אנציקלופדיה תלמודית:שאר כסות ועונה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - מחיובי הבעל* לאשתו.

מהותם וחיובם

מקורם

שאֵר כסות ועונה, שהם מחיובי הבעל* לאשתו, נכתבו בתורה באמה-העבריה* שנתיעדה – ע"ע יעוד - שנאמר: כמשפט הבנות יעשה לה, וגו' שאֵרה כסותה ועֹנתה לא יגרע[1], וממנה למדו אף לשאר נשים, שדרשו: כמשפט הבנות, וכי מה למדנו על משפט הבנות, הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מה זו שארה כסותה ועונתה לא יגרע, אף בת ישראל שארה כסותה ועונתה לא יגרע[2].

מהותם

שאר כסות ועונה, נחלקו תנאים, וראשונים בדעתם, מה הם:

א) יש סוברים שהם שלשה חיובים שונים: א) שאֵר, ונחלקו תנאים מה הוא: יש סוברים שהוא חיוב הבעל במזונות אשתו[3], שכן מצינו שמזון נקרא שאר, שנאמר: ואשר אכלו שאֵר עמי[4], וכן כתוב: וימטר עליהם כעפר שאֵר[5]. ויש סוברים ששאר הוא דרך ארץ[6], היינו תשמיש, וכן מצאנו ששאר הוא לשון תשמיש, שנאמר: איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה[7], וכתוב: שאר אביך וגו' שאר אמך וגו'[8]. ב) כסות הוא כמשמעו, חיוב הבעל בבגדי אשתו[9]. ג) עונה, נחלקו תנאים מה היא: יש סוברים שהיא חיוב דרך ארץ[10], היינו לבא עליה כדרך כל הארץ[11], וכן מצאנו לשון עונה בענין תשמיש, שנאמר: אם תענה את בנותי[12], וכן נאמר: וישכב אותה ויענֶהָ[13]. ויש סוברים שעונה היא חיוב מזונות[14], וכן מצאנו לשון עונה בענין מזון, שנאמר: ויענך וירעיבך[15]. ויש מן הראשונים שפרשו שעונה היא חיוב הבעל לתת בית דירה לאשתו, עונה מלשון מעון[16].

ב) ויש תנאים שסוברים ששאר כסות ועונה, כולם פרטי חיוב הבעל בכסות אשתו הם, ודרשו: שארה כסותה וגו'[17], לפי שארה תן כסותה, שלא יתן לה לא של ילדה לזקנה ולא של זקנה לילדה[18], שהזקנה, משא קשה לה, ואינה יכולה לסבול בגדים רחבים, וילדה צריכה בגדים רחבים להתנאות בהם[19], וכן דרשו כסותה ועֹנתה וגו'[20], לפי עונתה, כלומר לפי העת, אם חמה או צינה, תן כסותה, שלא יתן חדשים בימות החמה, ולא שחקים בימות הגשמים, שהחדשים חמים יותר מן השחקים[21].

ג) ויש סוברים ששאר כסות ועונה כולם פרטי חיוב תשמיש הם, ששארה הוא קרוב בשר, שלא ינהג בה מנהג פרסיים, שמשמשים מטותיהם בלבושיהם[22], וכסותה היינו שלא ישמש על גבי קרקע, אלא על גבי מטה מוצעת[23], ועונה היא כמשמעה[24].

על פרטי החיובים, עי' להלן.

האיסור במניעתם

אסור מן התורה לבעל למנוע מאשתו שאר כסות ועונה על מנת להכאיבה ולצערה, שנאמר: שארה כסותה ועֹנתה לא יגרע[25], והעובר על לאו זה אינו לוקה, מאחר והוא לאו-שאין-בו-מעשה*[26].

במנין המצוות

איסור "לא יגרע", אף על פי שכלולים בו שלשה איסורים: בשאר בכסות ובעונה, נמנה במנין מצוות לא תעשה כמצוה אחת[27], אם משום שהאיסורים נכללים בלאו אחד, "לא יגרע"[28], או משום ששלשת האיסורים שהוזכרו בו אינם אלא פרטים באיסור אחד, לסוברים כן[29].

חיובם לקטנה

שאר כסות ועונה, חייבים בהם אף לאשה קטנה[30]. וקטנה בת פחות משלש שנים ויום אחד, שאינה ראויה לביאה*[31], כתבו אחרונים שבעלה אינו חייב בתשמיש, אבל חייב במזונות וכסות[32].

באשה האסורה על בעלה

על הנושא אשה האסורה עליו, אם חייב בשאר כסות ועונה, עי' להלן[33].

נשיאת כמה נשים

מי שיש לו אשה, רבי אמי סובר שאשתו יכולה לעכב עליו שלא לישא אשה נוספת[34]. ורבא סובר שאינה יכולה לעכב, ומותר לו לשאת אפילו כמה נשים נוספות, אם יש בידו לזון את כולן[35], וכן הלכה[36], וכתבו ראשונים ואחרונים שכמו כן צריך שיהיה בידו לתת לכולן כסות ועונה[37]. במקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת, כתבו ראשונים שאין לבעל רשות לישא אשה על אשתו, שאומדנא מוכחת היא שנישאה על דעת שלא ישא אחרת[38].

על עונת מי שיש לו כמה נשים, ועל העצה שנתנו חכמים שלא לישא יותר מארבע נשים, עי' להלן[39]; על החרם* שהחרימו לנושא שתי נשים, ע"ע חרם דרבנו גרשום[40].

בארוסה

ארוסה אין לה שאר כסות ועונה[41].

על אופנים שיש חיוב מזונות לארוסה*, ע"ע[42].

בעל שאינו מקיים חיובו

על בעל שאינו מקיים חיוביו, אם כופים אותו לקיימם – כגון על ידי שישכיר עצמו להרויח למזונות וכסות - או להוציא, ע"ע גירושין[43] וע' מורד[44].

הרוצה לגרש

בעל הרוצה לגרש את אשתו, ואינו יכול לגרשה לפי שהיא אינה רוצה - ואסור לגרשה בעל כרחה משם חרם-דרבנו-גרשום* - יש מן האחרונים שכתבו שמאחר והעיכוב אינו אלא מחמתה, אינו חייב בשאר כסות ועונה[45]. ויש שכתבו שחייב בשאר כסות ועונה[46], לפי שאחר תקנת רבנו גרשום, כל הנושא אשה מתחייב לה שאר כסות ועונה כל זמן שלא תתרצה להתגרש[47]. וע"ע חרם דרבנו גרשום[48], וע' מורד[49].

מורדת

על מורדת*, אם יש לה שאר כסות ועונה, ע"ע מורדת[50].

חיוב מזונות

מקורו

במקור חיוב הבעל במזונות אשתו נחלקו תנאים: יש סוברים שהוא מן התורה[51], מן הכתוב: שארה וגו' לא יגרע[52], או מן הכתוב ועֹנתה לא יגרע[53], או שנלמד בקל-וחומר* מחיוב כסות – המפורש בתורה, לסוברים כן[54] - מה דברים שאינם קיום נפש, אי אתה רשאי למנוע ממנה, דברים שהם קיום נפש, דין הוא שלא תהא רשאי למנוע הימנה[55]. ויש סוברים שהוא מתקנת חכמים[56]. להלכה יש מן הראשונים שכתבו שחיוב מזונות הוא מן התורה[57], ויש שכתבו שהוא מדרבנן[58].

שיעורו

בעל שאשתו אינה אוכלת עמו, אלא הוא משרה אותה על ידי שליש, כלומר שמספק לה מזונות – עי' להלן אימתי מותר לעשות כן[59] - כמה מזונות צריך לספק, לא יפחות משיעור שתי סעודות פת ליום[60], לפי אכילת אדם בינוני[61], ולשבת מוסיף עוד סעודה[62], ויש סוברים עוד שתי סעודות[63], וכן צריך לתת לה סעודה נוספת – ויש סוברים שתים או שלש סעודות נוספות[64] – בשבוע לאורחים[65]. וכל הסעודות נותן אותן מחיטים או משעורים[66], או מאורז או מדוחן או משאר מינים, כפי מאכל אנשי אותה העיר[67]. חכמים שיערו בזמן המשנה, ואמרו ששיעור החיטים לכל הסעודות הללו הוא שני קבים[68], ובשעורים, במקום מסוים השיעור היה ארבעה קבים[69], וכתבו ראשונים שהשיעורים הללו נאמרו לפי ענין הארץ שהיו גרים בה[70], ובכל מקום ובכל זמן דנים לפי מצב האיש והאשה, ומנהג אנשי המדינה[71].

בנוסף לפת, צריך הבעל לתת לאשתו פרפרת לאכול בה הפת, כגון קטנית או ירקות וכיוצא בהם[72], ושיערום במשנה לפי מקומם וזמנם בחצי קב[73], וכן נותן שמן[74], לאכילה ולהדלקת הנר[75], ושיערוהו במשנה בחצי לג[76], וכן נותן פירות[77], ושיערום במשנה בקב גרוגרות או מנה דבלה, או פירות אחרים כנגדם[78], וכשנותן לה סעודות שבת, נותן בשר או דגים כמנהג המקום[79]. וכתבו ראשונים שנותן לה אף עצים לבשל מאכלה[80].

במקור שיעורי המזונות, כתבו אחרונים בדעת הסוברים שחיוב מזונות מן התורה[81], שמסר הכתוב לחכמים, לקבוע את השיעור[82].

על מעה כסף שהבעל נותן לאשתו בכל שבוע לצרכים קטנים, ע"ע בעל[83].

במניקה

היתה מניקה, מוסיפים לה על מזונותיה[84], ונסתפקו בגמרא אם הכוונה מניקה ממש, וטעם ההוספה הוא שסתם מניקה חולה היא, וצריכה מזונות יתרים, או שהכוונה שיש לה ולד, אף כשאינה מניקתו, וטעם ההוספה הוא משום מזונותיו של הולד[85].

מניקה מוסיפים לה יין – אף על פי שאין נותנים יין לשאר נשים, לסוברים כן[86] - לפי שהיין יפה לחלב[87], וע"ע יין[88] וע' מנקת, וכן מוסיפים שאר דברים שיפים לחלב[89].

יין

אשה שבעלה מספק לה מזונות, ואינה אוכלת עמו, אמר ר' אלעזר שאין פוסקים לה יין[90], לפי שהיין מרגיל לתאות תשמיש[91]. היתה רגילה לשתות יין בפני בעלה, ואינו חידוש לה, שכבר דשה בו, ואינו מזיח לבה[92], נחלקו אמוראים, וראשונים בדעתם, אם נותנים לה יין, וכמה: א) יש סוברים בגמרא שנותנים לה יין, אלא שמפחיתים מרגילותה, שאם בפני בעלה רגילה לשתות שתי כוסות, נותנים לה כוס אחת, ואם רגילה בפני בעלה בכוס אחת, שלא בפניו אין נותנים לה כלל[93], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה שבמקום שמנהג הנשים לשתות יין, פוסקים לאשה מעט יין[94]. ב) ויש מן הראשונים והאחרונים שנראה מדבריהם בדעת רב נחמיה בנו של רב יוסף, שהרגילה ביין פוסקים לה יין כרגילותה, וכן דעתם להלכה[95]. ג) ויש סוברים בגמרא שאף הרגילה לשתות בפני בעלה, שלא בפניו אין נותנים לה יין לשתיה כלל, אלא שהרגילה לתת יין בתבשיל, להטעימו, נותנים לה יין לשם כך[96].

על מניקה, שנותנים לה יין, עי' לעיל.

בעשיר

כל השיעורים שאמרו, לא אמרו אלא בעני שבישראל, אבל במכובד, היינו עשיר, הכל לפי עשרו[97], אפילו היה ממונו ראוי לעשות לה כמה תבשילי בשר בכל יום, כופים אותו, ופוסקים לה מזונות כפי ממונו[98]. במקור הדין יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שהתורה מסרה לחכמים לקבוע שיעור מזונות, והם שחילקו בין עני לעשיר[99]. ויש שכתבו שמחלוקת תנאים היא במקור הדין, שלסוברים שחיוב מזונות נלמד מן הכתוב: שארה וגו' לא יגרע[100], אף הדין שמספק מזון לפי עשרו הוא מן התורה, אבל לסוברים שחיוב מזונות נלמד מקל וחומר מחיוב כסות, שאם דברים שאינם קיום נפש, אי אתה רשאי למנוע ממנה, דברים שהם קיום נפש, דין הוא שלא תהא רשאי למנוע הימנה[101], אין חייבים מן התורה אלא במזונות שהם לקיום נפשה, אבל הדין שיתן לפי עושרו אינו אלא מדרבנן[102].

כשאוכלת עמו

היתה האשה אוכלת עם בעלה, והוא אוכל פת חרבה, יש סוברים שהיא אוכלת ממה שהוא אוכל, ולא נאמרו שיעורי מזונותיה אלא כשמספק לה מזונות ואינה אוכלת עמו[103]. ויש סוברים שאף כשאוכלת עמו, חייב לתת לה אף יותר מאכילתו, כשיעור האמור[104].

כשבני משפחתה רגילים בגדולות

אשה שמשפחתה ובית אביה, מנהגם בגדולות, ואוכלים יותר מבעלה, אם כל בני משפחתה, בין אותם שהן עשירים, בין שאינם עשירים אלא הם כבעלה, מבקשים אותם הגדולות, צריך להנהיגה כדרך שנוהגין בני משפחתה - שכלל הוא באשה, שעולה עמו ואינה יורדת[105] - אבל אם אין כל משפחתה מבקשים אותם הגדולות, חילוק יש בדבר, שכשאוכלת עמו, אוכלת ממה שהוא אוכל, ואינו חייב להנהיגה בגדולות, אבל כשאינה אוכלת עמו, צריך להנהיגה כדרך שהיתה נוהגת בבית אביה[106].

אכילתה עמו

בעל שרצה ליתן לאשתו מזונות הראוים לה, ותהיה אוכלת ושותה לעצמה, והוא אוכל ושותה לעצמו, בירושלמי נראה, וכן יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאינו רשאי לעשות כן, וחייב להאכילה עמו[107], אלא אם כן קבלה עליה[108], או שהבעל עושה מלאכה או לומד בעיר אחרת[109]. ויש חולקים וסוברים שהרשות בידו שלא תאכל עמו[110].

בשבת

אף כשאשתו אינה אוכלת עמו, אלא מספק לה מזונות, אמר רב נחמן שאוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת[111], לפי שהוא ליל תשמיש[112], ואם תאכל בבית אחר גנאי הוא לה לבא לאחר אכילה, ועוד, שמתוך סעודה מתפייסים ומרגילים זה עם זו[113]. ובדעת רבן שמעון בן גמליאל סובר רב נחמן שאוכלת עמו אף ביום השבת[114]. הלכה שאוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת[115].

תרומה

היה בעלה כהן*, שדינה שאוכלת בתרומה*[116], אינו נותן לה כל מזונותיה תרומה[117], מפני שטורח גדול הוא לה לשמרן מדברים המטמאין ולאכלן בטהרה[118], אלא נותן לה מחצה חולין ומחצה תרומה[119]. ויש מן הראשונים שמצדדים לומר שמחלוקת תנאים היא, שרבי עקיבא ורבי טרפון סוברים שנותן מחצה חולין ומחצה תרומה, ורבי יהודה בן בתירא סובר שנותן לה שתי ידות של תרומה ואחת של חולין, ורבי יהודה ורבן שמעון בן גמליאל סוברים שנותן לה הכל תרומה[120]. כשנותן לה הכל תרומה, אמר רבן שמעון בן גמליאל, שנותן לה הרבה, כפלים ממה שצריך לתת לה מחולין כדי שתוכל למכור את התרומה בזול, שבכך מוכרת בקלות ובלי טירחה, ויספיקו הדמים לקנות כדי מאכלה מחולין[121]. וע"ע אשה[122].

מותר המזונות

מותר המזונות לבעל[123]. קימצה ופחתה מפיה, ולא אכלה כדי שובעה, יש מן הראשונים שכתבו שאותו מותר הוא של האשה, ולא אמרו שהמותר לבעל אלא כשאכלה כל שבעה והותירה, כגון שפסקו סכום מעות, והמזונות הוזלו[124]. ומדברי אחרונים נראה שאף כשקמצה מפיה, המותר לבעל[125].

רפואה

על חיוב הבעל ברפואת אשתו, שיש שהוא כלול בחיוב מזונות, ע"ע בעל[126].

כסף גולגלתה

בכלל חיוב מזונות, תשלום כסף גולגלתה, שהבעל חייב לשלם עבורה[127].

באשה האסורה לבעלה

אשה האסורה על בעלה באיסור שניות* לעריות, כשם שאין לה כתובה*[128], כך אין לה מזונות[129], שלסוברים שחיוב מזונות הוא מדרבנן[130], חכמים לא תקנוהו לאשה האסורה, ולסוברים שהוא מן התורה[131], חכמים הפקיעוהו באשה האסורה[132], ומכל מקום לסוברים שחיוב מזונות הוא מן התורה, אם נמנע מלגרשה, ואינו מספק לה מזונות, כתבו אחרונים שהוא עובר בלאו של לא יגרע, שהרי מן התורה הוא חייב במזונותיה[133].

על אשה האסורה על בעלה באיסור לאו*, שיש לה כתובה[134], אם יש לה מזונות, ע"ע חיבי-לאוין[135]; על אשה האסורה לבעלה, אם יש לה מזונות לאחר מותו, ע"ע מזונות אלמנה.

יצאה מביתו

אשה שיצאה מבית בעלה, כתבו ראשונים שאם נתנה טעם לדבר, חייב לתת לה מזונות במקום שהיא, אבל אם לא נתנה טעם, לסוברים שחיוב מזונות אינו אלא מדרבנן[136], אינו חייב לה מזונות, לפי שלא תקנו חיוב מזונות אלא כשהיא עמו על שולחנו[137].

המוחלת כתובתה

על המוחלת כתובתה, אם יש בעלה חייב במזונותיה, ע"ע תנאי כתובה.

ירידה לנכסי הבעל

בעל שהלך למדינה אחרת, ואשתו תובעת מזונות, נחלקו אמוראים אם יורדים לנכסיו עבור מזונותיה: רב סובר שיורדים לנכסיו, לפי שהוא משועבד לה[138]. ושמואל סבר שאין יורדים[139], שמא נתן בידה כספים למזונותיה[140], או שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך[141], וקבלה עליה[142], שבכך נפטר ממזונותיה[143]. הלכה שיורדים לנכסיו[144]. שלשה חדשים הראשונים מיום הליכתו, לדברי הכל אין יורדים לנכסיו, לפי שחזקה היא שאין אדם מניח ביתו ריקן[145]. הלך ממנה מתוך קטטה, ונתכוון לעגנה, כתבו ראשונים שנוטלת מזונות לאלתר, אפילו תוך שלשה חדשים, לפי שודאי הבריח ממנה הכל[146].

לסוברים שיורדים לנכסי הבעל, נחלקו תנאים אם צריכה להשבע שלא השאיר לה כספים למזונות: חנן סובר שאינה צריכה להשבע, ובני כהנים גדולים סוברים שצריכה להשבע[147]. הלכה שאינה צריכה להשבע[148], ויש שפסקו שצריכה[149].

כשיורדים לנכסי הבעל למזונות האשה, אם מחשבים מעשה ידיה, ע"ע מעשה ידים; אם צריך הכרזה* במכירת נכסי הבעל, ע"ע הכרזה[150]; אם גובים למזונות האשה מנכסים-משועבדים*, ע"ע; על פסיקת מזונות כשמת הבעל, ע"ע מזונות אלמנה.

כשאין בידה כתובה

אשה שהלך בעלה למדינת הים, לסוברים שיורדים לנכסיו למזונותיה, כשאין בידה כתובה, יש מן הגאונים שהורו שאין יורדים לנכסיו, שמא נטלה כתובתה, או שמא מחלה לו עליה, והמוחלת או גובה כתובתה אין לה מזונות[151]. ויש חולקים וסוברים שמאחר וחיוב מזונות הוא מן התורה – לסוברים כן[152] - פוסקים לה מזונות בחזקת שלא נטלה ולא מחלה[153], וכן הלכה[154].

מכרה מנכסיו

בעל שהלך למדינת הים, ואשתו מכרה מעצמה מנכסיו, מכרה קיים[155].

הבעל טוען שהשאיר מזונות

אשה שהלך בעלה למדינת הים, ופסקו לה מזונות מנכסיו, וחזר הבעל וטען שהשאיר לה מזונות, נאמן[156], בשבועה[157], אף להוציא ממנה[158], לפי שמן הסתם השאיר לה כסף למזונותיה[159]. ויש חולקים וסוברים שאינו נאמן להוציא ממנה, אלא שנאמן להצריכה שבועה[160], לסוברים שבלא טענתו אינה צריכה להשבע[161].

לותה ואכלה

הלך בעלה למדינת הים, ולותה ואכלה, כשיבא בעלה חייב לפרוע את ההלואה[162].

פירנסה אחר

על מי שהלך למדינת הים, ועמד אחר ופרנס את אשתו, אם איבד מעותיו, או שהבעל חייב לפרוע לו, ע"ע מבריח ארי מנכסי חברו[163].

על תקנת מעשה ידים, שתקנו תחת מזונות, ע"ע בעל[164] וע' מעשה ידים; על חיוב מזונות באומר צאי מעשה ידיך במזונותיך, או כשהאשה אומרת איני ניזונת ואיני עושה, או שאינה יכולה לעשות מעשה ידים, ע"ע בעל[165] וע' מעשה ידים.

חיוב כסות

מקורו

חיוב כסות, מקורו מן התורה, שנאמר: כסותה וגו' לא יגרע[166]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם בדעת תנאים, וכן יש מן הראשונים שסוברים שאינו אלא מדרבנן[167].

גדרו

חיוב כסות כולל מלבד בגדים ומנעלים, אף כלי בית לישיבה ולשכיבה, וכלי אכילה ושתיה, ותכשיטים, וכן מדור לגור בו[168].

שיעורו

שיעור חיוב כסות הוא שיתן לה בגדים הראויים לה[169], ככסות הפחותה שלובשת כל אשה בעלת בית באותה המדינה[170], וצריך שיתן לה בימות החמה בגדים הראוים לימות החמה, ובימות הגשמים בגדים הראוים לימות הגשמים[171], ושיערו חכמים בזמן המשנה לפי זמנם ומקומם, שיתן בגדים של חמישים זוז – מזוזי מדינה[172] - משנה לשנה[173], ושיתן אותם בימות הגשמים, לפי שבגדים חדשים חמים הם, ויפים לימות הגשמים, ובימות החמה תתכסה בבלאות של אותם הבגדים[174], ושיתן לה חגור למתניה וכפה לראשה[175], וכן שיערו במקום הרים, שיש בו אבנים המקלקלות את המנעלים, שצריך לתת לה מנעלים חדשים שלש פעמים בשנה[176], ויתנם לה ממועד למועד[177], כדי שתהא לה שמחה בהם[178].

במקור השיעור, לסוברים שחיוב כסות מן התורה[179], כתבו אחרונים שהכתוב מסר לחכמים לקבוע את השיעור[180].

כלי ישיבה ושכיבה

בכלל חיוב כסות, שיתן לה כלי בית[181], והם מטה[182] מוצעת[183], ובמקום שהמיטה אינה נוחה לשכיבה בלא מפץ ומחצלת, נותן לה אף מפץ ומחצלת לשכיבה[184]. ויש מן הראשונים שכתבו שנותן אף מפץ ומחצלת לישיבה[185]. אשה שדרך בנות משפחתה לישן על כרים וכסתות, צריך בעלה לתת לה כרים וכסתות[186]. אין דרך משפחתה בכרים וכסתות, אם היה הבעל רגיל לישון בכרים וכסתות, כשאשתו ישנה עמו, צריך לספק אף לה כרים וכסתות[187], וכשאינה ישנה עמו, אינו צריך לספק לה[188], ורבי נתן סובר שאף כשאינה ישנה עמו צריך לספק לה, שמא יבא אליה בליל שבת, ולא יוכל להביא עמו כרים וכסתות, ויקח מכרים וכסתות שקנתה היא לעצמה, או שיקח את המפץ שלה, וישכיבנה על הארץ[189].

כלי אכילה ושתיה

בכלל חיוב כסות, שיתן לה כלי אכילה ושתיה[190], כגון קערה ובקבוק וכיוצא בהם[191], וכן שנינו שנותן לה כוס וקדירה[192] וחבית[193] ופך[194] ונר[195] ופתילה[196].

מדור

בכלל חיוב כסות, ששוכר לה בית[197], ושיעורו ארבע אמות על ארבע אמות[198], שאין בית* פחות מזה[199], ותהיה רחבה חוצה לו, כדי להשתמש בה[200], ויהיה לו בית הכסא חוץ ממנו[201]. מי שיש לו כמה נשים, אינו יכול לכוף אותן לשכון בחצר אחת, אלא כל אחת ואחת לעצמה[202].

תכשיטים

וכן מחייבין אותו ליתן לה תכשיטיה, כגון בגדי צבעונים להקיף על ראשה ופדחתה, ופוך ושרק וכיוצא בהן, כדי שלא תתגנה עליו[203]. אשה שהלך בעלה למדינת הים, נחלקו אמוראים אם נותנים לה תכשיטים מממונו: ר' יוסף אמר שנותנים לה, שאין נח לו שתתנוול, ור' חסדא אמר שאין נותנים לה, שהרי אין לה בעל שתתקשט לו[204]. הלכה שאין נותנים לה תכשיטים[205]. אשה שנשתטה בעלה, נותנים לה תכשיטים[206].

בעשיר

כל השיעורים שאמרו בכסות ומדור וכלים ותכשיטים, לא אמרו אלא בעני שבישראל, אבל אם היה עשיר, הכל לפי עשרו[207], ואפילו היה ראוי לקנות לה כלי משי ורקמה וכלי זהב, נותן לפי עשרו[208].

מותר הכסות

מותר הכסות, היינו שחקי הבגדים, לאשה[209].

באשה האסורה לבעלה

הנושא אשה האסורה לו, בין באיסור מן התורה, כגון שהיא מחייבי-לאוין* או מחייבי-עשה*, ובין מדרבנן, כגון שהיא מן השניות* לעריות, כתבו אחרונים שמאחר ועליו להוציאה, אינו חייב בכסותה[210], שלסוברים שחיוב כסות הוא מדרבנן[211], חכמים לא תקנוהו לאשה האסורה, ולסוברים שהוא מן התורה[212], חכמים הפקיעוהו באשה האסורה[213], ומכל מקום לסוברים שחיוב כסות הוא מן התורה, אם נמנע מלגרשה, ואינו מספק לה כסות, כתבו אחרונים שהוא עובר בלאו של לא יגרע, שהרי מן התורה הוא חייב בכסותה[214].

על הדין שכסות היא בכלל מזונות, לענין שהאומרת איני ניזונת ואיני עושה, כשם שאין לה מזונות כך אין לה כסות[215], ע"ע מעשה ידים וע' תנאי בית דין.

חיוב תשמיש

מקורו

חיוב הבעל בתשמיש הוא מן התורה[216], יש תנאים שסוברים שהוא מפורש בתורה, שנאמר: שארה וגו' לא יגרע[217], ושאר הוא תשמיש[218], או שנאמר: עונתה לא יגרע[219], ועונה היא תשמיש[220], ויש סוברים שאינו מפורש בתורה, אלא נלמד בקל וחומר מחיוב כסות – המפורש בתורה, לסוברים כן[221] - מה דברים שלא נשאת עליהם מתחלה, אינו רשאי למנע הימנה, דברים שנשאת עליהם מתחלה, דין הוא שלא יהא רשאי למנע הימנה[222]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת תנאים שחיוב הבעל בתשמיש אינו אלא מדרבנן[223].

זמנים קבועים

חיוב תשמיש, קראתו התורה עונה – לסוברים כן[224] - מלשון עת וזמן[225], ללמד שיש לדבר זמנים קבועים, שבהם הבעל חייב לשמש עם אשתו[226]. ואימתי הוא הזמן, התורה מסרתו לחכמים, לקבוע לכל אדם זמן קיום חובתו[227]. וחייב לקיים עונתו אף כשאשתו מעוברת[228], או מניקה[229]. ויש לאשה לעכב על בעלה, שלא יצא מביתו באופן שימנע מקיום חובתו, אלא ברשותה[230].

לפי הטורח

חיוב תשמיש, אמרו חכמים שאינו שוה בכל אדם, אלא לפי טורח המוטל עליו, שהפנוי ממלאכה, דרכו להרבות בתשמיש יותר מן העוסק במלאכה, וההולך בדרך רחוקה, דרכו למעט יותר מן היושב במקומו[231], ומאחר שעונה סתומה כתובה בתורה, פרשוה חכמים לפי הנראה לפי האומנות, שכל אשה על דעת אומנות בעלה נישאת[232].

עונת הטיילים

הטיילים, שהם בני אדם הבריאים הרכים והענוגים, שאין להם מלאכה שמכשלת כחם, אלא אוכלים ושותים ויושבים בבתיהם[233], ואינם פורעים מס[234], כגון התלמידים שהרב מצוי להם בעירם, ושונים פרקם ולנים בביתם[235], או כגון רב שמואל בר שילת[236], שהיה מלמד תינוקות[237], והיה אוכל ושותה משלו, וישן בביתו, ואין גובים ממנו מס לעבודת המלך[238], או כגון בני ארץ ישראל בזמן התלמוד, שמחמת שהיו מעונגים במאכל ומשתה, היו בריאים ובעלי כח לתשמיש[239], עונתם בכל יום[240].

עונת הפועלים

הפועלים, כגון החייטים והאורגים והבונים, אם היו עושים מלאכתם בעירם, עונתם פעמיים בשבת[241], לפי שפעמים שאין חוזרים לבתיהם שלשה ימים[242]. היו עושים מלאכה בעיר אחרת, עונתם אחת בשבת[243], לפי שאין דרכם לחזור לבתיהם אלא פעם אחת בשבוע[244], או משום שאף כשחוזרים לביתם בכל יום, יש להם טורח מן הדרך[245]. ויש מן הראשונים סוברים שפועלים שאין דרכם לחזור לבתיהם אלא אחר שבעה ימים, עונתם בכל יום שמיני[246]. פועלים שמנהגם לעשות מלאכה בעירם, יכולים לשנות ממנהגם ולצאת לשבת שלמה[247].

עונת החמרים

החמרים, שיוצאים לכפרים להביא תבואה למכור[248], עונתם פעם אחת בשבת[249], לפי שדרכם לילך מהלך שלשה ימים לסחורה, ונמצא ששה ימים עם חזרתם[250].

עונת הגמלים

הגמלים, שמביאין חבילות על הגמלים ממקום רחוק[251], עונתם אחת לשלשים יום[252], לפי שדרכם לילך לסחורה מהלך חמשה עשר יום, ונמצא שלשים יום עם חזרתם[253].

עונת הספנים

הספנים, שפורשים לים הגדול לקצווי ארץ[254], עונתם אחת לששה חודשים[255], לפי שדרכם לצאת מהלך שלשה חודשים, והם ששה חודשים עם חזרתם[256].

עונת תלמידי חכמים

תלמידי חכמים, שבכל ימות החול הוגים בתורה יומם ולילה[257], והתורה מתשת כחם[258], עונתם מערב שבת לערב שבת[259], כלומר שעונתם פעם אחת בשבוע, ואותה הפעם בליל שבת[260]. בטעם שאותה הפעם בלילי שבת, כתבו ראשונים שהוא ליל תענוג ושביתה והנאת הגוף[261], ואין בו ביטול תורה כל כך, שהרי אסור לקרות לאור הנר[262], וכן דרשו: אשר פריו יתן בעתו[263], זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת[264]. ראש-חודש* ויום-טוב*, יש מן האחרונים שכתבו שדינם כשבת לענין עונת תלמידי חכמים[265], ויש חולקים[266].

עונת תלמידי חכמים, יש מן הראשונים שכתבו שאינה שוה בכל הזמנים, אלא היא משתנה לפי צרכי לימודם, שכשמתחדש להם דבר, והם צריכים לנדד שינה מעיניהם ולטרוח בו, אינם חייבים לקיים עונתם בזמנה[267].

יציאת תלמידים שלא ברשות

תלמידי חכמים, שעונתם משבת לשבת[268], רבי אליעזר סובר, שמותר להם לצאת מביתם ללמוד תורה, ולבטל עונתם אף שלא ברשות, עד שלשים יום[269], לפי שודאי נוח לנשותיהם בכך[270], וחכמים סוברים שיוצאים אפילו לשתים ושלש שנים שלא ברשות[271], שאף בכך נוח לנשותיהם[272]. להלכה נחלקו אמוראים, וכן נחלקו ראשונים: יש שפסקו כרבי אליעזר[273], ויש שפסקו כחכמים[274], וכן יש מן התנאים והאמוראים שעשו כדברי חכמים[275], אלא שיש מהם שנענשו ומתו[276].

יום טבילה

ביום שהאשה טובלת מטומאתה, בעלה צריך לפקדה[277]. ויש מן האחרונים שצדדו לומר שאינו אלא דרך ארץ, אבל אין בדבר חיוב או מצוה[278].

יוצא לדרך

בשעה שאדם יוצא לדרך, חייב לפקוד את אשתו[279], שנאמר: ואל אישך תשוקתך[280], מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך[281]. יצא לדבר מצוה, פטור, מפני הטירדה[282], כלומר שטירדתו במצוה פוטרתו[283], או שפטור שמא יטרד בתשמיש ויבטל מן המצוה[284].

על היוצא לדרך סמוך לוסת* אשתו, אם צריך לשמש, ע"ע וסת[285].

כשאשתו מתאוית

ראה שאשתו מתאוית לו, אפילו שלא בשעת עונתה, חייב לשמח אותה בתשמיש[286], מן התורה[287].

כשאינה אוכלת עמו

המספק לאשתו מזונות על ידי שליש, ואינה אוכלת עמו – עי' לעיל אימתי מותר לעשות כן[288] - נחלקו ראשונים בדעת אמוראים בחיוב עונתו: א) יש מן הראשונים שכתבו בדעת רב אשי, שאפילו מי שעונתו לזמן מרובה - כגון גמל, שעונתו לשלושים יום[289], או ספן, שעונתו לששה חודשים[290] - כשאינה אוכלת עמו חייב לשמש בכל שבת, לדעת תנא קמא פעם אחת, בליל שבת[291], ולדעת רבן שמעון בן גמליאל פעם נוספת ביום השבת[292]. ב) ויש שכתבו בדעת רב אשי להפך, שאפילו מי שעונתו תכופה, כגון פועל שעונתו פעמיים בשבוע, כשאינה אוכלת עמו, משמש בשבת בלבד, שמאחר וקבלה עליה שלא תאכל עמו – שבלא קבלתה חייב להאכילה עמו, לסוברים כן[293] - הרי זה כאילו נתרצתה שלא תהא עונתה אלא בשבת[294], אלא שנחלקו תנאים כמה פעמים משמש בשבת, שלתנא קמא משמש פעם אחת בלבד, בליל שבת, ומחסר עונה אחת בכל שבוע, ולרבן שמעון בן גמליאל משמש פעם נוספת ביום השבת, כדי להשלים עונתו לשתי פעמים בשבוע[295]. ג) ויש מן הראשונים חולקים בדעת רב אשי, וסוברים שעונתה כשאינה אוכלת עמו שוה לעונתה כשאוכלת עמו[296], וכן דעת ר' נחמן[297], וכן הלכה[298].

יבמה

יבמה*, יש מן הראשונים שכתבו שמאחר והקנו אותה לבעלה מן השמים, בעלה אינו חייב לבעול בכל עונה, ודי לו בעונה כל שהיא, ומכל מקום אמרו חכמים עצה טובה, שלא יפחות מעונה אחת בחודש[299].

יציאה ברשות

ברשות אשתו, יכול אדם לצאת מביתו ולבטל עונתו אף לזמן ארוך, ככל שירצה[300], ומכל מקום אין ראוי לעשות כן[301], שאף על פי שיכול לפתותה שתתן לו רשות, יש בדבר חטא[302], אלא אמר רב שדרך ארץ הוא שיהא חודש* מחוץ לביתו וחודש בביתו, שכן מצאנו בעבדי דוד המלך, שהיו חודש בביתם וחודש בעבודתם[303], ור' יוחנן אמר שיהא חודש מחוץ לביתו ושני חודשים בביתו, שכן מצאנו באנשים ששלח שלמה ללבנון לכרות עצים, שהיו חודש בלבנון, ושני חודשים בביתם[304]. להלכה פסקו ראשונים ואחרונים כרב[305], ויש שפסקו כר' יוחנן[306].

תלמיד היוצא ללמוד תורה, יש מן הראשונים שכתבו שברשות אשתו מותר אף לכתחלה לצאת אף לזמן מרובה, שכן מצאנו שעשו תנאים[307]. ויש שכתבו כן דוקא במי שתורתו אומנותו[308]. ויש שכתבו שאף לתלמיד אין ראוי לצאת לזמן מרובה, אלא אם כן היתה האשה שמחה שבעלה הולך ללמוד תורה ולהיות תלמיד חכם, ורוצה בדבר בלא פיתוי, ועל דעת כן נישאה, ודוקא באופן זה יצאו תנאים ואמוראים לזמן מרובה[309].

לשנות אומנותו

היה רוצה לשנות אומנותו, באופן שיפטר ממקצת חיוב עונתו, כגון שהיה חמר, שעונתו אחת בשבת, ורוצה להעשות גמל, שעונתו אחת לשלושים יום, אף על פי שיתעשר על ידי כן, ואף לאשתו תהיה הרווחה, אסור לו לעשות כן שלא ברשותה[310], לפי שאשה רוצה בקב ותפלות, מעשרה קבין ופרישות[311], כלומר רוצה האשה יותר שיהיה בעלה חמר, ויבא תדיר לעיר, ותטפל עמו באותה המעט שמרויח, משיהיה גמל וירויח תשעה חלקים יותר, ולא תוכל לראותו עד שלשה חדשים, הילכך יכולה לעכב עליו[312]. רצה לשנות אומנותו לאומנות שירויח ממנה הרווחה יתירה, יש מן הראשונים שצדדו שמותר, לפי שבהרווחה כזו נוח לאשה אף כשבעלה יוצא לזמן ממושך[313].

רצה להיעשות תלמיד חכם, אף על פי שבכך מתמעט חיוב עונתו, כגון שהיה טייל, שעונתו בכל יום[314], ונעשה תלמיד חכם, שעונתו פעם אחת בשבוע[315], אין אשתו יכולה לעכב[316], לפי שאף כשהוא תלמיד חכם הוא מצוי אצלה תמיד בעיר, וכן נח לה שהוא לומד תורה, ולפיכך אינה מקפדת[317].

חולה

מי שגופו אינו בריא, ואינו יכול לקיים העונה הקצובה לו, אינו חייב אלא לפי מה שאומדים אותו שיכול לקיים[318].

דין בעל שאינו יכול לקיים עונתו מחמת מחלה, ע"ע מומי איש[319] וע' מורד[320].

העראה

העראה, אף על פי שהיא כביאה* לכל דבר, אין מקיימים בה חיוב עונת תשמיש[321].

ביאה שלא כדרכה

ביאה* שלא כדרכה, לסוברים שמותרת[322], יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שמקיימים בה חיוב תשמיש[323]. ויש מן האחרונים שמצדדים לומר שמחלוקת תנאים היא, שלסוברים שחיוב תשמיש נלמד מן הכתוב: עונתה לא יגרע[324], שהוא מלשון עינוי, שלא יגרע ממנה דבר שהוא עינוי כשמונעו ממנה[325], תשמיש שלא כדרכה, שחשוב אף הוא עינוי, אינו מקיים בו את חיובו, ועובר על לא יגרע[326], וכן לסוברים שחיוב תשמיש נלמד מקל וחומר, שאם חייב בכסות, שהוא דבר שלא נשאת עבורו, כל שכן שחייב בתשמיש, שעבורו נשאת[327], בתשמיש שלא כדרכה, שודאי לא על דעתו נשאת, אינו יוצא ידי חובתו[328], אבל לסוברים שחיוב תשמיש נלמד מן הכתוב: שארה[329], מצדדים לומר שיוצא ידי חובתו אף בביאה שלא כדרכה[330].

קירוב בשר

בתשמיש המטה, אין הבעל רשאי לומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה[331], אפילו אומר כן לצניעות[332], לפי שאין זה דרך חבה[333], אלא צריך לשמש בקירוב בשר, וכן דרשו בברייתא: שארה וגו' לא יגרע[334], שארה זו קירוב בשר, שלא שלא ינהג בה מנהג פרסיים, שמשמשים מיטותיהם בלבושיהם[335].

על דינו של האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה, ע"ע מורד[336].

באבר מת

בעילה באבר מת, אף על פי שחשובה ביאה לענין הלכות מסוימות, לסוברים כן[337], כתבו אחרונים שאין מקיימים בה חיוב תשמיש[338].

מיטה מוצעת

בכלל חיוב תשמיש המטה, כתבו ראשונים בדעת תנאים שהבעל אינו רשאי לשמש עם אשתו על הרצפה, אלא צריך לשמש על גבי מטה מוצעת, שנאמר: כסותה וגו' לא יגרע[339], היינו כסות מיטתה[340].

מחילת האשה

האשה שהרשתה לבעלה אחר הנישואין למנוע עונתה, הרי זה מותר[341].

על מי שלא קיים פריה-ורביה*, שחייב לבעול בכל עונה משום מצות פרו ורבו, ע"ע פריה ורביה.

עונה לכמה נשים

מי שיש לו כמה נשים – עי' לעיל, אם מותר לשאת כמה נשים[342] - נחלקו ראשונים בחיוב עונתו: א) יש סוברים שחייב בכל עונה לשמש עם כל נשותיו[343]. ב) ויש סוברים שמשמש בכל עונה עם אשה אחרת[344], ולדעתם מי שעונתו פעם בששה חודשים, ויש לו ארבע נשים, ישמש עם כל אחת מהם פעם בשתי שנים[345], ולדעתם אמרו חכמים עצה טובה, שיגיע תשמיש לכל אשה לפחות פעם אחת בחודש, ולפיכך מי שעונתו פעם בשבוע, לא ישא יותר מארבע נשים[346], ומי שעונתו תכופה יותר, יכול לישא יותר נשים, ובלבד שלא יהיו יותר ממספר עונותיו שבחודש, כדי שתגיע לכל אשה עונה בחודש[347]. וכן הלכה[348].

באשה האסורה לבעלה

הנושא אשה האסורה לו, אפילו באיסור מדרבנן, מאחר ואינו רשאי לבא עליה, אינו חייב בעונתה ואינו עובר בלאו של: עונתה לא יגרע[349].

על המתנה עם אשתו שאין לה עליו שאר כסות ועונה, ע"ע דבר שאינו קצוב[350], וע' חכמים עשו חזוק לדבריהם[351], וע' מתנה על מה שכתוב בתורה; על אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין, שנשאה לעבד עברי, אם יש לה שאר כסות ועונה, ע"ע חציו עבד וחציו בן חורין[352].

הערות שוליים

  1. ↑ שמות כא ט - י.
  2. ↑ ר' יאשיה במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דנזיקין פרשה ג, הובא בסהמ"צ לרמב"ם ל"ת רסב ובחינוך מ' מו. ועי' החינוך שם, שק"ו הוא, אם לזו לא יגרע, כ"ש לאחרות בנות חורין. ועי' ציון 41.
  3. ↑ תנאים דלהלן; "אית תניי תני" בירושלמי כתובות פ"ה ה"ז; תרגום אונקלוס ורש"י ורשב"ם וראב"ע שמות כא י; רמב"ם אישות פי"ב ה"ב, ובסהמ"צ ל"ת רסב; החינוך מ' מו; טור אה"ע סט.
  4. ↑ מיכה ג ג. ת"ק בברייתא כתובות מז ב ובמכילתא דר"י משפטים מסכתא דנזיקין פרשה ג.
  5. ↑ תהלים עח כז. מכילתא דר"י שם; ירושלמי שם.
  6. ↑ תנאים דלהלן; "אית תניי תני" בירושלמי שם.
  7. ↑ ויקרא יח ו. רבי אלעזר בברייתא כתובות שם; רבי במכילתא דר"י שם; ירושלמי שם.
  8. ↑ ויקרא שם יב – יג. רבי במכילתא שם.
  9. ↑ ת"ק ור"א בברייתא כתובות שם, ומכילתא דר"י שם; רש"י שמות שם; רמב"ם אישות שם ובסהמ"צ שם; החינוך שם.
  10. ↑ עי' ברייתא ומכילתא דלהלן; "אית תניי תני" בירושלמי שם.
  11. ↑ רמב"ם אישות שם וסהמ"צ שם; החינוך שם; טור אה"ע סט.
  12. ↑ בראשית לא נ. ת"ק בברייתא כתובות שם; ירושלמי שם. ועי' ציון 325.
  13. ↑ בראשית לד ב. ר' יאשיה במכילתא דר"י שם.
  14. ↑ תנאים דלהלן; "אית תניי תני" בירושלמי שם.
  15. ↑ דברים ח ג. ר"א בברייתא כתובות שם; רבי במכילתא דר"י שם; ירושלמי שם. ועי' מהרש"א כתובות שם בתוס' ד"ה אם.
  16. ↑ רשב"ם שמות שם, וכעי"ז ראב"ע שם בשם י"א. ועי' ציון 197, שראשונים כתבו שמדור הוא בכלל חיוב כסות.
  17. ↑ שמות כא י.
  18. ↑ רבי אליעזר בן יעקב בברייתא כתובות מח א ובירושלמי כתובות פ"ה ה"ז; ר' יונתן במכילתא דר"י משפטים מסכתא דנזיקין פ"ג.
  19. ↑ רש"י כתובות שם ד"ה לפום שארה.
  20. ↑ שמות כא י.
  21. ↑ ברייתא כתובות שם, ומכילתא דר"י שם וירושלמי שם, ורש"י כתובות שם. ועי' ציון 171.
  22. ↑ תני רב יוסף בכתובות מח א, ועי' ר"ן שם מז ב, שנ' שגרס ר' נתן, ורא"ה שם שגרס ר' יעקב; רמב"ן שמות כא ט. ועי' ציון 335.
  23. ↑ ר"ן כתובות מז ב, בדעת ר' נתן הנ"ל; עי' רמב"ן שמות שם: שלא ישכב עמה בדרך מקרה ועל הארץ כבא אל אשה זונה. וכעי"ז רא"ה כתובות מח א, בד' ר' יעקב הנ"ל: ומוקים כסותה לבגדי מטה, שלא ישמש מטתו אלא במטה מוצעת.
  24. ↑ ר"ן שם מז ב בד' ר' נתן הנ"ל; רמב"ן שמות שם.
  25. ↑ שמות כא י. סהמ"צ לרמב"ם ל"ת רסב, וכ"כ ברמב"ם אישות פי"ד ה"ז לענין מניעת עונה; החינוך מ' מו; טוש"ע אה"ע עו יא, לענין מניעת עונה.
  26. ↑ החינוך שם.
  27. ↑ סהמ"צ לרמב"ם ל"ת רסב; החנוך מ' מו.
  28. ↑ עי' סהמ"צ לרמב"ם שורש ט ד"ה וכן אמרו, ומנ"ח מ' מו בדעתו.
  29. ↑ עי' ציונים 18 ואילך, 22 ואילך, שי"ס ששאר כסות ועונה, שלשתם פרטים בחיוב כסות או בחיוב תשמיש. מנ"ח שם בדעת רמב"ן שבציון 22.
  30. ↑ רמב"ם אישות פי"ב ה"א – ב; טור אה"ע סט.
  31. ↑ ע"ע ביאה ציון 123.
  32. ↑ מנ"ח מ' מו.
  33. ↑ ציון 129 ואילך, לענין חיוב מזונות, וציון 210 ואילך, לענין חיוב כסות, וציון 349, לענין חיוב עונה.
  34. ↑ עי' יבמות סה א: הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה, וריטב"א שם.
  35. ↑ יבמות שם.
  36. ↑ רי"ף שם (כא א); רמב"ם אישות פי"ד ה"ג; רא"ש שם פ"ו סי' יז; טוש"ע אה"ע א ט, עו ז.
  37. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע עו שם. ועי' ציון 343 ואילך, על שיעור עונה למי שיש לו כמה נשים.
  38. ↑ ריטב"א יבמות מד א בשם רבותיו; שו"ע אה"ע א ט, עו ח.
  39. ↑ ציון 343 ואילך.
  40. ↑ ציון 12 ואילך.
  41. ↑ מנ"ח מ' מו. ועי' פנ"י כתובות מז ב, שאע"פ שמקור דין שאר כסות ועונה הוא מאמה מיועדת, עי' ציון 2, ויעוד אירוסין עושה, ע"ע יעוד ציון 467, מ"מ מזה שהזכיר הכתוב עונה, שאינה אלא בנשואה, בהכרח כוונת הכתוב שהחיובים אינם אלא בנשואה, ובאמה מיועדת החיוב הוא לשאתה ולקיים לאחר מכן שאר כסות ועונה, ועי' מנ"ח מ' מו.
  42. ↑ ציון 27 ואילך.
  43. ↑ ציון 899 ואילך.
  44. ↑ ציונים 111 ואילך, 168 ואילך.
  45. ↑ עי' שו"ת ר"א מזרחי סי' ל, לענין מזונות, ועי' ח"מ אה"ע עז אות ג, שמצדד בדעתו שמזונות אין לה, אבל בעונתה חייב, ועי' ציון הבא; דרכ"מ שם אות ג, ורמ"א בשו"ע שם א; ב"ח שם אות ב ד"ה כתב הרמב"ם.
  46. ↑ עי' חלקת מחוקק שם בדעת שו"ת הרא"ש כלל מב סי' א; חלקת מחוקק שם ובית שמואל שם ס"ק ו, בדעת שו"ת מהרי"ק סי' קז, לענין מזונות וכסות; שו"ת בית אפרים תנינא ח"א סי' כ סוף ד"ה אך (עמ' צט).
  47. ↑ בית אפרים שם.
  48. ↑ ציונים 50 ואילך, 428, 612 ואילך.
  49. ↑ ציון 49 ואילך.
  50. ↑ ועי' להלן ציון 137.
  51. ↑ רבא בכתובות מז ב, בדעת תנאים דלהלן.
  52. ↑ ת"ק בברייתא כתובות שם, ועי' ציון 3 ואילך, תנאים נוספים הסוברים כן.
  53. ↑ רבי אלעזר בברייתא שם, ועי' ציון 14 ואילך, תנאים נוספים הסוברים כן.
  54. ↑ עי' ציון 166. ועי' ציון 167, שי"ח.
  55. ↑ ר' יונתן במכילתא דר"י משפטים מסכתא דנזיקין פרשה ג ובירושלמי כתובות פ"ה ה"ז. ועי' תוס' כתובות מח א ד"ה רבי אליעזר, שכ"כ אף בדעת רבי אליעזר בן יעקב בכתובות שם, עי' ציון הבא.
  56. ↑ עי' ברייתא כתובות מז ב: ת"ר תקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, ודברי רבא שם, שהברייתא סוברת שחיוב מזונות מדבנן, ועי' תוס' שם מח א סוף ד"ה רבי אליעזר, שתמה מי מהתנאים סובר כן; שאילתות שאילתא ס ויראים סי' קיז, בדעת ראב"י בכתובות מח א, שאמר ששאר כסות ועונה שלשתם עוסקים בחיוב כסות, עי' ציון 18 ואילך, ועי' תוס' שבציון 55, שחולק וסובר שלראב"י חיוב מזונות הוא מן התורה; רא"ה כתובות מח א, בדעת תני ר' יוסף שם (לגירסתו: ר' יעקב) שמפרש שארה שבכתוב לענין תשמיש, עי' ציון 22.
  57. ↑ רמב"ם אישות פי"ב ה"ב ובסהמ"צ ל"ת רסב; החינוך מ' מו, ומנ"ח שם בדעתו; טור אה"ע סט.
  58. ↑ רמב"ן שמות כא ט; מגיד משנה אישות פי"ב ה"א.
  59. ↑ עי' ציון 107 ואילך.
  60. ↑ עי' משנה כתובות סד ב, וגמ' שם, ורש"י שם ד"ה תמני סעודות; רמב"ם אישות פי"ב ה"י; טוש"ע אה"ע ע ג.
  61. ↑ רמב"ם שם.
  62. ↑ עי' גמ' שם: אפ' תימא רבנן; רמב"ם שם; טוש"ע שם. וע"ע ענג שבת, אם אשה חייבת בסעודה שלישית. ועי' ציון 111, מחלוקת אם מותר להשרותה על ידי שליש אף בשבת, או שבשבת צריך להאכילה עמו.
  63. ↑ עי' גמ' שם: כרבי חידקא דאמר ארבע סעודות חייב אדם לאכול בשבת, וע"ע ענג שבת.
  64. ↑ עי' גמ' שם לרבנן דל תלת לארחי ופרחי, לרבי חידקא דל תרתי לארחי ופרחי.
  65. ↑ עי' גמ' שם: דל חדא לארחי ופרחי. ועי' לח"מ שם שתמה על רמב"ם שהשמיט.
  66. ↑ משנה שם; רמב"ם שם; טור שם.
  67. ↑ רמב"ם שם; טור שם.
  68. ↑ משנה שם, ועי' גמ' שם כיצד הוא החשבון.
  69. ↑ עי' משנה שם: ארבעה קבין שעורים, ושם: אמר ר' יוסי לא פסק לה שעורים אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום, וגמ' שם בבאורה, שדוקא משעורים אדומיות, שהן רעות, צריך כפלים מהחיטים. ועי' שטמ"ק שם ד"ה אמר רבי יוסי, ורש"ש שם, שת"ק חולק וסובר שבכל מקום נותן כפלים משעורים.
  70. ↑ סמ"ג ל"ת פא, הובא בהגה"מ אישות שם אות ו.
  71. ↑ ועי' פיהמ"ש לרמב"ם כתובות פ"ה מ"ז, שהדין בכל זה חוזר לפי ראות עיני הדיין, לפי מצבו ומצבה ומנהג אנשי המדינה.
  72. ↑ עי' משנה שם: חצי קב קטנית, ורמב"ם אישות שם שה"ה ירק וכדו', ושהם לפרפרת הפת; טוש"ע שם.
  73. ↑ משנה שם.
  74. ↑ משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  75. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם. ועי' ציון 196, שנר ופתילה הם בכלל חיוב כסות.
  76. ↑ משנה שם.
  77. ↑ משנה שם; רמב"ם שם.
  78. ↑ משנה שם.
  79. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  80. ↑ ר"ן על רי"ף כתובות (כח א); רמ"א בשו"ע שם.
  81. ↑ עי' לעיל.
  82. ↑ מנ"ח מ' מו.
  83. ↑ ציון 213 ואילך.
  84. ↑ משנה כתובות סד ב.
  85. ↑ עי' גמ' שם סה ב, ורשב"א שם בבאורה. ועי' שטמ"ק שם בשם ר"י מיגש, שספק הוא אף בסתם חולה אם מוסיפים על מזונותיה.
  86. ↑ עי' להלן.
  87. ↑ ריב"ל בכתובות סה ב; רמב"ם אישות פכ"א הי"א; טור ורמ"א בשו"ע אה"ע ע ג.
  88. ↑ ציון 227.
  89. ↑ רמב"ם שם.
  90. ↑ כתובות סד ב, סה א. ועי' גמ' שם סד ב, סיוע לר"א ממשנה שם, שלא הזכירה יין. ועי' תוספתא כתובות פ"ה: יין אין לה, שאין נשותיהן של עניים שותות יין.
  91. ↑ רש"י שם סה א ד"ה אין. וע"ע יין ציון 200. ועי' ציון הקודם, טעם אחר.
  92. ↑ רש"י שם ד"ה רגילה.
  93. ↑ עי' ברייתא שם: רגילה נותנים לה, וגמ' שם: רגילה שאני, ושם ד' ר' חיננא בר כהנא בשם שמואל, ואביי בבאור דבריו. ועי' תוס' שם ד"ה רגילה, שמ' שאף ר' אלעזר שלעיל מודה בזה.
  94. ↑ רמב"ם אישות פי"ב ה"י; עי' טור אה"ע ע, ועי' ציון הבא; שו"ע שם ג.
  95. ↑ עי' רי"ף כתובות שם (כח א) ורא"ש שם פ"ה סי' לח, שהרגילה פוסקים לה יין, ממעשה בגמ' שם, שר' נחמיה בריה דר' יוסף פסק יין לאלמנה מהעיר מחוזא, לפי שיושביה רגילים ביין, ובית שמואל סי' ע ס"ק ד בדעתם, שפוסקים לה כרגילותם, וע' ב"ש שם, שכ"כ אף בד' הטור שם.
  96. ↑ עי' גמ' שם: ואי בעית אימא, ותוס' שם ד"ה לציקי, בבאורה.
  97. ↑ משנה כתובות סד ב; רמב"ם אישות פי"ב הי"א; טוש"ע אה"ע ע ג.
  98. ↑ רמב"ם שם. ועי' מאירי כתובות שם: אם בעבד עברי אמרו "כי טוב לו עמך", ע"ע עבד עברי, קל וחומר באשתו.
  99. ↑ עי' מנ"ח מ' מו. ועי' ציון 82.
  100. ↑ עי' ציון 52.
  101. ↑ עי' ציון 55.
  102. ↑ הפלאה קו"א אה"ע סי' סט ס"ק א, ומנ"ח מ' מו בדעתו.
  103. ↑ עי' טוש"ע אה"ע ע א – ג, שבתחלה כתבו שאוכלת ממה שהוא אוכל, ואח"כ כתבו כמה מזונות פוסק לה, וחלקת מחוקק שם ס"ק ג בדעת שו"ע שם, ששיעורי המזון נאמרו רק כשאינה אוכלת עמו.
  104. ↑ חלקת מחוקק שם, בדעת רמב"ם אישות פי"ב ה"י, שמשמע שלעולם לא יפחות מהשיעור.
  105. ↑ ע"ע בעל ציון 371 ואילך.
  106. ↑ עי' כתובות ע ב: דרגילה בבית נשא וקא מגלגלא בהדיה וגו', שמשמע שכשאוכלת עמו מפחיתה מרגילות משפחתה, וכשאינה אוכלת עמו אוכלת כהרגלה, ותוס' שם ד"ה והאידנא, ורא"ש שם פ"ז סי' ג, שזה דוקא כשאין בני משפחתה העשירים כבעלה רגילים באותם הגדולות; טוש"ע אה"ע ע א.
  107. ↑ עי' ירושלמי כתובות פ"ז ה"א: רשות ביד האשה לומר אי איפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי, וטור אה"ע ע בדעתו; רשב"א כתובות סד ב, בד' ראב"ד; עי' רא"ש כתובות פ"ז סי' ד, וטור שם בדעתו; רמ"א בשו"ע אה"ע ע ב.
  108. ↑ ירושלמי שם, שבזה עוסקת המשנה בכתובות סד ב: המשרה את אשתו ע"י שליש.
  109. ↑ רשב"א שם בשם ראב"ד, שבזה עוסקת המשנה שם.
  110. ↑ רמב"ם אישות פי"ב הי"ב, ועי' מ"מ שם בדעתו, שהוא ע"פ פשט המשנה כתובות שם; שו"ע שם.
  111. ↑ עי' משנה כתובות סד ב: ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, ור' נחמן בגמ' שם סה ב, שפירש אכילה ממש. ועי' תפא"י יכין כתובות פ"ה אות סו, שאפ' כשהסכימה שלא תאכל עמו (שהרי א"א לספק מזונות ע"י שליש אלא כשקבלה עליה, לסוברים כן, עי' ציון 108) כל שהסכימה בסתם, צריך שתאכל עמו בלילי שבת. ועי' ציונים 259, 291, שר' אשי פי' דברי המשנה כתובות שם בע"א, ונ' שלדעתו א"צ שתאכל עמו בשבת.
  112. ↑ רש"י כתובות שם. ועי' ציון 260, שליל שבת הוא זמן תשמיש לת"ח.
  113. ↑ רמב"ן שם.
  114. ↑ כתובות שם.
  115. ↑ רמב"ם אישות פי"ב הי"ב; טוש"ע אה"ע ע ב. ועי' רי"ף כתובות שם (כח ב), ורא"ש שם פ"ה סי' לח, שהלכה כר' נחמן.
  116. ↑ ע"ע אשת כהן ציון 1.
  117. ↑ עי' להלן.
  118. ↑ רמב"ם אישות פי"ב הי"ג.
  119. ↑ עי' משנה כתובות נז א, מחלוקת אם נותן לה הכל תרומה או רק מחצה, וברייתא ודברי אביי בגמ' שם נח א, שלא נחלקו אלא בארוסה, אבל נשואה לדברי הכל מחצה; רמב"ם שם.
  120. ↑ עי' ברייתא כתובות שם, דעת ריב"ב ור"י ורשב"ג, ורא"ה שם, שמצדד לומר שהם נחלקו אף בנשואה, ומה שאמר אביי שבנשואה לדברי הכל מחצה, עי' ציון הקודם, זה רק לדעת ר"ע ור"ט שבמשנה שם נז א. ועי' רש"י שם נח א ד"ה רבי יהודה, שמ' שתנאים שבברייתא דיברו במה שדיברו תנאים שבמשנה.
  121. ↑ רשב"ג בברייתא שם, וגמ' שם: מאי בינייהו, ורש"י שם.
  122. ↑ ציון 539.
  123. ↑ תוספתא כתובות פ"ה; ברייתא כתובות סד ב, ורש"י שם; רבי חייה בשם רבי יוחנן בירושלמי כתובות פ"ה ה"י; רמב"ם אישות פי"ב הי"ג; טור אה"ע ע, ורמ"א שם ג.
  124. ↑ תוס' נזיר כד ב ד"ה שקימצה, בשם הר"ם; ר"ן נדרים פח א.
  125. ↑ עי' טור שם ורמ"א שם: צמצמה והותירה, ועי' פתחי תשובה שם.
  126. ↑ ציון 38 ואילך.
  127. ↑ תוס' כתובות פז א ד"ה לכרגא.
  128. ↑ ע"ע כתובה ציון 528 ואילך.
  129. ↑ משנה יבמות פד א ומשנה כתובות ק ב, ורש"י כתובות שם; רמב"ם אישות פכ"ד ה"ב; טוש"ע אה"ע קטז א - ד.
  130. ↑ עי' ציון 56.
  131. ↑ עי' ציון 51.
  132. ↑ מנ"ח מ' מו.
  133. ↑ מנ"ח שם.
  134. ↑ ע"ע כתובה ציון 524.
  135. ↑ ציון 197.
  136. ↑ עי' 56.
  137. ↑ ריטב"א כתובות קג א, ע"פ דברים רבה (ליברמן ירושלים תש עמ' 79): למען ירבו ימיכם וגו' על האדמה (דברים יא כא) כל זמן שאשתו של אדם בביתו, זקוק במזונותיה, יצאה מביתו אינו זקוק לה; עי' שו"ע אה"ע ע יב. ועי' ריטב"א שם, שזה אף לסוברים שהבעל אינו חייב להאכילה עמו, ויכול לפרנסה ע"י שליש, עי' ציון 110. וע"ש שזה אף לסוברים שמורדת מתשמיש יש לה מזונות, ע"ע מורדת.
  138. ↑ כתובות קז א. וע"ש ב, שאף רבי או רבי ישמעאל נהגו כן.
  139. ↑ כתובות שם. וע"ש ב, שאף רבי או רבי ישמעאל נהגו כן.
  140. ↑ רב זביד שם, בבאור דברי שמואל.
  141. ↑ רב פפא שם, בבאור דברי שמואל.
  142. ↑ רש"י שם.
  143. ↑ ע"ע בעל ציון 205 ואילך, וע' מעשה ידים.
  144. ↑ כתובות קז ב; רמב"ם אישות פי"ב הט"ז; טוש"ע אה"ע ע ה.
  145. ↑ שמואל בכתובות קז א; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  146. ↑ מרדכי כתובות רמז רסז, וב"י אה"ע ע בדעתו; רמ"א בשו"ע שם ה בשם י"א.
  147. ↑ משנה כתובות קה א. ועי' גמ' שם קז א, שלסוברים שאין פוסקים מזונות לאשה שהלך בעלה, עי' לעיל, מחלוקתם של חנן ובני כהנים גדולים היא כששמעו שמת הבעל, שבזה פוסקים לה מזונות לדברי הכל, ע"ע מזונות אלמנה.
  148. ↑ רמב"ם אישות פי"ב הט"ז; טוש"ע אה"ע ע ה.
  149. ↑ מרדכי כתובות רמז רסז; הגה"מ אישות שם אות ס.
  150. ↑ ציון 106.
  151. ↑ ע"ע תנאי כתובה. רמב"ם אישות פי"ב הי"ח.
  152. ↑ ע'י ציון 51.
  153. ↑ רמב"ם שם.
  154. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע אה"ע ע ה.
  155. ↑ רמב"ם אישות פי"ב הט"ז; טוש"ע אה"ע ע ה. ועי' מ"מ אישות שם, שמקורו מכתובות צו ב, שאלמנה מוכרת למזונות, ע"ע מזונות אלמנה.
  156. ↑ ברייתא כתובות קז א.
  157. ↑ רי"ף שם (סב ב); רש"י שם; רא"ש שם פי"ג סי' א.
  158. ↑ רש"י שם; רא"ש שם.
  159. ↑ תוס' שם ד"ה ואם בא.
  160. ↑ תוס' שם. וע"ש שאפ' עוד לא גבו מנכסיו, אלא לותה ואכלה (שהדין הוא שהבעל חייב לפרוע, עי' להלן) וחזר ואמר שהשאיר לה מזונות, נשבעת ונוטלת. ועי' רמב"ם אישות פי"ב הכ"א, ושו"ע אה"ע ע י, שאם כבר מכרו מנכסיו, אינו נאמן אלא להשביעה, אבל אם לותה ואכלה, נשבע הוא ונפטר.
  161. ↑ עי' ציון 147.
  162. ↑ עי' כתובות קז ב; רי"ף שם (סג א); רמב"ם אישות פי"ב הי"ט; טוש"ע אה"ע ע ח.
  163. ↑ ציונים 37 ואילך, 164 ואילך.
  164. ↑ ציון 186 ואילך.
  165. ↑ ציון 190 ואילך.
  166. ↑ שמות כא י. עי' ד' ת"ק ור"א בברייתא כתובות מז ב, ור' יאשיה במכילתא דר"י משפטים מסכתא דנזיקין פרשה ג, שכסותה שבכתוב היינו כסות כפשוטו; עי' ראב"י בברייתא כתובות שם, וירושלמי כתובות פ"ה ה"ז, ור' יונתן במכילתא שם, ששאר כסות ועונה שבכתוב, שלשתם עוסקים בחיוב כסות; רמב"ם אישות פי"ב ה"ב, ובסהמ"צ ל"ת רסב; החינוך מ' מו, ומנ"ח שם בדעתו; מגיד משנה אישות פי"ב ה"א; טור וב"י אה"ע סט.
  167. ↑ עי' ר"ן כתובות מז ב, ורא"ה שם מח א, בדעת תני רב יוסף שם, שפי' "שארה" שבכתוב לענין קירוב בשר, שאף "כסותה" שבכתוב עוסק בפרט מחיוב תשמיש, עי' ציון 23, ומשמע מדבריהם שלדעתם חיוב כסות אינו אלא מדרבנן; רמב"ן שמות כא ט.
  168. ↑ עי' להלן.
  169. ↑ רמב"ם אישות פי"ג ה"ב; טוש"ע אה"ע עג א.
  170. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם. ב ועי' רמב"ם שם הי"א, וטוש"ע שם, שבמקום שדרך שאשה אינה יוצאת לשוק אלא ברדיד החופה כל גופה, נותן לה בכלל הכסות רדיד הפחות מכל הרדידים.
  171. ↑ רמב"ם שם ה"ב; טוש"ע שם. ועי' ציון 21, שיש שדרשו דין זה מן הכתוב.
  172. ↑ ע"ע סלע צורי. כתובות סה ב; עי' רמב"ם שם.
  173. ↑ משנה שם, ורמב"ם שם ה"א וה"ב בבאורה; טור שם. ועי' ציונים 70, 71.
  174. ↑ משנה כתובות סד ב, ורש"י שם; רמב"ם שם; טור שם.
  175. ↑ משנה שם; רמב"ם שם; טור שם. ועי' רש"י שם, שכפה נותן לה בכל שנה, וטור שם, שנותן כפה וחגור בכל שנה, ועי' שטמ"ק כתובות שם ד"ה וחגור, שכפה וחגור א"צ לתת בכל שנה, אלא כל שמשמשים למאכתם א"צ לשוב ולתת.
  176. ↑ משנה שם, וגמ' שם סה ב בבאורה, ושטמ"ק שם בשם רש"י כת"י; עי' רמב"ם שם.
  177. ↑ משנה שם סד ב; רמב"ם שם.
  178. ↑ גמ' שם סה ב. וע"ע שמחת יום טוב.
  179. ↑ עי' לעיל.
  180. ↑ מנ"ח מ' מו.
  181. ↑ רמב"ם אישות פ"ג הי"ג; טוש"ע אה"ע עג א.
  182. ↑ משנה כתובות סד ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  183. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  184. ↑ עי' משנה שם, שנותן לה מפץ ומחצלת, וגמ' שם סה א ורש"י שם, שזה דוקא במקום שהמיטה עשויה חבלים שאינם מחופים עור, ואינה נוחה לשכיבה כפי שהיא.
  185. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  186. ↑ עי' גמ' שם סה א: אי דאורחה וגו', ורש"י שם ד"ה אי.
  187. ↑ גמ' שם.
  188. ↑ גמ' שם בדעת ת"ק בברייתא שם. ועי' תוספתא כתובות פ"ה ה"ח: כר אין לה שאין נשותיהן של עניים ישנות על כר.
  189. ↑ גמ' שם בדעת ר' נתן בברייתא שם. ועי' ירושלמי כתובות פ"ה ה"י, מחלוקת אם נותן לה כר.
  190. ↑ רמב"ם אישות פי"ג ה"ג; טוש"ע אה"ע עג א.
  191. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  192. ↑ תוספתא כתובות פ"ה; ירושלמי כתובות פ"ה ה"י; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  193. ↑ תוספתא שם; ירושלמי שם; שו"ע שם.
  194. ↑ תוספתא שם; שו"ע שם.
  195. ↑ תוספתא שם; ירושלמי שם; שו"ע שם.
  196. ↑ תוספתא שם; ירושלמי שם. ועי' ציון 75, ששמן להדלקה הוא בכלל חיוב מזונות.
  197. ↑ רמב"ם אישות פי"ג ה"ג; טוש"ע אה"ע עג א. ועי' מ"מ אישות שם, שפשוט שצריך לתת לה מדור, ושכ"מ בכתובות קג ב: משתמשת במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה. ועי' ציון 16, שי"ס שמדור אינו בכלל חיוב כסות, אלא נלמד מן הכתוב "עונתה לא יגרע", שעונה היא מדור, מלשון מעון.
  198. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם ב.
  199. ↑ ע"ע בית. מ"מ שם.
  200. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם. ועי' קרית מלך אישות שם, שמקורו מעירובין דף כו ב: בית בלא חצר לא עבידי אינשי דדיירי.
  201. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם. ועי' קרית מלך אישות שם, שמקורו משבת קמ ב: לא תיפנון היכא דמפני גברייכו.
  202. ↑ רמב"ם אישות פי"ד ה"ג; טוש"ע אה"ע עו ז. ועי' פרישה שם אות כ, שמ' מדבריו שהוא בכלל חיוב מדור, לתת לכל אחת בפ"ע, ועי' חלקת מחוקק שם אות יג, שמ' טעם אחר, משום צניעות, שלא תדע האחת בבואו אל חברתה.
  203. ↑ רמב"ם אישות פי"ג ה"ד; תוס' כתובות מח א ד"ה תכשיט; טוש"ע אה"ע עג ג. ועי' מ"מ אישות שם, שמקורו מכתובות מח א, קז א: מי שהלך למדה"י וגו' תכשיט, שמ' שכשהיא לפניו יש לה תכשיט. ועי' רמב"ם שם ובהלכות הקודמות, שמ' קצת שתכשיטים הם בכלל חיוב כסות.
  204. ↑ כתובות שם ושם.
  205. ↑ רמב"ם אישות פי"ג ה"ז; טוש"ע אה"ע ע ה.
  206. ↑ כתובות מח א; רמב"ם שם; טוש"ע שם ו. ועי' רש"י כתובות שם ד"ה לא ניחא.
  207. ↑ משנה כתובות סד ב; רמב"ם אישות פי"ג ה"ה; טוש"ע אה"ע עג ד.
  208. ↑ רמב"ם שם.
  209. ↑ עי' משנה כתובות סד ב: השחקים שלה, וברייתא שם סה ב: מותר בלאות לאשה; תוספתא כתובות פ"ה; רבי חייה בשם רבי יוחנן בירושלמי כתובות פ"ה ה"י; רמב"ם אישות פי"ג ה"א; טור אה"ע עג. ועי' גמ' כתובות שם, שדרכה להתכסות בהם בימי נידותה. ועי' שו"ע שם שהשמיט דין מותר הכסות, ועי' ח"מ שם ס"ק ג.
  210. ↑ מנ"ח מ' מו.
  211. ↑ עי' ציון 167.
  212. ↑ עי' ציון 166.
  213. ↑ מנ"ח שם.
  214. ↑ מנ"ח שם.
  215. ↑ עי' ר"ן על הרי"ף כתובות (כג ב) ורמ"א בשו"ע אה"ע סט ד.
  216. ↑ תנאים דלהלן; רמב"ם אישות פי"ב ה"ב ובסהמ"צ ל"ת רסב; החינוך מ' מו, ומנ"ח שם בדעתו; טור אה"ע סט. ועי' שאילתות שאילתא ס, בדעת ראב"י שבציון הבא, שעונה אינה צריכה לימוד מן הכתוב, ונ' שאף לדעתו חיובה מן התורה.
  217. ↑ שמות כא י.
  218. ↑ רבי אלעזר בברייתא כתובות מז ב; "אית תניי תני" בירושלמי כתובות פ"ה ה"ז; רבי במכילתא דר"י משפטים מסכתא דנזיקין פרשה ג. ועי' ציון 6 ואילך.
  219. ↑ שמות שם.
  220. ↑ ת"ק בברייתא כתובות שם; "אית תניי תני" בירושלמי שם; ר' יאשיה במכילתא דר"י שם. ועי' ציון 10 ואילך. ועי' ציון 22 ואילך, שי"ס ששאר כסות ועונה שבכתוב, כולם עוסקים בחיוב תשמיש ובפרטיו.
  221. ↑ עי' ציון 166 ואילך, ושם שי"ח.
  222. ↑ ר' יונתן במכילתא דר"י משפטים מסכתא דנזיקין פרשה ג, וירושלמי כתובות פ"ה ה"ז, הובאו בתוס' כתובות מח א ד"ה רבי אליעזר, ועי' תוס' שם, שכ"כ אף בדעת ראב"י שבציון 223.
  223. ↑ יראים סי' קיז, בדעת ראב"י בכתובות מח א, שאמר ששאר כסות ועונה שלשתם עוסקים בחיוב כסות, עי' ציון 18 ואילך, ועי' תוס' שבציון 222, שחולק וסובר שלראב"י חיוב תשמיש הוא מן התורה.
  224. ↑ עי' ציון 219.
  225. ↑ ראב"ע שמות כא י.
  226. ↑ פנ"י כתובות סא ב.
  227. ↑ פנ"י שם; מנ"ח מ' מו. ועי' ראב"ע שמות כא י.
  228. ↑ עי' פסחים עב ב; טור או"ח רמ; מ"א שם הקדמה.
  229. ↑ עי' טוש"ע שם א, ומ"א שם.
  230. ↑ רמב"ם אישות פי"ד ה"ב; טוש"ע אה"ע עו ה. ועי' ציון 268, אופנים שמותר לצאת שלא ברשות, וציון 300 ואילך, על יציאה ברשות.
  231. ↑ רש"י בראשית לב טו; רמב"ם אישות פי"ד ה"א; עי' טוש"ע יו"ד עו א. ועי' רש"י שם, שהביא מבראשית רבה עו ז, וכעי"ז ירושלמי כתובות פ"ה ה"ז, שחלוקת הזכרים והנקבות בבהמות שנתן יעקב לעשו, עי' שמות שם, היתה לפי טרחת המלאכה של כל מין ומין מהם, שהבהמות העוסקות במלאכה או הולכות בדרך רחוקה, מאחר שהזכרים שבהם משמשים פחות, נתן מהם יותר זכרים ביחס לנקבות, מאשר במינים האחרים.
  232. ↑ יראים סי' קיז.
  233. ↑ עי' גמ' דלהלן; רמב"ם אישות פי"ד ה"א; טור אה"ע עו; עי' רע"ב כתובות פ"ה מ"ו.
  234. ↑ טוש"ע או"ח רמ א וטור אה"ע שם, ע"פ גמ' שבציון 238, ועי' רמב"ם שם, שהשמיט פרט זה, ועי' ב"י אה"ע שם.
  235. ↑ רבא בכתובות סב א, ורש"י שם, וע"ש שאביי דחה דבריו, שהתלמידים נמצאים בבית רבם אף בשעת שינה, ואין להם זמן לבעול בכל לילה, ועי' להלן, שת"ח, עונתם אחת לשבוע. ועי' מ"ב סי' רמ ס"ק ד.
  236. ↑ רב ואביי בכתובות שם.
  237. ↑ רש"י שם.
  238. ↑ כתובות שם. ועי' ציון 234.
  239. ↑ רבין בכתובות שם, ורש"י שם.
  240. ↑ משנה כתובות סא ב; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח שם ואה"ע שם.
  241. ↑ עי' משנה כתובות סא ב, וגמ' שם סב א; רמב"ם אישות פי"ד ה"א; טוש"ע או"ח רמ א ואה"ע עו ב.
  242. ↑ מאירי כתובות סא ב.
  243. ↑ עי' משנה כתובות סא ב, וגמ' שם סב א; רמב"ם שם; טוש"ע שם ושם.
  244. ↑ מאירי כתובות סא ב.
  245. ↑ ר"י ב"ר ברוך בתוס' כתובות סב א ד"ה והתניא; טור אה"ע שם.
  246. ↑ ר"י ב"ר ברוך בתוס' שם; טור אה"ע שם; רמ"א בשו"ע שם ס"ב בשם י"א.
  247. ↑ משנה כתובות סא ב, ותוס' שם ד"ה התלמידים.
  248. ↑ רש"י כתובות סא ב.
  249. ↑ משנה כתובות שם; רמב"ם אישות פי"ד ה"א; טוש"ע או"ח רמ א ואה"ע עו ב.
  250. ↑ מאירי כתובות שם.
  251. ↑ רש"י כתובות סא ב.
  252. ↑ משנה שם; רמב"ם אישות פי"ד ה"א; טוש"ע או"ח רמ א ואה"ע עו ב.
  253. ↑ מאירי כתובות שם.
  254. ↑ רש"י כתובות סא ב.
  255. ↑ משנה שם; רמב"ם אישות פי"ד ה"א; טוש"ע או"ח רמ א ואה"ע עו ב.
  256. ↑ מאירי כתובות שם.
  257. ↑ מהרש"א כתובות סב ב.
  258. ↑ רמב"ם אישות פי"ד ה"א.
  259. ↑ רב יהודה בשם שמואל בכתובות שם; עי' משנה שם סד ב: אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, וד' רב אשי שם סה ב, שהכוונה תשמיש, ושטמ"ק שם בשם תלמידי רבינו יונה, שהיינו בת"ח, ועי' ציון 291 ואילך, שיש שפי' ד' רב אשי בע"א, וציון 111 ואילך, שי"ח על רב אשי; טוש"ע או"ח רמ א. ועי' ציון 235.
  260. ↑ רמב"ם שם; שטמ"ק כתובות שם; טוש"ע אה"ע עו ב. ועי' פמ"ג א"א סי' רמ ס"ק א, שנסתפק אם לענין זה יש דין ת"ח בזמן הזה, ועי' שו"ת מעיל צדקה סי' נא, שאף בזה"ז כל מי שהוא לומד בתמידות, הן אם הוא מהמורים בעם, או מן התלמידים, דינו כת"ח, וע"ש שמשום פריצות הדור וקנאת ירך חברתה, הוא מורגל להורות לקיים עונת פועלים שתים בשבת.
  261. ↑ רש"י שם; שטמ"ק שם, וע"ש שהוא משום מצות עונג שבת, ע"ע.
  262. ↑ ע"ע שבות. עי' שטמ"ק שם; מהרש"א שם.
  263. ↑ תהלים א ג.
  264. ↑ כתובות שם.
  265. ↑ באר היטב או"ח סי' רמ ס"ק ג; א"ר שבציון הבא בשם האר"י.
  266. ↑ א"ר שם ס"ק ב בד' מ"א שם ס"ק ג.
  267. ↑ ר"ן על הרי"ף כתובות (כו א), הובא בדרכ"מ אה"ע שם אות ב.
  268. ↑ עי' לעיל.
  269. ↑ משנה כתובות סא ב, לענין תלמידים, ותוס' שם ד"ה התלמידים, שמ' שהכוונה לתלמידי חכמים.
  270. ↑ פנ"י כתובות שם.
  271. ↑ ר' אדא בר אהבה בשם רב בכתובות סב ב. ועי' שו"ת מהרש"ל סי' נה, בדעת חכמים, שמותר דוקא ב או ג שנים, ולא יותר, ועי' ב"ח אה"ע סי' עו אות ו, שמצדד שמותר אף ליותר משלש שנים.
  272. ↑ פנ"י שם סא ב.
  273. ↑ רבי ברונא בשם רב בכתובות סב ב; רא"ש כתובות פ"ה סי' כט, בדעת רי"ף כתובות שם (כו א), וטור שם בשמו.
  274. ↑ עי' ד' ר' אדא בר אהבה בשם רב, ודברי רבא, בכתובות שם; רמב"ם אישות פי"ד ה"ב; רא"ש שם וטור שם בשם רמ"ה; שו"ע שם ו.
  275. ↑ כתובות שם.
  276. ↑ עי' ד' רבא בכתובות שם: עבדי עובדא בנפשייהו, ורש"י שם ד"ה בנפשייהו, שהיינו שהיו נענשים ומתים, וע"ש מעשה ברב רחומי.
  277. ↑ עי' ברכות כד א: יום טבילה הוה, ורש"י שם; טוש"ע או"ח רמ א ושו"ע אה"ע עו ד. ועי' שו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' י, שחיוב זה הוא מחמת שמשתוקקת אליו אז, וכשמשתוקקת חייב לפקדה, עי' ציון 286.
  278. ↑ נובי"ת יו"ד סי' קיז.
  279. ↑ ריב"ל ביבמות סב ב; טוש"ע או"ח רמ א ושו"ע אה"ע עו ד. ועי' מ"מ איסו"ב פ"ד הי"ב, שתמה על רמב"ם שהשמיט.
  280. ↑ בראשית ג טז.
  281. ↑ יבמות שם.
  282. ↑ יבמות שם; טוש"ע או"ח שם.
  283. ↑ רש"י שם, פי' א.
  284. ↑ רש"י שם, פי' ב.
  285. ↑ ציון 91 ואילך.
  286. ↑ עי' פסחים עב ב, ורש"י שם ד"ה לשמח; ב"י ושו"ע או"ח רמ א, וגרס כן אף בטור שם. ועי' אחיעזר ח"ג סי' פג, שתמה על רמב"ם שהשמיט. ועי' ציון 277.
  287. ↑ אג"מ אה"ע ח"ג סי' כח. ועי' אחיעזר שם, שנסתפק אם הוא מן התורה, וצדד לומר שאינו חייב מן התורה, אבל אם משמש מקיים מצוה מן התורה.
  288. ↑ עי' ציון 107 ואילך.
  289. ↑ עי' ציון 252.
  290. ↑ עי' ציון 255.
  291. ↑ תוס' כתובות סה ב, בד' ר' אשי שם, שפי' את דברי המשנה שם סד ב, לענין המשרה אשתו ע"י שליש: ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, שהכוונה שמשמש עמה.
  292. ↑ ברייתא שם. וע"ע תשמיש המטה, על האופנים שמותר לשמש ביום.
  293. ↑ עי' ציון 107 ואילך
  294. ↑ רא"ה כתובות שם, בד' ר' אשי שם, וכעי"ז ריטב"א שם. ועי' ציון 291, שאין הלכה כר' אשי.
  295. ↑ רא"ה וריטב"א שם בבאור המחלוקת בברייתא שם. ועי' רשב"א שם, שפי' מחלוקת התנאים באופן אחר, שלדברי הכל משמש פעמיים בשבוע, כדינו, אלא שלרשב"ג אינו חייב שתי לילות בשבוע, אלא אחד בלילה ואחד ביום, בשבת, ות"ק סובר שחייב שתי לילות, אחד בחול ואחד בשבת.
  296. ↑ עי' שטמ"ק כתובות סה ב, בשם תלמידי רבינו יונה, שמה שאמר ר' אשי שם שמשמשת בליל שבת, זה דוקא בת"ח, שהוא זמן עונתו (ועי' ציון 259) אבל בעלי אומניות, עונת כל אחד מהם כדינו הרגיל.
  297. ↑ עי' ד' ר"נ בכתובות שם, שמפרש את דברי המשנה שם סד ב: ואוכלת עמו מלילי שבת וגו', כפשוטם, לענין אכילה, עי' ציון 111, ולא לענין תשמיש.
  298. ↑ עי' רי"ף כתובות שם (כח ב), ורא"ש כתובות פ"ה סי' לח, שהלכה כר"נ.
  299. ↑ עי' יבמות מד א: כי היכי דנימטייה וגו', וריטב"א יבמות שם ד"ה כי היכי, ונמוק"י שם (יד ב) ד"ה עונה.
  300. ↑ כתובות סא ב.
  301. ↑ עי' גמ' דלהלן.
  302. ↑ רש"י שם סב א ד"ה אורחא.
  303. ↑ רב בכתובות שם, ע"פ דה"י א כז א. וע"ע חודש ציון 168.
  304. ↑ ר' יוחנן בכתובות שם, ע"פ מלכים א ה כח. וע"ע הנ"ל שם.
  305. ↑ רא"ש כתובות פ"ה סי' כט; טור אה"ע עו; רמ"א בשו"ע שם ה.
  306. ↑ רא"ש שם, בשם רמ"ה, וטור שם בשמו.
  307. ↑ שטמ"ק כתובות סב א, וכעי"ז ר"י בתוס' שם ד"ה אלא, ע"פ המעשה ברבי עקיבא בגמ' שם ב.
  308. ↑ רא"ש כתובות פ"ה סי' כט, בשם ראב"ד, וטור עו בשמו. ועי' רמ"א בשו"ע שם ה, שכ' בשם רא"ש בשם ראב"ד שלת"ח מותר, וביאור הגר"א שם שהעיר שהראב"ד דיבר בשתורתו אומנותו.
  309. ↑ תוס' שם, תי' א, בבאור מנהג התנאים והאמוראים המוזכר שם ב, שיצאו לזמן מרובה.
  310. ↑ אביי בכתובות סב ב, ורש"י שם; רמב"ם אישות פי"ד ה"ב; טוש"ע אה"ע עו ה.
  311. ↑ אביי בכתובות שם.
  312. ↑ שטמ"ק שם בשם תלמידי רבינו יונה.
  313. ↑ תוס' שם ד"ה רוצה, ע"פ גמ' שם א, לענין עובדי עבודת המלך: שאני התם דאית ליה הרווחה, שמשמע שיש הרווחה שעדיפה לאשה מהמצאות בעלה בביתו.
  314. ↑ עי' ציון 240.
  315. ↑ עי' ציון 259.
  316. ↑ רמב"ם אישות פי"ד ה"ב; רא"ש כתובות פ"ה סי' כט; טוש"ע אה"ע עו ו.
  317. ↑ רא"ש שם; טור שם. ועי' ב"י שם, בדעת טור שם, שלפי טעם זה, אין רשאי להיעשות ת"ח אא"כ נשאר ללמוד בעיר, וע"ש שזה דוקא לסוברים שת"ח אינו רשאי להתרחק מביתו לזמן רב, עי' ציון 269, אבל לסוברים שת"ח רשאי לצאת אף לכמה שנים ללמוד תורה, עי' ציון 271, מותר להיעשות ת"ח אף כשאינו לומד בעיר, ואינו מצוי אצלה תמיד.
  318. ↑ טור אה"ע עו בשם רמ"ה; שו"ע שם ג.
  319. ↑ ציון 145 ואילך.
  320. ↑ ציון 13 ואילך.
  321. ↑ שו"ת רדב"ז אלף קפח סוף ד"ה תשובה.
  322. ↑ ע"ע השחתת זרע ציון 133 ואילך.
  323. ↑ עי' חת"ס כתובות מז ב ד"ה וכן.
  324. ↑ עי' ציון 12.
  325. ↑ עי' תוס' כתובות מז ב ד"ה עינוי.
  326. ↑ מנ"ח מ' מו, ע"פ רש"י בראשית לד ב.
  327. ↑ עי' ציון 222.
  328. ↑ מנ"ח שם.
  329. ↑ עי' ציון 6.
  330. ↑ מנ"ח שם.
  331. ↑ עי' ד' ר' הונא בכתובות מח א; ב"י ושו"ע אה"ע עו יג.
  332. ↑ ריטב"א שם.
  333. ↑ ריטב"א שם.
  334. ↑ שמות כא י.
  335. ↑ תני רב יוסף בכתובות שם. ועי' ציון 22. ועי' ציון 3 ואילך, שיש תנאים שפרשו הכתוב באופן אחר, ועי' בית שמואל שם ס"ק יט, שמ' קצת שלדעתם אינו חייב לשמש בקירוב בשר.
  336. ↑ ציון 166.
  337. ↑ ע"ע ביאה ציון 149 ואילך.
  338. ↑ מנ"ח מ' מו.
  339. ↑ שמות כא י.
  340. ↑ ר"ן כתובות מז ב, וכעי"ז רא"ה שם מח א, בדעת תני רב יוסף שם מח א, שאמר ש"שארה" המוזכר שם בכתוב, הוא קירוב בשר בשעת תשמיש, עי' לעיל, שלדעתו אף "כסותה" שבכתוב, הוא פרט בחיוב תשמיש; רמב"ן שמות שם. ועי' ציון 23. ועי' ציונים 9, 17 ואילך, שי"ח וסוברים שכסותה הוא מלבושיה, כפשוטו.
  341. ↑ עי' כתובות סא ב, שברשות אשתו בעל יכול להתרחק מביתו לזמן ארוך, עי' ציון 300; רמב"ם אישות פט"ו ה"א; טוש"ע אה"ע עו ו.
  342. ↑ עי' ציון 34 ואילך.
  343. ↑ ריטב"א יבמות מד א ד"ה כי היכי; נמוק"י שם (יד ב) ד"ה עונה.
  344. ↑ עי' יבמות שם: כי היכי דנימטייה עונה בחודש, ורש"י שם; רמב"ם אישות פי"ד ה"ד; טוש"ע אה"ע עו ז.
  345. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  346. ↑ עי' יבמות שם, ורש"י שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם, ושם א ט. ועי' לשון רמב"ם ושו"ע שם: ציוו חכמים.
  347. ↑ חלקת מחוקק שם ס"ק טו; בית שמואל שם ס"ק יד.
  348. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם ושם.
  349. ↑ מנ"ח מ' מו.
  350. ↑ ציון 30 ואילך.
  351. ↑ ציון 154 ואילך.
  352. ↑ ציון 300 ואילך.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:שאר_כסות_ועונה&oldid=148985"