אנציקלופדיה תלמודית:ראשית הגז

הגדרת הערך - מצות-עשה* על ישראלים ולויים, שבכל פעם שיגזזו צאנם, יתנו מתחילת הגיזה לכהן.

המצוה ומהותה

המצוה וטעמה

מצות-עשה*^[1] ליתן לכהן ראשית הגז^[2] מהכבשים^[3], שנאמר: וזה יהיה משפט הכהנים וגו', וראשית גז צאנך תתן לו^[4], והוא אחד מעשרים וארבע מתנות-כהונה*^[5], ונמנית מצוה זו במנין-המצות*^[6]. והעובר על זה ולא נתן ראשית גיזתו לכהן, כשיש לו גיזה הראויה^[7], ביטל עשה זה^[8].

הטעם שזיכה הקדוש ברוך הוא לכהנים בראשית הגז, כתבו ראשונים, שכיון שאין לכהנים נחלה בקרקעות^[9] ולא בביזה^[10], זיכה להם השם יתברך כל צורך מחייתם על ידי אחיהם, וזיכה להם ראשית הגז למלבושיהם^[11].

המקבל

ראשית הגז הניתן לכהנים^[12], ניתן בין לזכרים ובין לנקבות^[13]. אם משום שנאמר בפרשת מתנות-כהונה*: לך נתתים ולבניך ולבנֹתיך וגו', כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם^[14], ואנו דורשים: ראשיתם, זו ראשית הגז^[15], שנאמר: וראשית גז צאנך צאנך^[16]. או משום שנאמר: ראשית דגנך תירֹשך ויצהרֶך וראשית גז צאנך תתן לו^[17], ואנו דורשים: מה ראשית דגן - תרומה* - ניתנת לנקבות כזכרים^[18], אף ראשית הגז^[19].

בת-כהן* הנשואה לישראל, כתבו ראשונים שנותנים לה ראשית הגז, כיון שראשית הגז חולין לכל דבר^[20].

הזמן בו נוהג

ראשית הגז נוהג בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית^[21], וחיובו הוא לעולם^[22], שכל הגוזז צאנו, בין טלאים ובין זקנים, ואפילו גוזזם מאה פעמים, נותן ממנה מתנה לכהן^[23].

המקום בו נוהג

במקום בו נוהג ראשית הגז, נחלקו תנאים: א) לדעת סתם משנה - וספרי^[24] - ראשית הגז נוהג בין בארץ-ישראל* ובין בחוץ-לארץ*^[25]. ב) ולדעת ר' אלעאי בברייתא - ור' יהודה בנו במדרש^[26] - ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ^[27], שכל מקום שמעשר דגן נוהג, שם ראשית הגז נוהג^[28], ולדעתו כל מתנות-כהונה* אינן נוהגות בחוץ לארץ^[29], שהוא לומד "נתינה" "נתינה" מתרומה*, מה תרומה אינה נוהגת אלא בארץ ולא בחוץ לארץ^[30], אף ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ ולא בחוץ לארץ^[31]. ובצורת הלימוד נחלקו ראשונים: יש מפרשים שהלימוד הוא ממה שנאמר: ראשית דגנך תירֹשך ויצהרֶך וראשית גז צאנך תתן לו^[32], ותהא ה"נתינה" של "תתן" של ראשית הגז כמו נתינה של תרומה, שהרי "תתן" אחד כתוב על שניהם^[33]. ויש מפרשים שהלימוד הוא בגזרה-שוה* "נתינה" "נתינה", נאמר כאן: וראשית גז צאנך תתן לו^[34], ונאמר בחלה* לשון נתינה לגבי תרומה: תתנו לה' תרומה^[35].

למעשה מצינו בתלמוד אמוראים שהקפידו על הפרשת מתנות-כהונה* בחוץ לארץ^[36], ובכלל זה אף ראשית הגז^[37], ואף רב נחמן בר יצחק - שהיה תלמידו של רבא, בבבל^[38] - שקנס מי שלא רצה ליתן מתנות כהונה^[39], ומכל מקום אמר רב נחמן בר יצחק שכעת נהגו העולם כר' אלעאי בראשית הגז^[40], ופירשו ראשונים שבדורות קודמים היו נוהגים בראשית הגז בחוץ לארץ, ובדורות האחרונים חזרו לנהוג כר' אלעאי^[41], ואף רב נחמן בר יצחק עצמו קודם שנהגו כן הוא שקנס^[42]. ויש מהראשונים שכתבו שמחלוקת אמוראים בדבר^[43].

אף להלכה נחלקו ראשונים: א) יש הפוסקים שדבר תורה ראשית הגז נוהג אפילו בחוץ לארץ^[44], אלא שלא נהגו כן^[45]. ב) ויש הפוסקים שאין ראשית הגז אלא בארץ^[46], וביארו אחרונים בדעתם, שכיון שאמרו בתלמוד שנהגו העולם כר' אלעאי^[47], הרי שהלכה כמותו, אבל לא מטעמו, שאיננו למדים גזירה שוה מתרומה^[48], ובשאר הדינים היוצאים לר' אלעאי מדרשה זו^[49], איננו חוששים לו כלל^[50], מפני שיחיד ורבים הלכה כרבים^[51]. ג) ויש הפוסקים שראשית הגז נוהג אף בחוץ לארץ, וכתבו שנהגו כן^[52].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש הפוסקים שאינו נוהג אלא בארץ^[53]. ויש הפוסקים שדבר תורה נוהג אפילו בחוץ לארץ, אלא שלא נהגו כן^[54]. ויש שכתבו שאפילו בארץ ישראל אינו נוהג בזמן הזה אלא מדרבנן, שאין חיוב תרומות-ומעשרות* - לסוברים כן^[55] - אלא מדרבנן^[56].

זמן ההפרשה

ראשית הגז מצותה בתחילה^[57], והדבר נלמד מהמילה "ראשית", שבכתוב: וראשית גז צאנך^[58], וכן כל דבר שנאמר בו "ראשית", כגון חלה^[59] או תרומה^[60], מצותם בתחילה^[61]. ואם הפריש בין באמצע בין בסוף יצא^[62], שודאי שאם לא נתן מראשית לא נפטר בשביל כך^[63].

קדושתה

ראשית הגז חולין לכל דבר^[64], והם נכסי כהן*^[65], שיכול למוכרם^[66], וקונה בהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה^[67] וספר-תורה*^[68], אף על פי שאינו לאכילה ולא לדבר שיבוא לידי אכילה^[69], ומקדש בהם את האישה^[70], ובעל-חוב* נוטלם בחובו^[71] ואשה בכתובתה^[72]. ואין צריך להקדיש ראשית הגז, שאין קדושה חלה עליו^[73].

אף לדעת ר' אלעאי שלמדים דיני ראשית הגז מתרומה^[74], אין חייבים על ראשית הגז מיתה - לזר* האוכלה במזיד*^[75] - וחומש* - לזר האוכלה בשוגג*^[76] - כבתרומה^[77], שנאמר בתרומה: ומתו בו^[78], ויסף חמִשיתו עליו^[79], עליו ולא על ראשית הגז^[80].

טבל

אף לדעת ר' אלעאי שלמדים דיני ראשית הגז מתרומה^[81], מכל מקום מודה שאין דין טבל* בגז קודם גזיזה כבתרומה^[82], שנאמר: וראשית גז צאנך תתן לו^[83], והמילה "וראשית" מיותרת, שכבר נכתב: ראשית דגנך^[84], והיה לו לכתוב: ראשית דגנך תירושך ויצהרך וגז צאנך, אלא שבאה לדרשה^[85]: אין לך בו אלא מראשיתו - מראשית הגז^[86] - ואילך^[87], משהופרש ונעשה ראשית הוא שלו, אבל מלכתחילה אין לו אלא שם אחד^[88].

שני מינים

היו שני מיני גיזה, אם רשאי להפריש ממין אחד על חבירו, נחלקו תנאים: לדעת סתם משנה, רשאי להפריש ממין אחד על חבירו^[89]. ולדעת ר' אלעאי שלמדים דיני ראשית הגז מתרומה^[90], אף בראשית הגז אין מפרישים ממין אחד על חבירו, ואם היו לו שני מינים, מפריש מזה לחוד ומזה לחוד^[91].

להלכה פסקו ראשונים שאם היו לו שני מיני גיזה, כגון גיזה לבנה וגיזה שחורה או גיזות של זכרים וגיזות של נקבות, הרי זה נותן מזו על זו ואינו חושש^[92], אף על פי שגיזת הנקבות רכה משל זכרים^[93] ואף על פי שגיזת הלבנות רכה משל שחורות^[94], שאף על פי שההלכה כר' אלעאי - לסוברים כן^[95] - לגבי פטור ראשית הגז בחוץ לארץ, אין הלכה כן משום הלימוד שלו מגזירה שוה, אלא שנהגו כן^[96]. ומכל מקום יש מהראשונים הפוסקים שאם יש לו שני מיני גיזות, אחד טוב ואחד רע, לא יתן מהרע על הטוב, אלא יתן מכל אחד לפי שיעורו^[97], וביארו אחרונים בדעתם שהדבר אמור משום עצה טובה^[98].

ברכה

אין מברכים על נתינת ראשית הגז לכהן^[99], משום שאינו נותן ישראל לכהן משלו כלום, שיברך "לתת לכהן", אלא ה' הוא שנותן לכהנים^[100], שכהנים משולחן גבוה זוכים^[101], שנאמר: ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומֹתָי^[102], וכיון ששל ה' הם, אין מברכים עליהם^[103]. ויש מהראשונים הסוברים שמברכים על נתינת ראשית הגז^[104].

נתינה אחר ראשית הגז

מעשר אינו נוהג בראשית הגז^[105], שאף לדעת ר' אלעאי שלמדים דיני ראשית הגז מתרומה^[106], מכל מקום אין מעשר נוסף אחר ראשית הגז, כפי שמעשר-ראשון* ומעשר-שני* באים לאחר תרומה^[107], שנאמר: וראשית גז צאנך^[108], ויש לדרוש^[109]: אין לך בו אלא ראשית בלבד^[110], אין לך נתינה אחרת להפריש ממנו^[111], שאם היתה נתינה אחרת היה נכתב: ומגז צאנך^[112].

החייב והפטור

החייבים בו

במצות ראשית הגז חייבים זכרים ונקבות^[113], ישראלים ולויים^[114], שדוקא לגבי זרוע-ולחיים-וקבה* שנאמר בהם: מאת העם^[115], יש להסתפק אם הלויים בכלל זה^[116], אבל בראשית הגז שלא נאמר "מאת העם" ודאי הלויים בכלל החיוב^[117].

כהן שנתן צאנו לישראל, פטור מראשית הגז^[118].

על חלל^[119], החייב בנתינת מתנות-כהונה*, שנפקעה קדושתו, ע"ע חלל; חללה^[120].

הבהמה שנוהג בו

ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים^[121], דהיינו כבשים^[122], בין בזכרים בין בנקבות^[123], ולא בעיזים^[124], שהגוזז עיזיו פטור מראשית הגז^[125] - אף על פי שאף הם נקראו צאן, שנאמר: לך נא אל הצאן וקח לי משום שני גדיי עזים^[126] - ולא בשוורים ותישים ולא של מין אחר של בהמה טהורה^[127], שנאמר: וראשית גז צאנך תתן לו, כי בו בחר וגו' לעמֹד לשרת^[128], דבר הראוי לשירות^[129], דהיינו לתכלת* של בגדי-כהונה* שצריך בהם דוקא צמר של רחלים^[130]. במדרש מצינו לימוד נוסף: וראשית גז צאנך תתן לו^[131], בשל רחלים הכתוב מדבר, אתה אומר בשל רחלים הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בשל עיזים, אם תאמר שאין להם גז, יש לך שטף - שתולשים מהם שערה שערה^[132] - על כרחך אמרה תורה וראשית גז צאנך, בשל רחלים הכתוב מדבר^[133]. וראשונים כתבו הטעם, שהצמר של כבשים הוא הראוי לבגדים^[134].

כשהצמר אינו ראוי ללבישה

כבשים שצמרם קשה - ואינו ראוי ללבישה^[135] - פטורים מראשית הגז^[136], והדבר נלמד בגזרה-שוה* "גיזה" "גיזה", נאמר כאן: וראשית גז צאנך תתן לו^[137], ונאמר שם: ומִגֵּז כבשַׂי יתחמָּם^[138], ואף על פי שאין למדים דברי תורה מדברי-קבלה*^[139], אין כאן אלא גילוי-מילתא-בעלמא*^[140], שאינו נקרא "גז" אלא מה שהוא בן חימום^[141]. ויש שלמדוהו ממה שנאמר: וראשית גז צאנך תתן לו, כי בו בחר וגו' לעמֹד לשרת^[142], ודרשו: דבר הראוי לשירות^[143], דהיינו לתכלת* של בגדי-כהונה* שצריך בהם דוקא צמר של רחלים^[144]. וראשונים כתבו אף טעם לפטור בצמר קשה, שאין מתנה זו לכהן אלא כדי ללבוש ממנה^[145].

על הסוברים שכוי* הוא כלאים^[146], שפטור מראשית הגז לדעתם, מפני שצמרו קשה, עי' להלן^[147].

כשאינו גוזז

השוטף כבשים במים בנהר ליפותם, והצמר נתלש מהם - והוא הדין כשתלש צמר הכבשים בידיו^[148], שהסיר צמר רחליו בלי גזיזה^[149], שעקר שערה שערה^[150] - נחלקו בו תנאים^[151]: א) לדעת ברייתא אחת - וספרי^[152], ור' יוסי^[153] - פטור מראשית הגז^[154], שנאמר: וראשית גז^[155], ויש לדייק בלשון הכתוב, ולדרוש^[156]: ראשית הגז, ולא ראשית שטף^[157], שאינו גז^[158]. ב) ולדעת ברייתא שניה - ותוספתא^[159], וחכמים^[160] - מהשוטף את הכבשים חייב^[161], שלדעתה אין לדייק כל כך בלשון הכתוב^[162], ואף על פי שתפשה תורה לשון גיזה, לא תלה הכתוב בגיזה, אלא שדיבר הכתוב בהווה^[163].

להלכה פסקו ראשונים שהתולש צמר כבשים בידו ולא גזז, חייב בראשית הגז^[164], והוא הדין אם שטפם במים ושטף המים תולש מהם את הצמר^[165], שכן השוטף את הרחלים חייב^[166], שההלכה כחכמים^[167], שכן יחיד ורבים הלכה כרבים^[168].

מוקדשים

ראשית הגז אינו נוהג אלא בחולין, אבל לא במוקדשים^[169], שנאמר: צאנך^[170], ולא צאן הקדש^[171], שאין אלו צאנו^[172]. ולפיכך אם הקדיש בהמות לבדק-הבית* וגזזם, פטור מראשית הגז^[173], וכן אם הקדיש בהמה לבדק הבית חוץ מגיזתה, פטור מראשית הגז^[174].

כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשם ונפדו, חייבים בראשית הגז, אבל אם קדם הקדשם את מומם, או שקדם מום עובר להקדשם, ואחר כך נולד להם מום קבוע ונפדו, פטורים מראשית הגז^[175].

טרפה

טרפה*, אם נוהג בה ראשית הגז, נחלקו תנאים: א) לדעת סתם תוספתא - וחכמים^[176] - ראשית הגז נוהג בה^[177], שהיא בכלל "צאנך"^[178], ואין לנו מקרא למעטה^[179]. ב) ולדעת ר' שמעון - וסתם משנה^[180], וסתם ספרי^[181] - ראשית הגז אינו נוהג בטריפה^[182], שלמדים בגזירה שוה "צאן" "צאן" ממעשר-בהמה*, נאמר כאן: וראשית גז צאנך^[183], ונאמר להלן: וכל מעשר בקר וצאן^[184], מה להלן טריפה פטורה^[185], אף כאן טריפה פטורה^[186]. או שלמדים מהאמור: וראשית גז^[187], פרט לטריפה^[188].

אף להלכה נחלקו ראשונים: א) יש הפוסקים שראשית הגז אינו נוהג בטריפה^[189], שכן הלכה-כסתם-משנה*, ועוד שבתלמוד נושאים ונותנים בדעה זו^[190]. ב) ויש הפוסקים שראשית הגז נוהג בטריפה^[191], שכן יחיד ורבים הלכה כרבים^[192], ועוד שכן אמרו בסתם בתלמוד^[193], ואף על פי שאמרו בתלמוד שסתם משנה שנויה כדעה החולקת, לדעתם אין הכוונה אלא שהתנא ששנה המשנה שנה לשון סתומה כיון שלא רצה להכניס עצמו למחלוקת התנאים^[194].

צאן גוי

גוי* שנתן צאנו לישראל פטור מראשית הגז^[195], והלוקח גז צאנו של נכרי פטור מראשית הגז^[196], שנאמר: צאנך^[197] - צאן של ישראל^[198], שלא נכתב "גיזתך", אלא גז צאנך^[199], שמשמע שלא די שהגז יהיה שלו, אלא שאף הצאן יהיה שלו^[200] - ולא של אחרים^[201], שהגוי* אינו בן חיוב במצוות^[202]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שהדברים אמורים שלקח הצאן במחובר^[203], קודם שנגזזה^[204], והלוקח פטור שאינו צאנו^[205], אבל אם לקח עיקר הצאן שיהיה שלו עד שיגזוז אותם ויחזירם אחר כך, חייב^[206]. ויש מפרשים שהדברים אמורים שלקחה אחר שגזזם הגוי, אבל כל שהיו בשעת גיזה בידי ישראל, חייב^[207], וכן אם לקחה כשהיא מחוברת, חייב בראשית הגז^[208].

קנה גיזת הצאן מהגוי, ולא קנה הצאן עצמו, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאם קנה גיזת הצאן מהגוי בעוד שהיא מחוברת לצאן, חייב בראשית הגז^[209], ואף על פי שחוזר הצאן לגוי לאחר הגזיזה, הואיל והגוזז ישראל והגזיזות שלו^[210]. ויש סוברים שכל שקנה הגיזה לבד, ולא עיקר הצאן, פטור^[211].

לקח וקנה עדרו של גוי כשהיא עומדת לגזוז, נחלקו בו תנאים: לדעת סתם משנה, חייב בראשית הגז^[212], אף על פי שגדלה הגיזה ברשות הגוי^[213], ואף על פי שלאחר גיזה יחזור הצאן לגוי^[214]. לדעת הסוברים שהפטור כשלוקח מהגוי הוא כשלוקח במחובר^[215], הטעם שחייב כשעומד לגזוז, שהואיל והכל שלו, אנו קוראים בו: צאנך^[216]. ולדעת הסוברים שהפטור הוא רק כשלוקח לאחר הגיזה^[217], הטעם שחייב כשעומד לגוז, שבשעת גיזה היה ברשות ישראל^[218]. ב) ולדעת ר' אלעאי, הלמד דיני ראשית הגז מתרומה^[219], אין חייבים בראשית הגז על מה שגדל ברשות הגוי, כפי שאין חייבים בתרומה על הגדל בשעת הפטור^[220].

להלכה פסקו ראשונים שהלוקח צאן מהגוי לגיזתם חייב^[221], אף על פי שגדלה הגיזה ברשות הגוי^[222], שאף על פי שההלכה כר' אלעאי - לסוברים כן^[223] - לגבי פטור ראשית הגז בחוץ לארץ, אין הלכה כן משום הלימוד שלו מגזירה שוה, אלא שנהגו כן^[224].

ישראל שהיה שותף בצאן עם גוי, פטור מראשית הגז^[225], שנאמר: צאנך^[226] - צאן של ישראל^[227] - למעט שותפות עם הגוי^[228], שאינו בן חיוב במצוות^[229]. או - לסוברים שצאן השותפים פטור מראשית הגז^[230] - שצאנך ממעט כל שאינו מיוחד לאחד^[231]. או שהדבר נלמד ממה שנאמר בתחילת הכתוב: ראשית דגנך^[232], ולא שותפות גוי^[233], שאין לומר שראשית^[234] האמור בוראשית גז^[235], הפסיק הענין, שכן ו' של וראשית חיבר הענין^[236].

פטור זה מראשית הגז של שותפות עם גוי, כתבו ראשונים שהוא אפילו אם יחלקו הצאן ביניהם יהיה לישראל חמש צאן שהוא חיוב שיעור ראשית הגז - לסוברים כן^[237], וכן הלכה^[238] - שהרי מכל מקום יש לגוי חלק בכל אחת מהן^[239].

גר

גר* שנתגייר והיו לו גיזות ואין ידוע אם עד שלא נתגייר נגזזו או משנתגייר הרי זה פטור^[240], שכיון שספק הוא^[241] המוציא-מחברו-עליו-הראיה*^[242].

הלוקח מחבירו

הלוקח גז צאנו של חבירו, אם שייר המוכר - מעט מצאנו להיגזז^[243] - חייב^[244] המוכר^[245] להפריש מהנשאר על הכל, ואף על פי שלא התחיל המוכר לגזוז^[246] והלוקח פטור^[247], חזקה* אין אדם מוכר מתנות-כהונה*^[248], וכל ששייר המוכר מן הסתם אנו אומרים מתנתו של כהן אצלו^[249], ואומר לו הלוקח: מתנה של כהן אצלך היא^[250]. לא שייר - מהם כלום^[251] - הלוקח חייב^[252] להפריש^[253], ואינו יכול לתבוע המעות מהמוכר, שאומר לו המוכר: מתנת הכהן לא מכרתי לך^[254]. והדברים אמורים כשמכר לו סתם^[255], אבל אם פירש לו המוכר: אני מוכר לך הכל, שניהם פטורים^[256], ואין כאן לכהן כלום על זה, הואיל ועד שלא נגזזה נמכרה, לא חל עליה חובת ראשית הגז, שאנו קוראים בו: גז צאנך^[257], ולא זכה בה הכהן^[258], ומטעם זה המוכר פטור, שהרי בידו למוכרה^[259], ועוד שאינה אצלו^[260].

יש מהראשונים שכתבו בדעת הסוברים שאם היו לו חמש צאן ומכר הצאן הראשון מייד לאחר גיזתו, קודם שהצטרפה הגיזה לשאר הגיזות, שמכל מקום חייב בראשית הגז, שאין ההקפדה אלא שיהיה הצאן שלו^[261], שאפילו אם פירש המוכר ואמר: אני מוכר לך הכל, הלוקח חייב להפריש ראשית הגז^[262].

היו לו שני מינים, שחופות - לא שחור ולא לבן^[263]. ויש גורסים: טחופות^[264], מהם המפרשים: שחורות^[265]. ומהם המפרשים, שהוא שם הנאמר על כל שאינו לבן בין שהיה אדום או שחור או זולתם^[266] - ולבנות, ומכר לחבירו גיזת השחופות אבל לא הלבנות, זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו^[267], וביארו בתלמוד שעצה טובה היא^[268], שמצד עיקר הדין דינו כמי שלוקח גז צאנו של חבירו, שאם שייר המוכר מעט מצאנו חייב המוכר להפריש מהנשאר על הכל^[269], אך כיון שגיזת הלבנות טובה משל שחופות^[270], עצה טובה נתנו לו שיקנה מן הלוקח כשיעור הנתינה^[271] מן השחופות ויקנה לכהן^[272]. וכן אותה ששנינו שאם היו לו זכרים ונקבות, ומכר לחבירו גיזת הזכרים אבל לא הנקבות, זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו^[273], ביארו בתלמוד שעצה טובה היא^[274], שהזכרים צמרם קשה וזה של נקבות רך^[275], לפיכך יקנה מן הלוקח כדי ראשית הגז של זכרים מצמר הזכרים^[276]. וכן פסקו ראשונים ואחרונים להלכה שהדברים אמורים משום עצה טובה^[277], שאם חכם הוא לא יתן לכהן מן החשוב על מה שהגיע מן הגרוע שמכר אלא יקנה מן הלוקח מן הגרוע מה שראוי לתת לכהן וממה שנשאר מן החשוב יתן לכהן כמו כן מה שראוי לו לתת לכהן ממנו^[278]. ויש מהראשונים ואחרונים הפוסקים שאם היו לו שני מיני גיזה ומכר את המין האחד ושייר את המין השני, אף על פי שרשאי - לסוברים כן^[279], וכן הלכה^[280] - ליתן מזו לזו, לוקח נותן לעצמו ממין שלקח והמוכר נותן לעצמו ממין ששייר^[281], שלדעתם למסקנת התלמוד אין הדבר עצה טובה אלא דין^[282], ומכל מקום אם רצה למחול בזו ולפרוע בעבורו רשאי^[283].

הלוקח צאן מחובר על מנת לגוז הגיזה, נחלקו בו תנאים^[284]: לדעת תנא קמא, הלוקח מבעל בית חייב^[285]. ולדעת ר' אלעאי, פטור^[286], שכיון שהגיזה של הלוקח והצאן של המוכר, הם כשותפים, שלדעתו פטורים לעולם מראשית הגז^[287].

צבעו

גזז - הבעלים^[288] - הצמר וצבעו קודם שיתן נפטר מראשית הגז^[289], כיון שנתכוין לגוזלו מן הכהן ושינהו, קנאו בשינוי וכאילו אינו^[290], וכפי הדין בכל המזיק מתנות-כהונה* או אוכלם, שפטור^[291].

ליבנו ולא צבעו, נחלקו בו אמוראים בדעת תנאים: א) לדעת אביי ורבא תנא קמא הסובר לדעתם שלעולם אם ליבן הגיזה אחר שגזזה מצטרפת לגיזה אחרת לענין שיעור חמש הצאן^[292], סובר שאם ליבן הגיזה חייב בראשית הגז^[293], שאין זה שינוי ועדיין בעינו הוא^[294], ואין חילוק בזה במין הליבון^[295]. ולדעת אביי אותה ששנינו סתם במשנה: ליבנו ולא צבעו, חייב^[296], שנויה כדעת תנא קמא^[297]. ב) ולדעת אביי - ויש הגורסים ומפרשים כן אף בדעת ר' חייא בר אבין^[298] - הסובר בדעת ר' שמעון שאם ליבן הגיזה בכל אופן אחר שגזזה אינה מצטרפת לגיזה אחרת לענין שיעור חמש הצאן^[299], ר' שמעון סובר שלעולם אם ליבן הצמר, פטור מראשית הגז^[300]. ג) ולדעת רבא הסובר בדעת ר' שמעון, שדוקא אם סירקו במסרק קודם הליבון הגיזות אינן מצטרפות^[301], לדעת ר' שמעון יש חילוק בדבר: אם ליבן הגיזה וסירקה במסרק קודם הליבון, פטור מהנתינה לכהן, אבל אם הפריד את הסיבים בידיו לפני הליבון, חייב בנתינה לכהן, שאין זה שינוי כל כך גדול^[302]. ולדעתו אותה ששנינו סתם במשנה: ליבנו ולא צבעו, חייב^[303], הוא כדברי הכל, והדברים אמורים כשהפריד הסיבים בידיו^[304]. ג) ולדעת ראשונים הגורסים ומפרשים שר' חייא בר אבין סבור שאין מחלוקת תנאים לגבי צירוף הגיזות, והכל מודים שאם ליבן הגיזה בגופרית, הגיזות אינן מצטרפות, ואם ליבנה במים, הגיזות מצטרפות^[305], הכל מודים שאם ליבן הגיזה בגופרית, פטור מהנתינה לכהן, אבל אם ליבנה בידיו, חייב בנתינה לכהן^[306]. ולדעתו אותה ששנינו סתם במשנה: ליבנו ולא צבעו, חייב^[307], הוא כדברי הכל, והדברים אמורים כשליבן הגופרית בידיו^[308]. ד) ולדעת ראשונים הגורסים ומפרשים שר' חייא בר אבין סבור שנחלקו תנאים לגבי צירוף הגיזות^[309], תנא קמא סובר את החילוק הנ"ל^[310]. ולדעתו אותה ששנינו סתם במשנה: ליבנו ולא צבעו, חייב^[311], שנוי כדעת תנא קמא, והדברים אמורים כשליבן הגופרית בידיו^[312].

להלכה פסקו ראשונים שאם גזז הצמר וליבנו חייב בראשית הגז^[313], ואין חילוק בזה בצורת הליבון^[314].

צאן השותפים

צאן השותפים, אם חייב בראשית הגז, נחלקו תנאים: א) לדעת תנא קמא - ור' עקיבא^[315] - צאן השותפים חייב בראשית הגז^[316], שאין לדעתו מקרא למעטו^[317]. ואף על פי שנאמר: צאנך^[318], לא בא למעט צאן שותפים, שכל ישראל נקראים במקרא בלשון יחיד, ולא בא אלא למעט צאן בשותפות עם גוי*^[319]. ב) ולדעת ר' אלעאי, צאן השותפים פטור מראשית הגז^[320], שנאמר: צאנך^[321] - המיוחד לך^[322] - ולא של שותפות^[323].

להלכה פסקו ראשונים שצאן השותפים חייב בראשית הגז^[324], אלא שנחלקו בשיעור המחייב: יש הסוברים שאינם חייבים אלא אם יש בחלק כל אחד מהם כשיעור^[325], שאם יחלקו הצאן ביניהם יגיע לכל אחד חיוב שיעור ראשית הגז^[326], דהיינו - לסוברים כן^[327], וכן הלכה^[328] - חמש צאן^[329], וכן הלכה^[330]. ויש מהראשונים סוברים שכל שיש ביניהם חמש צאן, חייבים בראשית הגז^[331].

היה שותף עם גוי*, הכל מודים שפטור מראשית הגז^[332], ועל כך עי' לעיל^[333].

צבע הצמר

היה הצמר של הכבשים אדום או שחור או שחום חייבים בראשית הגז^[334], כל שלא צבעו, אלא היה כך מטבעו^[335], שנאמר: גז צאנך^[336], איך שיהיה^[337].

מת

ראשית הגז אינו נוהג בצאן מת^[338], שהגוזז צאן מת, פטור^[339], שנאמר: גז צאנך^[340], וכשהצאן מת אינו נקרא "צאן", וגיזתו אינה נקראת "גז"^[341].

כוי

כוי*, דינו בראשית הגז תלוי בדעות השונות במהותו:

א) לסוברים שכוי ספק בהמה ספק חיה^[342], נחלקו בו תנאים^[343]: לדעת תנא קמא, חייב^[344], שנאמר: צאנך^[345], ואנו דורשים: אפילו מקצת הצאן^[346], וכן הלכה^[347]. ולדעת ר' אליעזר, פטור^[348], שלדעתו איננו דורשים כן^[349].

ב) ולסוברים שכוי הוא כלאים^[350], כתבו ראשונים שפטור מראשית הגז, מפני שצמרו קשה^[351], כדין צמר כבשים הקשה, שפטור^[352].

ג) ולסוברים שכוי בריה בפני עצמה היא^[353], נחלקו בו אחרונים בדעת ראשונים: יש הסוברים שראשית הגז נוהג בו^[354], כשם שזרוע-ולחיים-וקבה* נוהגים בו^[355], לסוברים כן^[356]. ויש סוברים שהוא פטור^[357], שאפילו הוא בהמה, אינו כבש^[358] - ואין ראשית הגז נוהג אלא בכבשים בלבד^[359] - וצמרו, אפילו ראוי הוא למלבוש, אינו חשוב צמר, שאין חשוב צמר אלא של רחלים^[360].

כלאים

בכלאי-בהמה* של כבש עם בהמה או חיה אחרת, אם נוהג ראשית הגז, נחלקו תנאים^[361]: לדעת תנא קמא, ראשית הגז נוהג בכלאים^[362], שנאמר: צאנך^[363], ואנו דורשים: אפילו מקצת הצאן^[364], וכן הלכה^[365]. ולדעת ר' אליעזר, אינו נוהג בכלאים^[366], שלדעתו איננו דורשים כן^[367].

המפריש ואבד

המפריש ראשית הגז ואבד, חייב באחריותו^[368] עד שיתנו לכהן^[369].

במקור דין זה נחלקו אחרונים: א) יש סוברים שהוא דין מהתורה^[370], שכיון שכתוב בו לשון נתינה - תתן לו^[371] - אינו נפטר עד שיתן לכהן^[372]. ב) ויש סוברים שדין זה הוא מתקנת-חכמים*^[373] שחכמים חייבוהו באחריות הגיזה כדי לקיים מצות נתינה, לפי שכל מתנות-כהונה* ניתנות בעיר או בגורן והכהן אין צריך להטריח כל כך והולך ונוטל מתנותיו ומתקיים ונתן לכהן^[374], אבל ראשית הגז אינו כן, שאסור לגדל בהמה-דקה* בישוב - דהיינו בארץ-ישראל*, במקום השדות והכרמים^[375] - ושם גוזזים את הצאן, שנאמר: ולבן הלך לגזֹז את צאנו^[376], ונאמר ביהודה: ויעל על גֹזזי צאנו^[377], וטורח גדול הוא לכהן ללכת שם, ואם לא היו הבעלים חייבים באחריות הגיזה לעולם לא היה מתקיים בה מצות נתינה, ולפיכך אמרו שאם אבדה שהוא חייב בה כדי לקיים מצות נתינה^[378].

שיעור החיוב

ראשית הגז אינו נוהג אלא במרובה^[379], שנאמר: וראשית גז צאנך^[380], ו"צאן" משמע מרובה^[381]. ובשיעור הצאן המרובה המחייב נחלקו תנאים:

א) לדעת בית שמאי, שתי צאן^[382], שנאמר: יְחַיֶּה איש עגלת בקר ושתי צאן^[383], שאף שנים נקראים צאן^[384].

ב) ולדעת בית הלל - ור' דוסא בן הרכינס^[385], וחכמים^[386], ור' עקיבא^[387], ור' אלעאי^[388] - חמש צאן^[389]. אם משום שנאמר: וחמש צאן עשויֹת^[390], שמעשות את בעליהם ואומרות לו קום עשה^[391] מצוה חדשה, שלא היתה מצוה עליו בפחות מכן, והיינו על כרחך ראשית הגז^[392], שכתוב בו: צאנך^[393], שמשמע מרובה^[394], שבבכור כתוב: בכור שור^[395], שמשמע אפילו אחד, ולגבי מתנות-כהונה* כתוב: אם שור אם שה^[396], שחמש צאן אלה - שנתנה אביגיל לדוד^[397] - גזזו בראשונה לקיים בם מצות ראשית הגז, והכינה אותם לחלקם לעניים ולעשות בם עוד מצוה כי מצוה גוררת מצוה, ולכן נתנה אותם לדוד^[398]. או משום שנאמר: וראשית גז צאנך תתן לו^[399], ואנו דורשים: ראשית הגז, שתים, צאנך, ארבע, תתן לו, הרי חמש^[400], שכן אין ראשית אלא שיש אחריה אחרית^[401], וכאילו נכפלה המילה "גז" פעמיים, ויש לדרוש: ראשית גז, שתים^[402], גז צאנך, הרי ארבע^[403], תתן לו, לרבות נתינה אחרת, והיינו חמש^[404].

ג) ולדעת ר' ישמעאל בר' יוסי משום אביו - שאמרה מפי שמועה, מפי חגי זכריה ומלאכי^[405], ולדעת רבי^[406] - ארבע צאן^[407], שנאמר: וארבע צאן תחת השה^[408], הרי שארבע נקרא בלשון תורה צאן^[409].

להלכה פסקו גאונים וראשונים שמי שאין לו לפחות חמש כבשים, פטור מראשית הגז^[410], שכן נשאו ונתנו בתלמוד לדעה זו^[411]. ויש מהראשונים הפוסק שכל שיש לו ארבע צאן חייב בראשית הגז^[412].

לדעת הסוברים - וכן הלכה^[413] - שאין נותנים ראשית הגז אלא על גיזת חמש כבשים^[414], נחלקו תנאים בשיעור שצריכות ליתן הכבשים הללו, כדי לחייב בראשית הגז: א) לדעת ר' דוסא בן הרכינס - ור' יוסי בתוספתא^[415] - אינו חייב אלא כשיש לו חמש צאן הגוזזות מנה מנה ופרס^[416]. ב) ולדעת חכמים חמש צאן גוזזות כל שהן^[417]. ונחלקו אמוראים בדעתם: א) לדעת עולא אמר ר' אלעזר, "כל שהן" מתפרש כפשוטו^[418], וחייב כשיש לו חמש צאן גוזזות סלע אחד^[419]. ב) ולדעת הרבה אמוראים, "כל שהן" לאו דוקא^[420], אלא כיון שאמר ר' דוסא שיעור גדול אמרו חכמים לשון שיעור מועט וגוזמא הוא^[421], ואינו חייב אלא כשיש לו חמש צאן גוזזות שישים סלעים^[422].

לא אמרו - לסוברים כן^[423] - שכל שיש חמש צאן הגוזזות מנה ופרס חייבים בראשית הגז, אלא אם היו מחומשות^[424], שכל אחת מהן גוזזת שבעה סלעים וחצי^[425]. וכן כתבו ראשונים בדעת הסוברים שצריכות לגוז שישים סלעים^[426], שכל אחת מהן גוזזת שתים עשרה סלע^[427]. וכן כתבו ראשונים בדעת הסוברים שלחיוב בראשית הגז די בארבע צאן^[428], שצריך לרבע ביניהם^[429].

להלכה פסקו ראשונים שחייב בראשית הגז כשיש בגיזה של חמש הצאן, לא פחות ממשקל שישים סלע^[430], ותהיה גיזת כל אחת מחמישתן אין פחות ממשקל שנים עשר סלע, היתה אחת מהם גוזזת פחות משנים עשר סלע, אף על פי שחמישתן גוזזות שישים סלע או יתר, הרי אלו פטורים מראשית הגז^[431].

צירוף גזיזה בשנים שונות

היו לו שתי צאן, גוזז - שנה זו^[432] - ומניח גוזז - שנה שניה^[433] - ומניח, אף על פי שעתיד להוסיף עליהם - עד שהיה לו שיעור חמש גיזות^[434], שהוא השיעור המתחייב בראשית הגז, לסוברים כן^[435], וכן הלכה^[436] - אין מצטרפות^[437], שעל גיזות של חמש צאן הקפידה התורה, ואין כאן^[438].

היו לו חמש צאן, וגזז שתים בשנה זו ושלוש בשנה שניה, שעכשיו יש גיזות של חמש צאן^[439], נחלקו בו תנאים: לדעת ברייתא אחת - והתוספתא^[440] - מצטרפות^[441], אפילו שתים ושלוש שנים^[442], ואף על פי שחדש וישן הוא^[443], שסוברת הברייתא כסתם משנה, שראשית הגז נוהג אף בחוץ-לארץ*^[444], שאין ללמוד דיני ראשית הגז מתרומה*^[445]. ולדעת ברייתא שניה, אף חמש רחלות אין מצטרפות, שאין להפריש מהחדש על הישן^[446], שסוברת הברייתא כר' אלעאי, שלמדים דיני ראשית הגז מתרומה, שבה אין מפרישים מהחדש על הישן^[447].

להלכה פסקו ראשונים שהגיזה של חמש צאן מצטרפים זה לזה, אף משנה לשנה^[448], שאף על פי שההלכה כר' אלעאי - לסוברים כן^[449] - לגבי פטור ראשית הגז בחוץ לארץ, אין הלכה כן משום הלימוד שלו מגזירה שוה, אלא שנהגו כן^[450].

צירוף לאחר טוייה

היו לו חמש צאן, וגזז מקצתם וטווה הגיזה וארגה, אין מצטרפות^[451], שכיון שטווה הגיזה קנאה בשִׁנוי*^[452].

צירוף לאחר צביעה

צבעה, נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא, אין מצטרפות^[453], וכן הלכה^[454]. ולדעת ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון, מצטרפות^[455].

צירוף לאחר ליבון

ליבנה, נחלקו אמוראים בדעת תנאים: א) לדעת אביי ורבא בדעת תנא קמא, לעולם ליבון אינו שינוי בשום ענין, והגיזות מצטרפות^[456]. ב) ולדעת אביי - ויש הגורסים כן בדעת ר' חייא בר אבין^[457] - בדעת ר' שמעון, לעולם ליבון הוא שינוי, והגיזות אינן מצטרפות^[458]. ג) ולדעת רבא בדעת ר' שמעון, אם סירקו במסרק קודם הליבון אין הגיזות מצטרפות, אבל אם הפריד את הסיבים בידיו לפני הליבון, הרי הגיזות מצטרפות, שאין זה שינוי כל כך גדול^[459], ואם ליבנו בגופרית, הרי זו צביעה, ואין הגיזות - לסוברים כן בצביעה^[460], וכן הלכה^[461] - מצטרפות^[462]. ד) ויש מהראשונים הגורסים ומפרשים לדעת ר' חייא בר אבין, שבין תנא קמא ובין ר' שמעון סוברים שיש חילוק בדבר: אם הלבינו בגופרית להתלבן יפה, אין הגיזות מצטרפות, אבל אם הלבינו במים בלבד, הרי הגיזות מצטרפות^[463]. ה) ויש מהראשונים הגורסים ומפרשים לדעת ר' חייא בר אבין, שהחילוק הנ"ל אינו אלא לדעת תנא קמא^[464].

להלכה פסקו ראשונים שלענין ראשית הגז לעולם ליבון אינו שינוי, ואם גזז צמר וליבן הגיזה, מצטרף לצמר הבא שגוזז לענין שיעור חמש הצאן^[465].

צירוף צאן שנמכר

היו לו חמש צאן - שהוא שיעור החיוב בראשית הגז, לסוברים כן^[466], וכן הלכה^[467] - ומכר הצאן הראשון מייד לאחר גיזתו, קודם שהצטרפה הגיזה לשאר הגיזות, אם חייב בראשית הגז, יש מהראשונים מפרשים שנחלקו אמוראים^[468]: א) לדעת רב חסדא, חייב^[469] בראשית הגז^[470], שכן הקפידה התורה שיהיה הצאן שלו^[471], שנאמר: גז צאנך^[472], ודבר זה ישנו^[473], שהרי גזז^[474], ובשעת גיזה כל אחת היתה שלו^[475], שכיון שלמדנו - לסוברים כן^[476] - שצריך שיהיה חמש צאן, ממה שנאמר: וחמש צאן עשויֹת^[477], שמעשות את בעליהם, משמע שכיון שעלה בדעתו לגוז צאנו והרי שם חמישה, התחילה מצות ראשית הגז, אף על פי שאם גזז שתים או שלוש ולא יותר אינו חייב, מכל מקום כיון שהתחיל לגוז התחילה המצוה, וכיון שהתחילה מצוה, אף על פי שמכר לצאן ובסוף גיזה לא נמצא חמש, חייב, שכיון שהתחילה המצוה שוב לא פקעה^[478]. וכן שנינו: הלוקח גז צאנו של נכרי פטור מראשית הגז^[479], הרי שאם מכר לו גוף הצאן, חייב, אף על פי שכל אחד ואחד לאחר גיזה חוזר לרשות הגוי^[480]. ב) ולדעת ר' נתן בר הושעיא אם מכר לאחר גיזה ראשונה פטור^[481], שבזמן שהתמלא השיעור^[482] של חמש הצאן^[483] צריך שיהיה הצאן שלו^[484], שעל ידי גיזה החמישית הוא מתחייב בארבעה ראשונות^[485], ואין הדבר כן^[486], שבאותה שעה אין הצאן הראשון שלו^[487], שכיון שאמר הכתוב: ראשית גז צאנך תתן לו, ואנו דורשים: אין לך בו אלא מראשית הגז ואילך^[488], אם כן חיוב ראשית הגז לא התחיל עד שגזז לחמש צאן, וכיון שבאותה שעה כבר מכר אותם ולא היו ברשותו חמש צאן, לא התחייב מעולם בראשית הגז ולכן הוא פטור^[489]. ואותו הדין במשנה אמור כגון שהקנה לו הגוי הצאן שיהיו כל הגופים קנויים לו עד תשלום כל הגיזים^[490].

להלכה פסקו ראשונים ואחרונים שהגוזז צאן ומוכרו לאחר גיזתו, מצטרפת הגיזה לשאר הגיזות לענין שיעור ראשית הגז^[491], שכן הלכה כרב חסדא^[492], שפשט המשנה מורה כמותו^[493], והיישוב לפי ר' נתן בר הושעיא^[494], אינו אלא שינוי דחוק שאין סומכים עליו^[495]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שאין הלכה כרב חסדא^[496].

צירוף צאן שנקנה

היתה לו רחל אחת וגזזה, ואחר כך קנה שנייה וגזזה והניח גיזתה - ואחר כך קנה שלישית וגזזה והניח גיזתה^[497] - אינן מצטרפות^[498].

צירוף גיזה שנמכרה

היו לו חמש צאן - שהוא שיעור החיוב בראשית הגז, לסוברים כן^[499], וכן הלכה^[500] - ומכר הגיזה הראשונה מייד לאחר הגיזה, קודם שהצטרפה לשאר הגיזות, אם חייב בראשית הגז, יש מהראשונים מפרשים שנחלקו אמוראים^[501]: לדעת רב חסדא חייב^[502], שהרי גזז^[503]. ולדעת ר' נתן בר הושעיא פטור^[504], שבזמן שהתמלא השיעור^[505] של חמש הצאן^[506] צריך שתהיה הגיזה שלו, ואין הדבר כן^[507].

להלכה פסקו ראשונים ואחרונים כרב חסדא^[508], שמי שהיו לו חמש צאן, וגזז אחת מהם בלבד ומכר גיזתה, ואחר כך גזז שניה ומכר גיזתה, ואחר כך גזז שלישית ומכר גיזתה, הכל מצטרפות לראשית הגז^[509].

שיעור הנתינה

אין לראשית הגז שיעור מן התורה^[510], שכל מקום שנאמר בו ראשית אין בו שיעור מן התורה^[511], ומדברי-סופרים*^[512] יש לה שיעור^[513], ונחלקו תנאים ואמוראים בשיעורה: א) לדעת התוספתא - ורב ושמואל^[514], ור' יוחנן^[515], ותני ר' ישמעאל וסתם ברייתא בירושלמי^[516]. ויש הסוברים כן בדעת רב דימי בשם רב^[517] - שיעורה אחד משישים^[518], כפי שתיקנו חכמים - שהתורם בעין רעה לא יפחות משיעור - אחד בשישים בתרומה*^[519]. ולדעה זו פירשו אותה ששנינו שנותנים לכהן משקל חמש סלעים^[520], הדברים אמורים בישראל שיש לו גיזות הרבה ומבקש ליתנם לכהנים מרובים, שלא יפחות לאחד מהם מחמשת סלעים^[521], ואם לא הגיע בכדי שיעור שיגיע לכל אחד חמש סלעים לא יתנם אלא לכהן אחד^[522]. ב) ולדעת רב דימי בשם ר' יוחנן משום ר' ינאי, שיעור הנתינה לכהן מראשית הגז הוא אחד משש^[523], והמשנה מתפרשת כפשוטה^[524], שהרי שיעור החיוב בראשית הגז הוא - לסוברים כן^[525], וכן הלכה^[526] - שישים סלעים^[527].

אף להלכה נחלקו גאונים וראשונים: יש הפוסקים ששיעורו אחד משישה^[528], שכן יש לפסוק כפשט לשון המשנה^[529], ואף על פי שר' ינאי יחיד אצל רבים, ההלכה כמותו כנגד ר' יוחנן תלמידו^[530], וכל שכן כנגד רב ושמואל שאין הלכה כמותם - אף כשחולקים שניהם יחד, לסוברים כן^[531] - כנגד ר' יוחנן^[532]. ויש הפוסקים ששיעורו אחד משישים^[533], שכן ר' ינאי הוא יחיד אצל רבים^[534], ויחיד אצל רבים הלכה כרבים^[535].

שיעור בגד קטן

נותנים לכהן משקל חמש סלעים ביהודה שהם עשר בגליל, כדי לעשות ממנו בגד קטן, שנאמר: תתן לו^[536], שיהא בו כדי מתנה^[537], שנאמר: וראשית גז צאנך תתן לו, כי בו בחר וגו' לעמֹד לשרת^[538], דבר הראוי לשירות^[539], ונאמר שם: הוא ובניו^[540], דבר השווה לאהרן ובניו^[541], והיינו אבנט^[542], שהוא קטן שבבגדי כהונה, ויכול לעשותו מחמש סלעים צמר שהרי אין כולו צמר אלא כלאים הוא^[543].

שיעור זה של הנתינה הוא כדי שהבגד יהיה מלובן, ולא צואי^[544] - מלשון טינוף^[545] וצואה*^[546], שלא נתלבן עדיין כולו^[547] - ואין הכוונה שמוטל על הישראל שילבננו ויתננו לו^[548], אלא על השיעור הקפיד, שיתן לו שיעור כדי^[549] שילבננו כהן ויעמוד על חמש סלעים^[550], כלומר שיתן לו שיעור שישאר חמישה סלעים אחר שילבן אותו הכהן^[551], ונמצא שצריך לגוז עבור זה משקל שישה סלעים^[552], שכן בליבון נחסר הבגד^[553], וגוזז שש סלעים^[554], לכהן חמישה ואחד לו^[555].

בפירוש המקרה שעליו נאמר שלא יפחתו מנתינה של חמש סלעים^[556], נחלקו הדעות: לסוברים ששיעור הנתינה לכהן הוא אחד משישים^[557], הדברים אמורים בישראל שיש לו גיזות הרבה ומבקש ליתנם לכהנים מרובים, שלא יפחות לאחד מהם מחמשת סלעים^[558], ואם לא הגיע בכדי שיעור שיגיע לכל אחד חמש סלעים לא יתנם אלא לכהן אחד^[559]. ולסוברים ששיעור הנתינה לכהן הוא אחד משישה^[560], הדברים אמורים כפשוטם^[561], שהרי שיעור החיוב בראשית הגז הוא - לסוברים כן^[562], וכן הלכה^[563] - שישים סלעים^[564].

אף להלכה נחלקו ראשונים ואחרונים: יש הפוסקים שמי שהיו לו גיזות רבות של ראשית הגז ורוצה לחלק לכהנים, לא יתן לכל אחד ואחד פחות ממשקל חמש סלעים מלובן כדי בגד קטן, לא שילבנו ואחר כך יתן לו, אלא יתן לו מצמר הגיזה כשהוא צואי, כדי שיהיה בו אחר הליבון חמש סלעים או יתר^[565]. ויש הפוסקים ששיעור הנתינה הוא של חמש סלעים^[566].

כל גיזותי ראשית

האומר כל גיזותי ראשית, נחלקו בו תנאים: לדעת סתם משנה דבריו קיימים^[567], שלדעתה אין למדים דיני ראשית הגז מתרומה*^[568]. ולדעת סתם ברייתא, האומר כל גיזותי ראשית לא אמר כלום^[569], שסוברת כר' אלעאי שלמדים דיני ראשית הגז מתרומה, מה תרומה צריך שיהיו שייריה ניכרים, אף ראשית הגז צריך שיהיו שייריה ניכרים^[570].

להלכה פסקו ראשונים שהאומר כל גיזותי ראשית דבריו קיימים^[571], שאף על פי שההלכה כר' אלעאי - לסוברים כן^[572] - לגבי פטור ראשית הגז בחוץ לארץ, אין הלכה כן משום הלימוד שלו מגזירה שוה, אלא שנהגו כן^[573].

הערות שוליים