אנציקלופדיה תלמודית:עולה

הגדרת הערך - קרבן בהמה או עוף שכולו כליל לאשים.

מהותה, סוגיה ומצות הקרבתה

העולה היא מארבעת סוגי הקרבנות - הכלליים^[1] - הבאים מבעלי החיים, שהם: עולה, חטאת*, אשם* ושלמים*^[2].

השם עולה

העולה קרויה כן מפני שהיא קריבה כליל לאשים^[3], ועולה כולה על המזבח^[4]. ויש שפירשו שקרויה כן, מפני שהיא מכפרת על הרהור הלב, לסוברים כן^[5], והוא עולה על לב האדם^[6]. ויש שפירשו שמאחר שהיא מכפרת על עַוְלָה של ביטול מצות-עשה* או של לאו-הניתק-לעשה*, לסוברים כן^[7], היא קרויה עולה^[8]. ויש שפירשו שקרויה עולה מפני שהיא הקרבן העולה על המזבח תדיר, שהרי מקריבים עולת תמיד* בכל בוקר ובכל ערב^[9]. ויש שכתבו שמטרת הקרבת העולה היא ההתקדמות וההתעלות וזה משמעות שמה^[10].

מקדשי קדשים

העולה היא מקדשי-קדשים*^[11], ואף על פי שלא נתפרש דבר זה בתורה^[12], מאחר שהשווה הכתוב את העולה לחטאת* ולאשם* - שעליהם נאמר בכתוב שהם קדשי קדשים^[13] - לענין מקום שחיטתה וקבלת דמה^[14], למדנו שהיא קדשי קדשים כמותם^[15], ויש שכתבו שמאחר שהעולה כולה עולה לגבוה^[16], אין קודש קדשים גדול ממנה, שאף חלק הגבוה שבקדשים-קלים* קרוי קדשי קדשים^[17], וכל שכן העולה שכולה לגבוה^[18].

סוגיה

העולה באה חובה, ובאה בנדר ונדבה^[19]. עולות החובה מהן עולות ציבור ומהן עולות יחיד^[20]. עולות הציבור הן: א) קרבן התמיד* הקרב בכל יום בבוקר ובין הערבים^[21], ב) קרבנות המוסף הקרבים בשבתות במועדים ובראשי החודשים^[22], פרט לשעירי המועדות וראשי החדשים שהן חטאות^[23], ג) הכבש הבא עם העמר* בששה עשר בניסן^[24], ד) הקרבנות הבאים עם שתי-הלחם* בחג השבועות*, פרט לשני כבשי-עצרת* שהם שלמי ציבור והשעיר שהוא חטאת*^[25], ה) איל-העם* הקרב ביום-הכפורים*, לסוברים שאין זה האיל שבכלל קרבן המוסף של יום הכפורים^[26], ו) פר הבא עם שעיר עבודה זרה כששגגו ציבור בעבודה זרה בהוראת בית דין^[27]. עולות היחיד הן: א) עולת-יולדת*^[28], ב) עולת נזיר*^[29], ג) עולת-מצרע*^[30], ד) עולת-ראיה*, הקריבה בעת העליה לרגל ברגלים^[31], שלא להיראות את פני ה' ריקם^[32], ה) אילו-של-אהרן* שמקריב כהן-גדול* ביום הכפורים^[33], ו) עולה שמקריב גר* להשלמת גירותו^[34]. על הזב* והזבה* ונזיר-טמא*, ועל דל המחויב קרבן-עולה-ויורד* או עולת יולדת או עולת מצורע, שמקריבים עוף לעולה, עי' ערכיהם וע' עולת העוף. על הגר שיכול להביא לקרבן גרותו שני עופות לעולה, ע"ע גרות וע' עולת העוף. העולה הבאה בנדבה, באה בנדבת יחיד^[35], וכן באה בנדבת ציבור, והיא עולת קיץ-המזבח*^[36].

הנוהגות לשעה

עולות אלו הן הנוהגות לדורות, ומלבדן יש עולות שנהגו לשעה, והן: א) עולת סיני, שקרבה סמוך למתן תורה, כששלח משה את נערי בני ישראל להקריב עולות ושלמים על המזבח שבנה תחת ההר^[37], יש אומרים שקרבו קודם מתן תורה^[38], ויש אומרים שקרבו לאחריו^[39], ועבור כל ישראל קרבו^[40], ובהן נכנסו ישראל לברית^[41], ב) עולות שקרבו למלואים* בהקמת המשכן, מהן שקרבו בשבעת ימי המילואים ומהן שקרבו בשמיני, מהן עולות ציבור, ומהן איל שהביא אהרן ביום השמיני והוא עולת יחיד^[42], ג) עולות שהקריבו נשיאי ישראל לחנכת-המקדש*, בימים שלאחר הקמת המשכן*^[43], והן עולות יחיד^[44], ד) פר עולה שהקריבו הלויים ביום חינוכם לעבודה^[45], ה) עולות שקרבו ביום הקמת המזבח בהר עיבל^[46], לאחר כניסת ישראל לארץ^[47]. על עולות נוספות שקרבו בהוראת-שעה*, ע"ע הוראת שעה: מעשי נביאים בהוראת שעה.

מיני בעלי החיים

העולה באה מכל חמשת מיני בעלי החיים שהקרבנות באים מהם, שלשה מיני בהמה: בקר, כבשים, עזים, ושני מיני עוף: תורים, יונים^[48]. ערך זה עוסק בפרטי דיניה של עולה הבאה ממיני הבהמה, על פרטי דיניה של עולה הבאה ממיני העוף ע"ע עולת העוף. עולות חובה, פעמים שדינן לבוא מבעלי חיים מסוימים, ועל כך עי' ערכי קרבנות העולה השונים.

השנים

העולה באה מבהמה בין תוך שנתה ובין לאחר שנתה^[49]. עולות הבאות חובה פעמים שדינן לבוא דוקא מבהמה תוך שנתה, או מבהמה לאחר שנתה, או מבהמה משנתה השלישית, ועל כך עי' ערכי קרבנות העולה השונים.

זכר

עולת בהמה אינה באה אלא מן הזכרים^[50], שנאמר: זכר^[51], ולא נקבה^[52], זכר^[53], ולא טומטום ואנדרוגינוס^[54].

על תמורת עולה, ע"ע תמורה.

נסכים

העולה, בין עולת יחיד חובה ובין עולת יחיד נדבה ובין עולת ציבור, טעונה נסכים*^[55], שכל קרבן שיש כיוצא בו בא בנדר ונדבה - כגון עולה^[56] - אף כשהוא בא חובה הוא טעון נסכים^[57]. וכן עולת קיץ-המזבח*, שהיא עולת נדבת ציבור^[58], טעונה נסכים, ונסכיה קרבים משל ציבור^[59]. על הנסכים ועל שיעורם הראוי לכל קרבן, ע"ע נסכים. על כבש העולה הבא עם העמר*, שהוא טעון מנחת-נסכים* כפולה משאר כבשים ומכל מקום נסכי היין שלו כשל שאר כבשים, ע"ע הנ"ל וע' עמר. על הקרבת הנסכים, ע"ע מנחת נסכים וע' נסכים.

מצוות עשייתה

עשיית העולה כמשפטה הכתוב בתורה מצות-עשה*^[60], שנאמר: אדם כי יקריב מכם וגו' אם עולה קרבנו^[61], ונמנית במנין-המצוות*^[62]. ואף על פי שנאמרו בתורה כמה ציוויים, לכל פרט מפרטי עשיית העולה^[63], כתבו ראשונים שכולם נמנים מצוה אחת^[64]. ובכלל מצוה זו הן מעשה עולת יחיד והן מעשה עולת ציבור^[65], וכן נכללות במצוה זו הן עולת בהמה והן עולת-העוף*^[66]. וכל מעשה העולה בכלל המצוה, הן שחיטתה הפשטה וניתוחה - הכשרים בזר*^[67] - והן שאר עבודותיה - הנעשות בכהנים^[68] - וכן כלולים במצוה זו הקרבת מנחת הנסכים וניסוך נסכי היין הבאים עם עולת בהמה^[69], ונתינת עורה של עולת בהמה לכהנים^[70]. ויש שמונים כל אחד ממעשי הקרבנות - ועולה בכללם - במצוה נפרדת: שחיטה*, מליקה*, קבלה*, הזאה* - וזריקה* בכללה^[71] - והקטרה*^[72]. ויש שמונים הקרבת עולת בקר, עולת צאן ועולת העוף, לשלש מצוות נפרדות^[73]. מצות מעשה העולה כתבו ראשונים שהיא נמנית מלבד המצוות המחייבות את הבאת כל אחת מעולות החובה^[74] - על מצוות אלו ע"ע זב: קרבנו, וע' זבה: קרבנה, וע' יולדת: קרבנה, וע' מצורע, וע' נזיר, וע' נזיר טמא, וע' קרבן עולה ויורד, וע' עולת ראיה, וע' תמיד, וע' קרבן מוסף, וע' עמר, וע' שתי הלחם, וע' עבודת יום הכפורים, וע' שעירי עבודה זרה - ויש שפירשו בדעתם שכיון שמצות עשיית העולה מוטלת על הכהנים^[75], מונים אותה בנפרד ממצוות חיוב הבאת עולות החובה שהן מוטלות על המביאים^[76]. ויש ראשונים חולקים וסוברים שמצות עשייתה של כל עולה נכללת במצות חיוב הבאתה - ואף עולת נדבה, מצות עשייתה נכללת במצות קיום הנדר והנדבה^[77] - ואינה נמנית בפני עצמה, אלא שמלבד זה מונים לדעתם מצוה על הכהנים לעשות את מעשי כל הקרבנות, שנאמר: ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהנתכם^[78], ונכלל באותה מצוה גם שיעשו הכהנים את מעשה העולה^[79]. מצות עשיית העולה, לסוברים שהיא מצוה לעצמה, כתבו ראשונים שמוטלת על הכהנים, וכהן ששינה מסדר מעשה העולה ביטל מצוה זו^[80]. על הסוברים שנתינת עור העולה - ושאר עורות הקדשים - לכהנים נמנית מצוה בפני עצמה, ע"ע מתנות כהונה. על ברכת-המצוות* שמברכים בעשיית העולה - ושאר הקרבנות - ע"ע קרבנות.

מעלתה

העולה, מאחר שהיא כליל^[81], היא חביבה משאר קרבנות^[82]. ולפיכך נקרא שמה עולה, שהיא עליונה מכל הקרבנות^[83], שחטאת* או אשם* או מנחה, הכהן נוטלם^[84], וזבח השלמים* לבעלים^[85], אבל העולה אין בריה טועמת ממנה וכולה לקדוש ברוך הוא^[86]. וכל הקרבנות באים על חטא, והעולה אינה באה על חטא ועון^[87], לכן היא בראש הקרבנות^[88]. והעולה קרויה "זבחי צדק"^[89], שאינה באה על חטא^[90], ואין ציון וירושלים נבנות אלא בזכות העולה שהיו ישראל מקריבים, שנאמר: היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם אז תחפץ זבחי צדק עולה וכליל^[91].

כפרתה

העולה, אף על פי שהיא באה בנדר ובנדבה^[92], הקרבתה מכפרת^[93], שנאמר בה: ונרצה לו^[94], מלמד שהמקום רוצה לו^[95].

כפרת העולה על עבירות שהיא מכפרת עליהן, יש ראשונים שכתבו שהיא כפרת "קיבעא"^[96] - והיינו כפרה קבועה^[97], ולגמרי^[98] - ויש ראשונים שכתבו שכפרת עולה על עבירות שהיא מכפרת עליהן היא כפרת "קופיא"^[99] - והיינו כפרה צפה ממילא^[100], ולא לגמרי^[101] - שעולה דורון היא^[102].

החטא שמכפרת

על איזה חטא עולה מכפרת, נחלקו תנאים: בתורת כהנים שנינו, אינה מרצה על חיבי-מיתות-בית-דין* או חיבי-כריתות* או חיבי-מיתות-בידי-שמים* או חיבי-מלקיות* או חיבי-חטאות* או חיבי-אשמות*, שאלו עונשם אמור - ואף חייבי מיתות בית דין או מיתות בידי שמים או מלקיות שוגגים, שלא נאמר בהם עונש, שאין מיתה ומלקות אלא במזיד^[103], אינם מתכפרים בעולה, שלשון ריצוי האמור בעולה נראה שהוא כפרה על מזיד ולא על שוגג^[104], או שאותם שנתפרש עונשם במזיד ולא נתפרש עונשם בשוגג, למדנו שאין בהם אלא עונשם שבמזיד, ובשוגג אינם צריכים ריצוי^[105], או שכיון שלא מצאנו שהשגגה בעבירות אלו קרויה חטא, אין לומר שיהיה הריצוי עליה^[106], או שלשון ריצוי מורה על חזרת האהבה, והוא יותר מכפרה שמשמעותה הסרת השנאה בלבד, ולכן יש לפרש שיבא ריצוי לאותם שאף במזיד לא נתפרש עונשם ולא לאותם שבמזיד עונשם אמור^[107] - אבל חייבי עשה, וחייבי לאו-הניתק-לעשה* - שאינם לוקים^[108] - שאין עונשם אמור, עולה מכפרת עליהם^[109]. וכן אמר רבי ישמעאל בתנחומא, שעולה מכפרת על מצוות עשה ועל מצוות לא תעשה^[110], והיינו לא תעשה הניתק לעשה^[111], וכן אמר ר' עקיבא בתוספתא^[112], ואף ר' יוסי הגלילי האומר בתוספתא שעולה מכפרת על עון לקט-שכחה-ופאה*^[113], פירשו ראשונים טעמו מפני שיש בהם לאו הניתק לעשה^[114], והוא הדין שמכפרת על שאר לאו הניתק לעשה לדעתו^[115]. ר' שמעון בר יוחאי אומר, אין עולה מכפרת אלא על הרהור הלב^[116], שכן נאמר באיוב: והעלה עלות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלדים בלבבם^[117], ואמר ר' לוי, מקרא מלא הוא: והעולה על רוחכם היו לא תהיה^[118]. ומן הראשונים יש שכתבו, שלפי פשוטו מכפרת עולה על חטא כשלא נודע כלל, כגון האוכל חלב* - שיש עליו חטאת* בשוגג ואשם-תלוי* בספק^[119] - וסבור שאכל היתר^[120]. להלכה, כתבו ראשונים שעולה מכפרת על עשה ולא תעשה הניתק לעשה^[121].

אופני הכפרה בלאו הניתק לעשה

כפרת עולה על לאו-הניתק-לעשה* נראה בתלמוד שהיא גם באופן שלא קיים את העשה, כל שאינו חייב מלקות על הלאו^[122]. עבר על לאו הניתק לעשה באופן שנתחייב עליו מלקות - והיינו כשביטל בידים את האפשרות לקיום העשה, לסוברים כן^[123], או כשנתבטלה האפשרות לקיום העשה מאליה, לסוברים כן^[124], או כשהיה יכול לקיים את העשה ולא קיימו, לסוברים כן^[125] - אין עולה מועילה לכפר עליו^[126]. עבר על לאו הניתק לעשה ולא נתחייב עליו מלקות עדיין, אבל אפשר שיתחייב עליו מלקות בעתיד - בביטול העשה - נחלקו אחרונים: יש אומרים שעולה מכפרת עליו^[127], ויש אומרים שאינה מכפרת^[128]. עבר על לאו הניתק לעשה ותיקן את הלאו בקיום העשה, יש אחרונים שנראה מדבריהם שאינו צריך כפרת עולה^[129], ויש אחרונים שכתבו שהוא מתכפר בעולה^[130].

שאר לאוים שאין לוקים עליהם

לאו-שבכללות* ולאו-שאין-בו-מעשה*, שאין לוקים עליהם, לסוברים כן^[131], אף על פי שהעובר עליהם אין עונשו אמור - ולמדנו שעולה מכפרת על עבירות שאין עונשן אמור, לסוברים כן^[132] - כתבו ראשונים שעולה אינה מכפרת עליהם^[133], שמהכתוב "ונרצה לו"^[134] - שממנו למדנו שעולה מכפרת^[135] - למדנו שהעולה מרצה דוקא על דבר שיש לו תקנה וריצוי באופן אחר, כגון מצות עשה* או לאו-הניתק-לעשה*^[136], שאם ביטל עשה של סוכה או תפילין יום או יומים יכול לחזור ולקיימן, וכן אם עבר על לאו הניתק לעשה יש לו תקנה בקיום העשה - ומאותו טעם היתה עולה עשויה לכפר על חייבי מיתות או חייבי מלקיות אם לא שעונשם אמור^[137], שהרי יש להם תקנה וריצוי באופן אחר, בקיום העונש^[138] - אבל לאו שבכללות ולאו שאין בו מעשה, שלא מצאנו להם תקנה אחרת, אין עולה מרצה עליהם^[139]. ומן האחרונים יש שנראה מדבריהם שכל הלאוים שאין לוקים עליהם, והיינו לאו שבכללות ולאו שאין בו מעשה, וכן לאו-הבא-מכלל-עשה*^[140], ולאו-הניתן-לתשלומים*^[141] - ובלבד ששילם^[142] - עולה מכפרת עליהם^[143].

גסות הרוח

גסות הרוח, יש מן האחרונים שכתבו על פי מדרש, שעולה מכפרת עליה^[144].

עשה שיש עמו לאו

העובר על מצות-עשה* שיש עמה לאו*, באופן שחייב מלקות על עבירת הלאו - שאין עולה מכפרת על הלאו^[145] - נראה בתלמוד שאינו מתכפר בעולה על עבירת העשה שבאה עם הלאו^[146].

מזיד ושוגג

עבירות שהעולה מכפרת עליהן, היא מכפרת עליהן אפילו כשנעשו במזיד^[147]. עבר אותן עבירות בשוגג, מן הראשונים יש שנראה מדבריהם שאין כפרתו בעולה^[148], ויש ראשונים שכתבו שעולה מכפרת על אותן עבירות בין אם עבר עליהן במזיד ובין אם עבר בשוגג^[149].

עולת חובה

אף המביא עולת חובה - כגון יולדת^[150] - מכפרת עולתו על עבירות שבידו שעולה מכפרת עליהן^[151].

כפרת עולת ציבור

עולות של ציבור - כגון מוספים^[152] - אף הן מכפרות^[153], וכפרתן על עבירות עשה, כעולות יחיד^[154]. ומן האחרונים יש שצדדו שמוספי שבת אינם מכפרים^[155].

חיוב להתכפר

אף אותם שהעולה מכפרת עליהם, אינם מחוייבים להביא עולה לכפרתם, אלא שאם הביאו, כיפרה עליהם^[156].

כמה עבירות

אפילו עבר כמה עבירות שעולה מכפרת עליהן והביא עולה, מכפרת העולה על כולן^[157], שהרי לא חייבו הכתוב להביא עולה לכפרתו^[158], שתחייבהו על כל עבירה בפני עצמה, אלא הקרבת העולה כדורון בלבד^[159], ומהכתוב "ונרצה לו"^[160] - שממנו למדנו שהעולה מרצה^[161] - למדנו שהוא מתרצה לקדוש ברוך הוא בהקרבת העולה מכל אותן עבירות שעולה מכפרת עליהן^[162], הרי שכולן נתכפרו^[163].

לאחר הפרשה ולאחר שחיטה

העבירות שעולה מכפרת עליהן^[164], הסתפקו בתלמוד אם הן דוקא כשחטא בהן אדם קודם שהפריש עולה - כחטאת*, שאינה מכפרת אלא על חטא שקדם להפרשתה^[165] - או גם כשחטא בהן לאחר הפרשת העולה, קודם שהקריבה^[166] - שהחטאת אינה מכפרת אלא על חטא אחד^[167], אבל העולה מכפרת על כמה עבירות^[168], ולפיכך אפשר שגם על אותן שנעשו לאחר הפרשתה מכפרת^[169] - ואף אם עולה מכפרת על עבירות שלאחר הפרשתה, הסתפקו בתלמוד אם דוקא על אותן שנעשו קודם שחיטתה, או גם עבירות שחטא בהן אדם לאחר שחיטת העולה, קודם הזריקה*, העולה מכפרת עליהן^[170]. לדעת ר' זירא, אמרו בתלמוד שעולה מכפרת גם על עבירות שלאחר שחיטתה, קודם הזריקה, וכל שכן שמכפרת על אותן שלאחר ההפרשה קודם השחיטה^[171]. ודעת רבא שבודאי אין עולה מכפרת על עבירות שלאחר שחיטתה, ואין ספק אלא בעבירות שלאחר הפרשתה קודם השחיטה^[172]. ומן הראשונים יש שצדדו שהספק בעבירות שלאחר הפרשה - קודם השחיטה - נפשט, ועולה מכפרת על עבירות שנעשו לאחר הפרשתה^[173]. עבירות שחטא אדם לאחר שהתחייב - מחמת חובה או מחמת נדר^[174] - להביא עולה, וקודם שהפרישה, לדברי הכל העולה שיביא מכפרת עליהן^[175], כי מאחר שכפרת אותן עבירות שעולה מכפרת עליהן אינה מחייבת אותו להביא עולה^[176], מועילה הפרשתו שתכפר העולה על כל העבירות שעשה קודם לכן, גם אם כבר היה מחוייב בעולה^[177].

כפרתה לאחר מיתת הבעלים

עולה הקריבה לאחר מיתת בעליה^[178], נראה בתלמוד שאינה מכפרת על הבעלים שמתו^[179]. ויש ראשונים שנראה מדבריהם שעולה הקריבה לאחר מיתת בעליה מכפרת עליהם על אותן עבירות שעולה מכפרת עליהן^[180], ומה שאמרו שאין-כפרה-למתים* אינו שייך בעולה, שאינה באה לכפרת חטא ידוע^[181]. ויש ראשונים שכתבו שמחלוקת אמוראים היא בעולה הקריבה לאחר מיתת בעליה, אם מכפרת עליהם על אותן עבירות שעולה מכפרת עליהן^[182]. על כפרת יורש* בעולה שהוא מביא לחובת מורישו, ע"ע יורש (א): בקרבנות המוריש^[183].

כשאינו רוצה או אינו מאמין בכפרת העולה

האומר אי אפשי שתכפר לי העולה, אמרו בירושלמי שאינה מכפרת לו על כרחו^[184], שהרי אינו רוצה שתכפר עליו, ומבעט בכפרתה^[185], והרי נאמר בעולה: לרצונו^[186], וכל שאינו רוצה בכפרתה שלא לרצונו היא ואינה מכפרת^[187], אבל האומר אין עולה מכפרת, או אין עולה מכפרת עלי, העולה מכפרת לו^[188], שאינו אלא טועה וסובר שאינה מכפרת^[189], ולרצונו היא, שאילו היה יודע שמכפרת היה רוצה בכפרתה^[190]. ויש שכתבו - לפי גירסתם בירושלמי - שמחלוקת אמוראים היא בין באומר אין עולה מכפרת או אין עולה מכפרת עלי ובין באומר אי אפשי שתכפר לי^[191], יש סוברים שאינה מכפרת^[192], משום שהאומר כן מבעט בכפרת העולה ואי אפשר שתכפר לו^[193], או משום שכיון שהוא מביא את העולה מדעתו - שאינו מחויב בה^[194] - ואינו רוצה בכפרתה, אינה מכפרת בעל כרחו^[195], ויש סוברים שמכפרת^[196], שכיון שסוף סוף הביא עולה הרי הראה שרצונו שתכפר לו^[197].

כשקרבה שלא לשמה

עולה שקרבה שלא לשמה, שכשרה ולא עלתה לבעליה לשם חובה^[198], כתבו ראשונים שאינה מכפרת לבעליה על אותן עבירות שהעולה מכפרת עליהן^[199].

דורון היא

העולה - אף על פי שהיא מכפרת^[200] - אינה באה אלא לדורון, שקודם שעשה החוטא תשובה אינה יכולה לבא לכפרתו, שזבח-רשעים* תועבה^[201], ומשעשה תשובה כבר נתכפר, שהעובר על מצות-עשה* ושב אינו זז משם עד שמוחלים לו^[202] - וכפרת עולה על עשה היא^[203] - אלא דורון היא^[204], שאינה באה לכפר ממש, אלא שלאחר שכיפרה התשובה היא באה להקבלת פנים, כאדם שסרח במלך וריצהו על ידי פרקליטים וכשבא להקביל פניו מביא דורון בידו^[205]. וכתבו ראשונים שאין תימה על שנצרכת עולה לכפר על מה שכבר נתכפר בתשובה, שהרי אין חובה להביאה על העבירות שהיא מכפרת עליהן^[206], ואף לאחר התשובה אין נמחל מכל וכל, ומועילה העולה שיתכפר לגמרי^[207]. ומן האחרונים יש שכתבו, שאחר שהועילה התשובה להפוך זדונות לשגגות, מועילה כפרת העולה להפוך אותן לזכויות^[208]. ויש ראשונים שכתבו שעולה קרויה דורון משום שאינה מכפרת על חטא ידוע כחטאת ואשם^[209].

המתנדבים עולה

העולה הבאה בנדבה, באה בין בנדבת איש ובין בנדבת אשה, וכן בנדבת עבד^[210], ובנדבת גר או גיורת^[211], שנאמר: איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו וגו' לעלה^[212], "ישראל" אלו ישראל, "גר" אלו הגרים, "הגר" לרבות נשי הגרים, "בישראל" לרבות נשים ועבדים^[213].

גוי

העולה באה בנדבת גוי^[214], שנאמר: איש איש^[215], לרבות את הנכרים שנודרים ונודבים כישראל^[216], ונאמר שם: אשר יקריבו לה' לעלה^[217]. על הסוברים שאין גויים מקריבים אלא עולה בלבד, או שאף שלמים שהם מקריבים דינם כעולה, ע"ע גוי^[218].

משומד

עולה - אף על פי שדורון היא ואינה באה לכפר על חטא^[219] - אין מקבלים אותה מן המשומד*^[220] - אף על פי שמקבלים עולה מן הגויים^[221] - שנאמר: דבר אל בני ישראל וגו' אדם כי יקריב מכם^[222] - ולא כולכם^[223] - להוציא את המשומדים^[224], שהרי הפרו ברית, ואין מעשיהם כבני ישראל המביאים קרבנות שהם בני ברית^[225], וכן הוא אומר: זבח רשעים תועבה^[226]. משומד, שאין מקבלים ממנו עולה, היינו המשומד לכל התורה כולה, וכן המשומד לעבודה-זרה* או לחלל שבתות בפרהסיה, שהוא כמשומד לכל התורה כולה, לסוברים כן והלכה כמותם^[227], אבל המשומד לדבר אחד מקבלים ממנו עולה, שנאמר: מן הבהמה^[228], להביא בני אדם הדומים לבהמה - שאינם מקיימים את המצוות^[229] - מכאן אמרו, מקבלים קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה^[230]. המשומד לעבירה אחת שעולה מכפרת עליה^[231], ומביא עולה לכפרת אותה עבירה, נראה מדברי ראשונים שמקבלים ממנו – ואין דינו כמומר לעבירה שחייבים עליה חטאת שאין מקבלים ממנו חטאת לכפרת אותה עבירה^[232] - שהעולה נדבה היא ובאה דורון^[233]. ומן האחרונים יש שכתבו בדעת ראשונים שהמשומד לעבירה אחת אין מקבלים ממנו עולה לכפרת אותה עבירה^[234]. משומד לעבודה זרה שאין מקבלים עולה ממנו, היינו כשהוא ישראל, אבל גוי העובד עבודה זרה מקבלים ממנו^[235], שנאמר: מכם, בכם חילקתי, ולא באומות^[236], וקרבנם של גויים אין לומר בו "זבח רשעים תועבה", שאין קרוי רשע אלא ישראל שקיבל את המצוות ועובר עליהן, אבל גויים אף כשהם עוברים על המצוות אינם נקראים רשעים, מאחר שלא קיבלו אותן עליהם^[237], ואפילו גוי רשע גמור מקבלים ממנו לקרבו תחת כנפי השכינה^[238]. גר משומד, אין מקבלים עולה ממנו^[239], ויש מן האחרונים שכתב שמקבלים עולה מגר משומד^[240].

לאחר מיתת בעלים

העולה, בין עולת נדבה ובין עולת חובה, קריבה אף לאחר מיתת בעליה^[241]. על חיוב היורש להביא את עולת מורישו, ע"ע יורש (א): בקרבנות המוריש.

המוכר עולתו

המוכר עולתו, לא עשה ולא כלום^[242], ואין מתכפר בה אלא הבעלים הראשון^[243], וצריך להקריבה לשמו^[244]. על דין המעות שקיבל המוכר ע"ע קרבנות.

שותפות

העולה, מלבד שהיא באה בנדבת יחיד^[245], היא באה בנדבת שנים^[246] - או יותר משנים^[247] - וכן באה בנדר של שנים^[248], שנאמר: תקריבו^[249], רבי אומר, כל הקדשים - מלבד מנחות*^[250] - באים בשותפות, שנאמר: אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעלה^[251]. עולת יחיד חובה, אינה באה בשותפות^[252], שהרי כל יחיד חייב בפני עצמו, ואיך יפטרו שנים בקרבן אחד^[253]. על עולת-ראיה*, שהיא עולת חובה^[254], שיש סוברים שהיא באה בשותפות, ע"ע.

ציבור

העולה, מלבד שהיא באה בנדבת יחיד^[255], היא באה בנדבת צבור*^[256], שנאמר: קרבנכם^[257], ויש דורשים: את קרבנכם^[258], ממקום שהיחיד מביאה - והיינו בנדבה^[259] - משם הציבור מביא^[260]. העולות הבאות בנדבת ציבור הן העולות הבאות מן המותרות*, לסוברים כן^[261], שהן קרבות לקיץ-המזבח*^[262], וכן אם ירצו הציבור להפריש עולה לנדבה מתחילה, ויגבו אותה מרוב ישראל כשם שגובים את השקלים*, יש מן הראשונים שכתבו שתיחשב העולה נדבת ציבור^[263], ויש שכתבו בדעת ראשונים שרק העולה הבאה מן המותרות חשובה עולת ציבור, מאחר שהיא קריבה על ידי תנאי בית דין, שלב-בית-דין-מתנה* על המותרות שיקרבו לקיץ המזבח^[264], אבל עולות שהתנדבו ציבור מתחילה - אפילו גבו אותן מכל ישראל^[265] - אין זו נדבת ציבור אלא נדבת שותפים^[266], ויש שכתבו שמן הכתוב "קרבנכם" דרשו לרבות שהציבור גובים ומפרישים עולה לנדבה מתחילה, מלבד שהם מביאים עולה מן המותרות, ומכל מקום עולה זו אינה קריבה בתורת עולת ציבור, אלא נותנים אותה לאחד מהם והוא מקריב אותה כעולת יחיד^[267].

על כפייתם ומשכונם של חייבי עולה להביא את קרבנם, ע"ע חיבי קרבנות^[268].

הקדשה ועבודותיה

הקדש בפה

בהמה אינה נעשית עולה אלא משהוקדשה לכך^[269], והיינו בפה^[270], שנאמר: קרבן לה'^[271], שיקדים הקדשו להקרבתו^[272], ואף שאפשר להביאה לעזרה בעודה חולין ולהקדישה אחר כך, וכך היה הלל עושה בעולתו כדי שלא ימעלו בה, לסוברים כן^[273], מכל מקום צריך שיהיה ההקדש קודם לסמיכתה^[274]. על ההקדש, ואם הוא חל במחשבה, ע"ע הקדש.

לצורך חובתו או נדרו

המפריש בהמה לצורך עולת חובתו - כגון שילדה אשתו ומקדיש בהמה לעולת-יולדת* שהיא מחוייבת בה^[275] - צריך שיאמר זו לעולת חובתי^[276], וכן המפריש לצורך עולת נדרו, אומר זו לנדרי^[277].

סמיכה

כל עולות היחיד טעונות סמיכה*^[278], שנאמר בעולת בקר נדבה: וסמך ידו על ראש העלה^[279], מתוך שנאמר "העלה" - ותיבה זו יתירה, שהרי הכתוב בקרבן עולה הוא עוסק, והיה לו לומר "על ראשו^[280] - דרשו בתורת כהנים לרבות לסמיכה את כל עולות היחיד, אחת עולת נדבה ואחת עולת חובה, אחת עולת בקר ואחת עולת צאן^[281]. ובתלמוד שנינו, נאמר בעולת שמיני למלואים*: ויעשה כמשפט^[282], כמשפט עולת נדבה - שכל משפטי עולה בפרשת עולת נדבה נאמרו^[283] - לימד על עולת חובה שטעונה סמיכה^[284]. ומן הראשונים יש שכתבו שסמיכה בעולת צאן אינה צריכה ריבוי, שכן נאמר בעולת צאן: ואם מן הצאן^[285], ויו מוסיף על ענין ראשון^[286] - והיינו פרשת עולת בקר שנכתבה לפניה^[287] - ולמדים תחתון מעליון^[288]. על הסמיכה, ושאינה מעכבת את הקרבן, ע"ע. על הודוי* בשעת הסמיכה, ע"ע^[289]. על שצריך שתיעשה שחיטת הקרבן תיכף לסמיכה, ע"ע שחיטה (קדשים). על עולה הנעשית בבמה, שאינה צריכה סמיכה, ע"ע במה^[290]. על עולת נשים וגוים, שאינה צריכה סמיכה, ע"ע סמיכה.

בעולות ציבור

עולות הציבור אינן טעונות סמיכה*^[291], שכן הלכה-למשה-מסיני* שכל קרבנות הציבור - מלבד שנים^[292] - אין בהם סמיכה^[293].

שחיטה וקבלה בצפון

שחיטת העולה נעשית בצפון^[294] - כשאר קדשי-קדשים*^[295] - שנאמר בעולת צאן הבאה נדבה: ושחט אתו על ירך המזבח צפנה^[296], ואף עולת בקר כן, שכן נאמר בעולת צאן: ואם מן הצאן^[297], ויו מוסיף על ענין ראשון^[298] - והיינו פרשת עולת בקר שנכתבה לפניה^[299] - ולמדים עליון מתחתון^[300]. ואף עולת חובה שחיטתה בצפון, שנאמר בחטאת: במקום אשר תשחט העלה תשחט החטאת^[301] - הרי זה בא-ללמד-ונמצא-למד*^[302] - מכאן לעולת חובה שלא תהא שחיטתה אלא בצפון^[303], שכיון שהכתוב עוסק בחטאת שהיא חובה - שאין חטאת באה נדבה^[304] - אף העולה האמורה בו עולת חובה היא, ולמדנו שצריכה צפון^[305]. ואף עולת ציבור שחיטתה בצפון, שנאמר באשם: במקום אשר ישחטו את העלה ישחטו את האשם^[306], מכאן לעולת ציבור שלא תהא שחיטתה אלא בצפון^[307]. וכן קבלת דמה של עולה נעשית בצפון^[308] - כשאר קדשי קדשים^[309] - ואף המקבל את הדם צריך שיהיה עומד בצפון^[310]. ופירשו ראשונים שכיון שנאמר בחטאת נשיא: ושחט אתו במקום אשר ישחט את העלה וגו' ולקח הכהן מדם החטאת^[311], ודרשו מזה שתהיה קבלת דם החטאת במקום שחיטת העולה שהוא בצפון, ויעמוד המקבל במקום שחיטת העולה שהוא בצפון^[312], הרי שמכלל זה יש ללמוד שאף מקום הקבלה והמקבל בעולה הוא במקום שחיטתה שהוא בצפון^[313]. ויש שפירשו שקבלת דם העולה בצפון נלמדת מן הכתוב האמור בעולת בקר: ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם^[314], שהרי "לפני ה'" האמור כאן בשחיטה היינו בצפון, כפי שלמדו עליון מתחתון^[315], ושוב יש ללמוד שאף "והקריבו", שהיא קבלת הדם^[316], תהיה במקום השחיטה שהוא בצפון^[317]. על גדרי הצפון והשחיטה והקבלה בו, ועל שחיטה וקבלה בראש המזבח אם חשובות כשחיטה וקבלה בצפון, ע"ע קדשי קדשים. על השחיטה והקבלה בצפון שמעכבות, ע"ע הנ"ל. על עולה הנעשית בבמה*, שאינה צריכה צפון, ע"ע במה^[318]. על מקום שחיטתה של עולת התמיד, ע"ע תמיד. על השוחט קדשי קדשים בדרום, אם עובר בלאו, ע"ע קדשי קדשים.

מתן דמה

מתן דמה של עולה למזבח הוא בשתי מתנות שהן ארבע^[319]. במקור הדין, וכן בגדרו, נחלקו תנאים: תנא קמא אומר, נאמר: וזרקו את הדם על המזבח סביב^[320], יכול בזריקה אחת, תלמוד לומר: סביב, יכול יקיפנו כחוט, תלמוד לומר: וזרקו - ואי אפשר להקיף כחוט אלא באצבע ובנגיעה, ולא בזריקה שהיא נעשית מרחוק^[321] - אלא שתי מתנות שהן ארבע^[322], שנותן על שתי קרנות העומדות זו באלכסונה של זו^[323], וכמין גא"ם^[324] - אות יוונית העשויה ככ"ף פשוטה^[325] - שזורק כנגד הפינה והדם מתפשט לשתי רוחות הפינה^[326], ונמצא שהגיע הדם סביב למזבח מארבע רוחותיו ובזריקה^[327]. ר' ישמעאל אומר, נאמר כאן: סביב^[328], ונאמר בחטאת המלואים*: ויתן על קרנות המזבח סביב^[329], מה שם הפסק ארבע מתנות - שמתן דמה של חטאת בארבע מתנות על ארבע קרנות^[330] - אף כאן הפסק ארבע מתנות^[331], יכול מה שם על ארבע קרנות אף כאן על ארבע קרנות, אם אתה אומר כן נמצא שהוא נותן גם על קרן מזרחית דרומית, שאין לה יסוד^[332], ומתן דמה של עולה צריך להיעשות כנגד יסוד המזבח^[333], אלא ארבע מתנות בשתי קרנות^[334], ונותן וחוזר ונותן^[335], שנותן על שתי קרנות העומדות זו באלכסונה של זו, ובכל אחת מהן זורק מן הכלי לרוח זו של הקרן וכן לרוח השניה, ונמצא שנתן את הדם לארבע רוחות של מזבח, מתנה לכל רוח^[336]. הלכה ששתי מתנות כמין גא"ם הוא נותן^[337]. על פרטי מתן שתי מתנות שהן ארבע, ואם הן מעכבות, ע"ע זריקה^[338]. על הסוברים שעולת תמיד* יש בה צורת מתן דם שונה משאר עולות, ע"ע הנ"ל^[339] וע' תמיד.

נעשית למטה

העולה נעשית למטה^[340], והיינו שזריקת דמה מחצי המזבח ולמטה^[341], תחת חוט הסיקרא שהוא חוגר באמצע המזבח^[342]. בטעם שנעשית זריקת העולה למטה כתבו ראשונים, שנאמר בה "מזבח"^[343], ולא נאמר בה "קרנות" - כפי שנאמר בחטאות-החיצונות*^[344] - לומר שהיא נעשית למעלה^[345], ואין לומר שכל המזבח מקומה, שהרי נתנה תורה מחיצה - של חוט הסיקרא - להבדיל בין דמים עליונים ותחתונים^[346], נמצא שאין מקומה אלא למטה^[347]. ויש אומרים שמקום עולה למטה מפני שהעולה טעונה יסוד^[348], ולמטה במזבח הוא מקום יסוד^[349]. ויש שנראה מדבריהם טעם נוסף, שכשם שמצינו בקרבנות העוף, שחטאת-העוף* נעשית למטה^[350], ועולת-העוף* להיפך ממנה, ונעשית למעלה^[351], כן בקרבנות בהמה, מאחר שחטאת שנעשית למעלה^[352], העולה להיפך ממנה ונעשית למטה^[353]. ומן האחרונים יש שכתבו, שכיון שנאמר בנתינת דם עולה "וזרקו"^[354] - וזריקה אינה אלא מרחוק^[355] - אי אפשר שיעשנה העומד למעלה על הסובב, שעמידתו סמוך למזבח, אלא העומד למטה בארץ, ונמצא הדם ניתן למטה^[356]. ועוד מצינו בתלמוד לדעת תנאים, שדרשה היא בחטאת שנאמר בה: הכהן המחטא אתה^[357], אותה דמה למעלה ואין דמו של אחר למעלה^[358], וכתבו ראשונים שמכלל דרשה זו יש ללמוד שאף עולה אין דמה ניתן אלא למטה^[359].

כנגד היסוד

העולה טעונה יסוד^[360], שתהיינה מתנות דמה במזבח כנגד היסוד^[361], שינתן הדם במקום שיש יסוד למטה הימנו^[362], והיינו לא בקרן דרומית מזרחית, שאין תחתיה יסוד^[363], אלא באותן קרנות שיש תחתיהן יסוד^[364]. יש אומרים שדרשו כן מתוך שנאמר בשעיר נשיא: ואת דמו ישפך אל יסוד מזבח העלה^[365] - ו"העלה" מיותר לדרשה^[366] - תן יסוד למזבח של עולה^[367], והיינו - לדעתם - שתהיינה מתנות דמה כנגד היסוד^[368], ואין ללמוד מדרשה זו שתהיינה מתנות דם העולה ניתנות אל זקיפת היסוד עצמו, שהדברים קל-וחומר*, שאם שירי-הדם* של חטאת, שניתנים ליסוד^[369], ואינם מעכבים את הכפרה^[370], אינם ניתנים לזקיפת היסוד אלא על גג היסוד^[371], כל שכן תחילת דם עולה, המעכב את הכפרה^[372], שאינו ניתן לזקיפת היסוד אלא על גג היסוד^[373], וכיון שנאמר בכתוב "יסוד מזבח העלה" ולא "יסוד העלה", למדנו שאין תחילת דם עולה ניתן אל גג היסוד עצמו, כשיירי הדם^[374], אלא אל זקיפת המזבח שלמעלה מן היסוד^[375]. ויש אומרים שעצם דין זריקת דם העולה במזבח כנגד היסוד נלמד בקל וחומר משיירי הדם של חטאת, שאינם מעכבים את הכפרה, וניתנים לגג היסוד, וכל שכן תחילת דם עולה, שמעכב את הכפרה, שניתן למזבח שלמעלה מן היסוד^[376], אבל אינו ניתן על גג היסוד עצמו כשיירי הדם, כי כדי לקיים בדם שתי מתנות שהן ארבע, כדין דם תחילת עולה^[377], עדיף לעשות את הזריקה על זקיפת המזבח שלמעלה מן היסוד^[378]. ויש אומרים שלמדו תחילת דם עולה כנגד היסוד בקל וחומר משירי הדם של עולה עצמה, שאינם מעכבים את הכפרה, וניתנים ליסוד^[379], וכל שכן תחילת דם עולה המעכב את הכפרה, שצריך יסוד^[380]. אף המתנה השניה משתי מתנות דמה של עולה - שאינה מעכבת את הכפרה^[381] - צריכה יסוד^[382], שעל שתי המתנות כאחת נאמר: וזרקו^[383], ולפיכך הן נלמדות זו מזו, וכשם שהמתנה האחת צריכה יסוד כן המתנה האחרת צריכה יסוד^[384].

שיירי הדם

שירי-הדם* של עולה, נשפכים למטה^[385], אל יסוד המזבח^[386]. יש אומרים שדרשו כן מתוך שנאמר בשעיר נשיא: ואת דמו ישפך אל יסוד מזבח העלה^[387] - ו"העלה" האמור כאן מיותר לדרשה^[388] - תן יסוד למזבח של עולה^[389], והיינו - לדעתם - שיהיה המזבח טעון בעולה שפיכת שיריים אל היסוד^[390], ומהם יש שכתבו, שאף שמדרשה זו למדו - לדעתם - לתחילת דם עולה שינתן כנגד היסוד^[391], מכל מקום מתיבת "מזבח", שהיא יתירה, למדו שינתנו גם שיירי דם העולה ליסוד^[392]. עוד מצינו שדרשו, נאמר: ודם זבחיך ישפך וגו'^[393], למדנו לכל הדמים שטעונים מתן דם ליסוד^[394], ואף על פי שלא נאמר בכתוב "יסוד", הואיל ומצינו בשיירי הדם של חטאת שניתנים ליסוד^[395], אף שיירי שאר דמים כן^[396]. רבי אומר, נאמר בחטאת העוף: והנשאר בדם ימצה^[397] - ותיבת "בדם" יתירה^[398] - לימד על כל הדמים שטעונים מתן דמים ליסוד^[399]. ויש ראשונים סוברים שאין לעולה - מלבד עולת תמיד^[400] - שפיכת שיריים ליסוד^[401]. שפיכת השיריים בעולה, יש ראשונים שכתבו שנוהגת רק כאשר לא נזרק הדם כולו בשתי המתנות של תחילת עולה^[402], אבל רשאי הזורק לזרוק בשתי המתנות את הדם כולו ולא יצטרך עוד לשפיכת שיריים^[403]. ויש ראשונים חולקים, ששפיכת השיריים ליסוד נצרכת בעולה, וצריך להיזהר בזריקה שישאר מן הדם לשפיכת השיריים^[404]. שפיכת שיירי דם העולה נעשית אל היסוד הדרומי^[405], שבקרן מערבית דרומית של המזבח מסיים הכהן את מתנות דם העולה^[406], ונעשית שפיכת השיריים בסמוך לה^[407]. על גדרי שפיכת השיריים ליסוד, ע"ע שירי הדם.

על יתר דיניהן של ארבע-עבודות* הקרבן: שחיטה*, קבלה*, הולכה*, זריקה*, עי' ערכיהן. על שהן צריכות להיעשות ביום, ע"ע יום וע' קרבנות. על דברים שצריך לעשות לשמם את עבודות העולה ועל המחשבות הפוסלות בקרבנות, ע"ע מחשבה בקדשים.

הפשט וניתוח

העולה טעונה הפשט-ונתוח*^[408], שנאמר בעולת בקר הבאה נדבה: והפשיט את העלה ונתח אתה לנתחיה^[409], ואף עולת צאן ועולת חובה כן, שנאמר: העלה - והוא מיותר לדרשה, שהכתוב בעולה הוא עוסק^[410] - לרבות כל שהיא עולה^[411]. על ההפשט והניתוח ע"ע הפשט ונתוח. על קדימת הזריקה להפשט, ע"ע הנ"ל: סדרם^[412]. על עולה פסולה שעלתה על המזבח - כשדינה שאם עלתה לא תרד^[413] - שמקטירים אותה בלא הפשט, ע"ע הנ"ל^[414]. על עולות שקרבו קודם הקמת המשכן, וביום הקמתו, אם היו טעונות הפשט וניתוח, ע"ע הנ"ל: במדבר ובבמה. על עולה הקריבה בבמה* אם טעונה הפשט וניתוח, ע"ע במה^[415], וע"ע הנ"ל: שם. על עור העולה, עי' להלן: דין עורה.

הנחת האיברים על שולחן

לאחר הניתוח, קודם העלאת האברים* למזבח, מניחים את האיברים על שולחן של שיש שבמערב הכבש^[416], והיינו בעולת יחיד, אבל איברי עולות ציבור ניתנים מיד לאחר ניתוחם למי שמעלה אותם למזבח^[417], שאיברי עולות יחיד אפשר שיעלה אותם למזבח כהן יחיד^[418], ואינו יכול להעלות את כולם בבת אחת, לפיכך הוא מסדר אותם תחילה על השולחן ומשם מעלה אותם^[419]. ויש ראשונים שכתבו שאף איברי עולות יחיד מעלים אותם מיד למזבח, אלא שפעמים שהקרבנות מרובים והכהן המקטיר צריך להמתין שיתעכלו הקרבנות שעל המערכה ולפיכך הוא מניח את האיברים על השולחן בינתים^[420].

רחיצת קרב וכרעים

הקרב והכרעים של עולה טעונים הדחה קודם הקטרתם^[421], שנאמר בעולת בקר: וקרבו וכרעיו ירחץ במים^[422], וכן נאמר בעולת צאן: והקרב והכרעים ירחץ במים^[423], ואין כוונת הכתוב למים שיש בהם ארבעים סאה - כפי שהיה מקום ללמוד בגזירה-שוה* "רחיצה" "רחיצה" מן הכתוב: והיה לפנות ערב ירחץ במים^[424], העוסק בטבילה במקוה של ארבעים סאה^[425], וכפי שהיא משמעות לשון רחיצה בתורה בדרך כלל^[426] - אלא לרחיצה במים כל שהם, שנאמר: במים - ונכפל כן בעולת בקר ובעולת צאן^[427] - מים כל שהם^[428].

בזר

רחיצת הקרב והכרעים כשירה בזר^[429], ש"ירחץ" האמור בכתוב משמעותו שירחצו הבעלים^[430], ואמר הכתוב לאחר מכן: והקטיר הכהן^[431], לומר שההקטרה בכהן ולא הרחיצה^[432]. ויש מן הראשונים שכתב שהרחיצה נעשית על ידי כהן או לוי^[433].

סדר הרחיצה וההקטרה

הדחת הקרב והכרעים קודמת להקטרת נתחי העולה^[434], ואף על פי שתחילה נאמר: וערכו בני אהרן את הנתחים וגו' על האש אשר על המזבח^[435], ואחרי כן: וקרבו וכרעיו ירחץ במים^[436], פירשו ראשונים שאין הציווי שיעשה כסדר הזה, שהרי לבסוף נאמר: והקטיר הכהן את הכל^[437], ואף הקטרת הנתחים בכלל, נמצא שרחיצת הקרב והכרעים קודמת^[438], ולא בא הכתוב אלא לומר שמתחילה יפשיט וינתח את העולה כדי לערוך את הנתחים על האש לאחר רחיצת הקרב והכרעים, ואז יקטיר את הכל כאחת^[439]. ומן האחרונים יש שכתבו שבמשכן היתה הקטרת הנתחים קודמת לרחיצת הקרב והכרעים, כסדר הכתובים^[440], כי מיד לאחר הניתוח היו מעלים את הנתחים למזבח ומקטירים אותם^[441], ואין להם לעבור על המצוה ולהמתין בהעלאת הנתחים עד לאחר רחיצת הקרב והכרעים - שאין-מעבירין-על-המצוות* - אבל במקדש, שנותנים תחילה את הנתחים על הכבש ומשם לוקחים אותם למזבח להקטירם^[442], הואיל ואין ההקטרה מתקיימת מיד, ממתינים עם העלאת הנתחים לכבש עד אחר רחיצת הקרב והכרעים^[443]. ויש אחרונים שכתבו שאם נעשים ההפשט הניתוח והרחיצה על ידי הבעלים - שהם כשרים בהם^[444] - מאחר שאינם יכולים לעסוק ברחיצה תוך כדי ההפשט, אין הכהנים מעכבים את הולכת הנתחים עד לאחר רחיצת הקרב והכרעים, שאין זה דרך כבוד שיהיו הנתחים מונחים לבטלה, אבל כשכהנים עושים את ההפשט הניתוח והרחיצה, כיון שהם יכולים להיעשות על ידי כמה כהנים בבת אחת, ממתינים עם הולכת הנתחים עד לאחר רחיצת הקרב והכרעים להוליך הכל למזבח כאחת^[445].

המים

רחיצת הקרב והכרעים נעשית במים, ולא ביין, ולא במזוג^[446] - יין ומים מזוגים יחד כשיעור מזיגת יין^[447] - ולא בשאר משקים^[448], שנאמר: במים^[449]. וכל המים - אף על פי שאינם "מים חיים"^[450], וכן מים מלוחים^[451] - כשרים לרחיצת הקרב והכרעים^[452], שנאמר: במים, להכשיר כל מים, וקל-וחומר* ל"מי כיור" - והיינו מים חיים, שהם הראויים להינתן בכיור לסוברים כן^[453] - שכשרים^[454]. ומן הראשונים יש שכתבו שאין רוחצים את הקרב והכרעים אלא ממי אמת המים שבעזרה^[455], ותמהו אחרונים עליהם, שכל מים כשרים לכך^[456]. מים שיש להם שם לווי, כגון מי תותים^[457], אין רוחצים בהם את הקרב והכרעים, שנאמר: במים, ולא שיש להם שם לווי^[458]. וכן מי הכיור - שניתנו בכיור והתקדשו בו^[459] - שם לווי יש להם, ופסולים לרחיצת הקרב והכרעים^[460], ויש אומרים שמי הכיור אינם חשובים מים שיש להם שם לווי, וכשרים^[461].

מקום ההדחה

מקום הדחת הכרס - שהיא בכלל הקרב האמור בתורה^[462] - הוא בבית המדיחים^[463] - היא לשכת המדיחים שהיתה בעזרה^[464] - לפי שהכרס מלאה טינופת וצריכים לרוחצה במקום הצנוע^[465], ואין מדיחים אותה עם שאר הקרבים, שלא תטנפם^[466]. הקרבים - והם בני המעים^[467] - מדיחים אותם על שולחנות של שיש שבין העמודים^[468]. ויש אומרים שהדחתם נעשית על שולחן קטן המצוי שם שהוא קרוי מעוטה^[469], ואותו שולחן חקוק ומשופע לתוכו קצת כדי לשים בו מעים לרוחצם^[470], וזו היא לדעתם אותה ששנינו שמדיחים את הקרבים במעוטה^[471]. ויש שפירשו "מעוטה" באופן אחר^[472]. ויש אומרים שכאשר הקרבנות מרובים מדיחים גם את הקרבים בלשכת המדיחים^[473].

שיעור ההדחה

הכרס מדיחים אותה כל צרכה^[474], שמאחר שהיא מלאה טינופת צריך לרוחצה היטב^[475], וכיון שיש כרס שיש בה טינופת הרבה ויש שאין בה טינופת כל כך לא נקבע מספר להדחות שמדיחים אותה^[476]. הקרבים - והם בני המעים, שאין בהם טינופת כל כך^[477] - מדיחים אותם שלש פעמים^[478], לפעמים, כשאין הטינוף כולו יוצא בפחות מכך^[479], ואינם צריכים הדחה יותר^[480]. ויש שכתבו שמדיחים את הקרבים שלש פעמים לכל הפחות^[481], כי מתוך שהם דקים אין הטינוף יוצא מהם אלא בדוחק^[482], ומוסיפים להדיחם כפי הצורך^[483]. ויש שנראה מדבריהם שלעולם מדיחים את הקרבים שלש פעמים^[484].

צורת הדחת הקרבים

הדחת הקרבים, יש אומרים שהיא נעשית כשהקרבים מונחים בתוך בית קיבול הקרוי מעוטה - ולשון "מעוטה" הוא מלשון "מעטן של זיתים"^[485], ומלשון הכתוב "עטיניו מלאו חלב"^[486] - ויש בו מקום להכנסת הקרבים שלא בדוחק, שמתוך כך יהיו מודחים יפה יותר, ואותו בית קיבול אפשר שהוא כלי לעצמו ומניחים אותו על גבי השולחנות של שיש שעליהם נעשית ההדחה^[487], ואפשר שבשולחנות עצמם יש בית קיבול מצד אחד ובו מדיחים את הקרבים, כי אין רוצים לתת אותם בכלי אחר אלא על גבי השיש המצנן אותם שלא יסריחו, וזו היא לדעתם אותה ששנינו שמדיחים את הקרבים במעוטה^[488]. ויש שפירשו "במעוטה" באופן אחר^[489].

הדחת שאר בשר העולה

שאר בשר העולה - מלבד הקרב והכרעים^[490] - כתבו ראשונים שלא הוזכר במשנה שמדיחים אותו^[491]. ויש ראשונים שכתבו שמלשון הכתוב בדברי הימים - "את מעשה העולה ידיחו בם"^[492] - נראה שיש להדיח גם את שאר בשר העולה^[493].

הקטרתה

העולה קרבה כליל לאשים^[494], שנאמר: והקטיר הכהן את הכל המזבחה^[495], ומוליכים את איבריה למזבח החיצון ומקטירים אותם שם על גבי המערכה^[496]. על הולכת האברים* למזבח, ע"ע הולכה: הולכת איברים. על הקטרתם*, ע"ע הקטרה (א): אברי עולה, ושם: ההקטרה ואילך. על שאין ההקטרה מעכבת את כפרת העולה, ע"ע הנ"ל^[497]. על מליחת האיברים קודם הקטרתם, ע"ע מליחת קרבנות. על סמיכת כהן-גדול* על איברי עולת התמיד קודם הקטרתם, כשהוא רוצה להקטירם בעצמו, משום כבודו של כהן גדול, ע"ע הקטרה^[498] וע' כהן גדול^[499].

דין אימורים

העולה, כתבו אחרונים שאין בה דין אמורים*, כי מאחר שכולה נקטרת^[500], אין בה חילוק בין האימורים לבשר^[501], ולפיכך כתבו שיפה בזה כוח שאר קרבנות מכוח עולה, שחוליות השדרה הקרבות עם האליה* של כבשי שאר קרבנות^[502], אפילו אם פירשו מן הבשר מקטירים אותן, לדעתם, כי מאחר שהאליה מאימורי הכבש^[503], והחוליות בכלל, הרי שיש להן דין אימורים והן צריכות הקטרה אף בפני עצמן, אבל בעולה, אם פירשו החוליות, דינן כשאר עצמות שפירשו, שאין מקטירים אותן^[504], כי מאחר שלא נאמרה בעולה הקטרת אימורים אלא הקטרת כל הבשר בלבד, העצמות שפירשו אינן בכלל^[505].

זריקה כשאבד הבשר

העולה, מאחר שהיא כליל^[506], זורקים את דמה, אף לר' יהושע - שהלכה כמותו - שכל שאבד הבשר אין זורקים את הדם^[507], גם כאשר נותר מבשרה רק כחצי זית חלב וכחצי זית בשר, שהרי זה וזה נקטרים ולפיכך הם מצטרפים לכזית, שלא כשאר קרבנות, שמאחר שמקטירים מהם את האמורים* בלבד^[508], אין זורקים את דמם, לסוברים כן, אלא כאשר נשאר מהם כזית חלב, שהוא נקטר, או כזית בשר, שהוא נאכל, שאין אכילה והקטרה מצטרפים^[509].

על הקרבת עולה ושאר קרבנות איזו מהן קודמת, ע"ע תדיר וע' מקדש. על הקדמת חטאת לעולה הבאה עמה, ע"ע חטאת: הקדמתה.

דין עורה

עור העולה

עור העולה - וכן עור שאר קדשי-קדשים*^[510] - ניתן לכהנים^[511], בין בעולת יחיד ובין בעולת ציבור^[512] - ואף עולות שהתנדבו ציבור לקיץ-המזבח* בכלל^[513] - שנאמר: עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה^[514], והוא אחד מעשרים וארבע מתנות-כהונה*^[515].

במנין המצוות

נתינת עור העולה לכהן, מנו אותה גאונים וראשונים כמצוה במנין-המצוות*^[516]. ויש ראשונים שלא מנו את נתינת עור העולה לכהן כמצוה בפני עצמה^[517], אלא היא לדעתם בכלל מצות מעשה העולה^[518]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שאין נתינת עור העולה מצוה כלל, שלא נצטוו בעלי הקרבן לתת את העור לכהן, אלא שאמרה התורה שיהיה העור לכהן וזיכתה אותו לו בעל כרחם של הבעלים^[519].

עולת גרים נשים ועבדים

אחד עולת האיש ואחד עולת האשה עורותיהן לכהנים^[520], וכן עולת עבדים עורה לכהנים^[521], שכן דרשו: עלת איש^[522], אין לי אלא עולת איש, נשים ועבדים מנין, תלמוד לומר: עור העלה^[523], ריבה^[524]. ובתוספתא תנאים חולקים בדבר, וזו דעת חכמים, אבל ר' יוסי ב"ר יהודה אומר, עלת איש, פרט לנשים ועבדים^[525]. עולת גר*, עורה לכהנים לדברי הכל^[526], שהגר בכלל "איש" הוא^[527].

עולת גוי

עולה של גוי - שהגויים מתנדבים עולות^[528] - עורה לכהנים^[529].

שאין לה בעלים

עולה שאין לה בעלים, שהיא של גר* שמת ואין לו יורשים, אמר ר' יוסי ב"ר יהודה שעורה אינו לכהנים, שנאמר: עלת איש^[530], פרט לעולת גרים^[531], והיינו עולת גר שמת ואין לו יורשים^[532], שכיון שאין לה בעלים אינה בכלל "עלת איש"^[533]. ויש אומרים שתנאים חולקים בדבר, ודעת חכמים, שאף עולת גר שמת ואין לו יורשים עורה לכהנים, שנאמר: עור העלה^[534], לרבות עולת גרים^[535], והיינו עולת גר שמת ואין לו יורשים^[536], שאף שאין לה בעלים עתה, מכל מקום מתחילתה היו לה בעלים, ובכלל "עלת איש" היא^[537], וכן דעת ר' יהודה, שאין ממעטים מ"עלת איש" עולת גר, אלא עולת הקדש בלבד^[538], והלכה כמותם^[539]. עורה של עולת גר שמת ואין לו יורשים, לסוברים שאינו ניתן לכהנים^[540], כתבו ראשונים שהוא ניתן לבדק הבית^[541]. ויש ראשונים שכתבו שמדמי העור מביאים את נסכי עולת הגר^[542].

הבאה מן המותרות

עולה הבאה מן המותרות*, בין לסוברים שהיא קריבה לנדבת יחיד ובין לסוברים שקריבה לנדבת ציבור^[543], עורה לכהנים^[544] - ואין ממעטים אותה מ"עלת איש" או מ"העלה"^[545] - שנאמר: אשם הוא אשם אשם לה'^[546] - ולמדנו מתחילת הכתוב שמותר אשם בהוייתו הוא ככל אשם, שניתן לכהנים^[547], ומסיום הכתוב שהמותר ניתן לה'^[548] - זה הכלל, כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה ילקח בו עולות, הבשר לה' והעור לכהנים, ונמצאו שני הכתובים קיימים, אשם לה' ואשם לכהנים^[549], וזהו מדרשו של יהוידע הכהן, שנאמר: כסף אשם וכסף חטאות לא יובא בית ה' לכהנים יהיו^[550], ואי אפשר שכסף שקדש לשם חטאת ולשם אשם יהנו ממנו הכהנים, אלא כוונת הכתוב שיעשו ממנו דבר שיהנו בו הכהנים, והיינו עולות, שעורותיהן לכהנים^[551]. על עולה שהוקדשה, או הוקדש עורה, לבדק-הבית*, אם עורה לכהנים, ע"ע הקדש^[552].

ניתר בזריקה

הדם הוא המתיר את עור העולה לכהנים^[553], שאין הכהנים זוכים בעור אלא לאחר הזריקה*^[554], שנאמר: עור העלה אשר הקריב^[555], אין לו אלא לאחר זריקה^[556].

עולה שנפסלה

עולה שנפסלה בהקרבתה, כגון שנשחטה במחשבת חוץ לזמנה או חוץ למקומה - שהיא פסולה^[557] - הואיל ולא זכה המזבח בבשרה, לא זכו הכהנים בעורה^[558], שנאמר: עלת איש^[559], עולה שעלתה לאיש^[560], פרט לנשחטה במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו, שאין עורה לכהנים^[561]. אבל עולה שלא נפסלה, אלא שלא עלתה לבעליה לשם חובה, כגון שנשחטה במחשבת שלא לשמה - שהיא כשרה ולא עלתה לבעלים לשם חובה^[562] - עורה לכהנים^[563], שנאמר: העלה^[564], מכל מקום^[565], ואף על פי שלא עלתה לחובת בעליה אין ממעטים אותה מ"עלת איש" ובכלל עולה שעלתה לאיש היא, שלא נתמעטה אלא עולה שלא עלתה לו על גבי המזבח^[566].

נפסל הדם

עולה שאירע פסול בדמה קודם זריקה* - כגון שיצא הדם או לן^[567] - בין אם אירע הפסול קודם שהופשט העור ובין אם אירע לאחר שהופשט, לא זכו הכהנים בעורה, ואף על פי שנזרק הדם לבסוף^[568], שהרי לא זכה המזבח בבשרה, וכל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה^[569]. על עולה שנפסל דמה מפני שנטמא - לסוברים שדם-קדשים* מקבל טומאה^[570] - שאם נזרק על המזבח מועיל ריצוי ציץ* להתיר את בשרה למזבח ועורה לכהנים, ע"ע ציץ.

נפסל הבשר קודם הפשט

עולה - וכן שאר קדשי-קדשים*^[571] - שאירע פסול בבשרה - כגון שנטמא או יצא או לן^[572] - קודם שהופשט העור, נחלקו תנאים אם פסול הבשר גורם שלא יהיה עורה לכהנים, דעת רבי, שכיון שנפסל הבשר - אפילו לאחר שהותר למזבח בזריקה^[573] - אף העור אינו ניתן לכהנים, ודעת ר' אלעזר ברבי שמעון שאף על פי שנפסל הבשר קודם הפשט, מפשיטים אותו והעור ניתן לכהנים^[574]. והלכה כרבי^[575].

אבד או נפסל הבשר קודם זריקה

עולה - וכן שאר קדשי-קדשים*^[576] - שאבד בשרה או נשרף או שאירע בו פסול - כגון שנטמא או יצא^[577] - קודם זריקה*, לדעת ר' אליעזר, שזורקים את הדם אף על פי שאין בשר והקרבן כשר^[578], עורה לכהנים^[579], לדעת ר' יהושע שאין זורקים את הדם כשאין בשר^[580], כל שזרק את הדם נחלקו תנאים בדין העור, דעת רבי שהדם מרצה על העור בפני עצמו, והותר העור לכהנים, ודעת ר' אלעזר ברבי שמעון שאין הדם מרצה על העור בפני עצמו, ולא הותר העור לכהנים^[581], ונחלקו ראשונים בדעתם, יש שפירשו שכל שלא אבד הבשר אלא נפסל, שמודה ר' יהושע בדיעבד שאם זרק את הדם הקרבן כשר^[582], ניתן העור לכהנים לדברי הכל, ולא נחלקו בדעת ר' יהושע אלא כשאבד הבשר או נשרף, שהקרבן פסול אף בדיעבד^[583], וסובר ר' אלעזר ברבי שמעון שכיון שהקרבן פסול אין העור לכהנים, ורבי חולק, שפסול הקרבן בדיעבד מפני שאבד הבשר פסול קל הוא, וכיון שיש לכהנים הפסד בדבר ניתן העור לכהנים אף על פי שהקרבן פסול^[584], ויש שפירשו שכל שאבד הבשר או נשרף, שהקרבן פסול לדעת ר' יהושע אף בדיעבד, אין העור לכהנים לדברי הכל, ולא נחלקו התנאים בדעתו אלא כשהבשר קיים ונפסל, שהקרבן כשר בדיעבד, וסובר ר' אלעזר ברבי שמעון שגזירה יש בדבר שלא יהיה העור לכהנים, כמו בשאבד הבשר או נשרף שאין העור לכהנים לדעתם מפני שהקרבן פסול, ורבי חולק, שכיון שהקרבן כשר בדיעבד אין גזירה בדבר והעור ניתן לכהנים^[585]. הלכה כרבי^[586].

על חלוקת הכהנים בעורות הקדשים - ועור העולה בכללם - ועל הכהנים הנוטלים חלק בעורות, ע"ע מתנות כהונה.

עצמות עולה שפירשו, שפעמים שהן מותרות בהנאה ואפילו לעשות מהן קת של סכין^[587], מן הראשונים יש שכתבו שאף הן ניתנות לכהנים^[588].

המעילה בה ואיסור אכילתה

העולה, יש בה מעילה* משהוקדשה^[589], בפה^[590] - כשאר קדשי-קדשים*^[591] - בין אם מועל מחיים^[592], ובין לאחר שחיטה^[593]. ואף לאחר זריקת דמה יש מעילה בבשרה - שהוא חשוב "קדשי ה'", שכן זכה בו המזבח לאחר זריקת הדם^[594] - עד שיצא לבית הדשן^[595], כי מאחר שהעולה כולה כליל^[596], ואין בה היתר לכהנים, לעולם מועלין בה עד שתישרף כולה על המזבח ויצא אפרה לבית-הדשן*, שבכך נעשית מצוותה^[597]. על היציאה לבית הדשן, שאפר הקרבנות, ואפר העולה בכלל, ניתר בה מידי מעילה, אם היא הוצאת-הדשן* בפועל, או תרומת-הדשן*, שבה נעשה הדשן ראוי להוצאה, ע"ע דבר שנעשית מצותו^[598], וע' דשון מזבח החיצון: מעילה והנאה בדשן. על הדשן לאחר הוצאתו, אם מותר בהנאה, ע"ע הנ"ל: שם.

מעילה בעורה

עור העולה אין בו מעילה^[599], שהרי הוא ניתן לכהנים^[600], ויצא מכלל "קדשי ה'"^[601], והיינו לאחר זריקה, שהזריקה היא המתרת את העור לכהנים^[602], אבל קודם הזריקה, כתבו ראשונים ואחרונים שיש מעילה בעור העולה^[603]. ויש שצדדו בדעת ראשונים שאין מעילה בעור העולה אפילו קודם זריקה^[604].

מעילה בעצמות

העצמות והגידים והקרנים והטלפים שפירשו מן העולה, שאין מקטירים אותם, לסוברים כן^[605], אם פירשו קודם זריקה, יש בהם מעילה עד שיזרק הדם^[606], נזרק הדם, דעת רבה שאין בהם מעילה^[607] - ויצאו מכלל קדשים^[608] - שבאה הזריקה והתירתם^[609], מאחר שכבר פירשו בשעת הזריקה ולא היו בני מזבח^[610], ואף לעשות מהם קת לסכין מותר^[611], כי כשם שהזריקה מתירה את בשר העולה למזבח מפני שהוא עומד לכך, כך היא מתירה את העצמות להדיוט כשהן עומדות לכך^[612], שכן דרש רבי יוחנן משום רבי ישמעאל: נאמר בעולה: לו יהיה^[613], ונאמר באשם: לו יהיה^[614], מה אשם עצמותיו מותרות^[615], אף עולה עצמותיה מותרות^[616], אמנם אם לא פירשו אלא לאחר זריקה, יש בהם מעילה לעולם^[617], כי מאחר שבשעת זריקה מחוברים היו ועומדים להקטרה, קבעה אותם הזריקה למזבח, ואף משפירשו לאחר מכן קדשים פסולים הם^[618]. ויש ראשונים סוברים, לפי גירסתם בגמרא, שאף לסוברים שעצמות וגידים וקרנים וטלפים שפירשו מקטירים אותם^[619], היינו בשפירשו לאחר הזריקה^[620], ולפיכך יש בהם מעילה לעולם^[621], אבל פירשו לפני זריקה התירה אותם הזריקה אפילו לעשות מהם קת של סכין^[622], ושוב אין בהם מעילה^[623]. ר' אלעזר חולק, ולדעתו בפירשו קודם הזריקה, יש בהם מעילה לעולם^[624], שכיון שפירשו ואינם בני הקטרה אין הזריקה מועלת להם ובאיסורם הם עומדים^[625], ואילו בפירשו לאחר הזריקה אין בהם מעילה^[626] - כדרשת ר' יוחנן משום ר' ישמעאל^[627], וכשם שבאשם הזריקה מתירה את העצמות בעודן מחוברות לבשר, שהרי אף הבשר עצמו ניתר בזריקה לכהנים^[628], כך בעולה ניתרות העצמות בזריקה בעודן מחוברות^[629] - אלא שאסור ליהנות מהם^[630], מדבריהם^[631]. ויש שכתבו, לפי גירסתם בגמרא, שמודה ר' אלעזר בפירשו קודם זריקה, שאין בהם מעילה אלא עד הזריקה^[632], ואף מותר ליהנות מהם לאחר זריקה^[633], ואינו חולק אלא בפירשו לאחר הזריקה, שלדעתו אין בהם מעילה, אלא שמכל מקום אסור ליהנות מהם^[634]. ויש שכתבו שמודה ר' אלעזר בפירשו לאחר הזריקה שיש בהם מעילה לעולם^[635], ואינו חולק אלא בפירשו קודם זריקה, שלדעתו אף על פי שהזריקה מוציאה אותם מידי מעילה מכל מקום אסור ליהנות מהם^[636]. להלכה כתבו ראשונים שעצמות וגידים וקרנים וטלפים של עולה שפירשו קודם הזריקה יש בהם מעילה עד הזריקה, ואם פירשו לאחר הזריקה יש בהם מעילה לעולם^[637]. על איברי עולה שפקעו מעל המזבח, אימתי יש בהם מעילה, ע"ע מעילה.

מעילה בדמי עולה

המפריש מעות לעולתו, יש בהן מעילה^[638], משעה שהפריש^[639].

האוכל מבשרה

האוכל מבשר עולה, אמר ר' שמעון שעובר בלאו^[640], שנאמר: לא תוכל לאכל בשעריך וגו' וכל נדריך^[641], "נדריך", זו עולה^[642] - שהיא באה בנדר בדרך כלל^[643] - ומה בא הכתוב ללמדנו, אם לאוכל עולה חוץ לחומה, קל-וחומר* ממעשר - שכבר למדו מפסוק זה שהאוכל מעשר-שני* חוץ לחומת ירושלים עובר בלאו^[644] - אם לאוכל לפני זריקת דמים, קל וחומר מתודה ושלמים - שכבר למדו מפסוק זה שהאוכל מבשר קדשים-קלים* קודם זריקה עובר בלאו^[645] - אם לאוכל לאחר זריקת דמים - והוא זר*^[646] - קל וחומר מן הבכור - שכבר למדו מפסוק זה שזר האוכל מבשר בכור-בהמה-טהורה* עובר בלאו^[647] - אם לאוכל חוץ לקלעים, קל וחומר מחטאת ואשם - שכבר למדו מפסוק זה שהאוכל מבשר קדשי-קדשים* חוץ לקלעים עובר בלאו^[648] - לא בא הכתוב ללמדך אלא לאוכל מן העולה - בין שהוא זר ובין שהוא כהן^[649] - בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים, בין חוץ לקלעים בין לפנים מן הקלעים - שכבר ידענו שהוא עובר על איסור-עשה*^[650] - שעובר בלא תעשה^[651], ויתפרש הכתוב כאילו נאמר בו "לא תוכל לאכל נדריך", והיינו עולה^[652]. ומן הראשונים יש שכתבו שנחלקו חכמים על ר' שמעון, ולדעתם אין למדים מן הכתוב "לא תוכל לאכל וגו'" לאו לאכילת עולה, ופסקו כמותם^[653]. לדברי ר' שמעון, אם לוקים על הלאו, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין לוקים, שהרי לא נדרש הכתוב לאסור אכילת עולה אלא לאחר שדרשו מקל וחומר לאסור אכילת עולה חוץ לחומה^[654], ומאחר שאין-מזהירים-מן-הדין*, הוצרך הכתוב ללמד שלוקים על אכילת עולה חוץ לחומה, ושוב אין ללמוד ממנו שלוקים על אכילתה אפילו לפנים מן החומה^[655]. ויש ראשונים סוברים שלוקים^[656], מהם שכתבו הטעם שכיון שנדרש הכתוב לאסור אכילת בשר עולה הרי שזה הוא הלאו שלוקים עליו, ואילו הלאו של אכילת עולה חוץ לחומה, שהוא נלמד בקל וחומר, הוצרכו לדרשה מיוחדת ללמד שלוקים עליו^[657], ומהם שכתבו הטעם מייתור הכתובים, שהיה הכתוב יכול לומר "לא תוכל לאוכלם בשעריך" בלא שיפרט מה הם הקרבנות שאסור לאוכלם חוץ לחומה, שהרי כבר נתפרשו כל אותם קרבנות בכתובים שלפני זה^[658], וממילא היינו יודעים שבהם עוסק הכתוב^[659], ולא הוצרך הכתוב לפרוט את כולם אלא כדי ללמד שלוקים על כל הלאוים הנלמדים מכתוב זה אף שיש מהם הנלמדים בקל וחומר^[660], ומהם שכתבו אחרונים הטעם לדעתם, שהלכה-למשה-מסיני* היא ללמוד מן הכתוב "לא תוכל לאכל וגו'" את כל הלאוים הנלמדים ממנו, ולפיכך לוקים על כולם^[661]. האוכל מבשר עולה, עובר גם באיסור עשה, שנאמר: וערכו בני אהרן וגו' והקטיר הכהן את הכל המזבחה^[662], כליל היא ולא לאכילה^[663]. ויש שכתבו שעובר באיסור עשה אחר, שנאמר: ריח ניחח לה'^[664], לה' ולא להדיוט^[665].

במנין המצוות

הלאו שלא לאכול מבשר עולה, הנלמד מן הכתוב: לא תוכל לאכל בשעריך^[666], נמנה במנין-המצוות*^[667], ואילו איסור העשה, הנלמד מן הכתוב: וערכו וגו'^[668], אינו נמנה^[669], ויש שכתבו בדעת ראשונים שהוא בכלל מצות מעשה העולה^[670].

צירוף לכזית

אכל מחלבה של עולה ובשרה והסולת והשמן של מנחת נסכיה והיין של נסכיה - לסוברים שלוקים על אכילת עולה^[671] - מצטרפים כולם לכזית לחייב עליו מלקות^[672].

לאו משום כליל תהיה לא תאכל

האוכל מבשר עולה - מלבד שהוא עובר בלאו "לא תוכל לאכל וגו' וכל נדריך", לסוברים כן^[673] - עובר בלאו נוסף^[674] - הכולל את אכילת כל הנקטרים למזבח^[675] - שנאמר במנחת-כהנים*: כליל תהיה לא תאכל^[676], ודרש ר' אליעזר, כל שהוא בכליל הרי הוא בלא תאכל^[677]. ומן האחרונים יש שכתב ששני הלאוים באכילת בשר עולה, אחד מהם עוסק באוכל קודם הזריקה* ואחד באוכל לאחר הזריקה, או שמחלוקת תנאים היא, דעת ר' שמעון לאסור אכילת בשר עולה מ"לא תוכל לאכל וגו' וכל נדריך", ודעת ר' אליעזר לאסור מ"כליל תהיה לא תאכל"^[678]. עצמות עולה וקרניה וטלפיה שפירשו, שפעמים שהם מותרים בהנאה, ואפילו לעשות מהם קת של סכין^[679], מן האחרונים יש שהסתפקו אם אכילתם, כגון שבישלם הרבה עם תבלין עד שנעשו ראויים לאכילה, אסורה מחמת הלאו "כליל תהיה לא תאכל"^[680]. אם לוקים על הלאו "כליל תהיה לא תאכל", ע"ע חיבי מלקיות: במקדש וקדשיו^[681].

על האיסור לאכול מבשר קדשים-קלים* - וכל שכן עולה^[682] - חוץ לחומה, ע"ע אכילת קדשים^[683]. על האיסור לאכול מבשר קדשים קלים - וכל שכן עולה^[684] - לפני זריקה, ע"ע הנ"ל^[685]. על האיסור לאכול מבשר קרבנות הנאכלים לכהנים - וכל שכן עולה^[686] - למי שאינו כהן אלא זר*, ע"ע זר^[687]. על האיסור לאכול מבשר קדשי-קדשים* - ועולה בכלל^[688] - חוץ לקלעים, ע"ע אכילת קדשים^[689].

הלאו הנלמד מן הכתוב: ובשר בשדה טרפה לא תאכלו^[690], שלא לאכול קדשים שיצאו חוץ למחיצתם^[691], אינו נוהג בעולה שיצאה חוץ לקלעים או חוץ לחומה, שאינו נוהג אלא במה שבפנים הוא ראוי להאכל, ועולה אינה ראויה להאכל אף כשהיא בפנים^[692].

הלאו הנלמד מן הכתוב: וזר לא יאכל כי קדש הם^[693], שלא יאכל זר* קדשי-קדשים*^[694], אינו נוהג בעולה, שאינו נוהג אלא במה שלכהנים הוא ראוי להאכל, ועולה אינה ראויה לאכל אפילו לכהנים^[695].

הלאו הנלמד מן הכתוב: לא יאכל כי קדש הוא^[696], שכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו^[697], אינו נוהג בעולה שנפסלה, שאינו נוהג אלא במה שהיה ראוי להאכל קודם שנפסל, ועולה גם קודם שנפסלה אינה ראויה להאכל^[698].

על עולה הקריבה בבמה קטנה, שהיא נבדלת בכמה דינים מעולה הקריבה במקדש, ע"ע במה^[699].

על דם עולה שנכנס לפנים, אם נפסלה העולה בכך, ע"ע דם חטאת^[700].

על המפריש נקבה לעולה, אם חלה עליה קדושה ואם נתקדשה בקדושת-הגוף*, ע"ע קדושת הגוף.

על המפריש נקבה לעולה וילדה, ע"ע ולדות קדשים^[701].

הערות שוליים