אנציקלופדיה תלמודית:שמות גיטין

הגדרת הערך - כתיבת שם המגרש והמתגרשת ושמות אבותיהם בגט*.

כתיבת שם המגרש והמתגרשת

מקור החיוב

במשנה ובתלמוד מצינו שכתבו שם המגרש ושם המתגרשת בגט*^[1], ונחלקו ראשונים אם חיוב זה הוא מדאוריתא או מדרבנן:

א) יש הסוברים שחיוב זה הוא מדאוריתא^[2]. אם משום שנאמר: וכתב לה^[3], לשמה^[4], וזהו עיקר הגט מן התורה, שכותב שמו ושמה^[5]. או משום שנאמר שם: ספר כריתֻת^[6], ספירת דברים הכורתים בינו לבינה^[7], ואי אפשר לספר כריתות שבינו לבינה אלא אם כן כתב שמו ושמה^[8], ובאין שמותיהם מפורשים בגט אין מוכיח מתוך הגט שיהא גט זה כורת בין ראובן זה ללאה אשתו זו^[9]. ולדעתם דבר זה מעכב, שצריכים לכתוב בגט שמו של המגרש ושמה של המתגרשת^[10], שצריך שיהא מוכיח מתוכו מי המגרש ומי המתגרשת^[11], וגופו של גט ועיקרו הוא^[12], שכל שלא כתוב בו שמו, כלל אינו שטר^[13], וכל שלא נכתב בו שם האיש ושם האישה פסול^[14]. ולדעתם כן הדין אפילו לסוברים - וכן הלכה^[15] - עדי-מסירה-כרתי*, שצריך שידעו מהשטר מי המגרש והמתגרשת^[16], שאף על פי שעדי מסירה מעידים שזה הוא המגרש, מכל מקום צריך שיהיה מוכח ומבורר בגט שהוא המגרש^[17].

ב) ויש מהראשונים הסוברים שאין חיוב זה אלא מדרבנן^[18], שלדעתם אין חיוב זה אמור מן התורה אלא לסוברים עדי חתימה כרתי, אבל לסוברים - וכן הלכה^[19] - עדי מסירה כרתי, אינו אלא תקנת חכמים^[20], שתיקנו לכתוב תוך הגט שם האיש ושם האישה כדי שיהא מבורר מתוך הגט ממש מי הוא המגרש והמגורשת^[21], אבל מדין תורה אם כתב הגט סתם, ולא הוזכר בו לא שמו ולא שמה, אלא כתב לה: הרי את מגורשת ממני ומותרת לכל אדם, ונתנו לה בפני עדי מסירה, הרי היא מגורשת^[22], ולדעתם אין כתיבת שם האיש והאישה בגט מעכב^[23], שלא נאמר שהדבר מעכב, אלא לסוברים עדי חתימה כרתי^[24], אבל לסוברים עדי מסירה כרתי, אף על פי שמלכתחילה צריך להיות מוכח מתוכו, מכל מקום בדיעבד אפילו אינו מוכח מתוכו כשר^[25].

ג) ויש מהראשונים החולקים על כל זה וסוברים שלדעת הסוברים עדי מסירה כרתי, אין כלל צורך בדבר^[26], ואפילו לא הזכיר שם האיש ואישה בגט, כשר^[27].

להלכה פסקו ראשונים ואחרונים שכותבים שם האיש והאישה בגט^[28], ואם לא כתב שם האיש והאישה בגט, הגט פסול^[29], ונחלקו אם פסול זה הוא מדאוריתא או מדרבנן: יש פוסקים שפסול זה הוא מדאורייתא, ואם לא כתב שם האיש והאישה בגט הבנים - הנולדים מביאה על אישה זו לאחר גירושיה - ממזרים^[30]. ויש הפוסקים שפסול זה אינו אלא מדרבנן^[31], ולמרות זו חיזקו חכמים תקנה זו, שהוא עיקר בירור הגט, שיהא הולד ממזר מדבריהם, אם לא כתבו השמות^[32]. ויש הפוסק שכיון שמחלוקת ראשונים בדבר, ספק הוא אם מגורשת מן התורה^[33].

כתיבה בשני שיטין

אין פוסקים שם האיש ולא שם האישה בשני שיטין^[34], שאם פסקם, אינו נקרא כתיבה, ובגט נאמר: וכתב לה^[35], אבל בשיטה אחת אפשר שפוסקים קצת שמות שסובלים כן, כגון כדרלעומר^[36] וידידיה^[37] ועמנואל^[38]. ומכל מקום אם כתבם בתיבה אחת, לא הפסיד^[39].

כשיש שני שמות

היו לאיש או לאישה שני שמות, שנינו עליו: בראשונה היה משנה שמו ושמה^[40], דהיינו שכשהיו לו שני שמות, אחד כאן ואחד במדינת הים, היה מגרשה בשם הנוהג במקום כתיבת הגט ולא היה מקפיד לכתוב שניהם^[41], שכל שהוחזק שמו בעיר שלושים יום אין חוששים לו^[42]. שלחו בני מדינת הים לרבן גמליאל הזקן: בני אדם הבאים משם לכאן, שמו יוסף וקוראים לו יוחנן, יוחנן וקוראים לו יוסף, היאך מגרשים נשותיהם^[43], כשהיה המגרש חוזר לעירו הוא מקלקל את אשתו ואומר לה שלא כתב לה מעולם גט, שאין זה שמו ולא שם עירו^[44], התקין רבן גמליאל הזקן, שיהא כותב: איש פלוני וכל שם שיש לו, אישה פלונית וכל שם שיש לה, מפני תיקון העולם^[45], דהיינו שלא יוציאו לעז על בניה מן השני לאמר לא גירשה בעלה שאין זה שמו^[46]. בבבלי אמרו שכך הדין כשהוחזק בשני שמות^[47]. ובירושלמי אמרו שמלכתחילה צריך לכתוב כן, אף על פי שלא הוחזק, ובדיעבד כשר אם לא כתב כן, אם לא הוחזק בשני שמות^[48].

בפירוש תקנת רבן גמליאל הזקן נחלקו גאונים וראשונים: יש מהגאונים וראשונים סוברים שכותבים שם שהם רגילים בו ויודעים בו ביותר, וכותבים: איש פלוני וכל שום וחניכה דאית ליה^[49], או: וכל שום דאית לי ולאבהתי - שהרי מזכירים שם האב בגט^[50] - ולאתרי^[51], אבל אין כותבים שם הטפל וכל שום וחניכה דאית ליה^[52]. ויש מהראשונים סוברים שאין לכתוב "וכל שום וחניכה דאית ליה"^[53], אלא צריך לכתוב כל השמות^[54], וכותבים: אני פלוני דמיתקרי כך וכך^[55].

אף הפוסקים נחלקו להלכה: יש פוסקים שכותבים "וכל שם שיש לו"^[56], וכתבו שעכשיו נהגו שבכל הגיטין כותבים: "וכל שום דאית לי ולאבהתי ולאתרי"^[57]. ויש פוסקים שכותבים: פלוני דמיתקריא - או דמיתקרי^[58] - פלוני, וכתבו שכן נוהגים ואין לשנות^[59], ושאין נוהגים לכתוב "וכל שום דאית לי ולאבהתי ולאתרי"^[60], ואפילו נכתב הגט אין לגרש בו, אף על פי שכתב: וכל שם, עד שיכתוב שני השמות^[61], וכל ששני השמות בלשון הקודש, כותבים: דמיתקרי^[62].

עוד נחלקו ראשונים אם תקנה זו אמורה אף כשיש לו שתי שמות במקום אחד^[63]. וכן הלכה^[64]. או שתקנה זו אמורה דוקא כשיש לו שתי שמות, אחד כאן ואחד במדינת הים^[65], אבל הוחזק בשני שמות במקום אחד, מגרש לכתחילה באחד מהם ואינו חושש^[66].

היו שני השמות כתובים בפירוש בגט, אין הפרש בין שכותב זה ראשון או זה^[67].

טעה וכתב שלא כהלכה

לסוברים - וכן הלכה^[68] - שכשיש לאדם שני שמות, כותבים "וכל שם שיש לו" - לסוברים כן^[69] - או שני השמות בפירוש - לסוברים כן^[70] - אף כשהוחזק בהם במקום אחד^[71], אם טעה וכתב שם אחד, בדיעבד הגט כשר^[72].

לסוברים שכשיש לאדם שני שמות כותבים "וכל שם שיש לו"^[73], אם כתב שתי השמות בפירוש, הרי זה כשר^[74].

לסוברים, שכשיש לאדם שני שמות, כותבים שני השמות בפירוש^[75], טעה ובמקום "ראובן דמיתקרי שמעון", כתב "ראובן שמעון", הגט פסול^[76], לפי שנראה מתוך הגט שקוראים אותו "ראובן שמעון", ואינו כן^[77].

טעה וכתב בגט השם שאין ידועים בו ביותר, וכתב: "וכל שם שיש לו", פסול^[78], שעושה שם העיקר טפל ושם הטפל עיקר^[79].

טעה וכתב בגט השם הטפל בלבד, ולא כתב "וכל שם שיש לו", נחלקו ראשונים: יש מכשירים^[80], שעדיף הוא כשכתבו לבדו, מכשתבו וכתב עימו "וכל שום וחניכה" - שאז פסול^[81] - ששם עושה שם העיקר טפל ושם הטפל עיקר, אבל כשכתבו לבדו בלא שום וחניכה אינו גרוע מאילו כתב שם הכינוי לבדו, שכשר^[82]. ויש פוסלים^[83]. אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש המכשירים^[84]. ויש הפוסקים שלכתחילה יש להחמיר אפילו בדיעבד לחזור ולכתוב שניהם^[85].

לסוברים שכשיש שתי שמות כותבים "וכל שם שיש לו"^[86], אם היה לו שם אחד, וכתב "וכל שום וחניכה דאית ליה", נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שהגט כשר^[87]. ויש סוברים שהגט פסול, שכשכותב "וכל שום וחניכה דאית ליה", נראה זה הגט של אדם אחר שיש לו שם וחניכה^[88].

שינה השם

שינה שמו או שמה, או שם עירו או שם עירה, אף על פי שכתב: "כל שם שיש לו וכל שם שיש לה", אינו גט^[89].

הנקרא בשני שמות יחד

הנקרא בשני השמות ביחד כגון שנקרא "שם טוב", או שעולה כן לספר תורה, כותבים: "שם טוב"^[90], ואם כתב "שם דמיתקרי טוב", פסול^[91].

נשתנה שמו

מי שנקרא משעת לידה בשם אחד, כגון שנקרא "יעקב", ואחר כך נשתנה שמו על ידי חולי לשם שני, כגון ל"משה", כותבים בגט "משה דמיתקרי יעקב"^[92], אף על פי שקוראים אותו תמיד בשם הראשון, מכל מקום אותו השם שני לשינוי הוא עיקר וכותבים אותו קודם^[93], ואפילו אם השם שנשתנה הוא לעז ושם ראשון עברי^[94]. ודוקא כשקוראים אותו לפעמים בשם שני^[95], אבל אם אין קוראים אותו בשם שני כלל, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאינו כותב אלא שם ראשון בלבד^[96]. ויש סוברים, שמי שנשתנה שמו מחמת חולי ואין קוראים אותו כלל בשם השני, צריך שני גיטין בשני שמות^[97], שכיון שאין קוראים אותו כלל בשם שני, אי אפשר לכתוב שם שני עם שם אחד בגט אחד, ואפילו לטפל, ומכל מקום משום ששם שני עיקר, אפילו שאין קוראים לו בו כלל, הצריכו גט אחר לחוש לשם שני^[98], ומכל מקום בדיעבד, אם לא כתב אלא גט אחד בשם הראשון, כשר, כיון שאינו נקרא בשם שני כלל^[99].

היה לו שם מובהק, שבו עולה לספר תורה וחותם כתביו ושטרותיו, אותו שם הוא עיקר^[100].

נשתנה שמו מחמת חולי, ויש לו כינוי מחמת השם השני, כותבים השם עם כינויו קודם שם הראשון, ואם יש לו גם כן כינוי מחמת שם הראשון, כותבים אותו גם כן לבסוף^[101].

נשתנה שם האדם שני פעמים, כותבים שם השלישי תחילה, ואחר כך השני, ואחר כך הראשון, וכותבים כל שם עם הכינוי שלו^[102].

נקרא בפי ישראל וגוים בשמות אחרים

מי שנקרא בפי ישראל בשם אחד, ובפי גוים בשם אחר, כותבים בתחילה שם ישראל ועל שם הגוי כותבים "דמיתקרי"^[103], ובדיעבד אם כתב שם ישראל בלבד, כשר^[104]. היה ענין השמות כמעט אחד, אין כותבים רק שם ישראל^[105].

כשהשם השני יוצא מהשם הראשון

מי שיש לו שני שמות, והשם השני יוצא מהשם הראשון בשם הנערות - שהוא קיצור של השם^[106] - כגון יצחק חקין, אין צריך לכתוב שם הנערות כלל^[107], שאין זה לא כינוי ולא שינוי^[108], ולכן אין צריך לכתוב "יצחק דמיתקרי חקין"^[109], ולא "יצחק המכונה חקין"^[110], אלא אם כן יש אחר בעיר ששמו יצחק, ושם אביו כשם אבי המגרש, שאם אין אחד מהם כהן או לוי, ויש לאחד מהם כינוי, יכתבו בגיטו "יצחק המכונה חקין"^[111]. ומכל מקום אם ירצה לכתוב השם נערות, אינו מזיק^[112].

קיצור שם, שהוא שם בפני עצמו, כגון אלחנן חנן, כותבים בגט^[113].

היה השם השני בלשון לעז ויוצא ממשמעות העברי, כגון יהודה ליאו"ן - שפירושו אריה, ונקרא כך על שם: גור אריה יהודה^[114] - יש מהראשונים ואחרונים הסוברים שכותבים: יהודה דמיתקרי ליאו"ן^[115], ואם היה בלשון לעז, והכל אחד, כגון חיים ביבנ"ט - שביבנ"ט הוא לעז של חיים^[116] - כותבים: חיים דמיתקרי ביבנ"ט^[117]. ויש מהראשונים ואחרונים הסוברים שלעולם כשהשם השני בלשון לעז, כותבים: המכונה^[118], ואין חילוק בין אם הוא יוצא מן השם או לא^[119]. ויש מהראשונים הסוברים שכשהוא לעז ממש של השם העברי, אין כותבים אותו כלל^[120].

משומד

משומד*, אינו מגרש בשם שקוראים לו הגוים, אלא בשם שישראל קוראים להם^[121], ששם יהדות שלו לא גרע משם חניכה, שכשר, אפילו לא הזכיר שמו ממש^[122], וחלילה להזכיר בתורת משה וישראל שם גויות של משומד^[123]. ולכתחילה כותבים שם ישראל "וכל שום וחניכה דאית ליה"^[124], כדי לכלול שם של גויות עם שם של יהדות^[125], כי אין יכול להזכיר שם גויות בפירוש^[126], אף על פי שכשיש שני שמות של יהדות, אין כותבים "וכל שום" אלא כותבים - לסוברים כן^[127] - "פלוני דמיתקרי כך וכך"^[128].

גירש בשם גוי, אף על פי שכתב "וכל שם שיש לו", פסול^[129]. כתב שם גויות עיקר ושם ישראל בלשון "דמיתקרי" כשר^[130].

נשתקע שם ישראל ממנו, נחלקו ראשונים: יש סוברים שכותבים שם גויות^[131]. וכן הלכה^[132]. ויש סוברים שכותבים שם ישראל^[133].

היה לו כינוי כשהיה יהודי, כותבים לו שם ישראל, ומוסיפים: "המכונה פלוני וכל שום וחניכה דאית ליה"^[134].

משומד שעשה תשובה שבא לגרש, אין לכתוב בו כלל "כל שום וחניכה"^[135], כמו שכותבים לשאר משומדים^[136], שהוא כאילו אומרים לו: זכור מעשיך הראשונים^[137], וכל כינוי שהוא גנאי למגרש, אין כותבים אותו בגט^[138].

שמות במקומות שונים

היו לו שתי נשים, אחד ביהודה ואחת בגליל, ולו שני שמות, אחד ביהודה ואחד בגליל, גירש אשתו שביהודה בשמו שבגליל ואשתו שבגליל בשמו שביהודה, פסול^[139], אם אין מכירים ביהודה בשם של גליל ולא בגליל שם של יהודה^[140], שמוחזק בשני שמות בשני המקומות^[141], שאז יאמרו שלא גירש את אשתו^[142], אבל אם היה מיהודה וכתב לגרש ביהודה, מגליל וכתב לגרש בגליל, הרי זו מגורשת^[143].

כתב הגט שלא במקום הנתינה, והיו לו שני שמות בשני המקומות, אחד במקום הכתיבה ואחד במקום הנתינה, צריך לכתוב שניהם, שאותם שבגליל לא יכירו שם של יהודה ויאמרו של גירש, ויוציאו לעז על בניה מן השני^[144], ואם כתב אחד מהשמות, נחלקו הדעות: לדעת הברייתא שבבבלי ושבירושלמי, מקום הנתינה עיקר, ואם כתב השם שבמקום הכתיבה, הגט פסול^[145]. ולדעת התוספתא, מקום הכתיבה עיקר, ואם כתב השם שבמקום הנתינה, הגט פסול^[146].

להלכה כתבו ראשונים שמקום הנתינה עיקר^[147], ויכתוב שמו במקום הנתינה, ועל שם מקום הכתיבה יכתוב: דמיתקרי^[148], ואם כתב שם מקום הנתינה, וכולל שם מקום הכתיבה ב"וכל שום", כשר^[149], אבל אם עשה שם מקום הכתיבה עיקר וכתב על שם מקום הנתינה דמיתקרי או כל שום, פסול^[150].

היה לו שם במקום אחד, ובמקום הכתיבה והנתינה יש לו שם אחר, וכתב בגט שם שיש לו במקום אחר, והוסיף: "וכל שם שיש לו", בשביל השם שיש לו במקום הכתיבה ונתינה, הגט פסול^[151].

כתיבת שם האב

המגרש אישה, כתבו ראשונים, שטוב הוא להזכיר שם אביה, כדי לברר הדבר, אם יש שני יוסף בן שמעון בעיר^[152], ומצד עיקר הדין אין בזה צורך^[153], ואם לא הזכיר שם אבי האישה כלל, כשר^[154]. וכן האיש עצמו, אם לא כתב שם אביו בגט כשר^[155], כפי שבשתוקי* ואסופי* - לסוברים כן^[156] - ובגר* - לסוברים כן^[157] - אין כותבים שם האב^[158]. ויש מהראשונים הסוברים שאם לא הזכיר שם אבי הבעל, פסול^[159], שמא יטעו בבעל שהוא אחר, ששמו כשמו^[160], אבל האישה, מוכח מתוכו שהוא שלה, שתמיד הגט אצלה^[161].

להלכה כתבו הפוסקים שאם לא הזכיר שם אבי האיש או שם אבי האישה, כשר^[162].

בצורת כתיבת היחס שבין המגרש לאביו, נחלקו ראשונים: יש סוברים שכותבים "פלוני בר פלוני"^[163], שכן נוהגים לקרוא בשעת העלייה לתורה^[164]. ויש סוברים שכותבים: "פלוני בן פלוני"^[165], ש"בר" הוא לשון "חוץ" בלשון תרגום^[166], ובגיטין כותבים לשון ברור^[167].

להלכה כתבו הפוסקים שכותבים "בן"^[168], ואם כתב "בר" הגט כשר^[169].

על כינויי האב, שנחלקו ראשונים אם כותבים אותם בגט, עי' להלן: כתיבת כינויים^[170].

שינה שם האב

יוסף בן שמעון ששינה וכתב בגט: יוסף בן שמואל - אף על פי שמעיקר הדין אין צריך לכתוב שם האב^[171] - פסול^[172], שהרואה אומר אחר מגרשה כי שם בעלה יוסף בן שמעון וכתב בגט יוסף בן שמואל^[173], ואפילו החזיק עצמו כן בעיר שלושים יום, שאינו יכול לשנות שם אביו^[174], ואפילו עשה כן מפני שהמיר אביו לדת הישמעאלים^[175], ולא רצה להזכירו בשמו משום שהיה משומד^[176], והחליף שם אביו לשם אבי אביו^[177], ואפשר שייחס עצמו לו, שהרי בני בנים הרי הם כבנים, ואין זה נראה שינוי כל כך^[178], אין אומרים בני בנים הרי הם כבנים^[179], מפני הטעות^[180].

היה שמו יוסף בן שמעון ושינה וכתב בגט: יוסף בן שמואל, אף על פי שהגט פסול^[181], אם נישאת אשתו, לא תצא^[182], כיון שאם לא היה מזכיר שם האב כלל, היה כשר^[183].

בן משומד

היה אבי המגרש משומד, כותבים לו על שם אביו: פלוני בן פלוני^[184], בשם היהדות של אביו^[185] - כפי הדין במשומד שכותבים בגט שם היהדות^[186] - אף על פי שכשעולה לתורה קוראים לו בשם אבי אביו^[187], וכשחותם בשטרות חותם על שם אבי אביו^[188].

גר

למנהג שכותבים שם האב בגט^[189], בכתיבת שם גר, נחלקו ראשונים: א) יש הסוברים שכותבים "פלוני בן אברהם"^[190], שהרי הכתוב קראו לאברהם אב המון גוים^[191], ואם כן כל האומות מתיחסים אליו^[192], ואין צריך לכתוב "הגר"^[193]. ב) ויש הסוברים שכותבים "פלוני בן אברהם אבינו"^[194], שצריך שיכתוב בלשון שישתמע ממנה שהוא גר, אבל אם כתב "בן אברהם" סתם, וגם לא הזכיר גר, נחזה כשקר ומזוייף מתוכו^[195], ואין כותבים "הגר" משום הסכנה^[196]. ג) ויש הסוברים שכותבים בכל לשון שנשמע שהוא גר, "פלוני הגר" או "פלוני בן אברהם אבינו"^[197]. ד) ויש הסוברים שצריך לכתוב דוקא "פלוני הגר", ולא "פלוני בן אברהם אבינו"^[198]. ה) ויש מהראשונים הסוברים שאין כותבים אלא "פלוני" בלבד^[199].

להלכה כתבו הפוסקים שבגט גר כותב: פלוני בן אברהם אבינו^[200]. ואם לא כתב אברהם אבינו אלא סתם פלוני או בן אברהם סתם צריך שיכתוב הגר^[201], שיהא ניכר מתוכו שהוא גר, אבל אם כתב בן אברהם סתם ולא כתב לא הגר ולא אבינו, הרי הוא כמזוייף מתוכו ונחזה כשקר^[202], שמשמע ששם אביו אברהם^[203], ופסול^[204].

להלכה שכותבים לגר: בן אברהם אבינו^[205], כותבים לגיורת: בת אברהם אבינו^[206].

גר שחזר לסורו, אין כותבים עליו "בן אברהם אבינו"^[207].

גר שכתב שם גיותו, כשר^[208], אפילו אם נשתקע ממנו^[209].

שתוקי ואסופי

למנהג שכותבים שם האב בגט^[210], שתוקי* או אסופי*, יש מהראשונים ואחרונים שכתבו שאין מזכירים שם אביהם בגט^[211]. ויש מהאחרונים שכתבו שכך הוא מעיקר הדין^[212], אבל נוהגים שכותבים - כמו בגר, לסוברים כן^[213], וכן הלכה^[214] - "בן אברהם אבינו"^[215]. ויש שפקפקו על זה, שיש חשש של פסול, שיאמר הרואה שגט זה הוא של גר, וצידדו שאם יש כינוי לשתוקי ואסופי יכתוב שמו וכינויו ויעלה כינויו במקום שם האב^[216]. וצידדו עוד, שבשתוקי - שמכירים את אימו ואין מכירים את אביו^[217] - אם אין לו כינוי, יכול לכתוב שם השתוקי ושם אימו^[218].

כתיבת כינויים

היה לו כינוי, כותבים בגט: פלוני המכונה פלוני^[219], וכל כינוי שהוא גנאי למגרש, אין כותבים אותו בגט^[220].

כתב הכינוי לבדו

כתב שם לווי של האיש עצמו^[221], ולא הזכיר שמו ממש כשר^[222], ויש מהראשונים מפרשים שעל זה שנינו: כתב חניכתו וחניכתה - שם לווי^[223], שמכנים לו בני אדם^[224], והיינו לאיש עצמו^[225] - כשר^[226], וכך היו נקיי דעת - שבירושלים^[227] - כותבים חניכתו וחניכתה^[228], והיינו דוקא כשרגיל באותה חניכה ביותר^[229], שאם חניכתו ידוע וניכר בכל מקום והכל קוראים אותו בה, אלא כשחותם בשטר או עולה לתורה קוראים אותו בשם המובהק, אז די בחניכה לחוד אפילו לכתחילה^[230].

חניכת אבות

כתב שם חניכת אבות - שם לווי של משפחה^[231] - כשר^[232], שאם ידוע וניכר לכל בשם המשפחה של האבות, די בכך לכתחילה^[233]. ויש מהראשונים מפרשים שעל זה שנינו: כתב חניכתו וחניכתה - שם לווי של משפחה^[234] כולה^[235] - כשר^[236].

שם חניכת אבות שכשר, עד היכן כותבים בגט, נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא, חניכת אבות בגיטין עד עשרה דורות^[237], שאם כתבה בגט, לא פסלה, ואינו כשינה שמו ושמה, שפסול^[238]. ולדעת ר' שמעון בן אלעזר - ור' חנינא^[239] - עד שלושה דורות כשר, מכאן ואילך פסול^[240], שנאמר: כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם^[241], בנים, היינו דור שני^[242], ובני בנים, היינו דור שלישי, ומכאן ואילך קוראים לו: ונושנתם^[243]. וכן הלכה^[244].

כשכותבים שם המשפחה בגט, יש לכתוב: "החינוך", ולא "המכונה", כי "מכונה" משמע לשון יחיד ו"חינוך" על כל המשפחה^[245]. ויש הסוברים שאין לכתוב השם, אלא כותבים "וכל שום וחניכה", אף במקום שלא נוהגים לכתוב כן^[246]. ולמעשה כתבו ראשונים ואחרונים שאין לכתוב שם משפחה בגט^[247], ושלנוהגים שאין כותבים "וכל שום וחניכה" בשני שמות^[248], אף כשיש שם משפחה אין כותבים כן^[249].

כינויי האב

למנהג שכותבים שם האב בגט^[250], אם כותבים אף כינוייו, נחלקו ראשונים: יש סוברים שכינוי אבי הבעל או האישה אין לכותבם כלל בגט^[251]. ויש סוברים שלכתחילה כותבים כינויי האב^[252], וכותבים: פלוני בן פלוני המכונה פלוני^[253]. ומכל מקום אם הזכיר שמו ולא הזכיר שם כינוי שלו, כשר^[254].

לסוברים שכותבים בגט כינויי האב^[255], אם יש לאב ולבן כינוי אחד לכתחילה כותבים הכינוי אצל כל אחד^[256], אבל אם לא כתבו רק לבסוף, פלוני בן פלוני המכונה פלוני, כשר^[257]. אבל אם הכינוי לבן לחוד, יכתוב הכינוי קודם שיזכיר שם האב, ואם כתבו לבסוף, פסול^[258].

תארים

לכתחילה אין כותבים בגט* רב או חכם, אפילו הוא או אביו רב או חכם והוחזק בכך^[259], אלא כותבים: "פלוני בן פלוני"^[260]. וכן אם נהרג אביו על קידוש השם, אין כותבים "בן הקדוש פלוני"^[261], אף על פי שקוראים אותו כך לתורה^[262]. וכן בנשים, אין כותבים תארי גדולה, כמו "בולא" או "דוניא"^[263]. ואם כתב: פלוני החכם, או הרב, או הנשיא - או הנדיב, או הקצין, או הנגיד^[264] - אף על פי שאין קוראים אותו כן וגם אינו ראוי לזה, הגט כשר, כיון שהזכיר שמו בפירוש^[265]. והדברים אמורים במקום שיש ביניהם מנהג לקרוא לגדולי הקהל נשיאים, אבל במקומות שאין קוראים לשום אדם נשיא, אם כתב הנשיא, שינה, והגט פסול^[266].

בעבר היו מקומות שבהם נהגו לכתוב בגיטין רב וחכם^[267], וכתבו ראשונים - שבמקומות הללו^[268] - אם היה נקרא אביו "רב טוביה" וכתב "בן טוביה" חוששים בו לשינוי השם, שהאחד הוא טוביה ואחר הוא רב טוביה^[269]. וכן כתבו אחרונים שאם נהגו לכתוב "החכם", אין בזה הקפדה, והכל לפי המנהג^[270].

כהן ולוי

היה המגרש כהן או לוי, נהגו שכותבים: פלוני בן פלוני הכהן או הלוי^[271], ואם יש לאב כינוי, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שאם הוא קיצור השם, אין צריך לכתוב הכינוי, ואפילו יש בעיר אחר ששמו כשמו, כיון שאותו אחר אינו לא כהן ולא לוי^[272], ואפילו אם אינו קיצור השם, אלא כינוי סתם^[273]. ב) ויש סוברים שאם יש כינוי לאב, כותבים^[274]: "שלמה הכהן המכונה שלמן"^[275], וכן כתבו הפוסקים להלכה^[276].

בטעם שכותבים - לסוברים כן^[277], וכן הלכה^[278] - "שלמה הכהן המכונה שלמן", ולא "שלמה המכונה שלמן הכהן", כתבו ראשונים, שאם יכתוב "המכונה כך וכך הכהן", יחשבו שגם "הכהן" הוא כינוי^[279], ואינו מזרע הכהונה^[280], והריחוק אינו מזיק, וראיה מפסוק: ויקחו את לוט ואת רכֻשו בן אחי אברם^[281], ולא חש לכתוב: לוט בן אחי אברם, מאחר שהוא מוכרח^[282].

היו לכהן או ללוי ששני שמות, שכותבים - לסוברים כן^[283] - על השם הטפל: דמיתקרי, כותבים אחר כך: הכהן או הלוי^[284], שכיון שבחתימת האדם ובקריאתו לספר תורה קוראים אותו "בן פלוני הכהן", אין לחוש שיחשבו ש"הכהן" הוא כינוי^[285].

היה ספק אם המגרש כהן או לוי, יש ליתן שני גיטין^[286].

היה המגרש כהן או לוי, וטעה ולא כתב בגט "הכהן" או "הלוי", נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שהגט פסול^[287], מאחר שנהגו לכתבו^[288]. ויש סוברים שהגט כשר^[289]. וכתבו הפוסקים שיש לסמוך להקל על זה במקום הדחק^[290].

הערות שוליים