אנציקלופדיה תלמודית:רכילות

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - המספר לאדם שפלוני רוצה לעשות לו דבר מה, באופן שיוכל להתחדש מזה שנאה ותחרות.

שמו, מהותו וגדרו

מהותו

המרגל - המרכל[1] - בחבירו - דהיינו שמספר לראובן ששמעון אמר עליו דבר מסויים, או ששמעון רוצה לעשות לראובן דבר מה[2], באופן שיוכל להתחדש מזה שנאה ותחרות[3] - עובר בלא-תעשה*[4], שנאמר: לא תלך רכיל בעמיך[5], זו רכילת לשון-הרע*[6], ונמנה לאו זה במנין-המצות*[7]. לאו זה הוא הלאו המיוחד בתורה לאיסור זה, ומלבד זה עובר המרכל על עוד לאוים ועשים[8].

על הלאו שעובר המקבל את הרכילות, עי' להלן: שמיעתו וקבלתו[9].

גדרו

איזהו רכיל, זה שטוען דברים והולך[10] מזה לזה[11], ומספר דברים מאיש אחד לאיש אחר[12], ואומר: כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני[13], שעשה לך או רוצה לעשות לך[14] דבר רע[15], ומגלה לחבירו דברים שדיבר ממנו אדם בסתר[16], באופן שתוכל להתחדש בזה שנאה ותחרות ביניהם[17].

על גדר קבלת רכילות, עי' להלן: שמיעתו וקבלתו[18].

שמו

בביאור השם רכילות, מצינו מספר ביאורים:

א) בתורת כהנים שנינו: שלא תהיה כרוכל, שהוא מטעין דברים והולך[19], שמוליך מיני תכשיטים מעיר לעיר[20]. וכן שנינו בברייתא שבירושלמי: שלא תהא כרוכל הזה מטעין דבריו של זה לזה ושל זה לזה[21]. וכן יש מהראשונים ואחרונים שכתבו שנקרא רכילות, מלשון רוכל המחזר בעיירות[22], שמספר בעיר זאת מה שראה בעיר אחרת[23].

ב) ויש מהראשונים המפרשים, שנקרא רכילות על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם, לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, ולכן נקראים הולכי רכיל, שהוא כמו: הולכי רגיל[24], שלשון רכיל לשון הולך ומרגל, שהכ"ף נחלפת בגימ"ל, שכל האותיות שמוצאיהם ממקום אחד מתחלפות זו בזו[25].

ג) ויש מהראשונים המפרשים אותה שאמרו בתורת כהנים: לא תלך רכיל בעמיך, שלא תהיה רך דברים לזה וקשה לזה[26], שאף הוא פירוש לשם רכילות[27], שהוא מלשון "רך"[28], שהוא רך לזה שמספר לו, ובזה נעשה קשה לזה שמספר עליו[29].

יש שרכילות נכלל בשם לשון-הרע*[30].

גודל העוון

עוון רכילות עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו: לא תעמֹד על דם רעך[31], כי כשתאמר: איש פלוני מוציא עליך שם רע, קשה עליו והורגו[32], ויחזקאל פירש: אנשי רכיל היו בָך למען שפך דם[33], הרי שהרוכלים מביאים לידי שפיכות דמים[34]. צא ולמד מה אירע לדואג האדומי[35], שעל ידי שהלשין על אחימלך למלך שאול, הרג את כל כהני נוב[36], ונהרגו שאול ובניו[37], ואף דואג נטרד מן העולם ואין לו - לסוברים כן, וכן הלכה[38] - חלק לעולם-הבא*[39], משום שהרג נוב עיר הכהנים[40].

מלקות

אין לוקים על הלאו של רכילות[41], שהוא לאו-שאין-בו-מעשה*, וכל לאו שאין בו מעשה - לסוברים כן[42], וכן הלכה[43] - אין לוקים עליו[44].

על תיקונו של מי שעבר וריכל, עי' להלן: סיפורו[45].

סיפורו

אסור לספר רכילות אפילו בפני יחיד, וכל שכן בפני רבים[46], ואין אנו אומרים כיון שסיפר בפני רבים, אם כן ידע בודאי שיבוא הדבר לאזני האיש שסיפר עליו הרכילות, והוא כאילו אמר לו בפניו: אתה דיברת על האיש הזה כך וכך, משום שגם זה רכילות גמורה היא[47].

בפניו ושלא בפניו

אסור לספר רכילות, אפילו שלא בפניו, ואפילו אם הוא יודע בעצמו שהיה אומר דבר זה אף בפניו, גם כן אסור. וכל שכן אם הוא מעיז פניו לומר לו בפניו ממש: אתה דיברת עליו או עשית לו כך וכך, שאסור, ועוונו גדול הרבה יותר, שבזה הוא מכניס שנאה חזקה בלבו של הנידון על זה, כי מעתה יתקבל הדבר אצלו לאמת גמור, שבודאי יאמר אילולא שהדבר אמת גמור לא היה זה מעיז פניו לאמר לו בפניו ממש. ועוד, לבד זה הוא מכניס את עצמו ואת אלו השנים לעבור על ידי רכילות כזו על כמה לאוים ועשים המפורשים בתורה[48].

כשאין גנות

איסור רכילות הוא אף על פי שאותו דבר אינו גנות על מי שמספר[49], אף לפי דברי הרוכל[50], ואילו היו שואלים לו בעצמו, לא היה מכחיש[51], או משום שהאמת והצדק איתו[52], או משום שהתכוין באלו הפעולות והדיבורים כונה אחרת, למרות זאת נקרא רכיל[53], כמו בהלשנת דואג שאמר על אחימלך שנתן לחם וחרב גלית לדוד[54], ואילו נשאל לאחימלך לא היה מכחיש, שאין בזה גנות לו, שאדרבה חשב שעושה עבודה לשאול, כמו שהתנצל בדבריו[55] לשאול אחר כך: ומי בכל עבדיך כדוד נאמן וחתן המלך וגו'[56], למרות זאת, כיון שידע דואג את לב שאול, נקרא רכיל[57].

אמת

איסור רכילות הוא אפילו כשהוא אמת[58] גמור, שאין בו תערובת שקר[59].

כשהיו שונאים כבר לזה

אין צריך לומר שאם היו אוהבים זה לזה מתחילה והולך ומרגל מזה לזה, שנקרא רשע, אלא אפילו אם בלא זה היו שונאים זה לזה מאוד, ושומע שאחד מדבר רעה על חבירו, והוא הולך ומרגל, נקרא רכיל[60].

כשאין מתכוונים להכניס שנאה

איסור רכילות הוא אפילו אם אין מתכוין ברכילותו להכניס שנאה בלבו על אותו פלוני[61], ואפילו אם גם לפי דעתו כדין עשה פלוני שדיבר עליו או עשה לו המעשה הזה[62], למרות זאת אם הוא משער שעל ידי זה תכנס שנאה בלב השומע, נקרא רכיל[63].

כשהפצירו בו

אין חילוק באיסור סיפור רכילות, בין אם סיפר לו מעצמו ברצונו, ובין אם חבירו הבין קצת מעצמו בדבר ועמד עליו והפצירו שיספר לו מה שדיבר פלוני לפניו על אודותו, ואפילו אביו או רבו הפצירוהו שיספר להם מה שדיבר פלוני לפניו על אודותם, אסור[64].

כשיבוא לידי הפסד

אפילו אם הוא רואה שעל ידי זה שלא יגלה - דבר רע שאמר האחד על חבירו, או שעשה לו - יסובב לו הפסד גדול בעניניו, כגון שהוא תחת רשות אחרים, וכשהם מבינים את הדבר ועומדים עליו שיגלה להם והוא אינו רוצה, יחשדוהו שגם ידו הוא עם פלוני, ועבור זה יסלקוהו ממשמרתו ולא יהיה לו אחר כך במה לפרנס את בני ביתו, אף על פי כן אסור, ככל שאר חיבי-לאוין* שמחויב ליתן כל אשר לו ולא לעבור עליהן[65].

כשאינו אומר שם האיש

אפילו אם אינו אומר לו בפירוש שם האיש ההוא שמרכל עליו[66], רק הוא מספר לו סתם, ועל ידי סיפורו ממילא נתודע לו אחר כך שם האיש ההוא, אסור[67]. וכן אם עצם הענין מה שדיברו עליו או שנעשה לו ידע מעצמו[68], אך לא ידע מי עשה לו או דיבר עליו זה, ובא זה והראה לו בדרך רמז שיבין מי הוא, אסור[69].

דרך רמאות

אסור לספר רכילות דרך רמאות[70], והוא שיודע שעל ידי אחד נסבב מכבר רעה או גנות לחבירו, והיה ביניהם מריבה עבור זה, והוא רוצה עתה לעורר את המחלוקת הישנה שהיתה ביניהם עבור זה, ורצונו שלא יכיר הנידון בזה, על כן הוא מסבב בשפתיו החלקלקות ומזכיר את ענין הרעה או הגנות שהיה לו לזה מכבר וכאלו מסיח לפי תומו ואינו יודע מי עשה לו דבר זה, ועל ידי זה זוכר הנידון בעצמו שפלוני עשה לו דבר זה[71].

במכתב

אין חילוק באיסור רכילות, בין אם הוא מספר לו בפירוש מה שאחד עשה לו או דיבר עליו, ובין על ידי מכתב[72].

שדיבר עם אחר עליו

אם ראובן דיבר על שמעון בפני לוי, והלך לוי וסיפר הדברים לשמעון, אסור לשמעון לומר אחר כך לראובן: איך דיברת עלי בפני לוי, כי על ידי זה גם הוא עובר על איסור רכילות מחמת לוי. ואפילו אם לא יזכיר לו בפירוש את שם לוי, ויאמר לו סתם: ששמעתי שדיברת עלי כך וכך, אם על ידי זה ממילא יבין ראובן מי היה המגלה לו, אסור[73].

כשמספר ללוי דברי שמעון על ראובן

אפילו לא אמר בפני הנוגע לו, דהיינו שאומר בפני לוי, כך וכך שמעתי על ראובן שהיה אומר על שמעון, נקרא רכילות[74], כי דברים כאלו גורמים אם נשמעו איש מפי איש לעורר מדנים בין ראובן האומר ובין שמעון הנאמר עליו[75], וצריך ליזהר מלספר ענין כזה אפילו אם ירצה להזהיר לחבירו שלא לגלות הספור הזה לשום אדם, ואפילו אם הוא יודע בבירור שיקיים את דברו, כי על פי רוב נשמע ממילא בעת הסיפור גנות על ראובן או על שמעון[76], והוא בכלל איסור לשון-הרע*[77]. וכל שכן שאסור לספר לו מה שפלוני דיבר על בניו וקרוביו[78], או על אביו ואימו[79], שטבע האדם להיות מיצר בזה, ונקרא רכיל[80], ואפילו הזהירו מלגלות זה לבנו, רכילות גמורה היא, כי תיכף ינקוט בליבו על אותו פלוני, כידוע כי האב שונא למי שמדבר על בנו, בכל אופן שידבר עליו[81].

אם סיפר ללוי שראובן אמר דבר מה על שמעון, והזהיר אותו שלא לגלות לאחר, ולא נודע ממנו הדבר, לא עבר על איסור רכילות[82].

כשהגנות על סחורתו

אין חילוק באיסור רכילות, בין אם הוא מספר לו שפלוני גינה אותו בעצמו, או שמספר לו שפלוני גינה את סחורתו, כיון שעל ידי זה מכניס שנאה בלבו עליו[83].

כשאינו מגלה דבר חדש

איסור הרכילות הוא אפילו אם אין מגלה לו דבר חדש, שגם הוא ידע כי כן וכן דיבר פלוני אודותיו, או עשה ענין פלוני שהוא נוגע לו, רק שהוא בעצמו לא התבונן עדיין בזה על פלוני שעשה עולה בזה, והרוכל הזה מעורר לו על זה[84], כגון שיצא ראובן חייב בדין, ופגע בו שמעון ושאל מאתו מה נעשה בדינך, והשיב ראובן נתחייבתי כך וכך, ואמר לו שמעון לא יפה דנו אותך[85], למרות זאת נקרא רכילות, כיון שעל ידי דיבורו נולד ענין חדש, שגורם בזה להכניס שנאה בלבו על אותו פלוני[86].

אם ראובן גינה את שמעון בפני שנים, ועבר אחד מהן על איסור רכילות וגילה את הדבר לשמעון, אף על פי כן יזהר השני שלא לגלות דבר זה לשמעון, וכל שכן אם הוא מטעים את הדבר יותר שאסור, ורוכל נקרא עבור זה[87]. ולא רק אם מבין משמעון שעדיין מסתפק בזה, כגון ששמעון שאלו אם אמת הוא מה שסיפר לי חברך שראובן גינה אותי בפניכם, שבודאי אסור לו לגלות לו, אלא אפילו בסתם לא יגלה לו, כי בדבריו הוא מחזיק יותר השנאה שבלבו על ראובן, שיתקבל אצלו יותר כשישמע מפי שנים משאם היה שומע רק מפי אחד[88]. וגם פעמים שיבואו גם כן למריבה על ידי זה השני שנתעורר הרכילות מחדש[89].

בפני שלושה

דברי גנות שסיפר אדם על חבירו בפני שלושה אנשים, יש מהראשונים הסוברים שאין בו משום רכילות אם יחזרו - דהיינו שיחזור אחד משלושה האנשים הללו[90] - ויאמרו לו: פלוני דיבר עליך כך וכך[91], אם מספר הדבר בדרך אקראי, אבל לא שיתכוין להעביר הקול ולגלות יותר[92], משום שהוא דבר העשוי להתגלות לבסוף, שחברך יש לו חבר, וזה מגלה לזה וזה לזה עד שיודע, ולא אסרה התורה בזה משום רכילות[93]. וכתבו אחרונים שאין לסמוך על דעה זו למעשה[94], שהוא תלוי במחלוקת הראשונים[95].

עבר וריכל

הרכיל אין לו רפואה[96] ותקנה[97], כי ישלח ריב בין אנשים[98], אם לא יבקש מחילה[99], ויפייס לכל אשר ריכל עליהם[100], ולא יעסוק ברכילות עוד[101], וגם יעשה תשובה למקום על אשר עבר על הלאו של לא תלך רכיל בעמיך[102], ויעסוק במצוות[103] ובעסק השלום[104]. ויש שהוסיפו שיתענה הרבה ימים וילקה כל ימי חייו[105].

בקשת המחילה היא כשנתגנה חבירו על ידי זה בידי השומעים, אבל אם השומעים דחו דבריו ולא נתגנה חבירו על ידי זה כלל בעיניהם, לא נשאר עליו כי אם העוון שבין אדם למקום, ותקנתו שיתחרט על העבר ויתוודה ויקבל על עצמו בלב שלם על להבא, שלא לעשות כן[106].

סיפורו לתועלת

השומע אדם מדבר רע בחבירו, מותר לו ללכת אליו ולספר לו הדבר - או לספר הדבר לאחרים[107] - כשהכוונה לסלק הנזקים ולהשבית ריב[108], וכדי שיהיה הדבר בכלל זה, נצרכים חמישה תנאים[109]: א) יזהר מאוד שלא יחליט תיכף את הענין בדעתו לענין רע, רק יתבונן היטב מתחלה אם הוא בעצם רע[110]. ב) שלא יגדיל בסיפורו את הענין לרע יותר ממה שהוא[111]. ג) שיכוין רק לתועלת, דהיינו, לסלק הנזקים מזה, ולא מצד שנאה על השכנגדו[112]. ד) שאינו יכול לסבב את התועלת מבלי לגלות הענין[113]. ה) שעל ידי הסיפור לא ירעו לזה שמספרים עליו, ואפילו הרעה שהיא כפי הדין[114], רק שתוסר ממנו על ידי זה הטובה שהיה עושה עימו השכנגדו[115]. ויש מאוד ליזהר שלא להורות לעצמו היתר תיכף בעניינים אלו, עד שיתבונן היטב מתחילה אם נשלמו בו כל התנאים[116], שאם לא כן, עלול מאוד שיעבור על ידי זה על איסור לאו מן התורה של רכילות[117].

כששואל מעימו

בחמש התנאים הנצרכים להיתר סיפור לתועלת, אין חילוק בין אם חבירו שואל ודורש מאתו שיאמר לו, ובין לומר לו מעצמו, שאם נמלאו כל התנאים הנ"ל[118], אפילו אם אין דורש מאיתו דבר צריך להגיד לו, ואם לא נמלאו התנאים, לעולם הדבר אסור[119]. אף אם נעשה דבר לראובן שלא כהוגן, אך לא נודע לו מי עשה לו את הדבר, ובא ראובן ושאל לשמעון מי עשה לי את הדבר הזה, אף שהוא מבין שראובן חושדו בזה, אסור לגלות לו את שם העושה, אף שהוא ראה בעצמו, רק ישיב לו: אני לא עשיתי את הדבר[120], אם לא שהוא דבר אשר אפילו אם לא היה חושדו כלל בזה, ולא היה שואלו, היה גם כן צריך לספר לו מעצמו, שנתמלאו התנאים הנ"ל[121].

השומע שפלוני רוצה להזיק

השומע לראובן שאמר: אם אפגוש את שמעון אכנו, או אחרפנו ואגדפנו, או ששמע ממנו שרצונו להזקינו בענין ממון והאיש מחוחזק לעניןזה מכבר, שכמה פעמים עשה כן לאנשים אחרים, או שהוא מכיר לפי הענין שלא יצא כן מפיו בדרך גוזמא ובודאי יעשה כן, צריך לגלות דבר זה לשמעון, אולי יוכל להיזהר ממנו בכדי שלא יגיעו לו ממנו ביוש או היזק, אם יש בו חמישה התנאים הנ"ל[122]. וכל זה אם הוכיחו[123], ולא קיבל תוכחתו, או הוא משער שתוכחתו לא תועיל לו, אבל בסתם צריך להוכיחו מתחילה על זה שרוצה להרע , אן בדברי ריצוי, אולי על ידי זה יוסר כעסו ממנו[124]. ומכל מקום אין למהר לספר ענין כזה, כי אם אחר שיתבונן לפי הענין, שעל ידי סיפורו ישמור השומע את עצמו[125], אבל אם כשיספר לו יתגבר כעסו על ראובן ויקדים עצמו נגדו לריב עימו ותבוא על ידו מחלוקת גדולה יותר, לא יספר[126].

אם לא שמע הדבר מראובן עצמו, ונתמלאו כל התנאים הנ"ל[127], מותר לו לספר הדבר לשמעון[128], רק שבזה צריך ליזהר בלשון האמירה, שלא יספר לו סתם, רק יאמר: שמעתי כך וכך, ופן אמת הדבר על כן נכון לך לחוש לזה ולשמור את עצמך[129].

האישים האסורים

המספר

איסור סיפור רכילות הוא בין אם המספר איש או אשה*[130], ואף אם המספר קרוב למי שמספרים עליו[131], ואפילו אם שמע לאחד שדיבר דברי גנאי על אביו ואימו - או רבו[132] - ומחמת שהצר לו מאוד על כבודם, גילה להם את הדבר, גם כן בכלל רכילות הוא[133].

על איסור קבלת רכילות, שהוא מכל אדם, עי' להלן: קבלתו ושמיעתו[134].

מי שמספרים עליו

איסור סיפור רכילות, הוא בין אם זה שמספרים עליו הוא איש או אשה*, גדול או קטן*[135], שנאמר:

לא תלך רכיל בעמיך[136], וכולם בכלל "עמיך", אף הקטן[137]. וכן עם-הארץ* אסור לרכל עליו, שגם הוא בכלל "עמיך"[138]. ומכל מקום עוון גדול יותר לספר רכילות על תלמיד-חכם*, מחמת שלושה טעמים[139]: א) מצד עצם הרכילות, שאם ברכילות שסיפר על חברו היתה תערובת שקר בודאי עונשו חמור יותר משאם היה אמת[140], ועל פי הרוב רכילות על תלמיד חכם היא רכילות של שקר[141], כי תלמיד חכם מן הסתם אינו מגנה ואינו עושה רעה לאדם בחנם, ויש לנו לתלות שכדין עשה מה שעשה, על כן ההולך ומספר עליו דבר זה לעוולה, הוא רכילות של שקר[142]. ב) מצד עצמיות האיש ההוא, שהרי ציותה לנו התורה להתדבק בהם בכל מיני חיבור[143], ולנהוג בהם כבוד הרבה[144], ועל אחת כמה וכמה שלא לעורר מדנים עליו, שדבר זה גורם היפוך כל זה[145]. ג) מצד הסיבה הצומחת מסיפורו, כי ידוע הוא שלא יתפעל אדם כל כך כשאחד מעם הארץ גינה אותו או עשה לו שום דבר עוולה, אבל אם יספר לו אחד שתלמיד חכם גינה אותו בודאי יותר תכנס שנאה בלבו עליו, ורגיל מאוד להתעורר מדנים על ידי זה, ובפרט אם מספר על הרב שבעיר בודאי רגיל לבוא על ידי זה קלקולים גדולים עד מאוד, וכמה פעמים יורד עמו לחייו ממש על ידי זה[146].

על איסור קבלת רכילות, שהוא על כל איש מישראל מלבד אפיקורס*, עי' להלן: קבלתו ושמיעתו[147].

מי שמספרים לו

אין חילוק באיסור רכילות, בין אם הוא מרגיל - מרכל[148] - על ישראל בפני ישראל, ובין אם הוא מרגיל על ישראל בפני נכרים[149], והמרגיל על ישראל בפני נכרים עוונו גדול בזה הרבה יותר מסתם רכילות, שמצוי יותר שיסובב לחבירו על ידי זה היזק וצער[150].

אף על פי שהמספר ללוי מה ששמעון דיבר על ראובן, והזהירו שלא לגלות, ולא נודע הדבר, לא עבר על איסור רכילות[151], אם סיפר הדבר לאשת ראובן וקרוביו, עובר על איסור רכילות, אפילו הזהירם שאל יודע מהם דבר, כי בודאי ירע בעיניהם וינקטו בליבם על שמעון עבור זה[152].

קבלתו ושמיעתו

איסור קבלה וגדרו

אסור מן התורה לקבל רכילות[153], דהיינו להאמין בליבו שמה סיפר לו שכך וכך עשה לו פלוני, או דיבר עליו פלוני, הוא אמת[154], והמקבל עובר על איסור לא-תעשה*, שנאמר: לא תשא שמע שוא[155], ועוד לאוים ועשים המצטרפים לזה[156].

אסור לקבל רכילות משום אדם, ואפילו מאשתו[157], ואביו ואימו[158]. וכן אסור לקבל רכילות על שום אדם מישראל[159], חוץ מאפיקורס* - שיצא מכלל ישראל [160] - שיצא מכלל "עמיך"[161].

כששמע שאחד דיבר עליו, או עשה לו כך וכך, או רוצה לעשות לו כך וכך, שאסור להאמין לדבר[162], מותר לחוש לו[163], לשמור את עצמו ממנו, ולא בגדר ספק, שמעמידים לאדם בחזקת-כשרות* ומן הסתם לא עשה לו רעה ולא גינהו[164], אלא רק לענין לשמור את עצמו על להבא, שלא יבוא לידי היזק ממנו, אבל בענין אחר אסור לחוש כלל[165].

אפילו אם נתברר לו שהוא אמת מה שסיפרו לו שאחד דיבר עליו או עשה מעשה נגד רצונו, אך יש בדבר הזה לשופטו לצד הטוב ולצד הזכות, שלא היתה כוונתו להקניטו בזה, רק ענין אחר[166], שלפי הענין ההוא לא תהיה עוולה עליו[167], שמצוה מן הדין לדון אותו לכף זכות, והוא על ידי שלא רצה לדון אותו לכף זכות ממילא נשתרבב עליו ענין זה לעוולה מה שדיבר עליו או עשה מעשה נגדו, ונקט לו בליבו עליו עבור זה, לכן נקרא משום זה בשם מקבל רכילות[168].

על כך שיש לדון כל אדם לכף זכות, ע"ע דרך ארץ[169]. על כך שמותר לחוש כששומע לשון הרע, ועל המקור לכך מהכתוב, ע"ע לשון הרע[170].

בפרסום

אסור לקבל רכילות אפילו אם המספר סיפר את הדבר בפרסום לפני כמה אנשים[171], אף על פי כן אין להחליט מחמת זה שהדבר אמת, רק יש לחוש אחר זה ולחקור את הדבר, אם נוגע לו זה על להבא[172].

בפניו

אסור להאמין לרכילות, אפילו אמר המספר בפני מי שמספרים עליו: אתה דיברת עליו כך וכך, ואפילו אם שותק עתה בשעה שסיפר עליו הרכילות בפניו, אסור להאמין, ואין ליקח מזה שום ראיה שהדבר אמת[173], ואפילו אם טבעו של זה האיש שלא לשתוק בשאר דברים ובזה הוא שותק, אף על פי כן אין זו ראיה להחליט שהדבר אמת[174].

משנים וכשיצא קול

איסור קבלת רכילות הוא אפילו אם שמע משנים ויותר, או שיצא קול* בעיר שפלוני דיבר עליו או עשה לו כך וכך, למרות זאת אסור לקבל ולהחליט הדבר בלבו שהוא אמת, אפילו אם כוונת המספרים לפי דבריהם הם לטובתו של זה על להבא[175].

נאמן כשנים

איסור קבלת רכילות הוא אפילו מאיש שנאמן עליו כשנים[176], ואפילו אם אין בדבר ההוא שום צד זכות עליו[177], ואין לו אלא לחוש בלבד[178].

מסיח לפי תומו

איסור קבלת רכילות הוא אפילו ממסיח לפי תומו, דהיינו שהוא רואה שהמספר לא כוון בזה לעורר מדנים על חבירו, רק שבמקרה יצא דבר זה מפיו[179].

עבר וקיבל

עבר וקיבל רכילות, תיקונו שיתחזק להוציא הדבר מלבו שלא להאמינם, ואפילו אם קשה לו הדבר לחשוב שהמספר בדה את כל הדברים מלבו, יחשוב אולי הוסיף המספר, או גרע איזה פרט מהמעשה, או איזה תיבות מהדיבור שאמר פלוני עליו, או אמר בניגון אחר שעל ידי זה נשתנה הענין מטוב לרע, ויקבל על עצמו על להבא שלא לקבל עוד לשון-הרע* ורכילות על אדם מישראל, ויתודה על זה[180], ובזה יתקן האיסור שעבר, אם לא סיפר הדבר עדיין לאחרים[181].

על תיקונו של מי שסיפר הרכילות לאחרים, עי' לעיל: סיפורו[182].

היתר קבלה

אם ראה דברים הניכרים, שנראה על ידם שאמת הוא מה שסיפרו שפלוני עשה לו או דיבר עליו כך וכך, מותר להאמין לדברים[183], אם מתקיימים כל ארבע התנאים דלהלן[184]: א) שהענין שהדברים הניכרים מורים עליו שהוא אמת, לא יהיה בו במה לשפטו לצד הזכות, שאם לא כן מה שייך בזה דברים ניכרים שהוא אמת, אפילו אם הוא אמת אין להחליט בלב על הנידון משום זה לרע[185]. ב) שיהא דבר הניכר ממש הנוגע לענין הסיפור, לא דבר הניכר קצת[186]. ג) שיראה את הדברים הניכרים בעצמו, ולא שישמע אותם מפי אחרים[187]. ד) דוקא אם יוכל להיות לו מידיעת הסיפור הזה תועלת על להבא, שאם לא כן אסור להטות אזנו ולשמוע את הסיפור[188].

היתר זה אינו נוגע רק לענין להאמין בליבו שהדבר הוא אמת, אבל לא לילך ולספר דבר זה לאחרים, וכל שכן לא להפסידו על ידי זה[189].

איסור שמיעה

אף על שמיעת רכילות בלבד - בלא להאמין לדברים - יש איסור גדול, אף שבעת השמיעה לא נגמר עדיין בדעתו אם יאמין או לא[190], אך היכן היכן שהוא מבין מתחילת הסיפור שתהיה ידיעת דבר זה נוגע לו על להבא אם אמת הוא[191], כגון שהוא רואה שחבירו רוצה לספר לו איך שפלוני רוצה להזיקו בגופו או בממונו וכיוצא בזה, מותר לשמוע לכתחילה כדי לידע איך לחוש ולהישמר ממנו[192], אך לא להאמין לדבר, רק דרך חשש[193].

על איסור שמיעת לשון הרע, בלא להאמין לדברים, ומקורו בכתוב, ע"ע לשון הרע[194].

חקירה כשרואה סימן שחפץ להזיקו

הרואה בחבירו דברים הניכרים שהוא רוצה להזיקו בגופו או בממונו, אפילו לא שמע עליו עד עתה דבר זה משום אדם, מכל מקום מותר לדרוש ולחקור אחר זה אצל אנשים אם מחשבתו להזיקו בענין פלוני ופלוני כדי לידע איך להישמר ממנו, ואין לו לחוש שעל ידי זה יסובב שיספרו בני אדם בגנותו[195].

אבק רכילות

מהותו

בכלל אבק* לשון-הרע*[196], נכלל אבק רכילות[197], כגון המספר לחבירו, איך ששאלו מאחד אודותו, והשיב על זה: שתקו איני רוצה להודיע מה אירע, ומה יהיה, וכל כיוצא בזה, שמספר לו איך שמדברי פלוני נרמז עליו שלא כהוגן, בכלל אבק רכילות הוא[198]. וכן המשבח את אחד בפני חבירו במקום שעל ידי זה יוכל להעלות בלב חבירו תרעומות עליו, ועל ידי זה יוכל להסבב לו רעה, בכלל אבק רכילות הוא[199]. וכן המבקש מאת חבירו שייטיב עמו באיזה דבר, והוא משיבו שאינו יכול למלאות בקשתו בזה, אם שואלו למה עשית טובה זו לפלוני שהוא בעצמו סיפר לי את הדבר, הוא אבק רכילות, כי מצוי הוא על ידי דבר כזה גם כן להעלות תרעומות בלב חבירו על אותו פלוני על שגילה את הדבר לאנשים[200]. וכן המספר מה שאמר פלוני עליו, כשאינו דבר גנאי, רק דבר שדרך בני אדם להקפיד קצת כשאומרים לו בפניו[201].

האיסור

אסור לספר אבק רכילות אפילו בפני יחיד, וכל שכן בפני רבים[202].

כשיש שני פנים

אם הדיבור שלו שמספר לו מה שאמר פלוני עליו יש לו שני פנים, אם הוא אומרה באופן שמוכח שכוונת הראשון היתה לגנותו, בודאי אסור, ואפילו אם הוא מוציא זה מלשונו בענין שנוטה יותר כפירוש האחר שיש בדבריו, שכוונת הראשון לא היתה לגנותו, אף על פי כן אם הוא מכיר את טבעו של זה השני שהוא איש נרגן - היינו שהוא דן את חבירו לכף חוב תמיד, וכל מה שחבירו עושה או מדבר הוא אומר שכוון רק להתנגד לו בזה[203] - או שיש לבד זה קצת שנאה ביניהם מכבר, ואיש כזה אינו צריך רק למצוא עלילה על חבירו, אסור[204].

המספר אבק רכילות, בלשון שנשמע לשני פנים, ואינו נוטה לכאן יותר מכאן, הסתפקו אחרונים אם מותר לספרו, או שהדבר אסור, שיש לחוש פן השומע אותו לכף חוב, ויחשוב שבודאי כונתו היתה לגנות אותו[205].

סוד

חייב האדם להסתיר הסוד אשר יגלה אליו חברו דרך סתר, אף על פי שאין בגילוי הסוד ההוא ענין רכילות[206], והוא חמור הרבה יותר מסתם אבק* לשון-הרע* ורכילות[207], כי יש בגילוי הסוד נזק לבעליו וסיבה להפר מחשבתו[208], כמו שנאמר: הפר מחֲשבות באין סוד[209]. ועוד, כי בגילוי הסוד הוא יוצא מדרך הצניעות והוא מעביר על דעת בעל הסוד[210], ואמר שלמה עליו השלום: גולה סוד הולך רכיל[211], רצונו לומר: אם תראה איש שאיננו מושל ברוחו לשמור לשונו מגלוי הסוד, אף על פי שאין במחשוף הסוד ההוא ענין רכילות בין אדם לחברו, תביאהו המדה הזאת להיות הולך רכיל שהוא מארבע כתות הרעות, אחרי אשר אין שפתיו ברשותו לשומרם[212].

הערות שוליים

  1. ↑ עי' ציון 25.
  2. ↑ עי' ציון 10 ואילך.
  3. ↑ עי' ציון 17.
  4. ↑ רמב"ם דעות פ"ז ה"א; עי' סמ"ג לאוין ט; ח"ח פתיחה לאוין א וח"ב (הל' רכילות) כלל א ס"א.
  5. ↑ ויקרא יט טז. תני ר' ישמעאל בירו' פאה פ"א ה"א; רמב"ם שם; סמ"ג שם; ח"ח שם ושם.
  6. ↑ תני ר' ישמעאל בירו' שם.
  7. ↑ ספה"מ לרמב"ם ל"ת שא; סמ"ג שם; חינוך מ' רלו; ועוד.
  8. ↑ ח"ח ח"ב שם. ועי' ח"ח בפתיחה, שמנאם.
  9. ↑ ציון 155 ואילך.
  10. ↑ עי' תו"כ שבציון 19; עי' ברייתא שבירו' שבציון 21; רמב"ם דעות פ"ז ה"ב; ח"ח פתיחה לאוין א; עי' ח"ח ח"ב כלל א ס"ב.
  11. ↑ עי' ברייתא שבירו' שבציון 21; רמב"ם שם; ח"ח פתיחה שם; עי' ח"ח ח"ב שם.
  12. ↑ רלב"ג ויקרא יט טז.
  13. ↑ רמב"ם שם; ח"ח שם ושם.
  14. ↑ כס"מ שם ה"א, בד' רמב"ם שם; עי' ח"ח פתיחה שם; ח"ח ח"ב שם, ע"פ סמ"ג שבציון הבא וכס"מ שם
  15. ↑ עי' חינוך מ' רלו.
  16. ↑ סמ"ג לאוין ט.
  17. ↑ רלב"ג שם.
  18. ↑ ציון 155 ואילך.
  19. ↑ תו"כ קדושים פ"ד, בד"א, לגירסתנו (ועי' להלן, שי"ג בע"א), לפי ראב"ד ופי' ח"ח לתו"כ שם, שבא לפרש סתם השם רכילות לגבי איסור זה, ועי' רבינו הלל וקרבן אהרן ודרך הקודש שם, שפי' בע"א, שהוא מוסב על הדיין; עי' מדה"ג פ' קדושים יט טז. ועי' תו"כ שם, לגי' קרבן אהרן שם: מטעים, וכ"ה בילק"ש קדושים רמז תריב ופסי"ז שם, ועי' דינא דחיי לסמ"ג לאוין ט, שדחה גי' זו.
  20. ↑ ראב"ד שם.
  21. ↑ תני ר' נחמיה בירו' פאה פ"א ה"א.
  22. ↑ עי' ראב"ד שם; עי' רשב"ם שם; עי' ראב"ע שם; עי' רמב"ן שם; עי' חזקוני שם; עי' כס"מ דעות פ"ז ה"א.
  23. ↑ עי' ראב"ד שם.
  24. ↑ עי' רש"י ויקרא יט טז; עי' רמב"ן שם, בשמו, ודחה.
  25. ↑ רש"י שם; רמב"ן שם, בשמו, ודחה.
  26. ↑ תו"כ קדושים פ"ד; עי' ילק"ש קדושים רמז תריב; עי' מדה"ג פ' קדושים יט טז.
  27. ↑ ספה"מ לרמב"ם ל"ת שא, שכ' ד"ז לגבי איסור רכילות, לפי דינא דחיי לסמ"ג לאוין ט ושו"ת מנחת שלמה ח"א סי' פא; רמב"ם דעות פ"ז, לפי דינא דחיי שם; חינוך מ' רלו, שכ' כנ"ל, לפי עמודי הארזים ליראים סי' מא סק"א. ועי' קרבן אהרן ופי' ח"ח שם, שפי' בתו"כ בע"א, שהוא מוסב על הדיין, ועי' ציון 19, שי"מ אף הפירוש הנוסף בתו"כ שהוא מוסב על הדיין.
  28. ↑ עי' שו"ת מנחת שלמה שם.
  29. ↑ שו"ת מנחת שלמה שם.
  30. ↑ עי' שע"ת לר"י ש"ג סי' רכה; עי' דינא דחיי לסמ"ג לאוין ט; עי' ח"ח ח"א (הל' לשה"ר) כלל ב ס"ב במ"ח סק"ג וח"ב כלל א ס"י במ"ח ס"ק יט וכלל ג במ"ח סק"ב וכלל ה ס"א במ"ח סק"א וכלל ח ס"ד במ"ח סק"ו.
  31. ↑ ויקרא יט טז. עי' רמב"ם דעות פ"ז ה"א; עי' סמ"ג לאוין ט; עי' ח"ח ח"ב כלל א ס"א. ועי' ר"י בכור שור וחזקוני ופענח רזא שם, וריב"א שם בשם פשטי הר"מ מקוצי, שפי' ע"פ הפשט, מזה שלא כתוב "ולא תעמד" אלא "לא תעמד", שמצוה א' היא: לא תלך רכיל כדי שלא תעמוד על דם רעך. וע"ע הצלת נפשות ציון 1א ואילך.
  32. ↑ ר"י בכור שור שם; עי' חזקוני שם; עי' פענח רזא שם.
  33. ↑ יחזקאל כב ט. עי' סמ"ג שם; ר"י בכור שור ויקרא שם; עי' חזקוני שם; עי' פענח רזא שם.
  34. ↑ ר"י בכור שור שם; עי' חזקוני שם; עי' פענח רזא שם.
  35. ↑ רמב"ם שם; סמ"ג שם; ח"ח שם.
  36. ↑ עי' שמ"א כב ט-יט. עי' דינא דחיי לסמ"ג שם; עי' ח"ח שם.
  37. ↑ עי' דינא דחיי שם. ועי' ירו' פאה פ"א ה"א, ששאול נהרג על שקיבל לשה"ר, ועי' דינא דחיי שם, אם קיבל לשה"ר או רכילות.
  38. ↑ ע"ע עולם הבא.
  39. ↑ עי' משנה סנהדרין צ א. עי' דינא דחיי שם. ועי' דינא דחיי שם, בד' הרמב"ם והסמ"ג ובמסקנה, וח"ח שם כלל ג במ"ח סק"ב, שדואג סיפר רכילות.
  40. ↑ עי' גמ' שם צה א; עי' ירו' סנהדרין פ"י ה"ב. וע"ע עולם הבא, שי"מ הטעם שאין לו חלק לעוה"ב בע"א.
  41. ↑ עי' רמב"ם דעות פ"ז ה"א; עי' סמ"ג לאוין ט; עי' חינוך מ' רלו.
  42. ↑ ע"ע לאו שאין בו מעשה ציונים 27 ואילך, 42 ואילך. ושם, ציון 24 ואילך, שי"ח.
  43. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 79.
  44. ↑ דינא דחיי לסמ"ג שם.
  45. ↑ ציון 96 ואילך.
  46. ↑ ח"ח ח"ב (הל' רכילות) כלל ב ס"א.
  47. ↑ עי' ציון הבא. במ"ח שם סק"א.
  48. ↑ עי' ציון 8. ח"ח ח"ב כלל ג ס"א.
  49. ↑ עי' כס"מ דעות פ"ז ה"א; עי' ח"ח ח"ב כלל א ס"ב.
  50. ↑ ח"ח שם.
  51. ↑ כס"מ שם; ח"ח שם.
  52. ↑ ח"ח שם, ובבמ"ח שם סק"ה, שהוא ע"פ משנה סנהדרין כט א: ומנין לכשיצא לא יאמר וכו'.
  53. ↑ ח"ח שם, ובבמ"ח סק"ו, שהוא ע"פ הראיה מדואג שבציון הבא ואיל.
  54. ↑ עי' שמ"א כב ט-י.
  55. ↑ כס"מ שם; עי' במ"ח שם סק"ד, בשמו.
  56. ↑ שמ"א שם יד. עי' במ"ח שם.
  57. ↑ במ"ח שם.
  58. ↑ עי' רמב"ם דעות פ"ז ה"ב, ועי' הגמ"י שם סק"א, שהוא ע"פ ערכין טו א: היכי דמי לישנא בישא וכו'; עי' סמ"ג לאוין ט; עי' ח"ח ח"ב כלל א ס"ד וכלל ג ס"א. ועי' במ"ח כלל א שם סק"ה, ראיות לזה מהגמ'.
  59. ↑ ח"ח שם ושם.
  60. ↑ ח"ח ח"ב כלל א ס"ד. ועי' במ"ח שם סק"ט, שהוא ע"פ מו"ק טז א.
  61. ↑ ח"ח ח"ב כלל א ס"ג, ועי' במ"ח שם סק"ז, שהוא ע"פ ספרי בהעלותך פיס' צט: מה מרים שלא נתכוונה וכו', ור' יוחנן בסנהדרין ל א, ועוד.
  62. ↑ ח"ח שם.
  63. ↑ עי' ח"ח שם.
  64. ↑ ח"ח ח"ב כלל א ס"ה. ועי' במ"ח שם סק"י, שהוא ע"פ המעשה בדואג, שלמרות ששאול הפציר בעבדיו (עי' שמ"א כב ז-ח), נחשב רכיל.
  65. ↑ ע"ע לא תעשה ציון 146 ואילך. ח"ח ח"ב כלל א ס"ו.
  66. ↑ עי' ח"ח ח"ב כלל א ס"ט.
  67. ↑ ח"ח שם. ועי' במ"ח שם ס"ק יז וח"ח ח"א כלל ג ס"ד במ"ח סק"ג, שהוא ע"פ ירו' פאה פ"א ה"א: חנותה דכיתנא הווה לון צמית וכו'.
  68. ↑ עי' ח"ח ח"ב שם.
  69. ↑ ח"ח שם. ועי' במ"ח שם ס"ק יח וח"ח ח"א כלל א ס"ח במ"ח ס"ק יג, שהוא ע"פ רש"י ויקרא יט טז: שכן דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעינים ולרמוז דברי רכילותן וכו'.
  70. ↑ ח"ח ח"ב כלל א ס"י, ע"פ רמב"ם שבע' לשון הרע ציון 156, לשיטתו שבציון 30, שיש שהשם לשה"ר בא ככינוי אף לרכילות. ועי' רמב"ם שם, שהוא אבק לשון הרע (ע"ע אבק: אבק לשון הרע), וע"ע לשון הרע ציון הנ"ל.
  71. ↑ ח"ח שם.
  72. ↑ ח"ח ח"ב כלל א סי"ב, ועי' במ"ח שם סק"כ, שהוא ע"פ ר' יוחנן בסנהדרין ל א, ועי' ח"ח שם, שהוא ע"פ הדין בלשון הרע שנזכר שם ח"א כלל א ס"ח.
  73. ↑ ח"ח ח"ב כלל ג ס"ב.
  74. ↑ עי' ח"ח ח"ב כלל ג ס"ג. ועי' במ"ח שם סק"ה, שהוא ע"פ רמב"ם דעות פ"ז ה"ה ויד הקטנה דעות פ"ט, ועי' במ"ח שם ראיות לזה ממשנה סנהדרין כט א וגמ' שבת לג ב.
  75. ↑ עי' ח"ח שם.
  76. ↑ ח"ח שם. ועי' במ"ח שם סק"ו.
  77. ↑ עי' ח"ח שם.
  78. ↑ ח"ח שם. ועי' במ"ח שם סק"ז, שהוא ע"פ הסברא (ע"ע).
  79. ↑ עי' במ"ח שם. ועיי"ש שהוא ע"פ ספרי ראיה פיס' פז: אשר כנפשך זה אביך.
  80. ↑ ח"ח שם.
  81. ↑ במ"ח שם.
  82. ↑ עי' ח"ח ח"ב כלל ז ס"ג במ"ח סק"ג.
  83. ↑ עי' ח"ח ח"ב כלל א סי"א, ועיי"ש שהוא ע"פ הדין בלשון הרע שנזכר שם ח"א כלל ה ס"ז.
  84. ↑ ח"ח ח"ב כלל ד ס"א, ועי' במ"ח שם סק"א, שהוא ע"פ ב"ק צט ב, וביאורי מהר"א שטיין שבציון הבא.
  85. ↑ עי' ביאורי מהר"א שטיין לסמ"ג לאוין ט, ע"פ גמ' שם; עי' ש"ך חו"מ סי' יט סק"ב, בשמו, ושאין הראיה מהגמ' מוכחת; ח"ח שם, ובמ"ח שם, שהוא ע"פ גמ' שם, וביאורי מהר"א שטיין שם.
  86. ↑ ח"ח שם.
  87. ↑ ח"ח ח"ב כלל ד ס"ב. ועי' במ"ח שם סק"ג.
  88. ↑ עי' ח"ח שם.
  89. ↑ ח"ח שם.
  90. ↑ עי' ח"ח ח"א כלל ב ס"ד וח"ב כלל ב ס"ג.
  91. ↑ ח"ח ח"ב שם, בשם י"א, ועי' במ"ח שם סק"ד, שהוא ע"פ רשב"ם ב"ב לט א ד"ה כל מילתא וד"ה דמתאמרא באפי תלתא, לגבי לשה"ר, בפי' הגמ' שם.
  92. ↑ עי' ח"ח שם ושם.
  93. ↑ ח"ח ח"ב שם.
  94. ↑ עי' עמודי שלמה לסמ"ג לאוין ט; ח"ח שם.
  95. ↑ עי' עמודי שלמה שם, בד' רש"י ותוס' וסמ"ג; עי' ח"ח ח"א כלל ב ס"ג במ"ח סק"ד, שלפי' רש"י ערכין טז א ד"ה דמיתאמרא באפי תלתא ותוס' שם טו ב ד"ה כל וב"ב לט ב ד"ה לית, הב', ושע"ת לר"י ש"ג סי' רכח, בגמ' שם, אין היתר לזה, וכ"ה ד' סמ"ג שם, וכ"ה ד' רמב"ם דעות פ"ז ה"ה, לפי כס"מ שם.
  96. ↑ רוקח סי' כח; א"ח ליקוטים מס' הכפרות שחיבר הר"א מגרמיישא סי' כד; כלבו סי' סו; מנוה"מ (אלנקוה) פ"ג - פ' התשובה (עמ' 118).
  97. ↑ עי' ח"ח ח"ב כלל ד ס"ג, ועי' במ"ח שם סק"ד, שהוא ע"פ רוקח שבציון הקודם.
  98. ↑ מנוה"מ שם.
  99. ↑ רוקח שם; א"ח שם; כלבו שם; עי' מנוה"מ שם; עי' ח"ח שם, ועי' במ"ח שם סק"ד, שהוא ע"פ רוקח שם.
  100. ↑ רוקח שם; עי' א"ח שם; כלבו שם; עי' ח"ח שם, ועי' במ"ח שם סק"ד, שהוא ע"פ רוקח שם.
  101. ↑ עי' א"ח שם; עי' כלבו שם.
  102. ↑ עי' ציון 1 ואילך. ויקרא יט טז. ח"ח שם.
  103. ↑ עי' רוקח שם; עי' א"ח שם; עי' מנוה"מ שם.
  104. ↑ עי' רוקח שם; עי' א"ח שם; עי' כלבו שם; מנוה"מ שם.
  105. ↑ מנוה"מ שם.
  106. ↑ ע"ע ודוי וע' תשובה. עי' ח"ח ח"א כלל ד סי"ב, לענין לשון-הרע (ע"ע), ועי' ח"ח ח"ב כלל ד ס"ג, שכ"ה אף דין המרכל.
  107. ↑ עי' ח"ח ח"ב (הל' רכילות) כלל ט ס"ט.
  108. ↑ עי' חינוך מ' רלב.
  109. ↑ עי' ח"ח שם ס"א וס"ב.
  110. ↑ ח"ח שם ס"ב. ועי' ח"ח ח"א (הל' לשה"ר) כלל י ס"ב במ"ח סק"ו, שהוא ע"פ הסברא (ע"ע).
  111. ↑ ח"ח ח"ב שם. ועי' ח"ח ח"א שם במ"ח סק"ט, שהוא פשוט, שאל"כ הוא בכלל מוציא-שם-רע (ע"ע).
  112. ↑ ח"ח ח"ב שם, ועי' במ"ח שם סק"ג, שהוא ע"פ שע"ת לר"י ש"ג סי' רכח.
  113. ↑ עי' ח"ח שם, ועי' במ"ח שם סק"ו וח"ח ח"א שם במ"ח ס"ק יא, שהוא ע"פ סנהדרין יא א.
  114. ↑ עי' ח"ח ח"ב שם.
  115. ↑ ח"ח שם, ועי' ח"ח שם ס"ה במ"ח שם ס"ק יז. ועי' ח"ח שם ס"ה וס"ו.
  116. ↑ ח"ח שם ס"ז: נשלמו בו הפרטים הנ"ל.
  117. ↑ עי' ציון 1 ואילך. עי' ח"ח שם.
  118. ↑ עי' ציון 109 ואילך.
  119. ↑ עי' ח"ח ח"ב כלל ט ס"ח.
  120. ↑ ח"ח שם סי"ד.
  121. ↑ עי' ציון 109 ואילך. עי' ח"ח שם. ועי' ח"ח ח"א כלל י סי"ז ובמ"ח שם ס"ק מב ומג.
  122. ↑ עי' ציון 109 ואילך. עי' ח"ח ח"ב כלל ט ס"ג. ועי' ח"ח שם ס"ה.
  123. ↑ ע"ע תוכחה.
  124. ↑ ח"ח שם בהגהה.
  125. ↑ ח"ח שם ס"ד.
  126. ↑ עי' ח"ח שם.
  127. ↑ עי' ציון 109 ואילך.
  128. ↑ עי' ח"ח ח"ב כלל ט ס"ג במ"ח סק"י.
  129. ↑ במ"ח שם.
  130. ↑ עי' ח"ח ח"ב (הל' רכילות) כלל ז ס"א, ועי' במ"ח שם סק"א, שהוא ע"פ המעשה במרים, שנענשה על שדיברה לשון-הרע (ע"ע) וה"ה רכילות.
  131. ↑ עי' ח"ח שם.
  132. ↑ עי' ח"ח שם בהגהה. ועי' ח"ח ח"א (הל' לשה"ר) כלל י ס"ה.
  133. ↑ ח"ח ח"ב שם.
  134. ↑ ציון 157 ואילך.
  135. ↑ עי' ח"ח ח"ב כלל ז ס"א.
  136. ↑ ויקרא יט טז. ועי' ציון 4 ואילך.
  137. ↑ עי' במ"ח שם סק"ב. ועיי"ש טעם ב' לאיסור.
  138. ↑ עי' ח"ח שם ס"ב.
  139. ↑ עי' ח"ח שם.
  140. ↑ ח"ח שם.
  141. ↑ עי' ח"ח שם.
  142. ↑ ח"ח שם.
  143. ↑ ע"ע תלמיד חכם.
  144. ↑ ע"ע הנ"ל.
  145. ↑ ח"ח שם: כל הנ"ל.
  146. ↑ ח"ח שם.
  147. ↑ ציון 159 ואילך.
  148. ↑ עי' ציון 25.
  149. ↑ ח"ח ח"ב כלל ז ס"ד.
  150. ↑ עי' ח"ח שם.
  151. ↑ עי' ציון 82.
  152. ↑ עי' ח"ח ח"ב כלל ז ס"ג, ובמ"ח שם סק"ג.
  153. ↑ עי' ח"ח בפתיחה וח"ב (הל' רכילות) כלל ה סי' א.
  154. ↑ עי' ח"ח ח"ב שם.
  155. ↑ עי' ח"ח שם, ועי' במ"ח שם סק"א, שהוא ע"פ רמב"ם סנהדרין פכ"א ה"ז, לשיטתו שבציון 30, שיש שבשם לשה"ר נכלל אף רכילות, ועי' ח"ח פתיחה לאוין ב במ"ח סק"ג.
  156. ↑ ח"ח ח"ב שם. ועי' ח"ח בפתיחה, שמנאם.
  157. ↑ עי' ח"ח ח"ב כלל ז ס"ה.
  158. ↑ עי' ח"ח שם וח"א (הל' לשה"ר) כלל ח סי"ד.
  159. ↑ עי' ח"ח ח"ב שם וח"א שם סי"ג.
  160. ↑ עי' פהמ"ש לרמב"ם סנהדרין הק' לפ' חלק לאחר היסוד הי"ג.
  161. ↑ עי' ח"ח שם ושם. ועי' ח"ח ח"א שם ס"ה וס"ו, מתי ניתן להחשיב אדם כאפיקורס.
  162. ↑ עי' ציון 154 ואילך.
  163. ↑ עי' ח"ח ח"ב כלל ה ס"ד.
  164. ↑ ח"ח שם.
  165. ↑ עי' ח"ח שם, בשם הפוסקים. ועי' ח"ח ח"א כלל ו ס"י במ"ח ס"ק כח כט ול.
  166. ↑ ח"ח ח"ב כלל ה ס"ו.
  167. ↑ עי' ח"ח שם.
  168. ↑ ח"ח שם.
  169. ↑ ציון 547 ואילך.
  170. ↑ ציון 390 ואילך.
  171. ↑ ח"ח ח"ב כלל ו ס"א. ועי' ח"ח ח"א כלל ב ס"ב במ"ח סק"ב.
  172. ↑ ח"ח ח"ב שם.
  173. ↑ עי' ח"ח ח"ב כלל ו ס"ב.
  174. ↑ ח"ח שם. ועי' ח"ח ח"א כלל ז ס"ב.
  175. ↑ ח"ח ח"ב כלל ו ס"ד.
  176. ↑ ח"ח ח"ב כלל ו ס"ה. ועיי"ש ס"ז.
  177. ↑ ח"ח שם ס"ה.
  178. ↑ עי' ח"ח שם ס"ז. ועיי"ש ס"ה וס"ו, לענין האמנה בזמן התלמוד שיכל אדם לומר על פלוני שמהימן כבי תרי.
  179. ↑ ח"ח ח"ב כלל ו ס"ח. ועי' ח"ח ח"א כלל ז ס"ט.
  180. ↑ ע"ע ודוי וע' תשובה.
  181. ↑ ח"ח ח"ב כלל ה ס"ז. ועי' ח"ח ח"א כלל ו סי"ב במ"ח ס"ק לג.
  182. ↑ ציון 96 ואילך.
  183. ↑ עי' ח"ח ח"ב כלל ו ס"ט. ועי' ח"ח ח"א כלל ז ס"י במ"ח ס"ק כב.
  184. ↑ עי' ח"ח ח"ב שם.
  185. ↑ ח"ח שם. ועי' ח"ח ח"א כלל ו ס"ז ובמ"ח שם סק"כ.
  186. ↑ ח"ח ח"ב שם. ועי' ח"ח ח"א כלל ז סי"א ובמ"ח שם ס"ק כו.
  187. ↑ ח"ח ח"ב שם. ועי' ח"ח ח"א שם ובמ"ח שם ס"ק כז
  188. ↑ עי' ציון 191 ואילך. ח"ח ח"ב שם.
  189. ↑ עי' ח"ח ח"ב כלל ו ס"ט.
  190. ↑ ח"ח ח"ב כלל ה ס"ב.
  191. ↑ עי' ח"ח שם.
  192. ↑ ח"ח שם.
  193. ↑ עי' ציון 162 ואילך. עי' ח"ח שם.
  194. ↑ ציון 323 ואילך.
  195. ↑ ח"ח ח"ב כלל ה ס"ג.
  196. ↑ ע"ע אבק: אבק לשון הרע.
  197. ↑ עי' ח"ח ח"ב (הל' רכילות) כלל ח ס"א ובמ"ח שם סק"א.
  198. ↑ ח"ח שם.
  199. ↑ ח"ח שם ס"ב.
  200. ↑ עי' ח"ח שם ס"ג.
  201. ↑ עי' ח"ח שם ס"ד, ועי' במ"ח שם סק"ו, שהוא ע"פ ירו' פאה פ"א ה"א: בא וראה כמה קשה אבק לשה"ר וכו', ופ"מ שם, לשיטתו שבציון 30, שיש שבשם לשה"ר נכלל אף רכילות.
  202. ↑ עי' ח"ח ח"ב כלל ב ס"ב.
  203. ↑ ח"ח ח"ב כלל ב ס"ב, ע"פ שע"ת לר"י ש"ג סי' רלא.
  204. ↑ ח"ח שם.
  205. ↑ ח"ח ח"ב כלל ב ס"ב במ"ח סק"ב בהג"ה.
  206. ↑ שע"ת לר"י ש"ג סי' רכה; ח"ח ח"ב כלל ח ס"ה.
  207. ↑ במ"ח שם סק"ז.
  208. ↑ שע"ת שם; ח"ח שם.
  209. ↑ משלי טו כב. שע"ת שם.
  210. ↑ עי' שע"ת שם; עי' ח"ח שם.
  211. ↑ משלי כ יט.
  212. ↑ שע"ת שם, בפי' הא'. ועיי"ש בפי' הב'.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:רכילות&oldid=157367"