אנציקלופדיה תלמודית:שבועת היורשים

הגדרת הערך - שבועה שהטילו חכמים באופנים שונים על היורשים הבאים לגבות חוב שירשו ממורישם.

הדין

יורשים שירשו שטר-חוב*, בעת שבאים לגבותו עליהם להשבע: שלא פקדנו אבא ושלא ציוה לנו אבא ששטר זה פרוע – יש מפרשים, שלא פקדנו בשעת מיתה, ולא ציוה לנו קודם לכן^[1], ויש מפרשים, שלא פקדנו על ידי אחר, ולא ציוה לנו בפיו^[2] – ושלא מצאנו בין שטרותיו שובר* על פרעון שטר זה^[3] – שאם נמצא שובר בין שטרות המלוה, והיה השטר בין שטרות קרועים, הרי הוא בחזקת פרוע ואין גובים בו^[4] – וכתבו ראשונים, שיכללו בשבועה זו שלא אמר להם אביהם שיש לו שטר פרוע בין שטרותיו^[5].

בחיי הלוה ובמותו

שבועה זו מוטלת על היורשים בין כשהלוה קיים והיורשים באים לגבות ממנו, ובין כשבעת שבאים לגבות כבר מת הלוה והם באים לגבות מהנכסים שהניח ליורשיו^[6] - על דין מת הלוה בחיי המלוה ונתחייב המלוה ליורשי הלוה שבועה שלא פרעו מורישם, שיש סוברים שהואיל ואין יורשי המלוה אינם יכולים להשבע שבועה זו אינם גובים אף בשבועת היורשים, עי' להלן^[7] - אלא שכשגובים מהלוה עצמו אין עליהם להשבע אלא כשתובע הלוה שישבעו^[8], כשם שהמלוה עצמו הגובה מהלוה, אם תובע הלוה שישבע שלא פרעו, על המלוה להשבע קודם שיגבה^[9], אבל אם אינו תובע שישבעו, אף על פי שטוען פרוע, אומרים לו לשלם ואין מצריכים את היורשים שבועה^[10], שאף המלוה עצמו הנפרע מן הלוה, אם אין הלוה תובע שישבע גובה ללא שבועה^[11], וכשבאים לגבות מיורשי הלוה הרי הם נשבעים אפילו לא טענו היורשים שישבעו^[12].

שבועת יורשי המלוה ליורשי הלוה שלא נפרעו הם מהלוה

יורשי המלוה הגובים מיורשי הלוה בשבועת היורשים, אם טוענים יורשי הלוה שאביהם אמר להם שפרע ליורשי המלוה, יש ליורשי המלוה להשבע בכלל שבועת היורשים אף שלא נפרעו הם עצמם מהלוה^[13], ואם אינם טוענים כן, נחלקו ראשונים אם יש להם להשבע על כך: יש סוברים שיש להם להשבע על כך, ואף על פי שאינם טוענים שאביהם פרע ליורשים, שטוענים ליורש^[14], ויש סוברים שאינם צריכים להשבע על כך, שאין טוענים ליורש במקום שיש חובה בדבר ליורש אחר^[15].

בנקיטת חפץ

שבועה זו, כתבו ראשונים שהיא בנקיטת חפץ^[16], כדין שבועת-המשנה*^[17], ועל כך ע"ע שבועת המשנה.

כשטוענים שאביהם לא לוה

יורשי המלוה הגובים מיורשי הלוה, וטוענים יורשי הלוה: אמר לנו אבא לא לויתי, יורשי המלוה גובים בלא שבועה, שהרי אין הלוה יכול לטעון לא לויתי, שהשטר ביד היורשים, וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי^[18], ואפילו האמין המלוה את הלוה בטענת פרוע – ונאמנות* זו מועילה אף ליורשיו, לסוברים כן^[19], או שהאמין אף את יורשי הלוה^[20] - הדין כן, שהרי אין היורשים טוענים פרוע אלא לא לוה, והשטר מוכיח שלוה^[21].

כשהאמין הלוה את המלוה

האמין הלוה על עצמו את המלוה ואת יורשיו לענין פרעון החוב, כתבו ראשונים שאין יורשי המלוה צריכים להשבע שבועת היורשים, שהרי לא נתחייבו להשבע אלא שלא פקדם אביהם ששטר זה פרוע, והרי פטרם משבועה זו^[22].

יורש קטן

יורש הנשבע שבועת היורשים היינו אפילו הניחו מורישו כשהוא קטן ומוטל בעריסה^[23], ומכל מקום כתבו ראשונים שאינו נשבע אלא שלא מצא בין שטרותיו של מורישו שובר, אבל אינו נשבע שלא פקדו אבא ושלא ציוה לו ששטר זה פרוע, שקטן אינו בר צוואה^[24].

נולד הבן אחר מיתת האב

נולד הבן אחר מיתת האב, אמר ר' יוחנן בן ברוקא שאף הוא אינו נוטל אלא בשבועה^[25], ונחלקו ראשונים: יש סוברים שתנא קמא חולק וסובר שאינו חייב להשבע, ולדעתם הלכה כתנא קמא^[26], ויש סוברים שאין חולק בדבר, ולדעתם כן הלכה^[27].

אפוטרופוס

אפוטרופוס* שמינהו אבי היתומים ובא לגבות את חובם, צריך להשבע שלא פקדו ולא ציוה עליו אביהם של יתומים ולא מצא בין שטרותיו שובר^[28]. אפוטרופוס שמינוהו בית דין, נשבע שלא מצא שובר בין שטרות אבי היתומים^[29], ואין חוששים שמחמת חובת השבועה אנשים ימנעו מלקבל על עצמם אפוטרופסות, שמצוה עושה האפוטרופוס בשבועה זו, שלא יפסידו היתומים את חובם^[30].

יורשים רבים ובהם קטן

יורשים רבים ובהם קטן, כתבו ראשונים שהגדולים נשבעים שבועת היורשים ודי בכך לגבות את החוב כולו, שאין השבועה מוטלת באופן זה על הקטן כלל, שהרי אם היה המוריש מצוה ליורשיו שנפרע החוב, לגדולים היה מצוה, ואף הם אלו שביקשו שובר בין שטרותיו ולא מצאו^[31], ומטעם זה אם מת הקטן גובים שאר היורשים את חלקם וחלקו, ואף על פי שיורשים שמתו ולא נשבעו שבועת היורשים אין יורשיהם גובים את חובם אף בשבועה – לסוברים כן^[32] - שקטן זה אינו מחויב שבועה^[33].

בעדים ששטר זה אינו פרוע

העידו עדים שאמר המוריש בשעת מיתתו ששטר זה אינו פרוע, אין היורשים צריכים להשבע שבועת היורשים אלא גובים בלא שבועה^[34].

מתו יורשי המלוה

מתו יורשי המלוה קודם שנשבעו שבועת היורשים, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאינם גובים כלל^[35], שהרי אינם יכולים להשבע את השבועה שמורישם היה מחויב בה, שאינם יודעים שהמלוה לא פקדו ולא ציוהו ששטר זה פרוע^[36], ויש סוברים שיורשיהם נשבעים שלא ציוה להם מורישם ששטר זה פרוע ושלא מצאו שובר בין שטרות המלוה וגובים^[37], ויש מן הראשונים שכתבו, ששתי דעות אלו נחלקו בטעם הדין שאין אדם מוריש לבניו ממון שאינו גובהו אלא בשבועה – לסוברים כן^[38] – שלדעת הסוברים שהיורשים נשבעים שלא פקדם מורישם הטעם שאין אדם מוריש שבועה לבניו הוא משום שאינם יכולים להשבע את השבועה שמחויב בה^[39], והמחויב שבועת היורשים שמת, כשם שעליו היה להשבע שלא פקדו מורישו ששטר זה פרוע, כך יורשיו נשבעים שלא פקדם מורישם ששטר זה פרוע, ולדעת הסוברים שאינם גובים את החוב הטעם שאין אדם מוריש שבועה לבניו הוא משום שאינו זוכה בממון עד שישבע והואיל ומת קודם שנשבע לא זכה בו ואינו יכול להורישו^[40], ולפיכך אף על פי שהיורשים יכולים להשבע שלא פקדם מורישם מכל מקום אינם גובים^[41].

כשהמלוה אינו גובה אלא בשבועה

במת הלוה בחיי המלוה

יורשי המלוה הגובים מיורשי הלוה בשבועת היורשים, נחלקו אמוראים אם היינו באופן שמת המלוה בחיי הלוה בלבד, אבל באופן שמת הלוה בחיי המלוה אין יורשי המלוה גובים מיורשי הלוה אף בשבועה: רב ושמואל סוברים שהיינו כשמת המלוה בחיי הלוה, שהיה ביד המלוה לגבות את החוב בלא שבועה, אבל אם מת הלוה בחיי המלוה, הואיל ונתחייב המלוה שבועה ליורשי הלוה - שהבא להפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה שלא קיבל כלום בפרעון החוב^[42] - ואין אדם מוריש לבניו ממון שאינו יכול לגבותו אלא בשבועה^[43], לפי שהבנים אינם יכולים להשבע שבועה זו, שהרי אינם יודעים שאביהם לא קיבל כלום לפרעון^[44], ויש שכתבו הטעם, שאינו זוכה בממון עד שישבע, והואיל ומת קודם שנשבע לא זכה בממון ואינו מורישו^[45]. ור' אלעזר חולק וסובר שאפילו מת לוה בחיי מלוה יורשי המלוה נשבעים שבועת היורשים ונוטלים, שלדעתו אדם מוריש לבניו ממון שאינו יכול לגבותו אלא בשבועה, ואף על פי שאין היורשים יכולים להשבע את השבועה שהאב נתחייב בה^[46]. ואמרו בגמרא, שמחלוקתם לדעת בית הלל ששטר* העומד להגבות אינו חשוב כגבוי^[47], אבל לבית שמאי הסוברים ששטר העומד להגבות אף קודם שנגבה הרי הוא חשוב כגבוי^[48], יורשי המלוה גובים מיורשי הלוה^[49], שהואיל והממון חשוב כגבוי, הרי הוא ממון גמור אף לענין להורישו לבניו^[50].

בשאר מוציאי שטר שאינם גובים אלא בשבועה

אף הפוגם שטרו – שאינו גובה אלא בשבועה שלא נפרע^[51] – ומת, לרב ושמואל יורשיו אינם גובים אף על ידי שבועת היורשים, שאין אדם מוריש לבניו ממון שאינו יכול לגבותו אלא בשבועה, ולר' אלעזר יורשיו נשבעים שבועת היורשים ונוטלים, שאדם מוריש לבניו ממון שאינו נוטלו אלא בשבועה, ואף על פי שיורשיו אינם יכולים להשבע את השבועה שנתחייב בה, נשבעים שבועת היורשים ונוטלים^[52], והוא הדין לכל אותם שאינם גובים אלא בשבועה שלא נפרעו, כגון המוציא שטר על חבירו ועד-אחד* מעיד שהשטר פרוע – שאינו גובה אלא בשבועה שלא נפרע^[53] - ומת, ויורשיו באים לגבות בשטר זה, וכן יורשים הבאים לגבות בשטר שלא בפני הלוה – שהבא להפרע בשטר שלא בפני הלוה אינו גובה אלא בשבועה שלא נפרע^[54] – שלרב ושמואל אין היורשים גובים כלל, ולר' אלעזר נשבעים שבועת היורשים וגובים^[55].

יורשי המלוה הטורפים מנכסים משועבדים

יתומים הבאים לטרוף את החוב שירשו מאביהם מנכסים משועבדים, כגון שאין ללוה נכסים בני חורין – ומלוה הבא להפרע מנכסים משועבדים אינו גובה אלא בשבועה שלא נפרע^[56] – נחלקו ראשונים: יש סוברים שדינם תלוי במחלוקת רב ושמואל ור' אלעזר, שלרב ושמואל אינם גובים כלל ולר' אלעזר גובים בשבועת היורשים^[57], ויש סוברים שאף לרב ושמואל גובים בשבועת היורשים, שאין זה בכלל ממון שאין גובים אותו אלא בשבועה שלדעתם אין האב מוריש לבניו, שהרי אפשר שיהיו ללווה נכסים בני חורין ויגבו מהם היורשים בלא שבועה^[58], ומכל מקום כתבו ראשונים, שאף לדעה זו אם כבר עמד המלוה בדין עם הלקוחות ונתחייב להם שבועה ולאחר מכן מת, לרב ושמואל אין יורשיו גובים מן הלקוחות^[59].

יורשי הנשבעים ונוטלים

אותם שתיקנו להם חכמים ליטול על ידי שבועה, כגון השכיר, הנגזל, הנחבל, וחנוני על פנקסו, ומי שנתחייב שבועת הנפטרים לחברו והוא חשוד על השבועה – שכל אלו נשבעים ונוטלים מתקנת חכמים^[60] - אם מת אחד מהם, אף לסוברים שאדם מוריש לבניו ממון שאינו נוטלו אלא בשבועה^[61], אין יורשיו נשבעים שבועת היורשים ונוטלים, שלא תיקנו לאלו שיטלו אלא בשבועה על תביעתם^[62], ואינם דומים לנפרע מיתומים או הפוגם שטרו ודומיהם, שאלו אוחזים שטר בידם ומעיקר הדין היו גובים ללא שבועה כלל, ולפיכך יורשיהם שאינם יכולים להשבע נוטלים בשבועת היורשים, אבל השכיר ודומיו מעיקר הדין אינם גובים כלל ותיקנו להם ליטול בשבועה, ולפיכך היורש שאינו יכול להשבע אינו נוטל^[63].

הלכה בגביה מיורשי הלוה

להלכה, אמרו בגמרא שלא נפסקה הלכה לא כרב ושמואל ולא כר' אלעזר, ולפיכך דיין שהורה כרב ושמואל ולא גבה את החוב מיד יורשי הלוה הורה כדין, ודיין שהורה כר' אלעזר וגבה את החוב מיד יורשי הלוה בשבועת היורשים שנשבעו יורשי המלוה עשה כדין ואין מוציאים את החוב מידם^[64], ואמרו שמטעם זה שטר שביד יורשים שמת הלוה בחיי מורישם אין קורעים אותו, שמא יבוא ליד דיין שידון כר' אלעזר ויגבה בו, ואין מגבים בו, שהרי לא נפסקה הלכה כר' אלעזר^[65], וכתבו ראשונים, שמכל מקום לכתחילה דנים כרב ושמואל^[66], שכן דעת כמה אמוראים בגמרא^[67].

קדמו יורשי המלוה ותפסו מיורשי הלוה

קדמו יורשי המלוה ותפסו מיורשי הלוה, כתבו ראשונים שאין מוציאים מידם^[68].

בגביה מיתר אלו שאין גובים מהם אלא בשבועה

אף על פי שלא נפסקה הלכה כר' אלעזר, אמרו בגמרא שאין להוסיף על דברי רב ושמואל שבמת הלוה בחיי המלוה ושוב מת המלוה אין בניו גובים מיורשי הלוה, ולפיכך הפוגם שטרו ודומיו שמתו, יורשיהם נשבעים שבועת היורשים ונוטלים^[69], ובטעם הדבר כתבו ראשונים, שלא אמרו לנהוג כדעת רב ושמואל אלא במקום תקנת יתומים שלא יגבו מהם אלא בשבועה שלא נפרע החוב, אבל בפוגם שטרו, שעסק המלוה ויורשיו הוא עם הלוה עצמו, העמידוהו על עיקר הדין שגובים היורשים בשטר שבידם ובשבועת היורשים^[70], וכן כתבו ראשונים להלכה^[71].

בגביה מאחי הלוה

מלוה שמת ולא הניח בנים, ואחיו יורשים אותו, אף הם אינם גובים מיורשי הלוה, ואין זה בכלל מה שאמרו שאין להוסיף על דברי רב ושמואל^[72], שאין חילוק בין בנים היורשים לאחים היורשים^[73].

מגביה מהערב

מלוה שמת והניח יורשים, ובאים לגבות מן הערב*, אינם גובים ממנו בשבועה, ואין זה בכלל מה שאמרו שאין להוסיף על דברי רב ושמואל^[74], שהרי הערב יחזור ויגבה מיורשי הלוה, ונמצא שזה כיתומים הגובים מן היתומים^[75]. לא הניח הלוה נכסים, יש מן הראשונים שכתבו שמכל מקום אין גובים מן הערב, שהרי מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם^[76], ואם יגבו יורשי המלוה מהערב תהא מצוה על היתומים לפרוע לערב^[77], וכתבו ראשונים שהיינו לסוברים שאף יורשים שלא ירשו מאביהם מאומה מצוה עליהם לפרוע חוב אביהם מממונם^[78], אבל לסוברים שאין להם מצוה לפרוע מממונם^[79], יורשי המלוה נשבעים שבועת היורשים וגובים מן הערב^[80].

בגביה מלקוחות

לא הניח הלוה נכסים ליורשיו ויש נכסים משועבדים ביד לקוחות, אף לסוברים שאפילו לא הניח נכסים ליורשיו אין יורשי המלוה גובים מן הערב^[81], מלקוחות גובים בשבועת היורשים^[82], שאף לסוברים שמצוה על הבנים לפרוע למלוה או לערב ששילם למלוה את חוב אביהם ואף מנכסיהם שלהם^[83], ללקוחות שטרף מהם המלוה אין לבנים מצוה לשלם, שעשוי אדם לקנות קרקע לזמן והלקוחות עצמם נחתו לקרקע על דעת שאפשר ויגבו אותה מהם^[84].

הערות שוליים