאותה מצוה[251] שעשה באותה שעה, שאם אחזו לקרא בו, אין לו שכר על הקריאה, ואם אחזו לגוללו או להגיהו, אין לו שכר על דברים אלו[252].

ישיבה על מטה שהוא עליה

על גבי מטה שספר תורה מונח עליה, רב הונא סבר שאסור לשבת[253], וכן פסקו ראשונים ואחרונים להלכה[254], ורבה בר בר חנה אמר בשם רבי יוחנן שמותר לשבת[255], וכן יש ראשונים שפסקו להלכה[256]. היה ספר התורה נתון על דבר אחר שנמצא על המיטה, בירושלמי אמרו שלדברי הכל מותר לשבת על המיטה[257], וכן יש ראשונים שפסקו להלכה[258], ויש שפסקו להלכה שאף באופן זה אסור לשבת על המיטה[259].

הנחתו על גבי קרקע

ספר תורה, אסור להניחו על גבי קרקע[260].

עמידה בפניו

הרואה ספר תורה כשהוא מהלך, חייב לעמוד מפניו[261], עד שיעמוד זה שהוא מהלך בו כשיגיענו למקומו, או עד שיתכסה מעיניו[262].

אחיזתו על ידי טמא

כל הטמאים, ואפילו נדות, ואפילו כותי, מותרים לאחוז ספר תורה ולקרות בו, שאין דברי תורה מקבלים טומאה, והוא שלא יהיו ידיו מטונפות או מלוכלכות בטיט, אלא ירחצו ידיהם ואחר כך יגעו בו[263].

נשיאתו בדרך

המוליך ספר תורה ממקום למקום, לא יתננו בשק ויתננו על גבי חמור וירכב עליו, מפני שנוהג בו מנהג בזיון[264], אלא מניחו בחיקו כנגד לבו, והוא רוכב על הבהמה[265]. ולהפשילו לאחריו על גבי החמור, יש אוסרים[266], ויש מצדדים להתיר[267].

היה מתירא מפני נכרים או לסטים, מותר אפילו לתת את ספר התורה בשק ולהניחו על החמור ולרכב עליו[268].

ביחס למזוזה

ספר תורה, קדושתו חמורה מקדושת מקדושת מזוזה[269].

עשית מזוזה ממנו

ספר תורה שבלה, אין עושים ממנו מזוזה, לפי שאין מורידים מקדושה חמורה לקדושה קלה[270]. ואף מן הגליונים של ספר תורה אין עושים מזוזה[271].

מכירתו

לא ימכור אדם ספר תורה, אפילו אינו צריך לו[272], ואפילו אין לו מה יאכל[273], ואם עבר ומכר אינו רואה סימן ברכה לעולם[274]. ומותר למכור ספר תורה לשני דברים: כדי ללמוד תורה, וכדי לישא אשה[275], ללמוד תורה, לפי שהלימוד מביא לידי מעשה, ולישא אשה לפי שנאמר: לא תהו בראה לשבת יצרה[276], ואף לדברים אלו אין מוכרים אלא כשאין דבר אחר למכור[277].

אסור למכור אפילו ספר תורה ישן, כדי לקנות ספר תורה חדש[278], שמא יפשע ולא יקח חדש[279]. היה החדש כתוב ומונח לקנותו, ספק הוא בגמרא אם מותר למכור את הישן כדי לקנות את החדש[280], וראשונים ואחרונים פסקו שאסור[281].

על מכירת ספר תורה לצורך פדיון-שבוים*, ע"ע.

קניה בדמיו

מכרו ספר תורה, לא יקחו בדמיו אפילו ספרי נביאים וכתובים[282], אלא יקחו ספר תורה אחר[283], לפי שמעלים בקודש ואין מורידים, ואין קדושה למעלה מקדושת ספר תורה[284].

תשמיש המטה בבית שהוא נמצא בו

בית שיש בו ספר תורה אסור לשמש בו את המיטה[285], והמשמש מיטתו שם עלול להסתכן[286], למות בעונש אותו עוון[287].

היתה בפני הספר מחיצה גבוהה עשרה, מותר לשמש מיטתו במקומו[288], כשאין בית אחר להוציאו אליו[289].

היה ספר התורה מונח בכלי בתוך כלי, ולפחות כלי אחד מהם אינו כליו של הספר, כלומר שאינו מזומן לו, יש ראשונים סוברים שמותר לשמש מיטתו באותו בית[290], וכתבו אחרונים בדעתם שלא התירו אלא כשאין בית אחר שאפשר להוציאו אליו, ודוקא כשאי אפשר לעשות מחיצה בפניו, אבל כשאפשר להוציאו או לעשות מחיצה, אסור[291]. ויש ראשונים שחולקים וסוברים, שלעולם אסור לשמש מיטתו שם בלא מחיצה, אפילו כשהספר בכלי בתוך כלי, שלא התירו דבר זה אלא בתפילין* ושאר כתבי-הקדש*, ולא בספר תורה[292].

הפיכת יריעה

כותבי ספרי תורה, אסור להם להפך יריעה על פניה[293], אפילו כדי להגן עליה שלא יעלה אבק על האותיות[294], לפי שהוא דרך בזיון[295], אלא פורס עליה את הבגד[296], או כופלה[297].

ובירושלמי ובמסכת סופרים שנינו שספר שאין עליו מפה הופכו על הכתב[298].

קבורתו כשבלה

על קבורת ספר תורה שבלה ע"ע גניזה[299]. על מקק הספרים ע"ע גניזה[300].

קבורת מטפחותיו

על מטפחות ספרי תורה שבלו, שעושים אותן תכריכים* למת-מצוה*, ע"ע גניזה[301] וע' תשמישי קדושה.

תשמישיו

על תשמישי ספר התורה, כגון התיק והמטפחות והארון והמגדל שלו, ורמוני כסף וזהב שעושים לו, אם מותר להשתמש בהם, ואם מותר להוציאם לחול, ואם צריך לגנזם, ואם מועיל בהם תנאי, ע"ע תשמישי קדושה.

בבית המרחץ

על איסור הכנסת ספר תורה לבית-המרחץ*, ע"ע בית המרחץ[302].

בבית הכסא

על איסור הכנסת ספר תורה לבית-הכסא*, ועל איסור קריאה בו בארבע אמות הסמוכות לבית הכסא, ע"ע בית הכסא[303].

על האיסור להשתין למי שאוחז ספר תורה ע"ע מחנה קדוש וע' מי רגלים.

דיניו

מצות כתיבת ספר תורה

מצות-עשה* על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה[304], שנאמר: ועתה כתבו לכם את השירה הזאת[305]. על פרטי המצוה ע"ע כתיבת ספר תורה.

חובת המלך

המלך*, מצוה עליו לכתוב ספר תורה לעצמו יתר על הספר שהיה לו כשהיה הדיוט[306], שנאמר: והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר וגו'[307]. על פרטי המצוה ע"ע כתיבת ספר תורה[308] וע' מלך.

השהייתו כשאינו מוגה

ספר שאינו מוגה, עד שלושים יום מותר להשהותו, מכאן ואילך אסור להשהותו[309], שנאמר: ואל תשכן באהליך עולה[310], אלא יתקנו או יגנזנו[311].

על פרטי ודיני הגהה* ע"ע.

תיקון טעויותיו

ספר תורה שיש בו טעויות – היינו שחסרות בו אותיות[312] - בכל דף ודף, בברייתא שנינו שכל שיש יותר משלש טעויות בכל דף, אין לו תקנה[313], וכן הלכה[314], ורב אמר שכל שיש יותר משתי טעויות בדף אין לו תקנה[315]. הטעם שאין לו תקנה כשיש טעויות רבות הוא שעל ידי הוספת האותיות החסרות הספר נראה מנומר[316].

ספר שיש בו אותיות יתרות, אפילו הן רבות מאד, מתקנים אותו על ידי גרירה[317], לפי שגרירה אינה גנאי כל כך לספר כמו הוספת אותיות בין השורות[318]. ולאחר שגוררים את האותיות, אם הן היו באמצע תיבה, ממלאים את החלל על ידי הארכת האותיות שלפניהן ושאחריהן, כדי שלא יהיה הפסק באמצע תיבה[319].

אפילו ספר שהיו בו יותר מארבע טעויות בדף - ואפילו יש שלשים או ארבעים טעויות בדף[320] - אם היה בו דף אחד שלם, הוא מציל על כולו, וניתן לתקנו[321], ואפילו אם הדף ההוא לא היה שלם לגמרי, אלא אף בו היו טעויות, כל שלא היו בו ארבע טעויות, עדיין הוא מציל על כל הספר, וניתן לתקנו[322]. דף שלם אינו מועיל להציל את כל הספר אלא אם היה כתוב כראוי מתחלה, אבל אחר שיש טעויות בכל דף, אין מועיל שיכתוב עתה דף אחד שלם[323].

אין מתקנים ספר תורה אלא כשרובו כתוב כראוי – היינו שרוב אותיותיו כתובות כתקנן[324] – אבל אם רובו משובש, אפילו היו חלק מן הדפים כתובים כראוי, אין מתקנים אותו[325].

קריאה כשנמצאו בו טעויות

ספר תורה שנמצאו בו שלש טעויות, כתבו ראשונים שאסור לקרא בו עד שיגיהו אותו, לפי שהוא מוחזק במוטעה[326]. וע"ע הגהה וע' קריאת התורה.

כתיבת חלק מן התורה

חומש שלם מן התורה מותר לכתבו לבדו[327]. על מהותו וקדושתו ודיניו של החומש ע"ע חומשים.

מגילה, היינו פרשה או שתים מן התורה, אם מותר לכתבה לבדה לתינוק להתלמד בה, נחלקו תנאים: תנא קמא סובר שאסור, אלא אם כן הוא חושב להשלים עד סוף הספר[328], וכן רבה סבר שאסור לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה[329], וכן יש ראשונים ואחרונים שכתבו להלכה[330], ואין חילוק בזה בין כתיבה לבין חריתה בעצים או בזהב או לרקם בבגדים[331]. ורבי יהודה סובר שמותר לכתוב פרשה שלמה, כגון מבראשית עד דור המבול, ומתחילת ויקרא עד ויהי ביום השמיני[332], שהוא גמר ציווי הקרבנות[333], וכן להלכה יש ראשונים ואחרונים שכתבו שכותבים מגילה לתינוק להתלמד בה[334], וכן יש ראשונים שכתבו שאף לסוברים שמעיקר הדין אסור לכתוב, מאחר ואי אפשר לכל עני שבישראל לכתוב תורה שלמה לבנו, התירו משום עת-לעשות-לה'* הפרו תורתך[335].

אף לסוברים שאסור לכתוב מגילה, מותר לכתוב שלש תיבות בשיטה, ושלש תיבות בשיטה אחרת רחוקה ממנה, שאינה נקראת עם הראשונה, עד שישלם כל הענין[336], לפי ששלש תיבות אינן חשובות ספר[337].

דיבוק תורה נביאים וכתובים

על מחלוקת התנאים אם מותר לדבק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד ע"ע נביאים.

כרך שיש בו תורה נביאים וכתובים, אין קדושתו כקדושת ספר תורה, אלא כחומש מן החומשים, לפי שדין היתר כדין החסר[338].

קרעים

ספר תורה שנקרעה בו יריעה, והקרע נכנס לתוך השיטות – ולא עבר על האותיות[339], ולא נשתנתה או נתחלקה צורת אחת מהן[340] - אם הקרע נכנס בעומק שתי שיטות של כתב, יתפור, אבל אם נכנס שלש שיטות, לא יתפור[341], אלא יסלק את היריעה[342], לפי שספר התורה צריך להיות נאה ומהודר, וכשהוא קרוע כל כך אינו מהודר[343], או משום שכשהיריעה קרועה כל כך, חכמים חששו שתיקרע עוד[344], ויש שפירשו שמן התורה הוא שאין מתקנים יריעה קרועה כל כך[345]. במה דברים אמורים, שבשלש לא יתפור, בקלף ישן, אבל בחדש יתפור[346], לפי שבישן הקריעה מגונה יותר מאשר בחדש[347], או משום שהישן הוא חלוש יותר מהחדש, והקרע הולך וגדל בו יותר מהחדש[348]. ואמרו בגמרא שיש חילוק בזה בין קלף מעופץ לשאינו מעופץ[349], ונחלקו ראשונים בביאור החילוקים וטעמיהם: א) יש מפרשים שהישן לעולם אין תופרים בו שלש שורות, לפי שהקריעה מגונה בו, ואילו בחדש יש חילוק, שהמעופץ, שהוא שחור, דינו כישן, ואין תופרים אותו, ושאינו מעופץ תופרים[350]. ב) ויש מפרשים שאין חילוק אלא בין ישן לחדש, ומעופץ ולא מעופץ הם גדר ישן וחדש, שכל שעפצו ניכר, הוא נחשב חדש, ותופרים בו שלש שורות, וכל שאין עפצו ניכר, הוא נחשב ישן, שאין תופרים בו שלש שורות[351]. ג) ויש שכתבו שהחילוק למסקנת הגמרא אינו בין ישן לחדש אלא בין מעופץ ללא מעופץ בלבד, שבמעופץ אין התפירה ניכרת כל כך, ולפיכך אפילו נכנס שלש שיטות יתפור, ובשאינו מעופץ לא יתפור[352].

היה הקרע בין דף לדף ובין שיטה לשיטה, כנגד הכתב, ובעומק שאם היה בכתב היה נכנס בתוכו יותר משלש שיטות, ספק הוא בגמרא אם יתפור[353]. ולהלכה יש ראשונים שפסקו שיתפור[354], ויש שפסקו שכיון שהוא ספק יש להחמיר ולא לתפור[355].

אף ספר שמותר לתפור בו קרע של שלש שורות[356], כתבו ראשונים שקרע של יותר משלש שורות, אין תופרים בו, לפי שכשיש קרע גדול, אפילו הוא תפור, הספר אינו מהודר[357].

קרע שבספר תורה אמרו בגמרא שאין תופרים אותו אלא בגידים, ולא בגרדין[358] - היינו חוטים אחרים[359], ויש מפרשים חוטי פשתן[360] - ויש ראשונים שכתבו שנהגו לתפור במשי[361].

תיקון קרע בספר תורה על ידי הדבקת מטלית מבחוץ, נחלקו ראשונים אם הוא מועיל: א) יש מצדדים לומר שאפילו בקרע שאין תופרים אותו, הדבקת מטלית מועילה, לפי שהיא מחברת את הקרעים יפה, והקרע אינו ניכר[362]. ב) ויש סוברים שהדבקה מועילה דוקא בקרע שניתן לתפרו, ולא בקרע שאין תופרים אותו[363]. ג) ויש סוברים שהדבקה אינה מועילה אפילו בקרע שמותר לתפרו[364], שהרי אמרו בגמרא שאין תופרים קרעים אלא בגידים[365], ועוד, שמאחר ותמיד גוללים את הספר ומהדקים אותו, וזה מושך לכאן וזה לכאן, יש לחוש שהדבק יתפרד ויקרע יותר[366].

על הדבקת מטלית קודם כתיבת הספר, וכתיבה על המטלית, עי' לעיל[367].

ניקוד ופיסוק

ספר תורה שיש בו פיסוק או ניקוד, אין קוראים בו[368], והוא פסול[369], לפי שאין לנו אלא כנתינתו מסיני, וטעם נוסף יש שלא לנקד, שכמה דרשות דרשו חכמים מן המקרא והמסורת, ואם אתה מנקדו אין כאן מסורת[370]. הניח אויר בין הפסוקים, ולא סימן את ההפסק בדיו, כתבו ראשונים שכל שלא הניח כשיעור הפסק של פרשה[371], הספר כשר[372], אבל לכתחלה אין לעשות כן[373].

מחיקת השם

על מחיקת-השם ע"ע.

אזכרות

על האזכרות* שבספר התורה, קידושן, קדושתן ואופן כתיבתן, ע"ע אזכרות.

נאמנות הסופר שכתב אזכרות שלא לשמן

על סופר שטוען שכתב אזכרות של ספר תורה שלא לשמן, ובכך פסל את הספר – ע"ע אזכרות – ע"ע פועל.

נויו

ספר תורה, צריך שיהיה נאה, שכן דרשו: זה אלי ואנוהו[374], התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו וגו' ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראים נאים[375], וכן כתבו ראשונים שצריך לכתבו בכתיבה מתוקנת, נאה ביותר[376], ומיושרת[377].

על פרטי דין נוי והידור מצוה בספר תורה ע"ע הדור מצוה וע' כתיבת סת"ם[378] וע' שרטוט.

הגבהתו

על הגבהת ספר התורה שקוראים בו בציבור ע"ע הגבהה.

גלילתו

ספר תורה נגלל לאמצעיתו, כלומר שגוללים אותו משני הצדדים על שני העמודים שבתחילתו ובסופו[379]. על פרטי הדין וטעמיו, ועל ספר העזרה, שהיה נגלל לתחילתו, ועל שאר דיני גלילת ספר תורה ע"ע גלילה.

צורת העמדתו בארון הקדש

כשמניחים ספר התורה בארון-הקדש*, יש ראשונים סוברים שמניחים אותו בעמידה[380], ויש סוברים שמניחים אותו בשכיבה[381], ויש שכתבו שטוב לצאת ידי שניהם, ולהניחו באלכסון[382].

בבית הקברות

על איסור הכנסת ספר תורה לבית-הקברות*, וקריאה בו שם, ע"ע בית הקברות[383] וע' לועג לרש[384].

במקומו של מת

על אחיזת ספר תורה וקריאה בו במקומו של מת ע"ע לועג לרש[385].

קריעה כשנשרף

הרואה ספר תורה שנשרף, צריך לקרוע[386], על פרטי הדינים ע"ע ע"ע קריעה.

תענית כשנפל

הרואה ספר תורה שנפל, כתבו אחרונים שהוא צריך לצום[387], על פרטי הדין ע"ע תעניות.

הוצאה והכנסה

על הוצאת ספר התורה מארון-הקדש*, והכנסתו אליו ע"ע הוצאה והכנסה.

להראותו לגוי

יש שכתבו שאין להראות ספר תורה לגוי[388].

ארון הקדש

על ארון-הקודש*, שספר התורה נתון בתוכו, ע"ע ארון הקודש.

הצלתו מן הדליקה בשבת

אף על פי שחכמים גזרו שבשבת אין להציל חפצים מן הדליקה, משום שאדם-בהול-על-ממונו* ויש לחוש שיבא לכבות[389], ספר תורה - וכן שאר כתבי-הקדש* - מצילים אותו מן הדליקה[390]. וספר תורה שבלה או שנמחק, אם נשארו בו כמה תיבות, אחת כאן ואחת כאן, ויש בהן כדי ללקט שמונים וחמש אותיות - שזה מספר האותיות שבפרשת ויהי בנסוע[391], שהיא נחשבת ספר שלם[392] - מצילים אותו מפני הדליקה בשבת[393], לפי שעדיין הוא עומד בקדושתו[394], ואם אין בו כדי ללקט שמונים וחמש אותיות, אין מצילים אותו[395]. היו שמונים וחמש אותיות בודדות מפוזרות, שלא בתיבות שלמות, נחלקו אמוראים, רב חסדא אמר שמצילים אותו, ורב הונא אמר שאין מצילים אותו[396], וכן הלכה[397].

היו בספר אזכרות*, מצילים אותו בכל אופן, אפילו כשאין בו שמונים וחמש אותיות[398].

על הולכת ספר תורה לבית האסורים ע"ע קריאת התורה.

על האיסור להתפלל למי שאוחז בידו ספר תורה ע"ע תפלה.

על הוצאת ספר תורה לפני מיטתו של חכם, ועל הנחתו עליה, ע"ע הספד[399].

על אחיזת ספר תורה בעת שבועת-הדיינים* ע"ע שבועת הדיינים.

על טמאת-ידים* על ידי נגיעה בספר תורה ע"ע טמאת ידים וע' כתב אשורי וע' כתבי הקדש.

על אונאה* במכירת וקניית ספר תורה ע"ע אונאה[400].

הערות שוליים

  1. ↑ ע"ע כתיבת ספר תורה.
  2. ↑ ע"ע קריאת התורה.
  3. ↑ ציון 186 ואילך.
  4. ↑ עי' מגילה טז ב: צריכה שרטוט כאמיתה של תורה, ורש"י שם כאמיתה; עי' ירושלמי מגילה פ"א ה"ט: מסרגלין בקנה, וריטב"א מגילה שם בבאורו; מס' סופרים פ"א; רמב"ם ס"ת פ"א הי"ב; טוש"ע יו"ד רעא ה.
  5. ↑ ירושלמי שם וריטב"א שם בבאורו; מס' סופרים שם; רש"י מגילה שם; רמב"ם ס"ת שם. על ראשונים הסוברים שחיוב שרטוט בס"ת אינו מהלמ"מ, אלא הוא מדין חיוב שרטוט בכל כתיבת שלש תיבות מן המקרא, ע"ע שרטוט.
  6. ↑ רמב"ם ס"ת פ"ז ה"ד ופ"י ה"א; טוש"ע שם.
  7. ↑ ציון 814 ואילך.
  8. ↑ רמב"ם ס"ת פ"ז ה"י.
  9. ↑ מס' סופרים פ"ב.
  10. ↑ במדבר לג ב. מס' סופרים שם.
  11. ↑ במדבר א מו.
  12. ↑ שמות לד כז.
  13. ↑ מס' סופרים שם.
  14. ↑ במדבר יא כו. מס' סופרים שם.
  15. ↑ עי' דברים כח טז ואילך.
  16. ↑ דברים שם נח. מס' סופרים שם.
  17. ↑ רמב"ם ס"ת פ"ז ה"י; רא"ש הל' ס"ת סי' כ; טור יו"ד רעה. ועי' רא"ש שם בשם ה"ר יהודה בר' ברזילי, הובא בטור שם בשם ר' יהודה ברצלוני, לעשות מ"ב שורות, ועי' רמ"א בשו"ע שם ו, שנהגו לעשות לא פחות ממ"ח שיטות, וי"א מ"ב, ולא יותר מס' שיטות.
  18. ↑ רמב"ם שם הי"א.
  19. ↑ ברייתא מנחות ל א, ורש"י שם; עי' מס' סופרים פ"ב: שיעור הדף, כדי שיהא רואהו, ונחלת יעקב שם בבאורו שהיינו שלא יהיו עיניו משוטטות; רמב"ם ס"ת פ"ז ה"ד; טוש"ע יו"ד רעב ב. ועי' מס' סופרים שם ומס' ס"ת סוף פ"א,כ שלא יפחות רוחב עמוד מטפח, ושם שר' יוסי בר יהודה אומר שלא יפחות משלש אצבעות.
  20. ↑ רמב"ם שם ה"ט.
  21. ↑ תוס' מנחות ל א ד"ה כגון ורא"ש הל' ס"ת פ"ט בשם ר"ת בשם ר"ח בשם הגאון, הובא בטור יו"ד רעב; ש"ך שם ס"ק ג.
  22. ↑ הגה"מ ס"ת פ"ז ה"י אות ט; סמ"ק מ' קנה; תשב"ץ קטן סי' קפא, בהערה; רמ"א בשו"ע יו"ד רעג ו. ועי' תשב"ץ שם, אם לא עשה כן הספר פסול, ועי' סמ"ק שם, שבדיעבד אין קפידא.
  23. ↑ בראשית א א.
  24. ↑ שם מט ח.
  25. ↑ שמות יד כח.
  26. ↑ שם לד יא.
  27. ↑ דברים טז יח.
  28. ↑ במדבר כד ה.
  29. ↑ דברים לא כח. הגה"מ שם; ש"ך שם ס"ק ה.
  30. ↑ הגה"מ שם.
  31. ↑ רמ"א בשו"ע שם. ועי' ציון 204.
  32. ↑ שמות לח י. הגה"מ ס"ת פ"ז ה"ט אות ז; רמ"א בשו"ע יו"ד רעג ו.
  33. ↑ עי' ציון 204 ואילך. הגה"מ שם; מרדכי מנחות רמז תתקסט.
  34. ↑ רמ"א בשו"ע שם.
  35. ↑ עי' רש"י שבת קטז א ד"ה ספרי. ועי' להלן.
  36. ↑ ברייתא מנחות ל א; ברייתא בירושלמי מגילה פ"א ה"ט; מס' סופרים פ"ב; רמב"ם ס"ת פ"ז ה"ד; טוש"ע שם.
  37. ↑ ברייתא מנחות שם; עי' ברייתא בירושלמי שם; מס' סופרים שם; רמב"ם ס"ת שם, וע"ש פ"ח סוף ה"ד; טוש"ע יו"ד רעד ד.
  38. ↑ ברייתא ב"ב יג ב; ברייתא בירושלמי מגילה פ"א ה"ט; מס' סופרים פ"ב; רמב"ם ס"ת פ"ז ה"ז והט"ו; טוש"ע יו"ד רעג א.
  39. ↑ רמב"ם שם ה"ז.
  40. ↑ רמב"ם שם ה"ז; טוש"ע שם.
  41. ↑ סמ"ק מ' קנה, הובא בב"י שם.
  42. ↑ עי' ציון 100 שעושים עמודים בתחילתו ובסופו. עי' ברייתא ב"ב יד א: תחי' ספר וסופו כדי לגול, ורב אשי שם בבאורה; מס' סופרים פ"ב; רמב"ם ס"ת פ"ט ה"ב; טוש"ע יו"ד רעג א ורעח ב.
  43. ↑ טוש"ע שם רעג א. וע"ע גליונות.
  44. ↑ ע'י להלן.
  45. ↑ עי' רמב"ם ס"ת פ"ז ה"ט ופ"ט ה"ב; טוש"ע יו"ד רעג ה.
  46. ↑ רמב"ם ס"ת פ"ח סוף ה"ד; ט"ז יו"ד סי' רעד ס"ק ב.
  47. ↑ רמב"ם שם פ"ח סוף ה"ד ופ"י ה"א; טוש"ע יו"ד רעד ד. ועי' מס' סופרים פ"ב: הפסיק באמצע השם אל יקרא בו, וכלבו סוף סי' כ ומרדכי מנחות רמז תתקנד, שהכוונה שחילק תיבה לשתים, כגון ראובן כתב ראו בן, ועי' ב"י יו"ד רעו, שי"מ את מס' סופרים שם בע"א.
  48. ↑ רמב"ם שם פ"ח סוף ה"ד. ועי' ציון 319.
  49. ↑ רמב"ם שם פ"י ה"א; טוש"ע שם.
  50. ↑ ברייתא מנחות ל א וירושלמי מגילה פ"א ה"ט; מס' סופרים פ"ב; רמב"ם ס"ת פ"ט הי"ב; טוש"ע יו"ד רעב ג.
  51. ↑ רש"י מנחות שם ד"ה פחות.
  52. ↑ ברייתא מנחות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  53. ↑ טור שם.
  54. ↑ ברייתא מנחות ל א; רמב"ם ס"ת פ"ט הי"ב; טוש"ע יו"ד רעב ג. ועי' ציון 128 ואילך.
  55. ↑ ברייתא מכות יא א.
  56. ↑ שמות יג ט.
  57. ↑ ע"ע תפילין.
  58. ↑ מכות שם.
  59. ↑ עי' מגילה יט א, לענין מגילת אסתר: נקראת ספר, שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה.
  60. ↑ ירושלמי מגילה פ"א ה"ט; מס' סופרים פ"א; רמב"ם ס"ת פ"ט הי"ג.
  61. ↑ ברייתא מכות שם.
  62. ↑ מכות שם.
  63. ↑ עי' מכות שם, שרב אמר שהתפילין של רבי חייא היו תפורות בפשתן.
  64. ↑ מכות שם; רמב"ם ס"ת פ"ט הי"ג ופ"י ה"א; טוש"ע יו"ד רעח א. ועי' רמב"ם שם פ"ג ה"ט, שאם הגידים קשים מרככים אותם באבנים וכיו"ב עד שיעשו כפשתן, וטווים אותם ושוזרים אותם, ובהם תופרים, וע"ע תפילין.
  65. ↑ רמב"ם שם ושם.
  66. ↑ ע"ע עת לעשות לה'. תה"ד סי' נא, הובא בדרכ"מ יו"ד שם אות א. ועי' רמ"א שבציון 106.
  67. ↑ מס' סופרים פ"א; רמב"ם ס"ת פ"ט הי"ג; טוש"ע יו"ד רעח א.
  68. ↑ מס' סופרים שם; רמב"ם שם; ועי' כ"מ שם, שמקורו של הרמב"ם הוא מההקש לתפילין שבציון 58, מה תפילין, הלמ"מ שאין נתפרים אלא בגידים של בע"ח טהורים, ע"ע תפילין, אף ס"ת כן.
  69. ↑ רמב"ם שם ושם פ"י ה"א.
  70. ↑ עי' גיטין ס א: אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יוחנן ס"ת שחסר יריעה אחת אין קוראים בו, ורא"ש הל' ס"ת סי' טז בבאור דבריו; טוש"ע יו"ד רעח ד.
  71. ↑ תה"ד סי' נ; שו"ע יו"ד רעח ג. ועי' ציון 81, כמה תפירות צריך לעשות לכתחלה.
  72. ↑ עי' מס' סופרים סוף פ"ב, והלק"ט לרא"ש הל' ס"ת סוף סי' יד. על תיקון קרע בספר על ידי מטלית עי' ציון 362 ואילך.
  73. ↑ מס' סופרים פ"ה הי"ד, ונחלת יעקב שם בבאורה.
  74. ↑ עי' מס' סופרים פ"ב: תופרים במקום הכתב מבחוץ, ושו"ת הרא"ש כלל ג סי' ו וסי' ז בבאורה. ועי' סה"ת סי' רג וסמ"ג ע' כה, שמפרשים שאין הכוונה במס' סופרים על תפירת היריעות זו לזו אלא על תפירת יריעה שנקרעה, ועי' טור יו"ד רעח שדחה פי' זה; שו"ע יו"ד רעח א.
  75. ↑ עי' שו"ת הרא"ש שם.
  76. ↑ עי' שו"ת הרא"ש שם, הובא בטור יו"ד רעח, שכן נהגו בכמה ס"ת בוירצבורק, וכן נהג אביו של הרא"ש.
  77. ↑ עי' מגילה יט ב: שיור התפר, ורש"י שם ד"ה שיור; רמב"ם ס"ת פ"ט הי"ד; טוש"ע יו"ד רעח א. ועי' מס' סופרים סוף פ"ב, ונחלת יעקב שם בבאורה.
  78. ↑ עי' מגילה שם, ורש"י שם, וכעי"ז ירושלמי מגילה פ"א ה"ט, שר' יוחנן בתחלה אמר ששיור התפר הוא הלמ"מ, ולבסוף חזר בו ואמר שאינו הלמ"מ, אלא חכמים אמרו לעשות כן, כדי שלא יקרע.
  79. ↑ רש"י שם ד"ה כדי.
  80. ↑ ר"ן מגילה שם (ו ב); ש"ך יו"ד שם ס"ק א; ט"ז שם ס"ק א.
  81. ↑ תה"ד סי' נ, ועי' ציון 83; שו"ע יו"ד רעח א. ועי' ציון 71, הדין כשנקרעה מקצת התפירה.
  82. ↑ ע"ע מגילה.
  83. ↑ תה"ד שם, ע"פ גמ' מגילה יט א: נקראת ספר וגו' ונקראת איגרת שאם הטיל בה שלשה חוטי גידים כשרה, משמע שס"ת באופן זה אינו כשר. ועי' ציון 71, שנ' שעושים יותר משש תפירות.
  84. ↑ תה"ד שם, הובא בדכ"מ יו"ד שם אות ב. ועי' ציון 71, שאם בתחלה היה תפור כיאות, ולאחר מכן נקרע רוב התפירה, פעמים שהוא כשר.
  85. ↑ מס' סופרים פ"ב ומס' ס"ת פ"א; טוש"ע יו"ד רפ ב. ועי' ט"ז שם ס"ק ה, שבדיעבד אם לא החליף אלא יריעה אחת או שתים, הספר כשר.
  86. ↑ טוש"ע שם.
  87. ↑ טור שם.
  88. ↑ ברייתא ב"ב יד א; רמב"ם ס"ת פ"ט ה"א; טוש"ע יו"ד רעב א. ועי' מס' סופרים פ"ב: לא יעשה חצי ארכו יתר על רחבו, ולא רחבו יתר על חצי ארכו, ועי' נחלת יעקב שם.
  89. ↑ רש"י שם ד"ה לא ארכו; טוש"ע שם.
  90. ↑ עי' ב"ב שם, שרב הונא כתב שבעים ספרי תורה, ולא הזדמן לו אלא באחד מהם, שיהיה אורכו כהיקפו, ושם שרב אחא בר יעקב כתב ס"ת אחד על עור של עגל, ועלה בידו, ונתנו בו חכמים את עיניהם, ומת.
  91. ↑ עי' ב"ב שם: שאלו את רבי, ורש"י שם ד"ה שיעור וד"ה בגויל; עי' מס' סופרים פ"ב; עי' רמב"ם שם; טוש"ע שם. ועי' ב"ב שם, ששאלו את רבי כמה צריך לעשותו בקלף, והשיב שאינו יודע, ועי' רמב"ם שם, ושו"ע שם: ובקלף או פחות או יותר. ועי' ב"ב שם, על ספר התורה שהיה מונח בארון, ע"ע ארון, כמה היה היקפו, והיכן היה לו מקום בארון.
  92. ↑ עי' רמב"ם שם; טוש"ע שם. ועי' רמב"ם שם ה"ג – הי"א, הסבר כיצד לעשות ספר שיהיה ארכו כהיקפו.
  93. ↑ עי' ציון 100 ואילך.
  94. ↑ עי' תוס' ב"ב יד ב ד"ה תרי, וב"י יו"ד רעב בדעתו; עי' רא"ש הל' ס"ת סי' ח, הובא בטור שם, וב"י שם בדעת הטור בדעתו, ועי' להלן שי"מ שהרא"ש הסתפק בזה; שו"ע שם א בשם י"א.
  95. ↑ עי' ציון 108.
  96. ↑ רא"ש שם, הובא בטור שם.
  97. ↑ ב"י שם בדעת רמב"ם הל' ס"ת פ"ט.
  98. ↑ עי' רא"ש שם ובב"ב פ"א סי' נב, וב"י שם בדעתו. ועי' ציון 94.
  99. ↑ רמב"ם ס"ת פ"ט הי"ד.
  100. ↑ ברייתא ב"ב יד א וירושלמי מגילה פ"א ה"ט; מס' סופרים פ"ב; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד רעח ב. ועי' ידים פ"ג מ"ד: עד שיעשה לו עמוד, ועי' תוספתא כלים ב"ב פ"ו: והעמוד שבו.
  101. ↑ עי' ציון 42. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  102. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  103. ↑ עי' ציון 42 ואילך.
  104. ↑ רמב"ם ס"ת פ"ט הי"ד; טוש"ע יו"ד רעח ב.
  105. ↑ מהר"י וייל סי' סג, הובא בדרכ"מ יו"ד שם אות א, וע"ש בטעמו, שצריך דוקא גידים, ועוד, שהדבק, אחר ימים רבים הוא מתייבש ומתרפה מעל העמודים. ועי' דרכ"מ שם בשמו, שבשעת הדחק כשר בהדבקה, ובמהר"י וייל שלפנינו אינו, ועי' ש"ך שם ס"ק ב.
  106. ↑ עי' תה"ד סי' נא, הובא בדרכ"מ שם אות א, לענין ספר שיריעותיו תפורות זו לזו במשי (עי' ציון 66) ורמ"א בשו"ע שם ב שכן הדין לענין תפירת העמודים ליריעות. ועי' תה"ד שם בבאור הדבר, שאע"פ שהספר פסול, קוראים בו כשאין אחר משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, ועי' דגמ"ר יו"ד שם, שהק' שחיבור העמודים ליריעות אינו מעכב כלל, עי' ציון הבא.
  107. ↑ דגמ"ר יו"ד שם.
  108. ↑ עי' רא"ש ב"ב פ"א סי' נב, והל' ס"ת סי' ח, שהוכיח כן מגמ' שבציון 90, שאמוראים התקשו בעשיית ס"ת שעוביו כהיקפו, והרי מאחר והעמודים מצטרפים לשיעור, לסוברים כן, עי' ציון 94, אם אין שיעור לעובי העמוד, נקל לכוין את עובי הספר בדיוק, ע"י שירבה או ימעט עובי העמוד.
  109. ↑ רמב"ם ס"ת פ"ז ה"י; עי' טוש"ע יו"ד רעה ב.
  110. ↑ רמב"ם שם הי"א.
  111. ↑ ברייתא מנחות ל א וב; רמב"ם ס"ת פ"ז ה"ה; טוש"ע יו"ד רעג ג. ועי' מס' סופרים פ"ב ה"ג, ונחלת יעקב שם.
  112. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם. ועי' הגה"מ שם ה"ו אות ה, וכ"פ בשו"ע שם, שאין למשוך האותיות לעשותן גדולות עד סוף השיטה, לפי שאין לשנות אות מחברתה, להגדילה או להקטינה, מלבד אותן שיש עליהן מסורת, ועי' ציון 213. ועי' מער"ק שם ה"ה, שהסופרים אינם נוהגים כן, אלא משום נוי ספר התורה, הם מאריכים את האותיות עד הגיעם לסוף השיטה.
  113. ↑ עי' רמב"ם ס"ת פ"ז ה"ו, ושו"ע יו"ד רעג ד, וביאור הגר"א שם ס"ק ה בדעתם. ועי' ציון 115, שבתיבה בת שלש אותיות, סובר השו"ע שמותר לכתוב שתי אותיות בחוץ, אפ' שהן יותר מחציה.
  114. ↑ רא"ש הל' ס"ת סי' ט. ועי' טור שם, שהביא את שתי השיטות.
  115. ↑ רא"ש הל' ס"ת סי' ט; טוש"ע יו"ד רעג ג. ועי' ציון 113, שבתיבה ארוכה יותר, סובר השו"ע שאסור לכתוב יותר מחצי בחוץ.
  116. ↑ ברייתא מנחות ל ב; רמב"ם ס"ת פ"ז ה"ו; טוש"ע יו"ד רעג ג. ועי' מס' סופרים פ"ב ה"ג, ונחלת יעקב שם.
  117. ↑ עי' לעיל.
  118. ↑ רש"י שם ד"ה לא יזרקנה.
  119. ↑ סמ"ק מ' קנה בשם י"מ, ומרדכי מנחות רמז תתקנח בשמו; רמ"א בשו"ע שם.
  120. ↑ רמב"ם ס"ת פ"ז ה"ט; עי' רא"ש הל' ס"ת סי' ט; טוש"ע יו"ד רעג ה.
  121. ↑ תוס' מנחות ל ב ד"ה שלשה והגה"מ ס"ת פ"ז ה"ה אות ג ורא"ש הל' ס"ת סי' ט בשם ר"ת; שו"ע יו"ד רעו ח. וע"ע אזכרות.
  122. ↑ ירושלמי מגילה פ"א ה"ט; עי' ציון הבא.
  123. ↑ רמב"ם ס"ת פ"א הט"ז; שו"ע יו"ד רעג ו.
  124. ↑ ברייתא מנחות ל א. רמב"ם ס"ת פ"ז ה"ז; טוש"ע יו"ד רעב ד.
  125. ↑ עי' מנחות שם: רבנן אמרי אף באמצע שיטה, ורש"י שם ד"ה אף באמצע, ורשב"א שם בבאור דבריו. ועי' ציון 133, פירוש אחר.
  126. ↑ מנחות שם, ורש"י שם ד"ה באמצע, ורשב"א שם.
  127. ↑ עי' מנחות שם: והלכתא באמצע שיטה דוקא, ורש"י שם.
  128. ↑ מנחות שם.
  129. ↑ עי' הציור ברש"י שם.
  130. ↑ עי' מנחות שם: פסוק אחד בדף אחד, ורש"י שם ד"ה אלא אימא.
  131. ↑ רא"ש הל' ס"ת סי' ט; עי' טוש"ע יו"ד רעב ד. ועי' מס' סופרים פ"א הי"א (וכעי"ז מס' ס"ת פ"א הי"ב): גמר כל הדף ושייר בה פחות מסרגו ועושה אותו דף קטן בפני עצמו, ונחלת יעקב שם בבאורה, שכשנשאר לו פסוק אחד בתחילת יריעה שבסוף הספר, עושה אותיות ארוכות, ובכך עושה מהפסוק האחרון דף שלם, ועי' מס' סופרים פ"ב ה"ה.
  132. ↑ עי' ד' ר' יהושע בר אבא בשם רב גידל בשם רב במנחות ל א: לעיני כל ישראל באמצע הדף, וגמ' שם: ההיא באמצע שיטה איתמר.
  133. ↑ עי' מנחות שם: אף באמצע שיטה, ונמוק"י שם (ד סוף ע"א) בבאורה. ועי' ציון 125 פירוש אחר.
  134. ↑ מנחות שם, ונמוק"י שם בבאורה.
  135. ↑ עי' מנחות שם: והלכתא באמצע שיטה דוקא; רמב"ם ס"ת פ"ז ה"ז; טוש"ע יו"ד רעב ד.
  136. ↑ רמב"ם ס"ת פ"ז ה"ט.
  137. ↑ עי' מגילה טז ב. ועי' רש"י שם, בפירוש אריח ולבינה, שאריח הוא הכתב ולבינה היא הריוח החלק (שבשירה בכל שורה יש קטעים של רווח וקטעים של כתב, עי' להלן) וע"ש שעושים את החלק כפלים מן הכתב, כדרך שהלבינה היא כפלים מן האריח. ועי' תוס' רא"ש מגילה שם ור"ן על הרי"ף מגילה שם (ד א) בשם ר"ת, שמפ' אריח ולבינה בע"א, שאריח הוא השיטה קצרה ולבינה היא השיטה הארוכה (שבשירה עושים שיטות קצרות וארוכות, עי' להלן).
  138. ↑ רמב"ם ס"ת פ"ח ה"ד; רא"ש הל' ס"ת סי' יד. ועי' ריטב"א מגילה שם, קבלה מן הגאונים, שאע"פ שעושים אריח ע"ג לבינה ולבינה ע"ג אריח, צריך שיהיו ראשי השורות סתומים מכאן ומכאן, ולא יהיו פרוצים.
  139. ↑ רמב"ם שם.
  140. ↑ שמות יד כח.
  141. ↑ שמות שם כט.
  142. ↑ שמות שם ל.
  143. ↑ שמות שם שם.
  144. ↑ שמות שם לא.
  145. ↑ שמות טו כ.
  146. ↑ שמות שם שם.
  147. ↑ שמות שם כא.
  148. ↑ שמות שם כב.
  149. ↑ שמות שם כג. רמב"ם ס"ת פ"ז ה"י; עי' טור יו"ד רעה, וע"ש שבראשי השורות שאחרי השירה יהיו התיבות: ותקח, סוס, ויצאו, ויבאו, ויהיו, ועי' ט"ז שם ס"ק י וש"ך שם ס"ק ח, שט"ס הוא, וצ"ל כמו ברמב"ם שם; רמ"א בשו"ע שם ו.
  150. ↑ רמב"ם שם הי"א; טור שם, ורמ"א בשו"ע שם.
  151. ↑ חי' הר"ן מגילה טז ב, ור"ן על הרי"ף שם (ד ב), ע"פ מס' סופרים פ"א: האזינו שעשאה שירה וגו' אל יקרא בה, עי' ציון הבא.
  152. ↑ עי' ציון 138. עי' ציון הקודם. ועי' ציון 180.
  153. ↑ רמב"ם ס"ת פ"ח ה"ד; רא"ש הל' ס"ת סי' יד; טוש"ע יו"ד רעה ה.
  154. ↑ ע"ע פתוחות וסתומות. רא"ש שם; טור שם.
  155. ↑ רמב"ם ס"ת פ"ח ה"ד, ע"פ מס' סופרים פי"ב ה"ח; שו"ע יו"ד רעה ה.
  156. ↑ מס' סופרים שם; רמב"ם שם.
  157. ↑ מס' סופרים שם.
  158. ↑ רמב"ם שם.
  159. ↑ מס' סופרים שם; רמב"ם שם.
  160. ↑ רמב"ם ס"ת פ"ח ה"ד.
  161. ↑ דברים לא כח.
  162. ↑ דברים שם כט.
  163. ↑ דברים שם.
  164. ↑ דברים שם.
  165. ↑ דברים שם.
  166. ↑ דברים שם ל.
  167. ↑ דברים לב מד.
  168. ↑ דברים שם מה.
  169. ↑ דברים שם מו.
  170. ↑ דברים שם.
  171. ↑ דברים שם מז. רמב"ם ס"ת פ"ז ה"י; טור יו"ד רעה, ורמ"א בשו"ע שם ו.
  172. ↑ דברים לב מד.
  173. ↑ דברים שם.
  174. ↑ דברים שם מה.
  175. ↑ דברים שם מו.
  176. ↑ דברים שם.
  177. ↑ דברים שם. אור תורה (די לונזאנו) פר' האזינו (מד ב) בשם הרמ"ה, ושכן נמצא בכל הספרים הישנים המדויקים, וע"ש שכן המנהג בכל ספרי הספרדים, וכן נמצא בספרים הירושלמים הישנים.
  178. ↑ רמב"ם שם הי"א; טור שם, ורמ"א בשו"ע שם.
  179. ↑ ברייתא שבת קג ב; מנחות לא ב; רמב"ם ס"ת פ"ז הי"א ופ"י ה"א; טוש"ע יו"ד רעה ג.
  180. ↑ טוש"ע שם. ועי' מס' סופרים פ"א: שירה שעשאה האזינו (כלומר כשירת האזינו, שאינה אריח ע"ג לבינה) אל יקרא בו. ועי' מס' סופרים שם (וכעי"ז מס' ס"ת פ"א הי"א): רצוף שעשאה מסורג מסורג שעשאה רצוף או שעשה את המסורג שלא כהלכתו, אל יקרא בו, ועי' נחלת יעקב שם, שמצדד לפרש שבשירת הים עשה כשירת האזינו, כלומר אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה, וכן להפך, שעשה בשירת האזינו כשירת הים, אריח ע"ג לבינה, ששניהם פסולים.
  181. ↑ ברייתא שבת קג ב; מנחות לא ב; רמב"ם ס"ת פ"ז הי"א ופ"י ה"א; טוש"ע יו"ד רעה ג.
  182. ↑ ציון 1028 ואילך.
  183. ↑ ציון 47 ואילך.
  184. ↑ ציון 795 ואילך.
  185. ↑ הגה"מ ס"ת פ"ב ה"א, ע"פ סה"ת סי' רה, הובא בב"י יו"ד סוף סי' רעא; שו"ע שם ז. וע"ע ימין.
  186. ↑ ציון 919 ואילך.
  187. ↑ ציון 33 ואילך.
  188. ↑ עי' ברייתא שבת קג ב: שלא בדיו וגו' יגנזו, ועי' מנחות לא ב, שהברייתא מדברת בס"ת; עי' ברייתא בירושלמי מגילה פ"א ה"ט: וכותבין בדיו; מס' סופרים פ"א ה"א; רמב"ם ס"ת פ"א ה"ה; טוש"ע יו"ד רעא ו.
  189. ↑ ברייתא בירושלמי שם; מס' סופרים שם; רמב"ם שם.
  190. ↑ ברייתא שבת שם; עי' רמב"ם ס"ת פ"י ה"א; עי' טוש"ע שם.
  191. ↑ ציון 761 ואילך.
  192. ↑ ציון 1 ואילך.
  193. ↑ ת"ק במשנה מגילה ח ב; מס' סופרים תחי' פט"ו; ברייתא שבת קטו ב.
  194. ↑ ריטב"א מגילה שם.
  195. ↑ משנה שם; מס' סופרים שם.
  196. ↑ בראשית ט כז.
  197. ↑ רבי חייא בר אבא במגילה ט ב, ורש"י שם בבאור דבריו. ועי' מגילה שם דרשה דומה בשם רבי יוחנן: יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם, דבריו של יפת יהיו באהלי שם, ועי' גמ' שם שמקשה עליו: ואימא גור ומגוג, היינו בניו האחרים של יפת, אחיו של יון.
  198. ↑ ברייתא שם ט א. ועי' ר"י מלוניל שם, שזה גם טעמו של רשב"ג.
  199. ↑ רבי אבהו בשם רבי יוחנן במגילה ט ב; רמב"ם ס"ת פ"א הי"ט.
  200. ↑ רמב"ם שם.
  201. ↑ רמב"ם ס"ת פ"י ה"א. ועי' מס' סופרים פ"א ה"ו (וכעי"ז מס' ס"ת פ"א ה"ח) ונחלת יעקב שם.
  202. ↑ ציון 159 ואילך.
  203. ↑ ציונים 152 ואילך, 371 ואילך, 409 ואילך.
  204. ↑ ברייתא מנחות ל א; רמב"ם תפילין פ"ז ה"ה; טוש"ע יו"ד רעג ב.
  205. ↑ עי' רש"י מנחות שם ד"ה לא ימעט; טור שם.
  206. ↑ ברייתא מנחות שם; טוש"ע שם. וברמב"ם שם לא הוזכר.
  207. ↑ עי' רש"י מנחות שם ד"ה לא ימעט; טור שם. וע"ע גליונות, על שיעור הגליונות הראוי.
  208. ↑ ברייתא מנחות שם. וברמב"ם וטוש"ע לא הוזכר.
  209. ↑ רש"י שם ד"ה מפני ריוח.
  210. ↑ ברייתא מנחות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  211. ↑ נמוק"י מנחות הל' ס"ת (ג ב). ועי' ט"ז יו"ד שם ס"ק ג.
  212. ↑ נמוק"י שם. ועי' ט"ז יו"ד שם ס"ק ב: שלא יראה ככתב מנומר.
  213. ↑ עי' מרדכי מנחות רמז תתקנד, הובא בב"י יו"ד רעט. ועי' ציון 112.
  214. ↑ רמב"ם שם ה"ט; טוש"ע יו"ד רעג ה.
  215. ↑ ב"י שם סוף סי' רעט, ועי' רמ"א בשו"ע שם ד, ועי' ציון 319.
  216. ↑ עי' ירושלמי מגילה פ"א ה"ט: טעה והשמיט פסוק אחד אם יש בו שתים שלש שיטין מתקנו וקורא בו ארבע אינו קורא בו, וביאור רח"ק שם בבאורו; עי' מס' סופרים פ"ה ה"ח: גורר אחת וכותב שתים, שתים וכותב שלש, ובלבד שלא יגרור שלש, ונחלת יעקב שם בבאורה; עי' שו"ת הרא"ש כלל ג סי' ו וסי' ז, וטוש"ע יו"ד רעט ה, שמי שדילג כמה שורות בספר לא ימחוק שתים או שלש שורות ויכתוב במקומן ארבע או חמש, לפי שהספר נראה כמנומר, אלא טוב לסלק את כל היריעה, ועי' רמ"א בשו"ע שם, שהסופרים אינם נוהגים כן, אלא מתקנים.
  217. ↑ רמב"ם ס"ת פ"א הי"ט ופ"ח סוף ה"ד; טוש"ע יו"ד רעד ד.
  218. ↑ עי' רב יהודה בשם רב במנחות כט א ולד א, לענין תפילין ומזוזות, ושו"ת רשב"א ח"א סי' תריא, שה"ה בס"ת; רמב"ם שם פ"א הי"ט ופ"י ה"א.
  219. ↑ ציון 208 ואילך.
  220. ↑ ציון 62 ואילך.
  221. ↑ עי' מס' סופרים פ"ו ואדר"נ פל"ד.
  222. ↑ ציון 798 ואילך.
  223. ↑ עי' דברים כח ל.
  224. ↑ דברים כח כז.
  225. ↑ רמב"ם ס"ת פ"ז הי"א; טוש"ע יו"ד רעה ו.
  226. ↑ בראשית יב ח ועוד.
  227. ↑ בראשית מא מה.
  228. ↑ בראשית מא מה ועוד. ירושלמי מגילה פ"א ה"ט; מס' סופרים פ"ה.
  229. ↑ בראשית לה יח.
  230. ↑ בראשית כא יד ועוד. מס' סופרים שם. ועי' יעב"ץ שם, שיש עוד שמות רבים שנחלקים.
  231. ↑ במדבר יג יב.
  232. ↑ במדבר ג לה.
  233. ↑ במדבר א ו ועוד. ירושלמי מגילה פ"א ה"ט; מס' סופרים פ"א ה"ט.
  234. ↑ במדבר א יב ועוד.
  235. ↑ במדבר א י ועוד.
  236. ↑ במדבר שם ועוד.
  237. ↑ במדבר לד כח. ירושלמי שם.
  238. ↑ שמות ו כג ועוד.
  239. ↑ בראשית כט לב ועוד.
  240. ↑ בראשית לו טז.
  241. ↑ בראשית לז לו ועוד. מס' סופרים שם. ועי' יעב"ץ שם, שיש עוד שמות רבים שאינם נחלקים.
  242. ↑ רמב"ם ס"ת פ"י ה"ב; טוש"ע יו"ד רפב א. ועי' סמיכה לחיים או"ח סי' ב (יד ג ד"ה ואחר המחילה) שחיוב כבוד ספר התורה הוא מדאורייתא, ועי' מכתב מאליהו (מדיני) סוכה ל א ד"ה ואולם לדידי, שאינו אלא מדרבנן.
  243. ↑ דברים לא כו.
  244. ↑ רמב"ם שם הי"א; טוש"ע שם.
  245. ↑ אבות פ"ד מ"ו; רמב"ם שם הי"א.
  246. ↑ רמב"ם שם ה"י; טוש"ע שם.
  247. ↑ מס' סופרים פ"ג.
  248. ↑ מגילה כז א; רמב"ם ס"ת פ"י ה"ה; טוש"ע יו"ד רפב יט.
  249. ↑ רמב"ם ס"ת פ"י ה"ו, וטוש"ע או"ח קמז א ויו"ד רפב ד, ע"פ גמ' דלהלן.
  250. ↑ רבי פרנך בשם רבי יוחנן במגילה לב א.
  251. ↑ גמ' מגילה שם.
  252. ↑ תוס' מגילה שם ד"ה בלא, בשם ריב"א; רא"ש מגילה פ"ד הי"ב. ועי' תוס' שם, שי"מ בע"א, ודחה פירושם.
  253. ↑ מו"ק כה א; מנחות לב ב.
  254. ↑ רמב"ם ס"ת פ"י ה"ו וראב"ד שם; טוש"ע יו"ד רפב ז.
  255. ↑ מנחות שם.
  256. ↑ תוס' מנחות שם ד"ה דאמר.
  257. ↑ ירושלמי ברכות פ"ג ה"ה. וע"ש מחלוקת אמוראים אם די בגובה כל שהוא או שצריך דוקא גובה טפח.
  258. ↑ ראב"ד ס"ת שם.
  259. ↑ תוס' מו"ק שם ד"ה וכף, וע"ש שהוכיח שכן דעת רב הונא בבבלי שם.
  260. ↑ עי' מנחות לב ב, מעשה ברבי אליעזר; רמ"א בשו"ע רפב ז.
  261. ↑ קידושין לג ב; רמב"ם ס"ת פ"י ה"ט; טוש"ע יו"ד רפב ב.
  262. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  263. ↑ רמב"ם ס"ת פ"י ה"ח; טוש"ע יו"ד רפב ט.
  264. ↑ ברייתא ברכות יח א; רמב"ם ס"ת פ"י הי"א; טוש"ע יו"ד רפב ג.
  265. ↑ רמב"ם שם; שו"ע שם.
  266. ↑ עי' רמב"ם שם, שמ' כן; עי' רא"ש ברכות פ"ג סי' בדעת רי"ף שם (יא א). ועי' טור שם, שטוב להחמיר.
  267. ↑ עי' תוס' ברכות שם ד"ה וירכב; רא"ש שם פ"ג סי' ז.
  268. ↑ ברייתא ברכות יח א; רמב"ם ס"ת פ"י הי"א; טוש"ע יו"ד רפב ג.
  269. ↑ ברייתא שבת עט ב ומנחות לב א. ועי' ציון 270.
  270. ↑ ברייתא שבת עט ב ומנחות לב א; רמב"ם ס"ת פ"ה ה"א; טוש"ע יו"ד רצ א. ועי' ציון 269.
  271. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם. וע"ע גליונות ציון 45 ואילך.
  272. ↑ ברייתא מגילה כז א; רמב"ם ס"ת פ"י ה"ב; טוש"ע יו"ד רע א.
  273. ↑ עי' ד' רשב"ג בברייתא מגילה שם, ורמב"ם שם; טור שם. ועי' הגה"מ ס"ת שם, שכשאין לו מה לאכול מותר למכור, ועי' רמ"א בשו"ע שם, שכל שיש לו מה לאכול ע"י הדחק אסור לו למכור.
  274. ↑ רשב"ג בברייתא מגילה שם.
  275. ↑ רבי יוחנן בשם רבי מאיר במגילה כז א; רמב"ם ס"ת פ"י ה"ב; טוש"ע שם ובאה"ע א ב.
  276. ↑ ישעיהו מה יח. מגילה כז א.
  277. ↑ רמב"ם שם טוש"ע יו"ד שם.
  278. ↑ רבה רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן משום רשב"ג במגילה כז א; רמב"ם ס"ת פ"י ה"ב; טוש"ע יו"ד רע א.
  279. ↑ גמ' מגילה שם.
  280. ↑ מגילה שם.
  281. ↑ ר"ן מגילה שם (ז ב) דיבור ראשון, בשם רבותיו; עי' שו"ע שם, וש"ך שם ס"ק ג.
  282. ↑ משנה מגילה כו א; רמב"ם תפילה פי"א ה"ד; טוש"ע או"ח קנג ב.
  283. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  284. ↑ רמב"ם שם.
  285. ↑ ברייתא ברכות כה ב; רמב"ם ס"ת פ"ד הכ"ד ופ"י ה"ז; טוש"ע או"ח רמ ו ויו"ד רפב ח.
  286. ↑ עי' ברכות שם, מעשה בבנו של רב אחאי.
  287. ↑ רש"י שם ד"ה סכנתון.
  288. ↑ רבי יהושע בן לוי בברכות כו א; רמב"ם ס"ת פ"י ה"ז; טוש"ע או"ח רמ ו ויו"ד רפב ח.
  289. ↑ מר זוטרא בברכות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ושם.
  290. ↑ רמב"ם ס"ת פ"ד הכ"ד ופ"י ה"ז, ועי' כ"מ שם פ"י ה"ז וב"י יו"ד רפב, שהוא ע"פ ברייתא וגמ' ברכות כה ב שמתירות בכלי בתוך כלי, שלדעת הרמב"ם מדברות אף בס"ת, ועי' ציון 292, שי"ס שהברייתא אינה מדברת בס"ת אלא בתפילין וכתבי הקדש. על פרטי דיני כלי בתוך כלי ע"ע תפילין. ועי' טוש"ע יו"ד רפב ח, שהביאו את דעת הרמב"ם ואת הדעה החולקת, ולא הכריעו, ועי' ציון 292.
  291. ↑ כ"מ שם פ"י ה"ז, וב"י יו"ד רפב, בדעת רמב"ם שם, שלדעתו זו כוונת ד' ריב"ל בברייתא בברכות שם, שאע"פ שמותר כלי בתוך כלי, זה דוקא כשא"א לעשות מחיצה או להוציא לבית אחר.
  292. ↑ ע"ע כתבי הקדש וע' תפילין. סמ"ג ע' כב סוף ד"ה היה צריך; רשב"א ברכות כו א ד"ה אפילו; רא"ש ברכות פ"ג סי' נה. ועי' טוש"ע שם שהביאו את שתי הדעות, ולא הכריעו, ועי' ב"י שם שהכריע שאסור בכלי בתוך כלי, וכן סתמו בטוש"ע או"ח רמ ו.
  293. ↑ ברייתא עירובין צח א; רמב"ם ס"ת פ"א הי"ז; טוש"ע יו"ד רעז א.
  294. ↑ רש"י שם ד"ה להפוך; טוש"ע שם.
  295. ↑ טוש"ע שם.
  296. ↑ ברייתא עירובין שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  297. ↑ רמב"ם שם.
  298. ↑ ירושלמי מגילה פ"א ה"ט; מס' סופרים סוף פ"ג. ועי' גי' הגר"א במס' סופרים שם.
  299. ↑ ציון 17 ואילך.
  300. ↑ ציון 10.
  301. ↑ ציון 80 ואילך.
  302. ↑ ציון 4 ואילך.
  303. ↑ ציון 76 ואילך.
  304. ↑ רבה בסנהדרין כא ב; רמב"ם ס"ת פ"ז ה"א; טוש"ע יו"ד רע א.
  305. ↑ דברים לא יט. רבה בסנהדרין שם; רמב"ם שם.
  306. ↑ עי' משנה סנהדרין כא ב, וברייתא בגמ' שם; רמב"ם ס"ת פ"ז ה"ב.
  307. ↑ דברים יז יח. ברייתא סנהדרין שם; רמב"ם שם.
  308. ↑ ציון 437 ואילך.
  309. ↑ רבי אמי בכתובות יט ב; רמב"ם ס"ת פ"ז הי"ב; טוש"ע יו"ד רעט א.
  310. ↑ איוב יא יד. רבי אמי בכתובות שם.
  311. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  312. ↑ גמ' מנחות כט ב, בבאור ברייתא דלהלן, ועי' להלן, הדין בספר שיש בו אותיות יתרות.
  313. ↑ מנחות כט ב.
  314. ↑ רמב"ם ס"ת פ"ז הי"ב; טוש"ע יו"ד רעט ד.
  315. ↑ רמב"ם ס"ת פ"ז הי"ב; טוש"ע יו"ד רעט ד.
  316. ↑ רב כהנא במנחות שם.
  317. ↑ מנחות כט ב; רמב"ם ס"ת פ"ז הי"ג; טוש"ע יו"ד רעט ד.
  318. ↑ רא"ש הל' ס"ת סי' יז; טור שם.
  319. ↑ עי' מרדכי מנחות רמז תתקנד; ב"י שם; רמ"א בשו"ע שם ד. ועי' ציון 215, אימתי מותר לכתחלה להגדיל חלק מן האותיות. ועי' ציון 47, על דין תיבה אחת שנראית כשתים.
  320. ↑ ב"י יו"ד רעט.
  321. ↑ ברייתא מנחות כט ב; רמב"ם ס"ת פ"ז הי"ב; טוש"ע יו"ד רעט ד.
  322. ↑ עי' מנחות שם, שאביי נסתפק בזה, אם דוקא דף שלם מציל, או אפ' כשיש בו ג' טעויות, ורב יוסף פשט שמאחר וג' טעויות נתנו לתיקון, הדף שיש בו ג' טעויות מציל, ועי' ירושלמי מגילה פ"א ה"ט, שהוא ספק שלא נפשט; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  323. ↑ תוס' מנחות שם ד"ה תנא; מרדכי מנחות רמז תתקנד בשם ר"צ.
  324. ↑ ב"י יו"ד רעט.
  325. ↑ רב יצחק בר שמואל בר מרתא בשם רב במנחות כט ב; רמב"ם ס"ת פ"ז הי"ב; טוש"ע יו"ד רעט ד.
  326. ↑ שו"ת הרשב"א ח"ז סי' רפז; שו"ע יו"ד רעט ג.
  327. ↑ רמב"ם ס"ת פ"ז הי"ד, ועי' כ"מ שם שמקורו מגיטין ס א, שדנו על קריאה בהם בבית הכנסת, משמע שמותר לכתבם; טוש"ע יו"ד רפג א.
  328. ↑ ברייתא גיטין ס א; מס' סופרים פ"ה.
  329. ↑ עי' גיטין שם, שאביי שאל את רבה אם מותר, והשיב לו שאסור. וע"ש שהספק היה בין לסוברים שתורה מגילה מגילה ניתנה (ע"ע תורה שבכתב) שיתכן שכיון שנדבקו הפרשיות, נדבקו, ושוב אסור להפרידן, ובין לסוברים שתורה חתומה ניתנה (ע"ע הנ"ל) שיתכן שמאחר ואי אפשר לכתוב תמיד ספר שלם, כותבים אפ' מגילה.
  330. ↑ רמב"ם ס"ת פ"ז הי"ד; שו"ע יו"ד רפג ב.
  331. ↑ שו"ת פאר הדור סי' ז, הובא בב"י יו"ד שם.
  332. ↑ ויקרא ט א. גיטין שם; מס' סופרים שם.
  333. ↑ רש"י גיטין שם.
  334. ↑ רי"ף גיטין שם (כח א); ב"ח יו"ד סוף סי' רפג, הובא בש"ך שם ס"ק ג, שכן המנהג פשוט בכל הארצות.
  335. ↑ תהלים קיט קכו. ע"ע עת לעשות לה. ר"ן שבת (מג א) סוף דיבור ראשון, בדעת רי"ף שם; ב"ח שם. ועי' כעי"ז ברא"ש גיטין פ"ה סוף סי' כ, בטעמו של הרי"ף שם, שראה להקל משום שאי אפשר לכל עני בישראל לכתוב תורה שלמה לבנו.
  336. ↑ עי' רמב"ם ס"ת פ"ז הי"ד ושו"ת פאר הדור סי' ז, ומאירי גיטין ס א בשם י"מ, בבאור גמ' שם וביומא לח א: בסירוגין, שהכוונה שכותב שלש תיבות בכל שיטה, ועי' רש"י שם שפי' בע"א; עי' שו"ע יו"ד רפג ג.
  337. ↑ מאירי שם.
  338. ↑ רמב"ם ס"ת פ"ז הט"ז. ועי' או"ש שם, שמקורו ממס' סופרים פ"ג ה"ו, שמותר לחבר תורה ונביאים וכתובים דוקא בדיפתרא ולא בגויל (ע"ע נביאים) ומפרש בטעם, שס"ת פסול בדיפתרא וכשר בגויל (ע"ע כתיבת סת"ם) ואם יכתבו בגויל, יחשבו שהוא כשר לס"ת, ויבואו לקרא בו בציבור.
  339. ↑ רא"ש הל' ס"ת סי' יד.
  340. ↑ רמב"ם ס"ת פ"ט הט"ו; רא"ש שם; טוש"ע יו"ד רפ א. ועי' רא"ש שם ורמ"א בשו"ע שם, שאם נחלקה אות, אין לו תיקון.
  341. ↑ רב זעירא בשם רב חננאל בשם רב במנחות לא ב; רמב"ם ס"ת פ"ט הט"ו; טוש"ע יו"ד רפ א.
  342. ↑ רש"י שם ד"ה בשלש.
  343. ↑ ר"י מלוניל שם (ד א).
  344. ↑ ב"י יו"ד רפ, בדעת רמב"ם שבציון 354, שהקל בספק בדין התפירה, ופי' שזה משום שהפסול אינו אלא מחשש דרבנן.
  345. ↑ ב"י שם, בדעת טור שבציון 355, שהחמיר בספק בדין התפירה, ופי' שזה משום שהוא ספק דאורייתא.
  346. ↑ רבי ירמיה מדיפתי בשם רבא במנחות שם.
  347. ↑ רש"י שם ד"ה עתיקא.
  348. ↑ ר"י מלוניל שם (ד א). וע"ש שפי' כך אף את החילוק בין קלף מעופץ ללא מעופץ, עי' להלן, שהמעופץ הוא חלש, ויש לחוש יותר שיקרע מאותו שאינו מעופץ, לפיכך במעופץ אין תופרים ובשאינו מעופץ תופרים.
  349. ↑ מנחות שם.
  350. ↑ עי' רש"י שם ד"ה עתיקא וד"ה אפיצן.
  351. ↑ רמב"ם ס"ת פ"ט הט"ו; שו"ע שם.
  352. ↑ טור יו"ד רפ.
  353. ↑ עי' מנחות לא ב, שרב יהודה בר אבא הסתפק, ורש"י שם בבאור הספק, וגמ' שם: תיקו. ועי' ב"י יו"ד רפ שהביא פירוש אחר בגמ'.
  354. ↑ רמב"ם ס"ת פ"ט הט"ו; שו"ע יו"ד רפ א. ועי' ב"י שבציון 344, בטעמו של הרמב"ם.
  355. ↑ טור יו"ד רפ. ועי' ציון 345, טעמו של הטור.
  356. ↑ עי' לעיל.
  357. ↑ שו"ת ריב"ש סי' לא; שו"ע יו"ד רפ א.
  358. ↑ מנחות לא ב; רמב"ם ס"ת פ"ט הט"ו; טוש"ע יו"ד רפ א.
  359. ↑ נמוק"י מנחות שם (ד א).
  360. ↑ פסקי רי"ד מנחות שם.
  361. ↑ סה"ת סי' רג; עי' שו"ת הרא"ש כלל ג סי' יא, שקרע ניתן לתפרו שלא בגידים; רמ"א בשו"ע יו"ד רפ א בשם י"א, ושכן נוהגים האידנא. ועי' ב"י שם שתמה עליהם מהגמ' שלעיל, ועי' רמ"א שם שהעיקר לתפרם בגידים אם אפשר.
  362. ↑ רא"ש הל' ס"ת סי' יד, ע"פ מס' סופרים פ"ב: הלמ"מ ספר שנקרע טולה עליו מטלית מבחוץ.
  363. ↑ שו"ת ריב"ש סי' לא; עי' רמ"א בשו"ע רפ א בשם י"א, וש"ך שם ס"ק ו.
  364. ↑ שו"ת ריב"ש שם בדעת רי"ף ורמב"ם שלא הביאו תיקון זה; עי' רא"ש שם בשם הר"ם מרוטנבורק, לענין קרע של יותר משלש שיטות, וש"ך שם ס"ק ו בדעתו שה"ה בכל קרע.
  365. ↑ עי' ציון 358.
  366. ↑ רא"ש שם בשם הר"ם מרוטנבורק.
  367. ↑ ציון 72.
  368. ↑ עי' מס' סופרים פ"ג, הובאה בשו"ת רשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רלח ושו"ת ריב"ש סי' רפו: ספר שנקד ראשי פסוקים שבו אל יקרא בו, ועי' רשב"א שם וריב"ש שם שכן הדין בין בניקוד ובין בפיסוק.
  369. ↑ שו"ת רשב"א המיוחסות לרמב"ן שם; שו"ת ריב"ש שם; שו"ע יו"ד רעד ז. והרמב"ם לא הביא פסול זה.
  370. ↑ שו"ת רשב"א המיוחסות לרמב"ן שם.
  371. ↑ עי' ציון 109.
  372. ↑ שו"ת ריב"ש שם; רמ"א בשו"ע שם.
  373. ↑ רמ"א בשו"ע שם.
  374. ↑ שמות נו ב.
  375. ↑ שבת קלג ב.
  376. ↑ רמב"ם ס"ת פ"ז ה"ד; טוש"ע יו"ד רעד ג. ועי' רמב"ם שם ה"ט, שדין נוי הכתב אינו מעכב בדיעבד.
  377. ↑ טוש"ע שם.
  378. ↑ ציון 1103 ואילך
  379. ↑ עי' ציון 100 ואילך על דין העמודים. ברייתא ב"ב יד א וירושלמי מגילה פ"א ה"ט; מס' סופרים פ"ב.
  380. ↑ עי' רש"י מנחות לג א, לענין מזוזה, ור"י מלוניל שם (ה ב), אף לענין ס"ת; ביאור הגר"א יו"ד סי' רפט ס"ק יד, ומ"ב או"ח סי' לב ס"ק ריג. וע"ע מזוזה וע' תפילין.
  381. ↑ עי' מרדכי מנחות סי' תתקסא והגה"מ ס"ת פ"י ה"י בשם ר"ת, ועי' ט"ז יו"ד רפט ס"ק ו; תוס' ב"מ קא ד"ה בגובתא; תוס' מנחות לג א ד"ה ד"ה הא.
  382. ↑ פסקי תוס' מנחות אות פג.
  383. ↑ ציון 131 ואילך.
  384. ↑ ציון 22 ואילך.
  385. ↑ ציון 113 ואילך.
  386. ↑ מו"ק כה א, כו א; רמב"ם אבל פ"ט ה"ב וה"ט; טוש"ע יו"ד שמ לז.
  387. ↑ שיירי כנה"ג יו"ד רפב הגהות טור אות ג; מ"א סי' מד ס"ק ה; מ"ב סי' מ ס"ק ג.
  388. ↑ עי' ספר חסידים סי' תקלג ושיירי כנה"ג יו"ד סי' רפב הגהות טור אות כג. ועי' החינוך סי' שעט, שנוהגים להוציא ס"ת לקראת מלכי האומות, וע"ע ארון ציון 116.
  389. ↑ ע"ע אדם בהול על ממונו.
  390. ↑ ע"ע כתבי הקדש ציון 494 ואילך.
  391. ↑ במדבר י לה ואילך.
  392. ↑ שבת קטז א.
  393. ↑ שבת קטו ב, קטז א; רמב"ם שבת פכ"ג הכ"ח; טוש"ע או"ח שלד יב.
  394. ↑ רש"י שבת קטז ב ד"ה שמונים וחמש.
  395. ↑ שבת שם ושם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  396. ↑ שבת קטו ב.
  397. ↑ עי' רמב"ם שם וטוש"ע שם, שכ' שאין מצילים אלא כשיש כדי ללקט פ"ה אותיות מתוך תיבות שלמות.
  398. ↑ שבת קטו ב; רמב"ם שבת פכ"ג הכ"ח; טוש"ע או"ח שלד יב.
  399. ↑ ציון 65.
  400. ↑ ציון 168 ואילך.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:ספר_תורה&oldid=158846"