אנציקלופדיה תלמודית:שחין מכוה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - עור הבשר שלקה שלא מחמת אש ועור הבשר שלקה מחמת אש, לענין נגע שנראה בו.

ערך זה עוסק בגדרים של שחין ומכוה לענין נגעים שנראים בהם, ובדינים המיוחדים של נגע צרעת שנראה בהם. על הדינים הכלליים של נגעי-אדם*, ע"ע נגעי אדם. על פרטי הצבעים השונים של מראות הנגעים בשחין ובמכוה, ובכלל זה על צירופם זה לזה, ע"ע בהרת וע' מראות נגעים וע' שאת. על אופן ראייתם של נגעים בשחין ובמכוה, ע"ע ראית נגעים. על דיני הנהגתו וטומאתו של אדם שנראה בו נגע בשחין ובמכוה, בין כשהוא מוסגר ובין כשהוא מוחלט[1], ע"ע מצורע.

מהותם

שחין ומכוה שניהם הם מכה שהייתה בעור הבשר[2], שנגרמה על ידי חמימות[3], ונפשט העור מחמת המכה[4], אלא שהם חלוקים זה מזה בסוג החמימות שעל ידו נגרמה אותה מכה, וכדלהלן:

שחין

שחין הוא עור שלקה שלא מחמת האש[5], בין שלקה מאליו[6], על ידי חולי הגוף, כגון גרב או חזזית שמפסידים את העור, או שחפת או דלקת או קדחת שהשחיתו את העור[7], ובין שלקה על ידי דבר אחר[8], בין על ידי מכה[9], כגון שלקה בעץ או באבן[10] - שהם חמים במקום שחותכים אותם[11], או שבכל מכה הבשר מתחמם על ידי ההכאה, ואפילו לא נעשתה חבורה[12] - או בברזל[13], ובין על ידי חום[14], כגון שלקה בגפת - פסולת של זיתים[15], או של שומשמים[16], שהיא חמה מאוד[17], וחומה מחמת עצמה[18] - או בחמי-טבריא*[19] - שהם חמים מעצמם שלא מחמת האש[20] - או באבר מעיקרו[21] - עופרת שעוקרים אותה ממקומה והיא חמה[22] - שנאמר: שחין - ובשר כי יהיה בו בעֹרו שחין[23] – שחין – והיה במקום השחין[24] - לרבות[25], אפילו נולד מחמת דבר אחר[26], שהשחין השני מיותר, שהיה הכתוב יכול לומר: והיה במקומו[27].

מכוה

מכוה היא עור שלקה מחמת האש[28], שנאמר: מכות אש[29], ואפילו לא לקה באש עצמה אלא בדבר שבא מחמת האש[30], כגון בגחלת – פחם שלא כבה[31] - או ברמץ[32] - גץ שיוצא מן האש[33], או גחלים עוממות שיש בהן אפר חם[34] - או בסיד רותח – שהסיד חם כמה ימים לאחר עשייתו[35] - או בגפסית – פסולת הברזל שהנפח משליך מכירתו[36], או סוג של סיד[37] - רותח, והוא הדין כשלקה בדברים אחרים שהתחממו מחמת האש[38], כגון בחמי האור[39], או בברזל שלובן באש[40], או באבן שלובנה באש[41], שנאמר: מכוה – מכות אש[42] – מכוה – מחית המכוה[43] – לרבות[44], בין תהיה המכוה מהאש עצמה ובין מדבר שנולד ממנה[45].

השלב שבו מטמאים בנגעים

השחין והמכוה אינם מטמאים בנגעים בזמן שהם מרדים[46], והיינו שהפצע עדיין טרי קודם שהעלה ארוכה, והבשר כואב כשנוגעים בו, שאין עליו עדיין עור[47], והוא עדיין מוציא ליחה[48], והוא הדין שנגע שבהם אינו מצטרף לנגע שבמקום אחר – להשלים לשיעור נגע שהוא גריס[49] – וכן פשיון לתוכם – שהוא סימן טומאה בשחין ומכוה[50] – אינו חשוב פשיון[51], שנאמר בשחין: ונרפא[52], ונאמר במכוה: מחית המכוה[53], והוא מלשון בריאות[54]. ומאימתי הם מטמאים? בזמן שבו הם נעשים צרבת[55], שנאמר בשחין: צרבת השחין[56], ונאמר במכוה: צרבת המכוה[57], והיינו שעשו קרום כקליפת השום[58], שהתחיל הבשר להבריא ועדיין לא הבריא לגמרי[59].

שחין ומכוה שנרפאו

שחין ומכוה שנרפאו לגמרי, אף על פי שעדיין יש במקומם צלקת – הרושם הנשאר בגוף לאחר שמבריא הפצע לגמרי ומתקשה[60] - שוב אינם חשובים כשחין ומכוה אלא כעור הבשר הרגיל[61] - ועל טומאתו, ע"ע נגעי אדם - שנאמר: שחין[62], ונאמר: מכות אש[63], ולאחר שנתרפאו שוב אינם חשובים שחין ומכוה, אלא עור בשר שהיה בהם שחין ומכוה[64], או שכיון שלאחר הכתוב "שחין", נאמר: ונרפא[65], ולאחר הכתוב "מכות אש", נאמר: והיתה מחית המכוה[66], בתוספת וא"ו, הרי שאין הריפוי בא לבטל את מה שהיה קודם, אלא להוסיף עליו, דהיינו שאף על פי שנרפא עדיין שחין הוא, ואף על פי שחייתה, עדיין מכוה היא, ולא כשנרפא לגמרי באופן ששוב אינו חשוב שחין ומכוה[67].

בכל הגוף

שחין ומכוה חשובים הם כשחין ומכוה אפילו הם מצויים בכל הגוף, שנאמר בשחין: ובשר כי יהיה בו[68], אפילו בכולו, ונאמר במכוה: או בשר כי יהיה בעֹרו[69], אפילו בכולו[70].

שחין ומכוה במקום אחד

שחין ומכוה שנעשו במקום אחד, חשובים הם כאחרון שבהם, שאם שחין קדם למכוה בטלה המכוה את השחין[71], ואין נגע בשיעור חצי גריס שנעשה לאחר מכן במקום זה מצטרף לנגע בשיעור חצי גריס שבשחין הסמוך לו להיות נגע אחד[72], והוא הדין להחמיר, שנגע כזה מצטרף לנגע בשיעור חצי גריס שבמכוה הסמוכה לו להיות נגע אחד[73], וכן להפך, שאם מכוה קדמה לשחין, בטל השחין את המכוה[74]. היה נגע בשיעור שלם בשחין שבאותו מקום, ולאחר מכן נעשתה מכוה באותו מקום או להפך, יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאף באופן כזה ביטל שני את הראשון, ודנים בו כאילו הוא נגע חדש[75], ויש להסגירו מהתחלה, לסוברים כן[76], או שהוא טהור לגמרי, כיון שקדם הנגע לשחין או למכוה האחרונים[77]. ויש מן האחרונים סוברים שבאופן כזה אין מבטל השני את הראשון, ואפילו רק חלקו השתנה, באופן שיש בו חצי גרס כזה וחצי גריס כזה, כיון שכבר נטמא הנגע הראשון בזמן שהיה בו שיעור שלם[78]. לסוברים שאף במקום שהיה כבר נגע בשיעור שלם בשחין שבאותו מקום, המכוה שלאחר מכן מבטלתו, היה נגע בשיעור שלם בשחין שבאותו מקום, ונעשתה בו מכוה ומיד לאחר מכן נעשה בו שוב שחין – והוא הדין להפך – כגון שבאותה פעולה נעשו הן שחין והן מכוה אלא שהמכוה קדמה, יש מן הראשונים מצדדים לומר שבאופן כזה אין המכוה שבינתיים חשובה לבטל את השחין הראשון, כיון שלא יצאה המכה מחמת המכוה עד שבא השחין האחרון וגבר עליה ובטלה[79]. ויש מן הראשונים סוברים שאף באופן כזה בטלה המכוה את השחין הראשון, כיון שסופו של דבר לצאת ממנה מכה לולא בא השחין השני וביטל אותה[80].

ספק שחין ספק מכוה

מכה בעור הבשר שאין ידוע אם היא שחין או מכוה, כגון שליבן שיפוד והכה בו – והמכה חשובה כשחין[81], וחום השיפוד חשוב כמכוה[82] – שספק הוא מה קדם למה[83], יש מן הראשונים גורסים בתוספתא שטהורה מליטמא בנגעים[84], שאף על פי שבין שחין ובין מכוה מיטמאים בנגעים, צריך לדעת משום מה טמא[85], וכן אותה שאמרו בתורת כהנים שחילוק הכתוב בשחין ומכוה - שנכתבו בשתי פרשיות שונות, או שנכתב במכוה "או" לחלק[86] - אינו למכה שאין ידוע אם שחין היא או מכוה[87], יש מן הראשונים סוברים בפירושה שאין צורך בלימוד מיוחד לכך שמכה כזו אינה מיטמאת בנגעים[88], שכן אינו יודע משום מה מטמאנו, והרי אין נגעים מטמאים אלא בודאי ולא בספק[89]. ויש מן הראשונים סוברים שאף על פי שאין ידוע אם מכה זו שחין היא או מכוה, אין בכך כלום – ומיטמאת בנגעים כדין שחין ומכוה[90] – שהרי בכל אופן דיני נגע שבשחין ובמכוה שוים הם[91].

שחין ומכוה בבת אחת

שחין ומכוה שבאו בבת אחת, ואין בכוח כל אחד מהם לחוד לעשות מכה, ועשו ביחד מכה, יש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי התורת כהנים והתוספתא שטהורה מליטמא בנגעים, שאין שחין ומכוה מצטרפים להיות מכה אחת[92].

נגע שבהם

השחין והמכוה אינם מטמאים בפני עצמם אלא כשנראה בהם נגע[93], שנאמר בשחין: והיה במקום השחין שאת לבנה או בהרת לבנה אדמדמת[94], ונאמר במכוה: והיתה מחית המכוה בהרת לבנה אדמדמת או לבנה[95], ועל סוגי המראות המטמאים בשחין ומכוה, שהם אותם סוגי מראות המטמאים בשאר נגעי אדם, ע"ע מראות נגעים. ועל שיעורו של הנגע המטמא בשחין ובמכוה, ע"ע נגעי אדם.

סימני טומאה

שחין ומכוה מיטמאים בשני סימנים: בשער לבן ובפשיון[96], שנאמר בשחין: ושערה הפך לבן וטמאו הכהן[97], וכן נאמר: ואם פשה תפשה בעור וטמא הכהן אתו[98], ונאמר במכוה: והנה נהפך שער לבן בבהרת וגו' וטמא אתו הכהן[99], וכן נאמר: אם פשה תפשה בעור וטמא הכהן אתו[100]. על שער לבן והאופנים שבהם הוא מטמא, ע"ע נגעי אדם[101]. על פשיון והאופנים שבהם הוא מטמא, ע"ע הנ"ל[102]. אבל מחית בשר חי – על מהותה וגדרה, ע"ע הנ"ל - אף על פי שהיא מטמאת בנגעי עור בשר[103], ובגבחת ובקרחת[104], אינה מטמאת בשחין ובמכוה[105], שלא נאמרה מחיה בשחין ובמכוה[106], ואין למדים מנגעי עור בשר לטמא מחיה בשחין ובמכוה, לפי שדבר-שהיה-בכלל-ויצא-מן-הכלל-לטעון-טען-אחר-שהוא-כענינו* יצא להקל ולא להחמיר, וכיון ששחין ומכוה היו בכלל כל הנגעים - ואילו לא כתב אלא הכלל שכולל נגעי עור ובשר היו השחין והמכוה בכלל, בין להקל ובין להחמיר[107] – ויצאו מן הכלל לטעון טוען אחר שהוא כענינו – שהוזכרו בהם מקצת דינים שיש בנגעי עור בשר[108] – הרי שבאותם דינים שלא הוזכרו בהם יצאו להקל, שאין מחיה מטמאת בשחין ובמכוה[109], או שנאמר במכוה אחרי שהזכיר הכתוב את סימני הטומאה: הִוא[110], לומר לך שמטמאה דוקא בסימנים אלו ולא במחיה, ולמדים בגזרה-שוה* "צרעת" "צרעת" ממכוה לשחין[111]. בטעם לכך שאין מחיה מטמאת בשחין ומכוה, יש מן הראשונים סוברים שהוא לפי שמחיה היא של בשר חי, ובשחין ומכוה אין בשר חי, כיון שיש במקומו שחין או מכוה[112], שבשרם לקוי[113].

סדר טומאתם

השחין והמכוה מטמאים בשבוע אחד[114]. כיצד? מי שנראה בו נגע בשחין או במכוה, אם היה בו שער לבן, מחליטו הכהן לטומאה, לא היה בו שער לבן, מסגירו למשך שבעה ימים[115], שנאמר: והסגירו הכהן שבעת ימים[116], ועל דיני ההסגר, ע"ע נגעי אדם. בסוף שבוע ראשון – היינו ביום השביעי להסגרו[117] - רואהו הכהן, אם נולד בנגע שער לבן או שפשה הנגע, מחליטו, לא נולד בו אחד משני סימנים אלו, פוטרו[118], ואפילו לא כהה הנגע[119], שלא נאמר בכתוב אלא הסגר אחד בשחין ובמכוה[120], ואף על פי שבנגעי עור בשר מסגירים באופן כזה שבוע שני[121], אין למדים מהם לשחין ולמכוה, לפי שדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לטעון טען אחר שהוא כענינו יצא להקל ולא להחמיר, וכיון ששחין ומכוה היו בכלל כל הנגעים - ואילו לא כתב אלא הכלל שכולל נגעי עור ובשר היו השחין והמכוה בכלל, בין להקל ובין להחמיר[122] – ויצאו מן הכלל לטעון טוען אחר שהוא כענינו – שהוזכרו בהם מקצת דינים שיש בנגעי עור בשר[123] – הרי שבאותם דינים שלא הוזכרו בהם יצאו להקל, שאין נגע בשחין ובמכוה טעון הסגר שבוע שני[124]. בטעם לכך שדי בהסגר למשך שבוע אחד, יש מן האחרונים סוברים שכיון שיש מקום לומר שרק השחין והמכוה גרמו לנגע ואינו מחמת טומאת נגעים, די בהסגר מועט[125]. נראה לאחר הפטור אחד משני סימני הטומאה – ואפילו כנס הנגע בסוף השבוע הראשון ולאחר מכן פשה באופן שלא היה גדול יותר מתחילתו[126] - מחליטו[127], שנאמר: ואם פשה תפשה[128], מכל מקום[129], ונלמד מהכפילות בכתוב, שכל זמן שהנגע פושה, אף לאחר הפטור, יש לטמאו[130]. על דיניו של המצורע בזמן שהוא מוסגר ובזמן שהוא מוחלט, ועל ההבדלים שבין מצורע מוחלט למצורע מוסגר, ע"ע מצורע.

נגע בכל השחין והמכוה

נגע בשחין ובמכוה מטמא, בין כשהוא במקצת השחין והמכוה בין כשהוא בכולה, שנאמר: כי יהיה בו[131], אפילו בכולו[132], ואף על פי שכתוב זה נאמר על השחין עצמו ולא על הנגע שבו, מכל מקום המילה "בו" מיותרת, שהרי נאמר לאחר מכן: בעֹרו[133], ואם אינו ענין לשחין, תנהו לנגע[134], או שנאמר: והיה במקום השחין[135], אפילו בכולו[136], ואפילו השחין והמכוה בכל גופו ובכולו יש נגע, הרי הוא מטמא, שנאמר בשחין: כי יהיה בו בעֹרו, אפילו בכולו[137], ונאמר במכוה: בעֹרו[138], ריבה[139], ואף על פי שאין הנגע יכול לפשות, מכל מקום הוא יכול לטמא בשיער לבן[140], או באופן שיכנוס ולאחר מכן יפשה[141].

כשאין אפשרות לסימני טומאה

נגע בשחין שנראה בתחילתו באופן שאין אפשרות שיהיו בו סימני טומאה – פשיון ושער לבן[142] - כגון שגודל השחין הוא כגריס ובכולו נגע – שנגע שהוא פחות מכך אינו מטמא בנגעי אדם[143], ופשיון של הנגע מחוץ למקום השחין, כגון לעור הבשר, אינו חשוב פשיון[144] – והוא במקום שאין שיער צומח בו, כגון כף היד, אמר ר' אליעזר שבכל אופן מסגירים אותו, ואמר ר' יהודה בן בתירא שהוא מטעם שעדיין יכול להחליטו לטומאה בסוף השבוע של ההסגר, באופן שייוולד שחין נוסף בסמוך לאותו שחין ויפשה הנגע לתוכו[145], ואף על פי שאין זה שכיח שייוולד שחין נוסף, מכל מקום יש לחוש לכך[146]. היה הנגע במכוה באופן כזה, יש מן הראשונים סוברים שאין מסגירים אותו, שדוקא בשחין יש לחשוש שייוולד שחין אחר חוצה לו, לפי שיכול להגיע מאליו[147], אבל מכוה אין לחשוש שתיוולד חוצה לה עוד מכוה, שאין המכוה מגיעה אלא על ידי מעשה[148]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שמסגירים אף נגע במכוה באופן כזה, שיש לחשוש שתיוולד מכוה אחרת מחוץ לנגע ויפשה הנגע לתוכה[149].

חילוק טומאת שחין ומכוה

השחין והמכוה, אף על פי שדיניהם שוה[150], ששניהם מטמאים בשבוע אחד ובשני סימנים[151], מכל מקום חשובים הם כשני נגעים שונים[152], שאינם מצטרפים זה עם זה[153], שחצי גריס בשחין וחצי גריס במכוה אינם מצטרפים להיות נגע אחד ששיעורו גריס[154], והוא הדין כשרוב הגריס בשחין ומיעוטו במכוה ולהפך שאינם מצטרפים[155], וכן להקל אינם מצטרפים, שאם היה חצי גופו שחין וחצי גופו מכוה ופרח הנגע בסוף השבוע בכולו, אין זה חשוב פריחה שבה הנגע טהור[156], וכן אין פשיון משחין למכוה ולהפך חשוב פשיון[157], ששחין ומכוה שסמוכים זה לזה והיה נגע באחד מהם ובסוף שבוע פשה לשני, אין מחליטו[158] - וכפי ששאר נגעי אדם אינם מצטרפים זה לזה[159], ואין פשיון מאחד מהם לאחר חשוב פשיון[160] - ונלמד מכך שחלקם הכתוב[161], שכתבם בשתי פרשיות שונות - ובשר כי יהיה בו בעֹרו שחין[162], או בשר כי יהיה בעֹרו מכות אש[163] - ולא צרפם יחד למרות דיניהם השוים[164], או שכיון שבמכוה נאמר "או בשר" ולא נאמר "ובשר", הרי שבא הכתוב לחלק[165], או שנלמד מכך שנאמר במכוה כמה פעמים: הִוא[166], ואחת הפעמים נדרשת לומר שאין השחין והמכוה מצטרפים[167]. במה דברים אמורים? בשחין ודאי ובמכוה ודאי, אבל היה הנגע במקום שאינו ידוע אם הוא שחין או מכוה – לסוברים שמקום כזה מיטמא בשחין ומכוה[168] - ובצידו שחין או מכוה, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן יש מן האחרונים מצדדים לומר, שבאופן כזה מצטרף מה שבצידו להיותו נגע אחד[169], שדוקא ודאי שחין ומכוה אינם מצטרפים זה לזה, ולא ספק[170]. ויש מן האחרונים מפרשים בדברי התוספתא שאף באופן כזה אינם מצטרפים, שמא המקום הראשון שונה מהמקום השני[171], והרי זה ספק, וספק נגעים טהור[172].

כשקדם הנגע לשחין ולמכוה

נגע שקדם לשחין – והוא הדין למכוה[173] - נחלקו בו תנאים, וראשונים ואחרונים בדעתם: א) בדעת חכמים שאומרים שהוא טהור[174], שנאמר: והיה במקום השחין שאת[175], שיקדום השחין לשאת ולא שתקדם השאת לשחין[176], יש סוברים שהוא טהור לגמרי[177], ואפילו נולדו בו סימני טומאה לאחר שנהיה שחין[178]. ואף בדעת ר' אליעזר בן יעקב במשנה, שאמר שנגע בעור הבשר שנעשה מקומו שחין ומכוה ונתרפא טמא[179], יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שהוא מודה שנגע שקדם לשחין טהור, שלא טימא ר' אליעזר בן יעקב אלא כשחזר ונתרפא אותו מקום, שאז חזר דינו להיות עור בשר[180]. ומכל מקום, כאשר פשה הנגע לאחר שנהיה שחין, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שחכמים מודים בחלק הפשיון שדינו כנגע חדש בשחין שיראה מתחילה[181]. על נגע כזה שנשתנה מראהו, שנחלקו בו תנאים אם דינו כנגע חדש ויראה מתחילה או שדינו שנשאר כפי שהיה והוא טהור, ע"ע נגעי אדם. ב) ור' אליעזר בן יעקב בתורת כהנים ובתוספתא מטמא[182], שקרוי הוא מקומו אף קודם שהגיע השחין לשם[183], שכיון שנאמר "במקום", משמע שאף על פי שנולד הנגע לפני השחין, הרי שלאחר שנולד השחין הוא במקומו[184]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף ר' אליעזר בן יעקב במשנה סובר כך, שלדעתו הנגע טמא אף כשלא נתרפא לגמרי[185]. ג) ובדעת חכמים בתוספתא שאמרו שיראה כבתחילה[186], יש מן הראשונים סוברים שהם מודים שהנגע טמא, אלא שדינו כנגע חדש שנראה בשחין, ואינו חשוב כהמשך של הנגע שהיה קודם שנעשה שחין, ולכן יש להסגירו מתחילה אף כשפשה קודם לכן[187]. ויש מן הראשונים סוברים שאף חכמים במשנה ובתורת כהנים שאמרו שהנגע טהור, סוברים כן[188]. ד) ויש מן האחרונים סוברים בדעת חכמים שכאשר קדם הנגע לשחין ואחר כך נעשה שחין באופן שנהיה מרדים – שאז אינו מיטמא כלל בנגעים[189] – ורק אחר כך נהיה מקום הנגע שחין שמיטמא בנגעים – שהעלה צרבת[190] - אינו מטמא, כיון שנטהר בינתיים, אבל כשהפך מקום הנגע מעור הבשר ישר לשחין המטמא בנגעים - כגון שהסגירוהו כשהוא בעור בשר ובסוף שבוע מצאו את מקומו שחין[191], או שמלכתחילה המכה היתה באופן שהיתה בה רק צרבת ללא מרדים[192] - יראה כבתחילה[193]. הלכה, כתבו ראשונים שנגע שנראה לפני השחין טהור לגמרי[194]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים להלכה שנגע שנראה לפני השחין ולאחר מכן היה שחין יראה מהתחלה[195]. על דינו של נגע שהיה בעור הבשר ולאחר מכן נעשה מקומו שחין וחזר ונרפא – שדינו של מקום זה כדין עור בשר[196] – ע"ע נגעי אדם.


הערות שוליים

  1. ↑ עי' ציון 118 ואילך.
  2. ↑ רמב"ם טו"צ פ"ה ה"א; מאירי פסחים עה א וחולין ח א.
  3. ↑ רשב"ם ויקרא יג יח; מאירי שם ושם. וכעי"ז בר"י בכור שור ויקרא שם. ועי' רש"י חולין ח א ד"ה שחין ושמות ט ט וויקרא יג יח וק"א לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ו אות ו ששחין הוא לשון חמימות.
  4. ↑ רמב"ם שם. ועי' העמק דבר ויקרא שם, שדוקא כשהגיע החימום בפנים, אבל כשרק חכך עור העליון ונעשה צרבת, אינו חשוב שחין ומכוה.
  5. ↑ נגעים פ"ט מ"א; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ו אות ו; ברייתא בחולין ח א; רמב"ם טו"צ פ"ה ה"א.
  6. ↑ תו"כ שם; עי' רמב"ם דלהלן.
  7. ↑ רמב"ם שם. ועי' ק"א לתו"כ שם ומשנ"א נגעים שם ושם עולם ויקרא יג יח, שהוא הנקרא שחין סתם. ועי' משנ"א שם ושם עולם שם, שבמשנה לא הוזכר דבר זה, לפי שהמשנה רצתה ללמד על דברים נוספים שהם כסתם שחין, וכעי"ז בציון 28. ועי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ו מ"ח, שבמשנה פ"ו שם הוא קרוי קדח (ושחין הוא דוקא העולה מחמת מכה, עי' להלן), ומ"מ דינו כשחין לכל דבר, ועי' ציונים 8, 13, 30, שי"מ קדח בע"א.
  8. ↑ עי' להלן. ועי' ר"ש נגעים שם ורא"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם, שבמשנה שם הוא קרוי קדח (ושחין הוא דוקא העולה מאליו, עי' לעיל), ומ"מ דינו כשחין לכל דבר, וכעי"ז בציון 30, ועי' ציונים 7, 13, שי"מ קדח בע"א.
  9. ↑ עי' להלן; מאירי פסחים שם וחולין שם.
  10. ↑ משנה פ"ט שם; תו"כ שם; ברייתא שם; רמב"ם שם.
  11. ↑ רגמ"ה חולין שם.
  12. ↑ רש"י שם ד"ה לקה; ק"א שם.
  13. ↑ עי' חולין שם; עי' רמב"ם שם ה"ב; מאירי פסחים שם. ועי' רה"ג נגעים פ"ו שם, שבמשנה פ"ו שם הוא קרוי קדח, ועי' ציונים 7, 8, 30, שי"מ קדח בע"א.
  14. ↑ עי' להלן; מאירי שם ושם. ועי' שם עולם שם, שג' מיני שחין יש: לקה מחמת עצמו, לקה מחמת דבר אחר שהוא חם מצד עצמו, ולקה מחמת דבר אחר שאין בו חמימות כלל, והבשר מתחמם מחמת המכה.
  15. ↑ רגמ"ה שם; רש"י שם ד"ה בגפת; עי' רבנו הלל לתו"כ שם; ר"ש פ"ט שם; מאירי שם ושם; רא"ש פ"ט שם; רע"ב פ"ט שם; ק"א שם.
  16. ↑ רש"ש חולין שם, ע"פ רש"י שבת לו ב ד"ה גפת.
  17. ↑ רש"י שם; מאירי שם ושם; ק"א שם.
  18. ↑ רש"י שם; ר"ש שם; עי' רא"ש שם; רע"ב שם.
  19. ↑ משנה שם; תו"כ שם; ברייתא שם; רמב"ם שם.
  20. ↑ ע"ע חמי טבריא ציון 5 ואילך. עי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; רע"ב שם; ק"א שם. ועי' תוס' חולין שם ד"ה בחמי ותוס' רא"ש חולין שם וק"א שם, שאפילו ר' יוסי שסובר שחמי טבריא חשובים כחמי האור לעניין בישול בשבת, ע"ע הנ"ל ציון 14 ואילך, מ"מ מודה לעניין נגעים שנגרמו מהם שהם חשובים כשחין ולא כמכוה (עי' ציון 28 ואילך), לפי שהוא אש בידי שמים ולא בידי אדם, ועי' תוס' אנשי שם נגעים שם, שבמשנה נאמר: מי טבריא (וכ"ה בתו"כ שם, לגי' שלפנינו והיא גי' כל כתה"י והד' לתו"כ, וברמב"ם שם, אך בברייתא שם הגי': חמי טבריא, וכ"ה גי' הק"א שם והתוי"ט נגעים פ"ו שם בתו"כ שם, וכ"מ שהיא גי' רע"ב שם במשנה), ומצדד לומר שדוקא מים שחוממו בחמי טבריא הלוקה בהם חשוב כשחין, אבל הלוקה בחמי טבריא עצמם חשוב מכוה, ועי' פיהמ"ש להרמב"ם שם, שמ' מדבריו שמי טבריא הם מי המעין עצמם, ועי' שושנים לדוד נגעים שם.
  21. ↑ גמ' שם.
  22. ↑ רש"י שם ד"ה אפר. וכעי"ז ברגמ"ה שם ובמאירי שם ושם.
  23. ↑ ויקרא יג יח; רבנו הלל שם.
  24. ↑ ויקרא שם יט. רבנו הלל שם; ק"א שם.
  25. ↑ תו"כ שם.
  26. ↑ עי' רבנו הלל שם.
  27. ↑ ק"א שם.
  28. ↑ תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ז אות ד, לגי' כל כתה"י וד"ו וק"א לתו"כ שם: אור (וגי' רבנו הלל לתו"כ שם: אש), ובחלק מהד' לפנינו הגי': עור, וטס"ה; ברייתא בפסחים עה א; עי' משנה וברייתא ורמב"ם שבציון 32. ועי' משנ"א נגעים פ"ט מ"א ושם עולם ויקרא יג כד, שבמשנה לא הוזכר דבר זה במפורש, לפי שהמשנה רצתה ללמד דברים נוספים שהם כסתם מכוה, וכעי"ז בציון 7.
  29. ↑ ויקרא יג כד. ברייתא שם; ק"א לתו"כ שם.
  30. ↑ עי' להלן. ועי' ר"ש נגעים פ"ו מ"ח ורא"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם, שבמשנה שם הוא קרוי קדח (ומכוה היא דוקא באש עצמה, עי' לעיל), ומ"מ דינו כמכוה לכל דבר, וכעי"ז בציון 8, ועי' ציונים 7, 13, שי"מ קדח בע"א.
  31. ↑ רש"י חולין ח א ד"ה גחלת. ועי' פסחים שם, שגחלת של עץ הרי היא בכלל אש עצמה ואין צורך לרבותה, והגחלת שחשובה דבר הבא מחמת האש היא גחלת של מתכת.
  32. ↑ נגעים פ"ט מ"א; תו"כ שם; ברייתא שם ובחולין שם; רמב"ם טו"צ פ"ה ה"א.
  33. ↑ רה"ג נגעים שם.
  34. ↑ עי' רגמ"ה חולין שם; רבנו הלל לתו"כ שם; רא"ש נגעים שם; ק"א שם. וכעי"ז ברש"י שם ד"ה רמץ ופסחים שם ד"ה ברמץ ובר"ש נגעים שם ובמאירי חולין שם וברע"ב נגעים שם.
  35. ↑ רגמ"ה שם.
  36. ↑ רגמ"ה שם.
  37. ↑ רש"י פסחים שם ד"ה גפסית וחולין שם ד"ה גפסית; מאירי שם.
  38. ↑ תו"כ שם; ברייתא שם ושם.
  39. ↑ ברייתא שם ושם.
  40. ↑ ברייתא אחרת בחולין שם; רמב"ם שם.
  41. ↑ רמב"ם שם.
  42. ↑ ויקרא שם. ק"א שם.
  43. ↑ ויקרא שם. ק"א שם.
  44. ↑ תו"כ שם; ברייתא בפסחים שם.
  45. ↑ ק"א שם. וכעי"ז בר"ח פסחים שם.
  46. ↑ נגעים פ"ו מ"ח ופ"ט מ"ב; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ו אות ה, בשחין, ופ"ז אות ג, במכוה; רמב"ם טו"צ פ"ה ה"ג ופ"ו ה"א.
  47. ↑ פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ו שם, ועי' רמב"ם פ"ה שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם פ"ט שם. וכעי"ז ברה"ג נגעים פ"ו שם ובראב"ד לתו"כ פ"ו שם ובר"ש נגעים פ"ו שם וברע"ב נגעים שם ושם ובק"א לתו"כ שם ושם.
  48. ↑ ר"ש שם; רע"ב פ"ט שם; ק"א שם ושם. ועי' פיהמ"ש להרמב"ם שם, שנקרא מרדים מלשון מרד, שהוא נרתע מנגיעה בו, ועי' רה"ג שם ופיהמ"ש להרמב"ם שם ור"ש שם, בפי' ראשון, ורא"ש פ"ו שם, בפי' ראשון, וק"א פ"ו שם, שנקרא מרדים כמו עין שמרדה (ועי' רא"ש שם וק"א שם, שהכונה שהיא לחה), ועי' רע"ב פ"ו שם, בפי' ראשון, שכיון שלא נתרפא הרי הוא עומד במרדו, ועי' ר"ש שם, בפי' שני, ורא"ש שם, בפי' שני, ורע"ב שם, בפי' שני, וק"א שם, בפי' שני, שיש לגרוס: מררים, מלשון רר בשרו (ויקרא טו ג), והיינו שהוא ניגר כליחה, ועי' תפא"י נגעים שם יכין אות נח, שנקרא מרדים מלשון ירידה, שיורד משם ליחה, או שהוא כמו מורד ההר, שעקב הליחה מקומו נראה גבוה מהעור כמו הר, ועי' עזרת כהנים לתו"כ שם פ"ו ס"ק כג, בפי' שני, שנקרא מרדים עקב הכאב מלשון עני מרוד.
  49. ↑ ע"ע גריס ציון 1 ואילך וע' נגעי אדם. ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם. ועי' ר"ש שם ורא"ש שם, שאפילו רוב הנגע במקום הראוי להיות נגע ורק מיעוטו בשחין ובמכוה המרדים, אינו חשוב נגע. ועי' פיהמ"ש להרמב"ם שם ור"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם, שפירשוהו לענין צירוף לנגע עור בשר, אך נ' פשוט, שה"ה שאינם מצטרפים לנגע בשחין ובמכוה.
  50. ↑ עי' ציון 98.
  51. ↑ משנה פ"ו שם; רמב"ם פ"ו שם.
  52. ↑ ויקרא יג יח. תו"כ פ"ו שם.
  53. ↑ ויקרא שם כד. תו"כ פ"ז שם.
  54. ↑ ק"א פ"ז שם.
  55. ↑ משנה שם ושם; תו"כ שם ושם; רמב"ם שם ה"ב ופ"ה ה"ד. ועי' פיהמ"ש להרמב"ם פ"ו שם וראב"ד שם, שהוא מלשון רושם וסימן, וכ"ה באונקלוס ויקרא שם כג וכח, שתרגם צרבת: רושם, ועי' ק"א פ"ו שם, שהוא מלשון חמימות, שהקרום עדיין אינו חזק, ועי' תפא"י שם יכין אות סה, שהוא מלשון הצטמקות, שכשמתחילה המכה להתרפא, צומק העור במקומה.
  56. ↑ ויקרא שם כג. תו"כ פ"ו שם.
  57. ↑ ויקרא שם כח. תו"כ פ"ז שם.
  58. ↑ משנה פ"ט שם; תו"כ שם ושם; רמב"ם פ"ה שם.
  59. ↑ פיהמ"ש להרמב"ם פ"ו שם, ועי' רמב"ם שם.
  60. ↑ פיהמ"ש להרמב"ם למשנה דלהלן; ראב"ד לתו"כ פ"ו דלהלן; רבנו הלל לתו"כ פ"ו דלהלן ופ"ז דלהלן. וכעי"ז בר"ש למשנה דלהלן וברע"ב למשנה דלהלן.
  61. ↑ נגעים פ"ט מ"ב; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ו אות ה, בשחין, ופ"ז אות ג, במכוה; רמב"ם טו"צ פ"ה ה"ג.
  62. ↑ ויקרא יג יח. תו"כ פ"ו שם.
  63. ↑ ויקרא שם כד. תו"כ פ"ז שם.
  64. ↑ עי' רבנו הלל לתו"כ פ"ו שם, בשחין; ק"א לתו"כ פ"ו שם, בפי' ראשון, בשחין, ופ"ז שם, בפי' ראשון, במכוה.
  65. ↑ ויקרא שם יח.
  66. ↑ שם כד.
  67. ↑ ק"א פ"ו שם, בפי' שני, בשחין, ופ"ז שם, בפי' שני, במכוה.
  68. ↑ ויקרא יג יח.
  69. ↑ שם כד. ועי' תו"כ דלהלן, שהגי' לפנינו: כי יהיה בו, וטס"ה, שכתוב זה אינו במכוה, ועי' מסורת התלמוד לתו"כ דלהלן.
  70. ↑ ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ו אות ו, בשחין, וכ"ה בתו"כ שם פ"ז אות ד, במכוה. ועי' ציון 136 ואילך, שי"מ את דברי התו"כ שם ושם בע"א, ומ"מ אף לדעתם שחין ומכוה בכולו חשובים כשחין ומכוה, עי' ציון 141 ואילך, אלא שלדעתם לא הוצרך כתוב לרבות שחין ומכוה בכל גופו, שמאיזה טעם נמעטם.
  71. ↑ תוספתא נגעים סופ"ג; ברייתא בחולין ח א; רמב"ם טו"צ פ"ה ה"ו.
  72. ↑ עי' ציון 158. עי' חולין שם, ורש"י שם ד"ה ביטל ומאירי שם.
  73. ↑ ראש יוסף חולין שם.
  74. ↑ תוספתא שם; ברייתא שם; רמב"ם שם.
  75. ↑ רגמ"ה חולין שם; רמב"ן חולין שם; עי' תו"ח חולין שם.
  76. ↑ עי' ציון 200. רגמ"ה שם; רמב"ן שם.
  77. ↑ עי' ציון 199. חת"ס חולין שם, בד' תו"ח שם.
  78. ↑ עי' מהרש"א חולין שם, וראש יוסף שם וחת"ס , בדעתו. ועי' ראש יוסף שם, שהקשה מהיכן לקח דין זה, ועי' חת"ס חולין שם, שהקשה מדין שאת שקדם לשחין, עי' ציון 178 ואילך, אך י"ל שלדברי המהרש"א אין זה שאת שקדם לשחין אלא שחין שקדם לשאת, שהרי היה שם שחין קודם לנגע, ולדעתו אין המכוה מבטלת את השחין באופן כזה.
  79. ↑ רמב"ן שם.
  80. ↑ רמב"ן שם, בשם י"א.
  81. ↑ עי' ציון 13. עי' חולין ח א, ורש"י שם ד"ה חבטא.
  82. ↑ עי' ציון 40. עי' גמ' שם, ורש"י שם.
  83. ↑ עי' גמ' שם; רמב"ם טו"צ פ"ה ה"ב. ועי' רש"י שם ד"ה דברזייה, בפי' דברי הגמ' שם, שדוקא כשהכהו בכוח יש ספק, אבל דקרו שלא בכוח אין כאן שחין אלא רק מכוה, ועי' רמב"ם שם, שמפרש להפך, שדוקא כשראשו חד ויש כאן דקירה הרי זה ספק, אבל כשראשו כדור ואינו חותך, אין כאן שחין אלא מכוה.
  84. ↑ תוספתא נגעים סופ"ג, לגי' ר"ש נגעים פ"ט מ"ב והג' הגר"א לתוספתא שם, וכ"ה גי' כת"י וינה. ועי' ציון 91, שי"ג שטמאה, ועי' ציונים 92, 175, שלגי' שלפנינו ששונה מעט, י"מ את דברי התוספתא בע"א.
  85. ↑ חס"ד לתוספתא שם; בהגר"א לתוספתא שם.
  86. ↑ עי' ציון 165 ואילך.
  87. ↑ תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ז אות ב.
  88. ↑ רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א לתו"כ שם. וכ"מ בראב"ד לתו"כ שם (אך עי' חס"ד שם, שאין הכרע בדברי הראב"ד). ועי' ציונים 91, 92, שי"מ את דברי התו"כ בע"א.
  89. ↑ ע"ע נגעים. ק"א שם. וכ"מ ברבנו הלל שם.
  90. ↑ כס"מ לרמב"ם דלהלן.
  91. ↑ עי' ציון 154. רמב"ם טו"צ פ"ה ה"ו; עי' מאירי שבציון 173. ועי' כס"מ שם, שי"ל שהרמב"ם גרס בתוספתא שבציון 84: טמא, ועי' ציונים 92, 175, שי"מ את התוספתא בע"א אף לגי' שלפנינו, ולפירושם מקום שהוא ספק שחין ספק מכוה מיטמא בנגעים, ועי' כס"מ שם, שהרמב"ם מפרש את התו"כ שבציון 87, שחילוק הכתובים לא בא לטהר בספק, לפי שבאמת טמא, ועי' עזרת כהנים שבציון 92, שאף לפירושו אין דברי הרמב"ם סותרים לדברי התו"כ. ועי' ראש יוסף חולין שם, ראיה מדברי הגמ' שם, שהנפ"מ בליבן שיפוד והכה בו אם נידון משום שחין או מכוה היא האם נגע בשחין או במכוה שסמוך לנגע במקום זה מצטרף אליו, עי' ציון 157 ואילך, ואם נגע במקום שאין ידוע אם הוא שחין או מכוה אינו מטמא כלל, י"ל שזה הנפ"מ אם נדון משום שחין או מכוה.
  92. ↑ עזרת כהנים לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ז אות ב בתוספת העזרה, בפי' דברי התו"כ שם: לא שבאו ואין ידוע אם שחין הוא אם מכוה היא, ובפי' דברי התוספתא נגעים סופ"ג, לגי' שלפנינו: הרי הן לפניך ואין ידוע אם השחין אם המכוה קדמה טהור. ועי' ציונים 88, 91, שי"מ את דברי התו"כ בע"א, ועי' ציונים 84, 91, שי"ג בתוספתא בע"א, ועי' ציון 175, שי"מ את דברי התוספתא לגי' שלפנינו בע"א.
  93. ↑ תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ד אות ג, בשחין, ופ"ז אות ה, במכוה; רמב"ם טו"צ פ"ה ה"ד.
  94. ↑ ויקרא יג יט. תו"כ פרשתא ד שם.
  95. ↑ ויקרא שם כד. תו"כ פ"ז שם.
  96. ↑ נגעים פ"ג מ"ד ופ"ט מ"א; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ו אות ז ופרשתא ד אות ז, בשחין, ופ"ז אות ו וח וט, במכוה; ברייתא בחולין ח א; רמב"ם טו"צ פ"ה ה"ד.
  97. ↑ ויקרא יג כ.
  98. ↑ שם כב.
  99. ↑ שם כה.
  100. ↑ שם כז. רגמ"ה חולין שם; פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ג שם.
  101. ↑ ועי' להלן ציון 118.
  102. ↑ ועי' להלן ציון 122.
  103. ↑ ע"ע נגעי אדם.
  104. ↑ ע"ע גבחת; קרחת ציון 49 ואילך.
  105. ↑ משנה שם פ"ו מ"ח ופ"ט מ"ג; תו"כ ברייתא דר' ישמעאל פ"א אות ב, ונגעים פ"ו שם בשחין, ופ"ז אות ט במכוה, ופי"א אות ו; רמב"ם שם פ"ו ה"ב.
  106. ↑ פיהמ"ש להרמב"ם שם.
  107. ↑ עי' רבנו הלל לברייתא דר' ישמעאל שם; הכריתות בתי מדות בית י אות א; ק"א לברייתא דר' ישמעאל שם.
  108. ↑ ראב"ד לברייתא דר' ישמעאל שם; עי' רבנו הלל שם; הכריתות שם; ק"א שם.
  109. ↑ ברייתא דר' ישמעאל שם. וכעי"ז בציון 128. וע"ע דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לטעון טען אחר בענינו ציון 11 ואילך.
  110. ↑ ויקרא שם כה, בשער לבן, ושם כז, בפשיון.
  111. ↑ עי' תו"כ פ"ז שם, ורבנו הלל וק"א לתו"כ שם.
  112. ↑ ר"ש נגעים פ"ט שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
  113. ↑ רא"ש שם. ועי' ציון 61 ואילך, שכאשר הבריא הבשר שוב אינו מטמא משום שחין ומכוה.
  114. ↑ נגעים פ"ג מ"ד ופ"ט מ"א; תו"כ ברייתא דר' ישמעאל פ"א אות ב ותזריע פ' נגעים פי"א אות ה; ברייתא בחולין ח א; רמב"ם טו"צ פ"ה ה"ד.
  115. ↑ עי' נגעים פ"ג שם; תוס' חולין שם ד"ה מטמאים; רמב"ם שם.
  116. ↑ ויקרא יג כא, בשחין, ושם כו, במכוה. רגמ"ה חולין שם.
  117. ↑ ויקרא יג כז, במכוה; עי' משנה שם; עי' תו"כ תזריע שם פרשתא ד אות ו, בשחין, ופ"ז אות ח, במכוה.
  118. ↑ עי' משנה שם; עי' תו"כ שם פרשתא ד אות ז, בשחין, ופ"ז אות ט, במכוה; תוס' שם; רמב"ם שם; ר"ש נגעים פ"ג שם ופ"ט שם; מאירי חולין שם; רא"ש נגעים שם ושם; רע"ב נגעים שם ושם.
  119. ↑ עי' רש"י חולין שם ד"ה מטמאים; תוס' שם.
  120. ↑ עי' ויקרא שם כא-כג, בשחין, ושם כו-כח, במכוה. רש"י שם; פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ג שם.
  121. ↑ ע"ע נגעי אדם.
  122. ↑ עי' רבנו הלל לברייתא דר' ישמעאל שם; הכריתות בתי מדות בית י אות א; ק"א לברייתא דר' ישמעאל שם.
  123. ↑ ראב"ד לברייתא דר' ישמעאל שם; עי' רבנו הלל שם; הכריתות שם; ק"א שם.
  124. ↑ ברייתא דר' ישמעאל שם. וכעי"ז בציון 112. וע"ע דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לטעון טען אחר בענינו ציון 11 ואילך.
  125. ↑ העמק דבר ויקרא שם כג, בשחין, ושם כח, במכוה.
  126. ↑ עי' דברי ר' אליעזר בנגעים פ"ט מ"ג ובתו"כ תזריע שם פ"ו אות ז. וע"ע נגעי אדם, שבאופן כזה חשוב פשיון דוקא כשפשה לאחר הפטור, אבל כשקודם הפטור כנס ופשה לכמות שהיה, אינו חשוב פשיון.
  127. ↑ עי' משנה שם; עי' תו"כ שם פרשתא ד אות ו-ז, בשחין, ופ"ז אות ח-ט, במכוה; רמב"ם שם.
  128. ↑ ויקרא שם כב, בשחין, ושם כז, במכוה.
  129. ↑ תו"כ שם ושם. ועי' ראב"ד לתו"כ פרשתא ד שם, שאע"פ ששחין ומכוה דיניהם שוים (עי' ציון 154), יש צורך בכתוב מיוחד בשניהם ללמוד לאחר הפטור ואין די בכתוב אחד וילמד השני ממנו, לפי שבנגעי עור בשר יש כתוב מפורש ללמוד לחיוב כשנראה בו סימן טומאה לאחר הפטור (וע"ע נגעי אדם), וכיון שכתוב זה אינו בשחין ובמכוה, הרי זה כאילו יש מיעוט מפורש בהם שאינו מטמא לאחר הפטור, ולכך הוצרך כתוב מיוחד לרבות.
  130. ↑ רבנו הלל לתו"כ פ"ז שם; ק"א לתו"כ שם ושם.
  131. ↑ ויקרא יג יח, בשחין. ועי' ציון 136, על הכתוב האמור במכוה.
  132. ↑ רבנו הלל וק"א לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ו אות ו, בשחין, וק"א שם פ"ז אות ד, במכוה, בפי' דברי התו"כ שם ושם, לגי' שלפנינו. ועי' ק"א לתו"כ פ"ז שם, שיש לגרוס במכוה "בערו" ולא "בו" (וכ"ה גי' התו"כ עם פי' רבנו הלל), שבמכוה לא נאמר "בו", עי' ויקרא שם כד. ועי' ציון 70, שי"מ את דברי התו"כ בע"א, ומ"מ אף הם מודים בדין זה, שלדעתם הוא נלמד מהאמור בציון 141 ואילך.
  133. ↑ ויקרא שם יח.
  134. ↑ ק"א לתו"כ פ"ו שם, בפי' שני.
  135. ↑ ויקרא שם יט.
  136. ↑ ק"א שם, בפי' ראשון, שכן יש לגרוס בתו"כ שם.
  137. ↑ תו"כ פ"ו שם.
  138. ↑ ויקרא שם כד.
  139. ↑ תו"כ פ"ז שם.
  140. ↑ ראב"ד לתו"כ פ"ו שם אות ז; רבנו הלל שם; ק"א לתו"כ פ"ו שם.
  141. ↑ עי' ק"א שם, ע"פ דברי ר' אליעזר שבציון 147. ועי' עזרת כהנים לתו"כ שם בתוספת העזרה, שר"א חזר בו מטעם זה.
  142. ↑ עי' ציון 98 ואילך.
  143. ↑ ע"ע נגעי אדם. ועי' דברי ר' אליעזר במשנה ובתו"כ דלהלן, שכשגודל השחין למעלה מגריס וכולו בהרת, יכול הנגע לכנוס בסוף השבוע ולאחר מכן לפשות שוב, ובאופן כזה לטמא בפשיון, עי' לעיל ציון 130, ולכן מסגירים אותו, ועי' ציון 145.
  144. ↑ ע"ע הנ"ל, ועי' להלן ציון 161 ואילך.
  145. ↑ נגעים פ"ט מ"ג; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ו אות ז; רמב"ם טו"צ פ"ה ה"ה.
  146. ↑ משנ"א נגעים שם; עי' תפא"י נגעים שם בועז אות ב. ועי' משנ"א שם, שבאופן שאין שום אפשרות להחליט את הנגע לטומאה אין מסגירים אותו, וכ"מ בראב"ד דלהלן.
  147. ↑ עי' ציון 6.
  148. ↑ עי' ציון 28 ואילך. ראב"ד לתו"כ שם.
  149. ↑ תוס' אנשי שם נגעים שם, בד' הרמב"ם (ולא פי' מנין לו); תפא"י שם יכין אות יח. ועי"ש, שהטעם שנקטה המשנה בשחין, לפי שהוא מצוי יותר, שאדם שומר על עצמו שלא יכוה.
  150. ↑ עי' תוספתא דלהלן; עי' ברייתא דלהלן, ורגמ"ה שם ורש"י שם ד"ה ולמה ומאירי שם; עי' רמב"ם טו"צ פ"ה ה"ו.
  151. ↑ עי' ציונים 98 ואילך, 117 ואילך. עי' תוספתא נגעים סופ"ג, וחס"ד לתוספתא שם, בפירושה; ברייתא בחולין ח א.
  152. ↑ עי' להלן.
  153. ↑ נגעים פ"ו מ"ח ופ"ט מ"ב; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ז אות א ואות ט (ועי' ציון 171); תוספתא שם (ועי"ש לגי' אור הגנוז והג' הגר"א וצוקרמנדל, וכ"ה גי' כת"י וינה, שלאחר שנאמר שאינם מצטרפים, נאמר שוב: מצטרפים, ונ' שטס"ה, וכ"מ בחס"ד שם) וסופ"ד; ברייתא שם; רמב"ם שם וה"ה ופ"ו ה"ב.
  154. ↑ ע"ע נגעי אדם. תו"כ שם אות ב; תוספתא שם סופ"ג, לגי' חס"ד והג' הגר"א ואור הגנוז וצוקרמנדל, וכ"ה גי' כת"י וינה, ולפנינו אינו, וכנראה נשמט מפני הדומות; עי' חולין שם, ורגמ"ה שם ורש"י שם ד"ה שאין ומאירי שם; רמב"ם שם פ"ה ה"ה, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ו שם; ר"ש נגעים שם ושם; רא"ש נגעים פ"ט שם; רע"ב נגעים שם ושם.
  155. ↑ חס"ד שם, בפי' דברי התוספתא פ"ג שם שחילקה שאינם מצטרפים ושחצי מכל אחד אינם מצטרפים בשתי בבות שונות, ובפי' דברי התו"כ שבציונים 165, 171, שהביאה שני לימודים שאינם מצטרפים, ועי"ש, שהוצרכו לכתוב את שני הדינים בפירוש, שהיה מקום לומר שדוקא כשרובו ממין אחד אין מיעוטו מהמין השני ראוי להצטרף לו, שהמיעוט כמי שאינו, אבל במחצה על מחצה יצטרף, וכן להפך, היה ראוי לומר שדוקא במחצה על מחצה אין אחד נמשך אחרי השני להצטרף לו, אבל ברוב ומיעוט ימשוך הרוב את המיעוט אחריו, ולכך נאמרו שניהם.
  156. ↑ עזרת כהנים לתו"כ שם ס"ק סא, בפי' דברי התו"כ שבציונים 165, 171, שהביאה שני לימודים שאינם מצטרפים.
  157. ↑ משנה פ"ט שם; תוספתא שם ושם; רמב"ם שם.
  158. ↑ רמב"ם שם; ר"ש פ"ט שם; רע"ב פ"ט שם.
  159. ↑ ע"ע נגעי אדם.
  160. ↑ ע"ע הנ"ל. עי' משנה שם ושם; עי' תוספתא שם ושם; עי' רמב"ם שם ופ"ו שם.
  161. ↑ עי' תו"כ שם אות א; ברייתא שם; רמב"ם פ"ה שם.
  162. ↑ ויקרא יג יח.
  163. ↑ שם כד.
  164. ↑ רש"י שם ד"ה ולמה; מאירי שם; רא"ש שם; קר"ס טו"צ שם; ק"א לתו"כ שם, בפי' ראשון; תוי"ט נגעים שם.
  165. ↑ רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א שם, בפי' שני. ועי' עזרת כהנים לתו"כ שם בתוספת העזרה, שהקשה לפי' זה מדוע א"כ חלקם הכתוב לשתי פרשיות.
  166. ↑ ויקרא שם כה-כח.
  167. ↑ תו"כ שם אות ט. ועי' ק"א לתו"כ שם, שלימוד זה מיותר שכבר נלמד מהאמור לעיל, ועי' ראב"ד לתו"כ שם, שי"ל שלולא לימוד זה היו דורשים את האמור לעיל בע"א, ועי' חס"ד שבציון 159 ועזרת כהנים שבציון 160, הסברים נוספים לצורך בשני לימודים.
  168. ↑ עי' ציון 91.
  169. ↑ עי' מאירי שם: ותולין בה להחמיר; קר"ס שם, בפי' ראשון.
  170. ↑ קר"ס שם.
  171. ↑ קר"ס שם, בפי' שני, וחס"ד שם, בפי' דברי התוספתא שם, לגי' שלפנינו (וכ"ה גי' צוקרמנדל): הרי הן לפניך ואין ידוע אם השחין אם המכוה קדמה, טהור, והיינו טהור מלהצטרף לשחין ומכוה בצידו, ועי' ציון 84, שי"ג בתוספתא בע"א, ועי' ציון 91, שי"ג בתוספתא: טמא, ועי' ציון 92, שאף לגי' שלפנינו י"מ את דברי התוספתא בע"א.
  172. ↑ ע"ע נגעים. חס"ד שם.
  173. ↑ משנה ותוספתא דלהלן.
  174. ↑ חכמים בנגעים פ"ז מ"א ובתו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ד אות א-ב; ת"ק בתוספתא נגעים סופ"ב.
  175. ↑ ויקרא יג יט.
  176. ↑ תו"כ שם אות א.
  177. ↑ פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, ועי' רמב"ם שבציון 199; ק"א לתו"כ שם אות ב; חס"ד לתוספתא שם. ועי' תפא"י נגעים שם בועז אות ב, בד' הרמב"ם הנ"ל, שכן יש לפרש בד' חכמים בתוספתא שבציון 192, ומה שאמרו: תראה כתחילה, היינו כאילו היא עדיין במקום פטור, או שיש לגרוס בדבריהם: טהור, ועי' בציון הנ"ל בקושי שבדבריו.
  178. ↑ חס"ד שם.
  179. ↑ משנה שם.
  180. ↑ עי' ציון 61. תוי"ט נגעים שם, בד' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, ועי' ציון 190, שי"ח בד' פיהמ"ש להרמב"ם (ועי' חזו"א שבציון הנ"ל, שאף אם נפרש את המשנה שחולקים בנתרפא להיות עור בשר, מ"מ חולקים אף בלא נתרפא), ועי' בית דוד נגעים שם, שי"ל שאף הר"ש שבציון הנ"ל סובר כן, ומש"כ שבנעשו צרבת הוא מקום טומאה, טס"ה, וצ"ל: צלקת, והיינו לאחר שנתרפא לגמרי, ועי' מהרי"ח נגעים שם, שאף לדעתו ר"ש שבציון הנ"ל סובר כן, ומתקן את לשונו בע"א.
  181. ↑ ק"א לתו"כ שם אות ב, בד' ר"ש שבציון 193; מים טהורים נגעים פ"ז מ"א חרד"נ אות ב, בפי' שני, בד' הרמב"ם טו"צ פ"ה ה"ז, שכ' שהסגירו בעור בשר ובסוף שבוע נעשה שחין יראה כבתחילה, למרות שפסק שכשקדם הנגע לשחין טהור, עי' ציון 199, ושי"ל שיראה כבתחילה דוקא כשפשה הנגע מכמות שהיה, ועי' ציונים 198, 200, שי"מ את הסתירה ברמב"ם בע"א.
  182. ↑ ראב"י בתו"כ שם ובתוספתא שם.
  183. ↑ תו"כ שם.
  184. ↑ ראב"ד לתו"כ שם.
  185. ↑ תוי"ט שם, בד' ר"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם, שכבר שנעשה השחין והמכוה צרבת חשוב הוא מקום טומאה, ואז הוא מטמא מדין שחין ומכוה, עי' ציון 55, ועי' שושנים לדוד נגעים שם, והובא בתוס' אנשי שם נגעים שם, שי"ל שאף פיהמ"ש להרמב"ם שם סובר כן, ועי' ציון 184. ועי' תוי"ט שם, שהקשה מדוע היה צורך להוסיף במשנה לדעה זו: וחיו, הרי אף קודם לכן מיטמאים כשנעשו צרבת, ועי' הון עשיר נגעים שם, שיש לגרוס במשנה: או חיו, והיינו שדין זה אמור בין נעשו צרבת ואז מיטמאים מדין שחין ומכוה, ובין חיו, ואז מיטמאים מדין עור בשר, ועי' מרומי שדה נגעים שם, שנשאר בצ"ב על דברי הר"ש, ועי' ציון הנ"ל, שי"מ את דברי ר"ש בע"א, ועי' חזו"א נגעים סי' ג אות טו, שאף לסוברים שמחלוקת חכמים וראב"י היא כשנרפא השחין ונעשה עור בשר, מ"מ ראב"י חולק אף במקום שנשאר שחין, וכדבריו בתוספתא, עי' ציון 187, ונחלקו בשני האופנים.
  186. ↑ חכמים בתוספתא שם, וכ"ה בסתם בתוספתא שם סופ"ג.
  187. ↑ ר"ש שם; חס"ד לתוספתא פ"ב שם. ועי' חס"ד שם, שהוא דעה שלישית (וכ"ה בחזו"א שם), ועי' תפא"י שם בד' הר"ש שם, שמ' מדבריו שיש רק שתי דעות בתוספתא, ושי"ל שאף חכמים במשנה סוברים כדעה שכאן, וצ"ב, שבתוספתא לפנינו (וכ"ה גי' הר"ש שם) מוכח שיש שלוש דעות, ועי' ציון 178.
  188. ↑ עי' ר"ש שם פ"ט מ"ב, בד' חכמים בתו"כ, ועי' תפא"י שם ומשנ"א נגעים פ"ז שם, בד' ר"ש פ"ז שם, בפי' דברי חכמים שבמשנה. ועי' ציון 185, שי"מ את דברי ר"ש בע"א.
  189. ↑ עי' ציון 46.
  190. ↑ עי' ציון 55.
  191. ↑ מק"ד דלהלן.
  192. ↑ חזו"א דלהלן.
  193. ↑ מק"ד טהרות סי' נ ס"ק י; חזו"א שם סי' ז אות ג, בד' הרמב"ם שבציון 185, וכדי שלא יסתור לרמב"ם שבציון 199, ועי' ציונים 185, 200, שי"מ את הסתירה בדברי הרמב"ם בע"א. ועי' מק"ד שם, שדברי חכמים במשנה ובתו"כ שמטהרים לגמרי הם באופן הראשון, ודברי חכמים בתוספתא שאמרו שיראה כבתחילה הם באופן השני, ועי' ציון 192, שלכאורה יש בתוספתא שלוש דעות, וצ"ב.
  194. ↑ רמב"ם טו"צ פ"ו ה"ד, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם, ועי' ציון 200; עי' רע"ב שם.
  195. ↑ חזו"א שם אות טז, בד' מהר"ם מרוטנבורג נגעים פ"ח מ"ז. וכ"מ בר"ש שבציון 193, וכ"מ ברגמ"ה וברמב"ן שבציון 76, אך אולי יש לחלק לדעתם בין שחין שנעשה מכוה ולהפך, שאע"פ שהוא מבטל את מה שקדם לו אין דינו כנגע שקדם לשחין ולמכוה, כיון שדינם שוה. ועי' רמב"ם שם פ"ה ה"ז, שפסק אף הוא שיראה כבתחילה, וסותר לכאורה לציון 199, ועי' ציונים 185, 198, יישובים שונים לסתירה, ועי' מים טהורים שם, בפי' ראשון, וחזו"א שם סי' ג אות יז, יישובים נוספים.
  196. ↑ עי' ציון 61.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:שחין_מכוה&oldid=138089"